אלפיים ועוד 4

על המחברים

דוד הראל, פרופסור במכון ויצמן למדע מאז 1980, כיהן כראש מחלקה וכדיקן הפקולטה למתמטיקה ומדעי המחשב.

ב־2021 נבחר לנשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. את הדוקטורט קיבל מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) ב־1978, ושהה תקופות במחלקת המחקר של IBM , ובאוניברסיטאות קרנגי־מלון, קורנל ואדינבורו. ממייסדי חברת איי־לוג'יקס שנמכרה עם הזמן ל IBM.

מחקריו הם במדעי המחשב התיאורטיים, בהנדסת תוכנה ומערכות, במידול של מערכות ביולוגיות, ניתוח ושיחזור ריחות ובמחשוב פרוזודיה. המציא את שפת דיאגרמות המיצוב (Statecharts), והיה ממציא שותף של דיאגרמות תסריטים חיים (LSCs), ושל הכלים Statemate ,Rhapsody ,Play-Engine ,PlayGo ו־Plethora. בין ספריו אלגוריתמיקה: יסודות מדעי המחשב ו־המחשב אינו כל יכול.

בין הפרסים שהוענקו לו: פרס ה־ACM למחנך המופתי, פרס ה־ ACMלמערכות תוכנה, פרס ישראל, ופרס א.מ.ת, ותארים לשם כבוד מצרפת, הולנד, איטליה וישראל. הוא עמית של ה־ACM, ה־IEEE, ה־EATCS וה־AAAS, חבר באקדמיה אירופיאה, באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, באקדמיה הלאומית האמריקאית להנדסה, באקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים, באקדמיה הלאומית האמריקאית למדעים ובאקדמיה הלאומית הסינית למדעים. עמית החברה המלכותית הבריטית (FRS).

מנחם מאוטנר, הוא פרופסור מן־המניין (אמריטוס) בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב. מחברם של אחד עשר ספרים, עורכם של שישה ספרים, ומחברם של 120 מאמרים אקדמיים שראו אור בישראל, בארצות הברית, בבריטניה, בגרמניה ובפולין. ספרו האחרון, למות ולהרוג בשביל מדינה (רב־תרבותית) ראה אור ביולי 2023 בהוצאת כרמל, ירושלים.

יניב רוזנאי, פרופסור חבר למשפטים באוניברסיטת רייכמן. את הדוקטורט כתב ב־London School of Economics ובו סקר כשבע מאות חוקות שנכתבו מאז המהפכה הצרפתית. סגן הדיקן בבית ספר רדזינר למשפטים ומינהל אקדמי משותף של מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן. יו"ר משותף של הסניף הישראלי למשפט ציבורי (ICON-S) ומייסד משותף של האגודה הישראלית לחקיקה. תחומי המחקר העיקריים שלו הם משפט חוקתי השוואתי ותאוריה חוקתית. ספרו Unconstitutional Amendments — The Limits of Amendment Powers הופיע בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד וזכה בפרס ICON-S לספר הטוב ביותר במשפט ציבורי לשנת 2016-2017. ספרו Constitutional Revolution שנכתב יחד עם פרופ' גארי ג'יקובסון ראה אור ב־2020 בהוצאת אוניברסיטת ייל. קיבל את אות אביר איכות השלטון לשנת 2020.

יששכר (איסי) רוזן־צבי, פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ומתמחה בתחומי משפט השלטון המקומי, המשפט הסביבתי, הפרוצדורה האזרחית ובתי משפט. את הדוקטורט עשה באוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית.

כיהן במשך שנים כמנהל הקליניקות המשפטיות ע"ש אלגה צגלה וכסגן הדיקן של הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן.

חבר בוועדה המייעצת לשר המשפטים לענייני סדר הדין האזרחי. היה מרצה אורח בבתי ספר מובילים למשפטים — ובהם Northwestern ו־Cornell בארה"ב, SciencesPo בפריז, Goethe Universität בגרמניה, ו־Oñati International Institute for the Sociology of Law בספרד.

