האבקות 3 - אבקת סוכר

פרולוג

12

60

0

אלה לא סתם מספרים.

סכום המספרים הזה הוא מספר הקלוריות שיש בכוס נס קפה שאני שותה, ללא סוכר.

12: מספר הקלוריות בכפית של אבקת נס קפה.

60: מספר הקלוריות במאה מיליליטר חלב.

0: מספר הקלוריות במים.

סך הכול: 72 קלוריות.

אל תשאלו אותי איך ולמה אני יודעת.

פרולוג 2

"מה קורה?"

"בסדר, מה איתך?"

"מעולה."

השיחה הזאת? סטנדרטית. משפטים כאלה שאומרים בכל פעם שמתחילים בשיחה עם אנשים.

מדובר בעשרים ואחת אותיות, בשש מילים. שלושה משפטים, ובולשיט אחד גדול.

חלק I

1

ליסה

אני מוזגת שוט נוסף לשני הגברים החמודים שמפלרטטים איתי על הבר. כשאחד מהם מציע להזמין אותי לשוט, אני מסכימה ומוזגת לשלושתנו שוט של וודקה 'ואן גוך' בטעם כלשהו. אין לי מושג מה בחרתי כי אני כבר בראש טוב מכל השוטים הקודמים ששתיתי עם גברים אחרים.

"לחיים." אני מרימה את הכוסית והם מרימים את שלהם.

"לחיי זיון חזק וקשוח," אומר בחיוך סוטה זה שהזמין אותי לשוט ואני משיבה לו בחיוך כי מה זה משנה מה הוא יגיד? אני יודעת שהוא לא יעז לגעת בי. בטח לא אחרי שהוא יראה מי נכנס עכשיו לבר והולך להרוס לו את כל התוכניות.

אני מגלגלת את עיניי כשאני רואה את החיוך שמרוח על הפנים המושלמות שלו. "אנחנו סגורים!" אני קוראת מעל המוזיקה שאני בעצמי מגבירה כדי לא לשמוע אותו.

"באמת?" הוא מסתכל בשעון. "מוזר, רק תשע בערב וכתוב באתר שאתם סוגרים רק באחת בלילה."

"כן? טוב, האתר טועה ומטעה." אני מנגבת את הבר בצד הרחוק ממנו כדי להמשיך להפנות לו את הגב.

"את מבינה שהבעלים של הבר שוכר מהמשפחה שלי את המקום, נכון?" הוא שואל וגורם לי לקפוא.

לנון, הבעלים של הבר, גם חבר קרוב שלי ואני לא רוצה שהוא ייפגע.

"מעניין איך הוא יגיב כשישמע שהחלטנו להכפיל לו את השכירות כי הברמנית שלו מסרבת לתת לי שירות."

אני מסתובבת. "לך תזדיין, ג'ונתן." משלבת את זרועותיי על חזי, ממש לא מתכוונת לשרת אותו.

"משכתי את תשומת ליבך? יופי. תכיני לי בבקשה ויסקי עם קרח," הוא אומר בחיוך המעצבן והלבן והמושלם שלו, שהוא בטח קנה אצל איזה רופא שיניים יקר. ככה זה אצל העשירים, הם קונים כל דבר שאלוהים לא סיפק להם בגנים.

"תמזוג את הוויסקי המחורבן שלך לעצמך." אני מוציאה את הבקבוק מהבר ומטיחה אותו מולו לצד כוס זכוכית.

"היום נכנסה לך משכורת. כמה הצלחת לחסוך, דבש? עוד אלפייה?" הוא מוזג לעצמו מהוויסקי. "כמה נשאר לך לחסוך עד שתצליחי לשלם על לימודים בקולג'?" הוא ממשיך להתגרות בי.

החלטתי לחסוך לקולג' בעצמי במקום להיעזר בג'יימס מארס, שלקח אותי לביתו אחרי שאבא שלי מת, אימא שלי נכנסה לכלא על ניסיון לרצח של משפחה שלמה ואחי נכלא בפנימייה צבאית לנערים, שזה בעצם כלא במסווה של פנימייה. לפחות כך רוי הגדיר את זה.

יכולתי גם להיעזר בלילי, בת הדודה שלי, והחלטתי שלא. עכשיו ההחלטה שלי מתחילה להיראות מגוחכת לחלוטין.

