מסע בארץ לא נודעת

חלק ראשון

הקדמה

אבי היה אומר שאני "שטחית". מאוד תמוה נוכח עיסוקיי האינטלקטואליים במושגים מופשטים ובבעיות קיומיות, חברתיות ותרבותיות במהלך כל חיי. למדתי ספרות, לשון ופילוסופיה לתואר ראשון, המשכתי עם פילוסופיה לתואר שני, עשיתי דוקטורט במדעי החברה, והשתלבתי בעולם החינוך והאקדמיה כמורה בתיכון וכמרצה באוניברסיטה. יתר על כן, במהלך חיי קראתי מאות ספרים להנאתי, ותמיד השתדלתי להישמע לעצתו של ז'אן פול סארטר בספרו "הספרות מה היא" ביחס לקריאת ספרות. לדעתו, ספרות מציבה חץ שמראה על כיוון. עד כמה הקורא מתקדם בכיוון החץ הזה תלוי רק בו. ואני משתדלת להתקדם רחוק עד כמה שאפשר. הוא הדין לגבי סרטים. לעיתים קרובות בשיחותיי עם חברים על סרטים שראינו, ואני מציעה את הפרשנות שלי, מבטלים אותה באומרם "את והפילוסופיה שלך".

בהקשר זה של "העמקה" אני זוכרת באופן ברור את הסיטואציה הבאה: אני בגיל חמש, שוכבת במיטה שלי ולא מצליחה להירדם. ואז אני חושבת: אני זאת שלא מצליחה להירדם, אבל אני גם זאת שחושבת על כך שאני לא מצליחה להירדם. ואני מנסה לתפוס את האני הזה החמקמק ולא מצליחה. ושוב מנסה ושוב לא מצליחה. וכך במשך כמה לילות עוקבים. לבסוף אני מוותרת על כך וחשה תחושת כישלון במהלך כמה שבועות. רק כאשר כעבור שנים למדתי בפילוסופיה את עמנואל קאנט שמבחין בין "אני חושב" — נושא ו"אני נחשב" — מושא שבונים יחד את התודעה העצמית ואי אפשר לבודד ביניהם, נזכרתי בלבטים שלי והבנתי שאני במקצוע הנכון.

ביקורת נוספת כלפיי מאדם קרוב לי, הפעם בני, היא שאני יותר מדי מתכננת. "תחשבי על חייך ותראי שכמעט שום דבר ממה שתיכננת לא התגשם" הוא אומר. שמעתי בעצתו ותוך כדי כך נוכחתי שאני ממעיטה מאוד לחשוב על עצמי ועל חיי. נראה שלגבי נושא זה צדק אבי. אכן הייתי שטחית. מעולם לא כתבתי יומן. וגם ביומני השדה שלי במסגרת המחקרים האנתרופולוגיים שביצעתי לא התייחסתי בהרחבה לעצמי כחוקרת. וזאת למרות שהחוקר הוא דמות מרכזית בכל מחקר, ויחסי הגומלין בינו לבין הנחקרים משפיעים על שני הצדדים. ומכיוון שמחקר אנתרופולוגי נמשך תקופה ממושכת, שני הצדדים עוברים שינויים במהלכו. אני מדגישה בהנחיותיי לסטודנטים להתייחס לעצמם במחקרים שלהם, אבל אני לא נהגתי כך. מדוע?

מגיל מאוד צעיר נאלצתי להתייצב לבד מול אתגרי החיים. הוריי לא הנחו אותי בחיי המעשה, אלא סמכו עליי שאפתור את בעיותיי בעצמי. "את תסתדרי" היו אומרים לי. בכך חיזקו אמנם את הביטחון העצמי שלי, אבל לא הכשירו אותי כיצד להשתמש בו. כתוצאה מכך אכן ניסיתי לפתור את בעיותיי בעצמי, מה שנקרא "להסתדר", אבל בגלל גילי הצעיר החלטתי החלטות פזיזות, ללא שיקול דעת מושכל וודאי לא לטווח רחוק. פעלתי ל"כיבוי שרפות" ולא ל"טיפול שורש". עסקתי בכך, ולא היה לי לא פנאי, ולא רצון, ולא עניין לעשות חשבון נפש. אדרבא, משום שהיו כישלונות בדרך עליהם שילמתי מחירים, גם בהמשך חיי הייתה לי רתיעה מלעסוק בעצמי. הרגשתי שזה נושא מסוכן שרק יגרום לי עוגמת נפש. ובזמנים של מצוקות ניסיתי להתמודד איתן דרך הסחות דעת וכדורי הרגעה.