מחקריו התפרסמו בכתבי עת משפטיים חשובים ביניהם Stanford Law Review ,U. Penn. Law Review ,UCLA Law Review ,Cornell Law Review, Law & Society Review ו־Journal of Empirical Legal Studies. פרסם שלושה ספרים, האחרון שבהם — הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים — עוסק בהיבטים תיאורטיים ופרקטיים של תקנות סדר הדין האזרחי החדשות. במרוצת השנים הוענקו לו פרסים רבים וזכה מספר פעמים בתקציבי מחקר מטעם הקרן הלאומית למדע.

עירד מלכין, הוא חתן פרס ישראל להיסטוריה, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת תל אביב ופרופסור אורח לשבע שנים באוקספורד. מחקריו עוסקים ביוון הקדומה בתפקיד הדת, המיתוס, והפולחן בייסוד ערי־מדינה, במיתוס כמתווך תרבותי, בזהות אתנית, ביחס שבין תורת הרשתות והופעתה של ציוויליזציה יוונית, ובערכי שוויוניות ותרגומם לתרבות פוליטית של הגרלות. בעברית יצאו לאור ספריו שיבותיו של אודיסאוס (2004) ומיהו יווני? אתניות וזהות ביוון העתיקה (2003). המאמר בגיליון זה מבוסס על ספר העומד לצאת לאור בהוצאת אוקספורד: Irad Malkin & Josine Blok, Drawing Lots: From Egalitarianism to Democracy in Ancient Greece (Oxford University Press)

מירב רוט לפיד, פסיכואנליטיקאית וחוקרת תרבות. הראש היוצאת ופרופסור בתוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. עורכת מדעית, מחברת מאמרים ופרקים רבים בפסיכואנליזה ובחיבור בינה לבין התרבות. ספרה מה קורה לקורא? התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות, (כרמל, 2017) עוסק בנושא הדוקטורט שלה שנכתב בחוג ללימודי פרשנות ותרבות, אוניברסיטת בר אילן. מונוגרפיה פרי עטה אהבת אמת כאהבת האמת הופיעה בהוצאת עלמא והקיבוץ המאוחד.

דוד אוחנה, פרופסור אמריטוס להיסטוריה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, ועמית לכל החיים בקלייר הול קולג‘, אוניברסיטת קיימברידג‘. כתב וערך כ־60 ספרים בנושאי ההיסטוריה של הרעיונות באירופה המודרנית, מחקר משווה של מיתוסים, תאולוגיה פוליטית, אינטלקטואלים ופוליטיקה, ולימודי מדינת ישראל. פרסם את הסדרה דרכי המודרניות (2023-1993) שחמשת כרכיה (מסדר הניהיליסטים; התשוקה הפרומתאית; זרתוסטרא בירושלים; הסדר המיתי של המודרניות; הרליגיוזי הכופר) ראו אור ב"מוסד ביאליק". בין ספריו: The Origins of Israeli Mythology: Neither Cannanites Nor Crusaders (Cambridge U.P. 2012); Nietzsche and Jewish Political Theology (Routledge 2019); Jacqueline Kahanoff: A Levantine Woman (Indiana U.P. 2023).

יצחק בנבג‘י, פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב וחוקר במכון שלום הרטמן. מתמחה בפילוסופיה פוליטית. בעבר כיהן כפרופסור חבר באוניברסיטת בר אילן.

מכהן כראש הוועדה לתארים מתקדמים בפקולטה למשפטים. הוזמן ללמד כמרצה אורח בבתי הספר למשפטים של אוניברסיטת טורונטו ובפקולטה למשפטים באוניברסיטת Northwestern. שימש כעמית מחקר במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, במרכז לזכויות אדם של אוניברסיטת ייל, במכון ללימודים מתקדמים בירושלים, וב־Forschungskolleg Humanwissenschaften, Goethe Universität, Frankfurt.

מחקריו התפרסמו בכתבי עת פילוסופיים מובילים כגון Ethics, Philosophical Quarterly, Philosophical studies ו־Law and Philosophy. פרסם שלושה ספרים, האחרון שבהם War by Agreement (Oxford University Press, 2019) (יחד עם פרופ‘ דניאל סטטמן) מציע תאוריה מקורית של דיני המלחמה הנוהגים.