אבל לא אקח מאף אחד ולו סנט אחד. אני לא מתכוונת להיות כמו שאר בני המשפחה שלי, שהכסף עיוור אותם עד כדי כך שלא הייתה להם בעיה לרצוח. מזל שהם לא הצליחו.

נשאר לי עוד הרבה לחסוך וכנראה לא אגיע לסכום המלא שאני צריכה כדי ללמוד בקולג' אף פעם. הציונים שלי טובים ואני יכולה לנסות לקבל מלגה, אבל גם עם מלגה, אצטרך כסף כדי לממן את הוצאות המחיה שלי. "חסכתי מספיק כדי לצאת בקרוב מהעיירה המחורבנת הזאת ולהתחיל חיים חדשים רחוק ממך," אני אומרת בחיוך כי הדפוק הזה לא אמור לדעת מה מצבי הכספי.

הוא צוחק ושותה את תכולת הכוס שלו. "דבש, לא משנה לאן תלכי, אבוא אחרייך. עדיין לא הספקת להכיר אותי?"

"אתה מודע לזה שאתה בלתי נסבל?"

"את מודעת לזה שלא תצליחי להיפטר ממני?"

"מה אתה רוצה מהחיים שלי, ג'ונתן?"

"רק דייט אחד קטן."

"לא." אני יוצאת מהבר והולכת למשרד של לנון. "אני יוצאת מוקדם היום."

"מה קרה?" הוא שואל. הוא לא צריך למצוא מחליף, הוא עושה את העבודה טוב מאוד בעצמו.

"אני מרגישה לא טוב."

"עוד פעם החרא הזה, ג'וני? לא אשחרר אותך כי הוא חופר לך. די, תהיי ילדה גדולה ותתמודדי איתו," הוא אומר.

ג'ונתן, שנכנס זה עתה למשרד, מהנהן לצידי. "אני מסכים בהחלט, אל תוותר לה הפעם."

אני מתאפקת לא להכניס לו אגרוף בפנים. "אני באמת מרגישה לא טוב, קיבלתי מחזור ויש לי כאבי בטן." אף גבר לא יודע להתמודד עם אישה במחזור.

"בולשיט. אל תאמין לה, לנון. גם לפני שבוע היא אמרה שהיא במחזור," ג'ונתן מתערב שוב.

אגרוף נראה לי כמו עניין פעוט. אולי אכניס לו בקבוק זכוכית בראש?

"כמה זמן נמשך מחזור?" לנון שואל.

גברים הם עם מנותק לחלוטין מהמציאות, אני חייבת לציין. "שלושה שבועות," אני משקרת.

"יומיים," ג'ונתן משיב.

"אתה מאמין לו? הוא גבר! הנוזלים היחידים שיוצאים לו מהגוף הם שתן או זרע," אני אומרת. הבוס שלי מעביר את עיניו ממני לג'ונתן.

"טוב, אין לי כוח אליכם. עופו לי מהבר," הבוס הנחמד שלי אומר ואני מסתובבת לכיוון היציאה.

"אני אקפיץ אותך," ג'ונתן פותח עבורי את הדלת.

אני מתעלמת מהג'נטלמניות שלו והולכת ברגל לכיוון האחוזה של מארס, שם אני גרה. ג'ונתן לא מוותר והולך לצידי בקצב שלי. אני מתכוונת לצעוק עליו שיניח לי לנפשי, אבל רכב עוצר לידנו בחריקת בלמים ואני נבהלת.

ג'ונתן מחזיק במותניי ומעביר אותי אל מאחורי גופו הרחב והשרירי, משמש חומה מול מי שיוצא מהרכב בטריקת דלת.

"אז עכשיו אתה שומר הראש שלה?"

אני קופאת לשמע הקול הזה. הגוף שלי נכנס להלם והדופק שלי מזנק.

"עוף מכאן." ג'וני מאבד כל שעשוע שבדרך כלל מתלווה לדיבורו.

"למה? בסך הכול באתי לומר שלום."

אני יוצאת מאחורי גבו של ג'ונתן ורואה את פניו המחייכות של רוי. רוי, אחי הגדול, הפסיכי שניסה לעזור לאבא לרצוח את האנשים שכל פשעם היה להעסיק אותנו בביתם, אותו אחד שהיה אמור להיות בפנימייה צבאית סגורה למשך השנים הקרובות.

"שלום לך, אחותי הקטנה והיפה. התגעגעת?"