על רקע זה גם לא הלכתי לפסיכולוגים ולא השתתפתי בסדנאות פסיכולוגיות למיניהן. לא חשבתי שהם יוכלו לעזור לי. ומקריאתי טקסטים פסיכולוגים ומהיכרותי עם לקוחות של פסיכולוגים החשדנות שלי לגבי טיפול פסיכולוגי רק גברה. במהלך כל חיי הלכתי לפסיכיאטר אחד ולנוירולוג אחד. הפסיכיאטר צייד אותי בתרופות שאכן הקלו על מצוקותיי, אך אני תלויה בהן עד עכשיו. לנוירולוג הלכתי אחרי פרידתי מבן הזוג השני שלי. מיד לאחר הפרידה הוא נסע לחוץ לארץ לזמן בלתי מוגבל. אני נשארתי עם ילדה משותפת בת שנתיים וחצי, שהתגעגעה אליו מאוד ולא הבינה לאן הוא נעלם, וכן באמצע הכנת עבודת המאסטר שלי. לבתי מצאתי את "הפתרון" הבא: כל יום כתבתי גלויה שנשלחה כביכול מאביה וקראתי לה אותה. אבל אני הייתי שבורה. הנוירולוג נתן לי עצה נהדרת, שלמזלי יכולתי לממשה. העצה הייתה לקחת חודש חופש מכל מטלותיי והתחייבויותיי ולעשות כל יום מה שבא לי ונעים לי. וכך עשיתי. הוריי עברו לגור בדירתי וטיפלו בבת ובחתולה שלי ואני הייתי חופשיה לגמרי. תוך חודש חזרתי לעצמי. בדיעבד הבנתי שהנוירולוג טיפל באני שלי ואילץ אותי להתחשב בצרכים שלי ובדרכים המתאימות לטעמי על מנת להגשימם. למרות שלא חזרתי על התרגיל הזה אף פעם, עד היום אני אסירת תודה לו על כך.

נוסף על כדורי הרגעה השתמשתי במהלך חיי גם בהסחות דעת מהמציאות הקשה, והן היו קשורות תמיד במה שנקרא "תרבות". לא הבחנתי בין "תרבות גבוהה" ל"תרבות נמוכה". הייתה הבחנה כזאת פעם. קראתי מגאזינים וספרות בלשית לצד ספרות יפה, האזנתי למוזיקה קלאסית ולפסטיבלי זמר, צפיתי באופרות סבון ובאופרות קלאסיות, ביקרתי בתערוכות, במופעי ריקוד מודרני ובמועדוני סאטירה וג'ז. חלק מחבריי ראו בצריכתי חסרת ההבחנה גילוי של "שטחיות". אולי אבי התכוון גם הוא לכך בביקורתו. אבל אני דווקא החמאתי לעצמי שזה פן נחמד ומעניין באישיותי, שאני יכולה ליהנות מכל העולמות. כיום כאשר אין הבחנה בין גבוה לנמוך והכל הולך, נראה שהקדמתי את זמני.

עדיין לא הבנתי למה התכוון בני כאשר אמר לי שאני מרבה לתכנן. הלא ההתנהגות השכיחה שלי הייתה דווקא לא לתכנן אלא לפתור את בעיותיי על ידי פתרונות זמניים. אני גם לא מסכימה עם בני שתכנון אף פעם לא עוזר, כדברי האמרה "האדם מתכנן ואלוהים צוחק". אדרבא, אני מצרה על כך שלא נהגתי לתכנן. אני מנחשת שההתנהגות שלי, אליה התכוון בני בביקורתו, לא הייתה תכנון אלא "עשיית סדר". ובזה הוא צודק.

כאשר אני חושבת, לעיתים מאוד רחוקות, על הביוגרפיה שלי, היא הייתה כה כאוטית עד כדי כך שאני נאלצת לחלק אותה לפרקים נבדלים, כאשר גם בתוכם אין קשר בין האירועים השונים. בתנאים אלה קיימת אי וודאות רבה שמלווה בתחושה של העדר שליטה. כדי להמשיך לתפקד, כלומר "להסתדר", צריך לתת עוגן מוחשי לאירועים ולמצבים וכך להשיג מידה מסוימת של שליטה עליהם. כלומר — "לעשות סדר". וכך עשיתי. אכן, סדר הוא עיקרון משמעותי בחיי, נר לרגליי. דירתי מסודרת, יש לי סדר יום ורשימת מטלות, המסמכים הביורוקרטיים שלי מסודרים וכך גם החומרים הקשורים בעבודתי. למדתי להיות אשפית בניהול זמן ובהבחנה בין עיקר לטפל. גם חשיבתי המופשטת וכתיבתי המקצועית מסודרות. התנהגות זאת דורשת שיתוף פעולה מבני משפחה שחיים יחד. במקרה זה — בני. לכן הוא שם לב אליה, בהיותה די מכבידה מבחינתו. רק שבטעות כינה אותה "תכנון".