שגיא אלבז, מרצה בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב. סיים את לימודי הפוסט דוקטורט שלו בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב ב־2016. עבודתו זכתה בפרס הדוקטורט המצטיין לשנת 2013 מטעם האגודה הישראלית למדע המדינה. תחומי ההגות והמחקר העיקריים שלו הם ייצוג של אליטות וקבוצות מיעוט, חילוניות ודת בחברה הישראלית, צנזורה עצמית, עיתונות שלום ותרבות הקונפליקט במדיה. פרסם חמישה ספרי עיון במדע המדינה ותקשורת ועשרות מאמרים פובליציסטיים ואקדמיים בספרים ובכתבי עת בארץ ובעולם. מכהן כמנכ"ל "הבית החילוני — המרכז ההומניסטי לתרבות ולחברה" וכותב דרך קבע מאמרי דעה ב"הארץ".

הונידה ע‘אנם, סוציולוגית ואנתרופולוגית פלסטינית, ראש המרכז הפלסטיני ללימודים ישראלים "מדאר" ברמאללה ועורכת כתב העת Palestine/Israel Review אשר יוצא לאור ע"י Penn State University Press.

כתבה דוקטורט בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים וסיימה בהצטיינות יתרה ב־2004. הדוקטורט עסק בתפקידם ומעמדם של האינטלקטואלים הפלסטינים בישראל, בהדרכתו של פרופ' ברוך קימרלינג. בשנים 2007-2005 הייתה פוסט־דוקטורנטית במרכז לחקר המזרח התיכון ובחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת הרווארד. ב־2009 יצא לאור ספרה לבנות את האומה מחדש: אינטלקטואלים פלסטינים בישראל, בספריית אשכולות / מאגנס באוניברסיטה העברית.

פרסמה עשרות מאמרים על האינטלקטואלים הפלסטינים, הלאומיות הפלסטינית, הכיבוש, הציונות והקולוניאליזם ההתיישבותי, חוק הלאום, העלייה של הימין החדש בישראל. (רוב הפרסומים זמינים ב־https://birzeit.academia.edu/HonaidaGhanim)

יחיעם ויץ, פרופסור מן המנין (אמריטוס) בחוג ללימודי ישראל באוניברסיטת חיפה ומלמד באוניברסיטת בר־אילן. עוסק ביחס החברה הישראלית לשואה, יחסי גרמניה — ישראל והוויכוח שניטש בנושא בציבור הישראלי, בימין הציוני־ הרביזיוניסטי והאזרחי, מקומו של דוד בן גוריון בהיסטוריוגרפיה הישראלית, דפוסי הנהגה ישראלית — משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר ומנחם בגין. על עבודותיו זכה בשורה ארוכה של פרסים — וביניהם פרס יצחק בן צבי. ספרו האחרון הבא ברכה לנערים — יחיעם ויץ: חייו, נפילתו, הנצחתו והנצחת בני דורו הופיע בהוצאת כרמל (2021).

עודד היילברונר, היסטוריון וחוקר תרבות, פרופסור במכללת שנקר, אוניברסיטת רייכמן ובאוניברסיטה העברית בירושלים.

ספרו (יחד עם ארי קטורזה) Popular Music and Popular Youth Culture in Israel עומד להופיע בהוצאת Degruyter ב־2024.

דני גוטויין, פרופ‘ (אמריטוס), מלמד היסטוריה כלכלית־חברתית של העם היהודי באוניברסיטת חיפה.

מחקרו "הסקטוקרטיה, כהיגיון הכלכלי־חברתי של ההפיכה המשטרית" עתיד לראות אור בקרוב.

הדס שדר, פרופסור לאדריכלות בנתיב המחקרי, מתמחה בהיסטוריה של השיכון הציבורי במדינת ישראל ושל האדריכלות הברוטליסטית במדינה. מרצה בכירה במרכז האקדמי ויצו חיפה וראשת מסלול לימודי התואר השני. מרצה בכירה בטכניון. במשך ארבע שנים ערכה את המאמרים שעסקו באדריכלות בשלוחה הישראלית של כתב העת המקצועי "דומוס"; כיהנה כחברת ועדות שיפוט בתחרויות אדריכלות; שימשה אוצרת שותפה לתערוכות בתחום התמחותה. יועצת שימור לתוכניות כוללניות.