הוא מתקרב אליי שני צעדים ואני הולכת באינסטינקט לאחור ונתקלת בגופו של ג'ונתן, שמייצב אותי בידיו החזקות. איך הוא נעמד מאחוריי? ולמה אני מרגישה מוגנת בין זרועותיו?

"מה אתה רוצה?" אני שואלת כשאני מוצאת את הקול שלי.

"אני? רק רציתי לומר לך שלום אחרי כל־כך הרבה זמן שלא התראינו. לא התגעגעת אליי?"

הוא מתקרב ואני מתרחקת. אני לא יודעת למה לצפות ממנו כי אף שהוא אחי, הוא גם אדם שאיים על חיים של אנשים חפים מפשע וניסה לרצוח את נואה בטביעה באגם.

"כדאי לך להישאר רחוק ממנה," ג'ונתן אומר בקול שקט מאחוריי. מעולם לא שמעתי את הטון הזה שלו.

רוי צוחק. "מה, היא נתנה לך לזיין אותה סוף־סוף? אתה כבר מכור לכוס שלה?"

זה אחי. פאקינג אחי. מה נסגר?!

ג'ונתן נוהם מאחוריי ואני יודעת שהוא מתכוון להתנפל עליו ולהכות אותו, אבל אני מחזיקה בידיים שלו שעוטפות את גופי ולא נותנת לו לעזוב אותי כדי שלא תתחיל עכשיו אלימות פיזית ביניהם. ג'ונתן מקשיב לבקשה האילמת שלי ועוצר את עצמו מלהתנפל עליו. "מתי שחררו אותך?" אני שואלת. אני לא בטוחה שהוא עבר את השיקום שהיה אמור לעבור.

הוא נראה בדיוק אותו הדבר, עם אותו מבט זדוני, רק שהפעם המבט הזה מלא בצורך בנקמה.

"הבוקר. שוחררתי על התנהגות טובה. אני גר באוסטין, אבל אני מבטיח שאבוא לבקר," הוא אומר בחיוך.

"אל תטרח."

"אל תדאגי, אחות קטנה, לא אני זה שיטרח."

"מה זה בכלל אומר?" אני שואלת כשהוא מסתובב לרכב שלו.

"זה אומר שהגיע הזמן להתחיל לפצות."

הוא נכנס לרכב שלו ומסתלק. אני מתנתקת מהמגע של ג'ונתן ולא יודעת אם להתפרץ עליו או... פאק.

מה אני אמורה לעשות עכשיו? למה הוא השתחרר מוקדם כל־כך?

אני הולכת בחזרה לבר, לוקחת בקבוק ומוזגת לעצמי כוס.

שיכורה. אני צריכה להיות שיכורה, ודחוף.

2

ליסה

היי, זאת שוב אני.

כן. כן. אני יודעת שאני אמורה לכתוב פתיח רגיל בסגנון 'יומני היקר, שלום' ובלה־בלה־בלה, אבל שנינו יודעים שאתה לא באמת מקשיב לי, ושאני עושה את זה רק כדי שהפסיכולוגית שג'יימס מכריח אותי ללכת אליה תרד לי מהצוואר.

אז מה אכתוב לך היום?

כנראה עוד סתם קשקוש של משהו שלא קרה כדי שאף אחד לעולם לא יצליח לקרוא את מה שאני באמת מרגישה או חושבת.

מה אני באמת מרגישה?

אני כבר לא יודעת. אני בעיקר מרגישה חסרת תחושה. כאילו העולם קפא ואני הולכת בודדה בו ומחפשת אחר משמעות.

פאק. הבולשיט הזה עמוק מדי בשבילי.

אני קורעת את הדף מהיומן, מקמטת ומשליכה לפח, ואז פותחת את היומן שממנו אני לא קורעת אף דף ומתחילה לכתוב.

יומני היקר, שלום.

היום היה יום חשוב. הגשתי בקשה למלגה באחת האוניברסיטאות שהייתי רוצה ללמוד בהן. אני הולכת להמשיך לעבוד בבר כדי לחסוך כסף, אמשיך לעבוד כדי להשיג את המטרות שלי.

אני סוגרת את היומן ומניחה אותו על השידה בחדר שלי, חדר שמעולם לא חלמתי בחלומות הכי פרועים שלי שיהיה לי. הוא גדול יותר מכל הקומה התחתונה בבית המגורים של המשפחה שלי.