ספריה: אבני הבניין של השיכון הציבורי, (משרד הבינוי והשיכון 2014, 2018), באר שבע: אדריכלות ברוטליסטית וניאו ברוטליסטית (מרכז הבאוהאוס 2014), מכת שמש — בנייה ברוטליסטית בבאר שבע: עיון מחודש באדריכלות הממלכתית (עורכת, יד בן צבי 2016), ערד עיר ניסיונית (הוצאת דקל, 2022).

אביהו זכאי, פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה, האוניברסיטה העברית בירושלים.

בין ספריו:

Exile and Kingdom: History and Apocalypse in the Puritan Migration to America (Cambridge: Cambridge University Press, 1992).

Jonathan Edwards’s Philosophy of History: The Re-Enchantment of the World in the Age of Enlightenment (Princeton: Princeton University Press, 2003).

Jewish Exiles and European Thought in the Shadow of the Third Reich: Baron, Popper, Strauss, Auerbach (Cambridge: Cambridge University Press, 2017)

The Pen Confronts the Sword: Exiled German Scholars Challenge Nazism (Albany: SUNY, 2018).

Jewish Exiles’ Psychological Interpretations of Nazism (Palgrave Macmillan, 2020).

ספרו פרשנות פסיכולוגית של הנאציזם לסוגיה, מחקרים על טבע ואופי המשטר הטוטליטרי הופיע בהוצאת כרמל, 2020.

ספרו — עדים ועדות: מלחמה, טראומה והיסטוריה — הדן בספרים שכתבו שלושה היסטוריונים, אשר לימדו בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בשנות השישים והשבעים של המאה שעברה — יעקב טלמון, יהושע אריאלי ושאול פרידלנדר נמצא בכתיבה.

פתח דבר

ב־16 בינואר 1934 כתב פרופ‘ ויקטור קלמפרר ביומנו:

"המצב כעת הוא כזה: כל יום במשך כמה שעות אווה מדוכאת לחלוטין, במשך כמה שעות אני מדוכא, ובמשך כמה שעות שנינו מדוכאים ביחד..... אבל ביום ראשון אחרי הצהריים היתה אצלינו אנמארי אחרי הפסקה של חודשיים. היא הביאה לנו מתנה מאוחרת לחג המולד: "יעקב" של תומאס מאן — ולא ראיתי בשום מקום הודעה על יציאתו לאור. לעיתונים אסור עכשיו לכתוב דבר על הסופר הליברליסט הידוע לשמצה ("ליברליסט" הוא עכשיו כינוי נפוץ כמעט יותר מ"מרקסיסט", שכבר נשחק).

אני מפחד אחרי כל שיעור, אחרי כל סמינר. ומה אם יש מלשין בין ששת תלמידי. מעולם לא הרמתי את זרועי בכניסה לכיתה. בסמינר או בשיחות קצרות אחריו אני יכול בקלות לפלוט מילה מסוכנת." (...)

ב 4 בינואר 2023 עמד שר המשפטים במליאת הכנסת ונטול הבעה הקריא את התוכנית אותה הוא רוקם זה שני עשורים — לערעור מערכת המשפט בישראל וחיסול עצמאותה.

מול כוונותיה הנפשעות של הממשלה יצאו מאות אלפי אזרחיות ואזרחים אל הרחובות, נחושים לסכלן. מחאה סוחפת, ספונטנית, אדירת ממדים, נולדה בן לילה — ללא מטה ומרכז, ללא סדר יום, ללא מנהיג, ללא עבר. ומאז, חורף וקיץ, למעלה משמונה חודשים מציפים מאות אלפים את הכיכרות במסירות, בהתמדה, בהתרגשות ובלהט — עד שתחזור בה הממשלה מכוונתה לפגוע פגיעה אנושה בדמוקרטיה הישראלית.

רבות עוד ידובר במחאה של 2023 — נחשול אנושי עצום שהיה מקופל אל תוך עצמו התנער מתרדמה ארוכה בת רבע מאה ואחז בדגל. פרט לאפיזודה קצרה בקיץ 2011 — מאז רצח רבין, נדם קולה של החברה האזרחית. היא התכנסה אל תוך עצמה, היגרה אל מחוזות הוויתור ובעיניים כבויות חיפשה "פיסת בד מחוברת אל מוט".

הכרזת המלחמה על מערכת המשפט הייתה "קריאת קרב" שפוגגה תרדמת ארוכה בה היו נתונים הכוחות החיוניים במחנה הליברלי. המחנה ספג שנים של השפלה, גידופים, איומים, נאצות ובוז והיה נתון בעימותים עקרים עם מחנה ימני אלים, גס, מוסת ומונהג על ידי ראש הממשלה. הסתה היא כלי משחית מושחז, "מוליך זרם" קטלני בכל חברה: סחורה קליטה שתמיד יימצא לה דורש, היא מדברת אל הייצרי ושומטת את הקרקע מתחת לכל ניסיון לשרטט קווים מעטים ודקים כלשהם של מרחב דיבור משותף. הסתה היא כלי העבודה של נתניהו, היא הדלק של שלטונו ותוצריה הם מי האפסיים שבהם מתבוססת התרבות הפוליטית בישראל תחת הנהגתו.

הדברים נכתבים בסוף אלול וכבר מורגשת בערבים צינה שמפיגה חומו של יום ומנענעת קלות את גבעוליהם הארוכים של ראשוני החצבים לפרוח. עתידה של הדמוקרטיה בישראל מונח על הכף וזמזום טורדני ועיקש יוצא מבית הנשיא, איש הפשרות ללא קץ, המחפש איזו "קובייה הונגרית" שלכאורה תאפשר קיומה של דמוקרטיה ליברלית בכפיפה אחת עם דמוקרטיה מעוקרת וחלולה.

שלטונו של נתניהו גובה מחיר עצום מהחברה הישראלית ושנים רבות תחלופנה עד שיעלו פצעיה ארוכה. לכידותה, חוסנה ועוצמתה של החברה שהיו ממאפייניה הבולטים של ישראל, עומדים משך כל תקופת שלטונו תחת מתקפה ברוטלית. הסטנדרטים המביכים של התנהלותו מצויים בעימות של קבע עם האמת, ובניגוד לחיתוך דיבורו החצוב בסלע — עמוד השדרה שלו עשוי אבן גיר. מנתניהו למדנו שהלהג הוא חזות הכול. שהאמת היא האופציה הנחותה והנלעגת. הודיני של מילים. תחת מנהיגותו אין נורמה שלא נרמסה, אין תעתוע שלא נוסה. מנהיגותו רעילה, מפוררת ומשסה הכול בכול: מזרחים באשכנזים, דתיים בחילונים, עניים בעשירים, יהודים במי ש"שכחו מה זה להיות יהודים", מתנחלים ב"שמאלנים" — האוויר דחוס באדי שנאה ומיאוס.

נתניהו הוא הגלותי מבין כל ראשי הממשלה שכיהנו פה. הצבר הראשון שנולד לאחר קום המדינה, שבוי בפחדים ישנים ומציף את אי השקט היהודי הישן של "קמים עלינו לכלותנו". תמיד קורבן — קורבן התמיד.

ראוי להתעכב על גרסת הקורבן של נתניהו. זו לא העקדה של "מגש הכסף", זו לא ירושת צאצאיו של יצחק ה"נולדים ומאכלת בליבם": תודעת הקורבן שמטפח נתניהו עסוקה ברחמים עצמיים, פטורה משיקולי מוסר ואתיקה, היא בעלת היתר של קבע לפרוע ביחידים או קבוצות (בעיקר ערבים) והיא התשתית המנטלית הזמינה לגבות תשלום בהווה על מה שעוללו הנאצים ליהודים בשואה. "נאצים" היא מילת הגנאי הראשונה הניתזת מגרונותיהם הניחרים של חסידיו. גרסת הקורבן שטיפח נתניהו היא עיסה מסוכנת של יוהרה, רגשות נקם, רגשי נחיתות ולהג דתי־משיחי. איך אפשר לשכוח את "חתונת השנאה" והשיר "זכרני נא" שליווה את ריקודם האקסטטי של החוגגים בעוד אחד מהם דוקר את תמונתו של התינוק עלי דוואבשה שנרצח בעיירה דומא.