ג'יימס, שקיבל אותי בזרועות פתוחות למשפחה שלו, דאג שאהיה קרובה לאחת היציאות הצדדיות של האחוזה, כדי שארגיש כמה שיותר פרטיות.

אני לא יכולה לומר שאני לא מעריכה את ג'יימס על מה שהוא עושה עבורי, אבל אני גם לא מתה על זה שהוא מכריח אותי ללכת לפסיכולוגית כי הוא חושב שכדאי שאדבר עם מישהו על כל מה שעברתי.

כאילו, מי רוצה, לעזאזל, לדבר על זה שאבא שלה מת בגללה? או על זה שאימא שלה נכנסה לכלא באשמתה? או על זה שאחיה הגדול היה בפנימייה צבאית, שזה בדיוק כמו כלא, רק לנערים בגילו, והיה אמור לשהות שם כמה שנים כדי לעבור שיקום?

שיקום שאני מנחשת שהוא לא עבר.

אלוהים אדירים, דפקתי הכול. ומה שהכי דפוק זה שאני יודעת שאם היו מחזירים אותי בזמן, הייתי עושה בדיוק את אותו הדבר.

הייתי מחליפה את הרעל שאבא שלי שם באחוזת מארס בגרגרים לא מזיקים.

הייתי מנסה שוב לעצור אותו כשרצה לרצוח את האנשים שהעסיקו אותנו כל החיים שלנו, העניקו לנו פרנסה וקורת גג, והייתי בעצם גורמת לכל המצב המחורבן להיות בדיוק כמו שהוא עכשיו.

שילך להזדיין, רוי. הוא לא מאיים עליי.

אני קמה מהמיטה, לובשת חצאית, חולצה וגרביונים ונועלת מגפונים. אני אוספת את שערי ומתאפרת מעט כי ממש אין לי כוח להתחיל להשקיע בשביל משמרת בבר.

לנון תמיד אומר שאני יכולה לבוא בפיג'מה כל עוד אני גורמת לאנשים לשתות עוד ועוד.

אני לוקחת את הנייד מהמטען ויוצאת מהיציאה הצדדית של הבית לכיוון הרכב־גרוטאה שהצלחתי לקנות בחסכונות העלובים שהיו לי. שנאתי להוציא את הכסף על הרכב הזה כי כל סנט שאני מוציאה משמעו דחייה נוספת של הלימודים בקולג'.

לעולם לא אצליח לצאת מפה וללכת ללמוד בקצב הזה. המשכורות שלי והטיפים, גבוהים ככל שיהיו, לא יספיקו לי. אני חייבת מלגה.

נכון שג'יימס ולילי, בת הדודה שלי, הציעו לממן לי את הלימודים, אבל אני לא יכולה לתת להם לעשות את זה. אני לא יכולה להיות כמו ההורים שלי ואחי, שכדי לקחת כסף שלא שייך להם, לא בחלו באמצעים וכמעט הרגו אנשים חפים מפשע.

אני מתניעה את הרכב ויוצאת לנסיעה לכיוון הבר. הנייד שלי רוטט ואני מוציאה אותו ועונה על רמקול, לא מסתכלת על המסך כדי לראות מי מתקשר כי אני לא רוצה לעשות תאונה. "כן?"

"את חייבת לי שמונים דולר."

קולו של מייק מעבר לקו מעביר בי חלחלה. מייק הוא החבר הכי טוב של אחי, לשעבר. אני לא יודעת מה מצב מערכת היחסים שלהם מאז שרוי נכנס לפנימייה צבאית, ואם הוא יודע שרוי כבר לא שם, אבל אני יודעת כל מה שאני צריכה לדעת עליו; הוא בן־זונה גדול ומטרידן.

אבל... ויש פה 'אבל' גדול, הוא מספק את המריחואנה הכי טובה בעיירה המחורבנת הזאת, אז אין לי ברירה אלא להמשיך להיות איתו בקשר, אף שהייתי רוצה לבעוט אותו מהחיים שלי, ויפה שעה אחת קודם. "אמרתי לך שאביא לך אחרי המשכורת," אני משיבה.

"קיבלת משכורת לפני יומיים, לנון אמר."

לנון, המלשין הזה. לפעמים בא לי לתפור לו את הפה רק כדי שילמד לסתום אותו מדי פעם. "תבוא אחרי המשמרת שלי ואביא לך את הכסף," אני אומרת בלית ברירה. חשבתי למרוח אותו עוד כמה ימים כדי שלא אצטרך לשלם לו מהמשכורת אלא מהטיפים שאקבל.