נתניהו הפיח חיים חדשים בדימוי העצמי הישן של היהודי כקורבן — והחזיר את הבכיינות, הנרגנות והתובענות לזרמי העומק של השיח בימין. הניצחון הצבאי האדיר במלחמת ששת הימים הדיר לזמן קצר — בעיני אומות העולם ובעינינו שלנו — את דימוי הקורבן הפסיבי, המובס, החלש. אולם עד מהרה התברר שהמלחמה הביאה לעולם טיפוס יהודי חדש — היהודי הכובש : ליבו גס, הלכות אדנות הליכותיו ומרגע שבא לעולם — בחסות ממשלות ישראל ובליווי צבאה — לא חדל היהודי הכובש לרטון ולתבוע מקום של כבוד במעלה הדרך של המעשה הציוני — ליד מתיישבי מנרה ומייסדֵי תל יוסף.

לא היה ראש ממשלה אדיש יותר למצוקותיהם של ציבורים גדולים בחברה, לצלקות שהם נושאים, לדיבורם המהוסס. נתניהו רוחש תיעוב למבקריו, בוז לחנֵפיו ומשטמה עמוקה לכל האחרים. מי שמשחית שעות ארוכות על בחירת צילום מחמיא שלו לעיתון מעולם לא נתפס על ידי מצלמה בג‘סטה אנושית כלשהי. כל דבר אנושי זר לו : חברות, חמלה, קרבת לב, מצפון.

נתניהו מעולם לא באמת היטה אוזן לרחשי הלב העמוקים של המקום המורכב הזה. אדיש לקולות העולים ממנו וחירש לקולות השתוקים, אך משים עצמו תמיד כ"אב הגדול" של יהודי העולם.

מדינת ישראל נולדה ופצע גדול פעור בליבה.

שלוש קבוצות מובחנות ושונות זו מזו עמדו ליד ערש הולדתה של מדינת ישראל.

בתחילה הגיעו "עוזבי בית": אידאליסטים, הרפתקנים, מתקני עולם, "צעירים חסרי מנוח" שהלכו בעקבות חלומות שיעדם היה ארץ ישראל. מששואל את עגנון בנו של בעל המלון בו הוא מתאכסן מה לבתו העדינה של ר‘ חיים ולעבודה כל כך קשה? משיב לו עגנון "מתקינה את עצמה לשֵם ארץ ישראל". וכשמפציר ומתעקש בנו של בעל המלון "אבל מהי התכלית?" משיב עגנון : "יש אנשים שאינם מרוצים מן החיים הללו שאנו חיים כאן, והרי הם מבקשים להם חיים אחרים" (אורח נטה ללון, עמ‘ 409).

צעירים אלה שביקשו להם חיים אחרים תמיד הותירו מאחוריהם באחת מעיירות מזרח אירופה אב ואם דומעים, שבורי לב, מתקשים להיפרד — רובם שוב לא ייפגשו.

גל גדול של "חסרי בית" הגיע אל חופי הארץ לאחר השואה. אחד מעיר ושניים ממשפחה, עקורים ופליטים — ניצולים, שבאחת הונף גרזן על חייהם וגדע את עברם לנצח. "שלדי עלים" מכנה אותם דן פגיס ,"עץ ללא שורש". עשרות שנים הם נותרו "מי שבאו משם". עז היה רצונם להשתייך, להניח לעברם להתרחק, "להכות שורשים בשמיים", להיטמע במקום, להיות ישראלים, שותפים למעשה הפלאים של הקמת המדינה.

לא היעדרה של העברית גזר עליהם שתיקה: הכאב, הגדם, האבל דרשו שפה שלא הייתה קיימת. החלל שנפער בחייהם תבע תחביר ששנים תחלופנה עד שיימצא. ולא די שהלשון הייתה כרותה, והדיבר ניטל מהם ושפה לא נמצאה להם — לסיפורם לא היה דורש. בני המקום, "הוותיקים", הילידים, התקשו להכיל את הסיפור והוא נתפס כעדות לחולשה. "צאן לטבח" כינו אותם וקשר של שתיקה עמד בין ניצולים ל"ותיקים" — אלה לא שאלו ואלה לא סיפרו.

אמפתיה לא הייתה שם, התנשאות — כן. אבי, ניצול שואה שנותר יחיד ממשפחתו, סלד מהצירוף "אבק אדם" משום שהדהד את אותה התנשאות. "אבק לעולם לא ישוב להיות אדם", אמר.

ויש לדעת: הגם ששבו להיות "אדם", מעולם לא חדלה "השואה" לרבוץ בבתיהם של ניצולים, היא רק נדדה עם הזמן ל"הול".

גל שלישי שהצטרף למהלך המונומנטלי של הקמת המדינה היה העלייה מצפון אפריקה וארצות המזרח. ראשיתו עוד לפני קום המדינה והוא נמשך בהפוגות לאורך שנות החמישים עד ראשית שנות השבעים. אף שבתיהם של רבים מהם יתפרקו בעתיד, לאחר שיגיעו ארצה — זאת לא הייתה הגירתם של "חסרי בית". "כשרק עלינו לארץ ישראל, רצתה אמי להקים בחצר הבית כפר הולדת" כותב ארז ביטון. ובחלקו השני של השיר "ואילו אבא שלי היה אומר: טוב חצי בית בארץ ישראל / מהרבה בתים טובים ויפים בחוסה לארס".

הרצון "להקים בחצר הבית כפר הולדת" הוא כמיהה להמשכיות, לרצף, למעברים רכים. לא הפניית עורף, ל"עולם ישן" , אלא רצון לשכן שני עולמות זה לצד זה, זה עם זה. אין כאן סנטימנט מיליטנטי ולא מזג מרדני. אין (עדיין) זעם, לא קצף ולא מדון — יש רוך וגעגועים בצד השתאות על החדש. יחלפו ארבעה עשורים ויותר עד שיכתוב רועי חסן "מהריסות שפת הוריי / אבנה בית לילדי".

יהדות מרוקו הייתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר מבין קהילות ארצות ערב. עד 1971 עלו ארצה למעלה מ־260,000 מאנשיה ובדומה לקבוצות מהגרים אחרות חוותה גם קבוצה זו טלטלה גדולה — חלק מגלי ההדף שלה לא שככו עד היום. יהדות מרוקו הייתה קהילה דתית חמה, בעלת לכידות גבוהה, שיחסיה עם התושבים המוסלמים ידעו גם תקופות ארוכות של שכנות טובה. עלייתם ארצה נשענה בעיקר על סנטימנט דתי, על התפעמות עצומה מהקמת המדינה ועל ההבנה האינטואיטיבית שאותה הכירו היהודים בארצות מושבותיהם הרבות — "הלכה היא: בידוע שעֵשו שונא ליעקב", ומכאן שהכל ארעי, ומוטב לעזוב כשאפשר.

שלושה גלי הגירה אלה: חלוצים, ניצולי שואה ויוצאי צפון אפריקה והמזרח היו "שׂלמת הבטון והמלט" של המהלך הציוני האדיר, האופורי ה"ניסי" של הקמת המדינה. בנימין נתניהו הוא ראש ממשלה שליבו גס בממד האנושי של האפוס היהודי העצום. דרמות היסטוריות גדולות, עשויות לעיתים קרובות מכאבם של אנשי יומיום, עמוסים כאבי עקירה וגעגועים, מבוכה ובושה, כעס והשפלה, זעם ו"בכי שאין לו עיניים להיבכות".

אך אנשים של יומיום לעולם לא יעלו מחנק בגרונו של נתניהו. הם תמיד יהיו כלי המשחק שבאוזנם ישמיע שוב ושוב נאומים רוויי שנאה, דברי בלע מלהיטי יצרים. נתניהו לא מדבר, הוא נואם. לא יחבוש פצע — אך תמיד יגרד את קליפתו. הוא המדובב הגדול של האפל, של הנמוך, העכור והמכוער.

כך בשנות שלטונו הארוכות הלכה החברה הישראלית ונתרדדה, הליכותיה מגושמות וחלומותיה עקרים. מקוטבת, כבדת תנועה, מובסת לתוך עצמה, פגשה את המהפכה המשטרית — וניעורה.

המאבק על הבית, על יסודותיו ופיגומיו, החזיר באחת לישראל את מה שתמיד ידעה לעשות — להתגייס. היכולת לנסוק לגבהים, להשיל דשדוש מתמשך, לרתום, להירתם ולהקריב — הם הפיגומים האיתנים של החברה הישראלית : יהודית ודמוקרטית הם שני חדרי ליבה.

עוד נכונו לה עלילות.

ניצה דרורי־פרמן

ספטמבר, 2023

הדברים נכתבו לפני השבת השחורה, 7.10.23