"את יכולה תמיד לשלם לי בדרך אחרת."

הוא תמיד מציע את זה, ותמיד מקבל בדיוק את אותה התשובה. "אין מצב שאתן לך לגעת בי, מייק. גם לא בעוד מיליון שנה," אני מבהירה.

הוא צוחק מעבר לקו. "את יודעת שהחיים שלך יהיו קלים יותר. אדאג לך לאספקת חומר תמידית."

"ברור שתדאג. תרצה לשמור אותי מסוממת כדי שלא אשאל את עצמי מה אני עושה עם הפרצוף־תחת שלך באותה המיטה."

"את כזאת שטחית, רק על החיצוניות את מסתכלת."

הוא לא מתכוון לזה. הוא מקניט אותי, אבל אני משיבה אש. "אתה צודק, למה שלא נדבר על האופי המחורבן שלך? על זה שאתה מטריד מינית ואובססיבי, ובגדול אתה חרא של בן אדם."

"את מסונוורת מפני שג'ונתן קליס עדיין כרוך אחרייך, אבל ביום שבו הוא ילך למישהי אחרת, מישהי בליגה שלו, הוא יפסיק לרדוף אחרייך ואז את תבואי אליי כמו הכלבה המסוממת שאת."

הנה, הוא מראה את הפרצוף האמיתי שלו. "לך תזדיין, מייק." אני מנתקת את השיחה בדיוק כשאני מגיעה לבר. ג'ונתן עומד בכניסה ומחכה שאגיע.

אני לא יכולה להסביר במילים כמה אני מתעבת את הבן־אדם הזה. אני יוצאת מהרכב והוא מסתכל עליי בחיוך, משליך את הסיגריה שלו לעציץ שמלא כבר בבדלי סיגריות ואין בו שום זכר לצמח שגדל שם, ומתקרב אליי.

"דבש, איחרת היום."

"אל תקרא לי ככה. ואתה לא הבוס שלי, אז אל תספור לי את הדקות." אני עוקפת אותו ונכנסת לבר. אני עוקפת את הדלפק ונכנסת למשמרת דרך המחשב. "לנון! הגעתי!" אני צועקת, אבל לא שומעת שום קול צועק בחזרה הערה עצבנית על האיחור הקבוע שלי. "לנון!" אני קוראת שוב. יכול להיות שהוא לא שמע אותי?

לא יכול להיות, זה לא שיש מוזיקה. עדיין לא פתחנו את המקום. ג'ונתן נכנס. "אנחנו סגורים. תבוא בשעות הפתיחה," אני אומרת.

"באמת?" הוא שואל בחיוך מעצבן.

"כן. תעיף מכאן את עצמך."

לנון נכנס לבר. "ערב טוב," הוא אומר לי ומביט בג'וני. "ערב טוב, ג'וני. מה שלומך?"

"בסדר, תודה רבה. מה שלומך?"

"מה זה פה, כנס גברים מחורבן? תעיף את ג'ונתן מפה," אני אומרת ללנון, שבדרך כלל מבקש מג'ונתן לצאת ולחכות עד לשעות הפתיחה כדי שלא אהיה סתם עצבנית.

"אני בטוח שתצליחי להתמודד," לנון אומר והולך למשרד.

אני מסתכלת על ג'ונתן ומשלבת את זרועותיי על חזי. "עוף מפה או שאני מתקשרת למשטרה."

"ומה תגידי להם?" הוא מחייך חיוך מעצבן.

"שיש פה מסיג גבול."

"מרתק." הוא מתיישב על כיסא בר. אני מתקשרת למשטרה.

"מוקד החירום, מה מקרה החירום שלך?" המוקדנית אומרת מעבר לקו.

אני מסתכלת על ג'וני, אבל לא נראה שהוא מתכוון ללכת. "יש לי פורץ בבר שאני עובדת בו," אני מדווחת ונותנת לה את הכתובת.

"את יכולה לתת לי סימני זיהוי שלו? איך הוא נראה?" המוקדנית שואלת.

איך אתאר עכשיו אותו? חתיך הורס, גומות בלחיים כשהוא מחייך, עיניים בצבע שוקולד, שיער חום כהה, שפתיים מלאות ועצמות לחיים גבוהות? או בקיצור, דוגמן של... דוגמן, נקודה. אין לי מושג אם יש חברה מקבילה ל'ויקטוריה סיקרט' שמדגמנת לבני גברים, אבל אם הייתה, הוא לגמרי היה יכול לעבוד עבורה.

"אתן לה את מספר תעודת הזהות שלי, תעשי להם עבודה קלה. תרשמי."

ג'ונתן מקריא את מספר תעודת הזהות שלו ואני מעבירה למוקדנית כדי שיטפלו בו אחת ולתמיד. הפעם זאת לא בדיחה.

מעבר לקו נשמעת שתיקה לכמה שניות. "אתם באים לעצור אותו?" אני שואלת.

"גברתי, זאת בדיחה?" המוקדנית שואלת.

"ממש לא!"

"מדובר בבעליו של הבר בכתובת שנתת לי. אל תתקשרי לכאן סתם."

היא מנתקת את השיחה. ג'ונתן מחייך חיוך רחב. "אתה גם ככה בעליו של הבניין! אל תגיד לי ש..." אני אפילו לא יכולה לומר את זה בקול רם.

"שנכנסתי שותף בבר."

בדיוק את זה לא רציתי שהוא יגיד!!!

אני עוזבת את הבר והולכת למשרד של לנון, יודעת שג'ונתן הולך אחריי.

"הוא סיפר לך?" לנון שואל עוד לפני שאני פותחת את הפה.

"אני מתפטרת," אני אומרת כשאני מבינה שהעובדה שג'ונתן הוא הבעלים פה זו לא בדיחה מזוינת, והולכת לכיוון היציאה.

"ומה אז, ליסה?" לנון קורא מאחוריי, "תתחילי לקחת כסף מג'יימס? זה מה שאת צריכה לעשות כי זאת הבחירה ההגיונית. או שתיקחי את הכסף של בת הדודה שלך, שרוצה בטובתך?"

אני מסתובבת אליו ולג'ונתן שעומד לצידו. "לכו תזדיינו, אתה וג'ונתן יחד!" אני יוצאת מהבר ונתקלת במייק, שמחזיק בי ומחייך חיוך מבחיל.

אלוהים אדירים.

מה הייתי בגלגול הקודם? לוציפר המחורבן? למה מגיע לי כל החרא הזה?

3

ג'וני

יש כמה אנשים שאני לא יכול לסבול. אני מתעב את אבא שלי, אני מתעב את רוי, אחיה הגדול של ליסה, ו... טוב, אני מתעב גם את מייק, שממוקם גבוה ברשימה השחורה שלי, בייחוד מפני שהוא מחזיק בזרועותיה של ליסה ומייצב אותה בכניסה לבר שלי.

"מותק, לאן את בורחת מוקדם כל־כך? שכחת שאנחנו נפגשים היום?" מייק שואל.

ליסה דוחפת אותו לאחור ומשתחררת מאחיזתו. אני מתקדם ונעמד לצידה. אני יודע שהיא חושבת שהיא לא צריכה שאגן עליה ושהיא יכולה להסתדר בכוחות עצמה, אבל אני לא מתכוון לבחון את התיאוריה הזאת.

"אני לא נפגשת איתך, דפוק." היא צועדת לאחור. "תבוא מחר. אין לי כסף בשבילך הלילה."

אני יודע שהיא מדברת על תשלום עבור הסמים שהיא קונה ממנו. אני שונא את זה שהיא צריכה בכלל להיות באינטראקציה כלשהי איתו.

הוא פוסע צעד אחד לכיוונה ואני צועד לכיוונו, מניח את ידיי על חזהו ודוחף אותו לאחור. מייק אף פעם לא היה מהבחורים שיכולים לאיים עליי פיזית. בכלל, הוא לא יכול לאיים על אף אחד עם הנתונים הגופניים שלו. הוא רזה והשימוש המוגבר בסמים גרמו לכך שהוא לא יציב בעליל. "תתרחק ממנה, לעזאזל."

"עוף מכאן, קליס. זה ביני לבינה."

מייק מעיף את היד שלי מהחזה שלו ושוב מנסה להתקרב אליה. אני מתכוון להעיף אותו בכוח חזק יותר כדי שהוא יבין את הרמז, אבל ליסה עוקפת אותי ונעמדת מולו.

"אמרתי לך מחר."

"את אומרת את זה בכל יום מחדש, ובכל יום אנחנו מוצאים את עצמנו באותו סרט. את תשלמי לי היום. תחליטי אם תשלמי לי בכסף או בגוף שלך."

זעם בוער לי בקצות האצבעות, שמתאגרפות מצורך עצום לפגוש בלסת שלו.

"אל תתערב," ליסה אומרת, ואני יודע שאני צריך להקשיב לה, אבל אני לא מצליח לשלוט בעצמי.

"מה אמרת?" אני שואל אותו, מזיז את ליסה הצידה בלי בעיה.

"אל תתערב, ג'ונתן!" ליסה מרימה את הקול.

"תקשיב לי — "

אני מחטיף לו אגרוף בפרצוף ומונע ממנו להמשיך את המשפט. אני לא נותן לו להתאושש ומחטיף לו שוב ושוב.

"ג'ונתן!" ליסה צועקת ומנסה להרחיק אותי ממנו, אבל אני לא רואה שום דבר בעיניים חוץ מאת התמונה הנוראית שהוא גרם לי לצייר בדמיוני, התמונה של ליסה שוכבת איתו כדי לשלם לו כאילו היא פאקינג זונה.

"זאת הפעם האחרונה שאתה פונה אליה בצורה הזאת, חתיכת בן של זונה!" אני מדגיש כל מילה עם אגרוף לפניו, אבל לפני שאני מספיק לתת לו את האגרוף האחרון, אני נמשך לאחור.

לנון ומישהו שאני לא מכיר אוחזים בי ומונעים ממני להתקרב למייק, שמדמם על הקרקע.

"אתה דפוק בראש? יכולת להרוג אותו!" לנון צועק מאחוריי כשהוא עדיין מחזיק בי ולא נותן לי לזוז. מייק קם על רגליו כשליסה אומרת לו משהו שאני לא מצליח לשמוע.

"תוציא את הארנק שלי מהכיס ותן לבן־זונה את הכסף שהיא חייבת לו," אני אומר ללנון, שיודע לא להתווכח איתי. הוא עושה את מה שאמרתי. ליסה מתקרבת אליי בזמן שלנון סופר את הכסף ונותן אותו למייק.

"מה אתה חושב שאתה עושה? אף אחד לא ביקש ממך להתערב ולשלם לו את הכסף שאני חייבת לו!" היא נוזפת בי.

"תראי בזה מקדמה," אני אומר בלי להביט בה, רק מסתכל על מייק ומחכה שהוא יסתלק, וזה מה שהוא עושה. לנון עוזר לו להגיע לרכב, אבל הוא מסרב לקבל את העזרה שלו ונכנס בעצבים לרכב. עכשיו אני עובר להסתכל על ליסה.

"מקדמה על מה? אני לא עובדת אצלך, דפוק." היא משלבת את זרועותיה על החזה, זעם מכסה את פניה.

"את עובדת אצלי כי את צריכה כסף, ואני לא זוכר שיש עוד מקום שמשלם לך משכורת טובה מספיק כדי לחסוך לקולג'."

"עבדתי אצל לנון והתפטרתי לפני כמה דקות," היא מזכירה לי.

"כל עוד לא הגשת מכתב התפטרות, לא התפטרת. ואני גם מציע לך שכר גבוה יותר, אז את לא תתפטרי."

"אני לא רוצה את ההעלאה העלובה שלך, ואני מתפטרת." היא מתעקשת, אף שאני יודע שהיא לא תתפטר. "אם תשלם לי פי שניים ממה שהרווחתי עד היום, אולי אשקול להישאר."

"קיבלת. תיכנסי לבר, את צריכה להתחיל במשמרת."

"מה זה 'קיבלת'? אתה בכלל יודע כמה אני מרוויחה?"

ברור שאני יודע כמה היא מרוויחה. אני יודע את מידת הנעליים שלה. ככה זה כשאתה אובססיבי כלפי מישהי במשך כל־כך הרבה שנים. "אני יודע. קניתי את הבר ועשיתי את המחקר הפיננסי עליו לפני הרכישה. המשכורת שלך היא חלק מההוצאות של הבר."

היא מתלבטת כמה שניות ואז מסתובבת ונכנסת בחזרה לבר. לנון מתקרב אליי.

"אתה יודע שאתה לא יכול לעשות את זה, נכון? אתה לא יכול פשוט להכות מישהו רק מפני שהוא דיבר איתה."

"אני יכול. הרגע עשיתי את זה." אני מוציא את קופסת הסיגריות מהכיס, מכניס סיגריה אל בין שפתיי, מצית אותה ואז מחזיר את הקופסה ואת המצית לכיס.

"זה לא יישמע או ייראה טוב אם זה יתפרסם."

אני שואף את הניקוטין בזמן שאני צופה בה דרך החלון כשהיא מתחילה לארגן את הבר לקראת פתיחת המשמרת. לנון ממשיך לזיין לי את המוח על איפוק וכל החרא הזה. "מה לא ייראה טוב? ידיעה על בעליו של בר מקומי שהכה מישהו שהטריד את הברמנית שלו?" אני שואל, אבל הוא לא מספיק להשיב לי כי הנייד שלי רוטט. אני מוציא אותו ורואה את השם של האיש שהשפריץ זרע כדי להביא אותי לעולם.

"כן, ג'ורג'." אני נושף את עשן הסיגריה וממתין לדבריו.

"אני בא הלילה לאחוזה. אתה צריך להיות שם."

"אני לא מעוניין באורגיה עם הזונה התורנית שלך, אז אני חושב שאוותר." אני שואף שוב מהסיגריה ומנסה להרגיע את הזעם שבגופי.

"אתה לא יכול לוותר. תגיע או שאני נשבע לך שאעצור לך את תזרים המזומנים ואקפיא לך את החשבון," הוא מאיים.

זה החודש האחרון שבו הוא עדיין יכול להשתמש באיום הזה. בעוד חודש בדיוק אהיה בן עשרים ואחת, ואז אירש חלק נכבד במניות החברה. משום מה, זה מה שסבא שלי החליט. כמו אבא שלי, גם הוא היה יהיר ומתעלל בצאצאים שלו, והחליט שאבא שלי לא יוכל לגעת בחשבון הבנק שלי. "מה כזה דחוף?" אני שואל בקול אדיש שאני יודע שהוא שונא.

"זאת עסקה," הוא אומר בלי לפרט.

"ולמה אתה צריך אותי?" הוא יכול לעשות את העסקאות המזוינות שלו לבד.

"תגלה כשתגיע." הוא מנתק את השיחה ואני יודע שזה הולך להיות משהו שלא אוהב לגלות.

אבא שלי הוא בן אדם דוחה שאסור לזלזל בו ובכוונות שלו.

אני נכנס לבר ומסתכל על ליסה מסדרת בקבוקי שתייה חדשים על המדפים.

"אני מרגישה את המבט שלך," היא אומרת בלי להסתובב אליי.

"מעולה, זאת הכנה טובה ליום שבו אתן לך להרגיש גם את הידיים שלי." אני רוכן קדימה, לוקח בקבוק ויסקי, פותח את הפקק ולוגם ישירות ממנו. ככה זה אחרי כל שיחה עם ג'ורג’.

היא מסתובבת אליי ואני מרשה לעצמי לבחון כל פרט בה. אלוהים אדירים, כמה היא יפה. השיער הארוך שלה מגיע עד למותניה. העיניים שלה, בצבע הוויסקי, מתחבאות מתחת לריסים ארוכים. הגוף שלה בצורת שעון חול שגורמת לזין של כל סטרייט להתפתל, והשפתיים המושלמות שלה תפוחות ומתחננות לנשיקה.

"מה נסגר, ג'ונתן?" היא זורקת לכיוון שלי מגבת. "אתה מסתכל עליי כאילו אני ארוחת הערב שלך."

"אשמח לאכול אותך," אני אומר בחיוך ומסתכל על מפגש רגליה, המכוסה במכנסי ג'ינס קטנים וחושפניים.

"אל תהיה סוטה."

"סוטה? את זאת שהצעת." אני מחייך אליה.

"לא הצעתי לך שום דבר," היא אומרת בקול איטי ומודגש.

"ג'וני, חשבתי שאראה אותך פה." קול נשי מוכר ומעצבן גורם לי להסתובב. "שמעתי שקנית את הבר וחשבתי לקפוץ לכאן לפני ארוחת הערב המשותפת שלנו."

האקסית של נואה, מלאני, שהיא גם היורשת העתידית של אחד העשירים הגדולים ביותר בטקסס, מחייכת אליי באופן שעושה לי חשק לבלוע ציאניד, לא ללכת איתה לאכול ארוחת ערב.

אני מתחיל לחשוב שאני יודע לאיזה כיוון אבא שלי חותר הערב, והוא הולך לקבל ממני סירוב מוחלט.