היכולת לשמור על סדר בחיים הולכת ופוחתת עם הגיל. האמת היא שבדיעבד אני מצטערת על הזמן והאנרגיה שהשקעתי בסידורים. אבל עד היום אני בן אדם מסודר. קשה להיפטר מהרגלים מושרשים. במקביל, המגבלות הפיזיות, העייפות המצטברת וכן פיחות במחויבויות המקצועיות, מעודדים מבט פנימה והתעניינות בעצמי. לכן החלטתי ללכת לפסיכולוגית ולשלב אותה עם פיזיותרפיה. מטבע הדברים, נאלצתי לספר לה כל מיני פרטים כואבים מחיי, וחזרתי ממנה הביתה עם מצב רוח רע מאוד. אחרי ארבע פגישות החלטתי להפסיק. גם היא הגיעה לאותה מסקנה באומרה: "את מדי משכילה בשבילי". אני חושבת שלא זאת הייתה כוונתה. אלא היא הבינה שאני מסוגלת בעצמי לאתר את האתגרים העומדים בפניי ואת ההתנהגויות הנדרשות מצדי כדי להתמודד איתם. החלטתי אפוא להתעניין בעצמי.

עידוד לכך קיבלתי מחברתי הטובה מאירה וייס לאחר שקראתי את ספרה האחרון והאישי מאוד "משחקים מסוכנים". אז הבנתי שאני לא מכירה אותה לעומק, למרות עשרות שנים של חברות קרובה בינינו. זה גרם לי לחשוב, שאולי אני לא מכירה גם את עצמי, ולכך באמת הגיע הזמן. אני יוצאת אפוא למסע להכרת עצמי, להיות אנתרופולוגית של עצמי.

אין לי שום כוונה לשחזר את הביוגרפיה שלי. הרי כבר חייתי אותה, ואיש לא מעוניין בה, כולל אני. אינני מבקשת גם "לסכם" את עצמי לקראת סיום חיי, כפי שרבים בגילי נוהגים לעשות. למדתי מזמן מאלבר קאמי בספרו "האדם המורד" שהחיים אינם רומן. קשה למצוא בהם משמעות, והם תמיד נגמרים "באמצע", כשהאדם אינו גמור. מה שאני כן מתכוונת לעשות בתור אנתרופולוגית של עצמי הוא, לנסות להעלות בזיכרוני את תנאי החיים שלי בילדות ובהתבגרות, מתוך הנחה שתקופות אלו השפיעו על עיצוב אישיותי ועל דפוסי החשיבה וההתנהגות שלי בהמשך חיי. לא בכדי אני קוראת עכשיו את ספרו של פול אוסטר "4321", שבו הוא מציג וריאציות של אותו נער, אשר נולדו לאותם הורים, הינם בעלי אותו גוף ואותו חומר גנטי. אך כתוצאה מנסיבות חיים שונות הפכו שונים בזהותם ובהתנהגותם. אני פותחת אפוא בילדות המוקדמת שלי, מלידתי ועד סוף כיתה א'.

ילדות מוקדמת

נולדתי בפברואר 1939 להוריי סויה (שרה) וגרשון סוכר (הגרסה הרומנית של יששכר). אני יודעת מעט מאוד על חייהם לפני לידתי. הם נולדו בשתי עיירות סמוכות במולדובה (אז רומניה). אמי סיימה ארבע כיתות של בית ספר עממי, ועם התבגרותה עבדה כתופרת. אינני יודעת כיצד רכשה את המקצוע, אם בכלל. אבי נשלח לעיירה אחרת בגיל 3 (!) כדי ללמוד שם בחדר שנחשב הטוב ביותר באזור. לכן הוא שלט בעברית ובאידיש לפני רומנית. אינני יודעת היכן ומתי למד רומנית. שני הוריי נולדו וגדלו במשפחות יהודיות חרדיות.

גם על משפחות המוצא של הוריי אני יודעת מעט מאוד. אביה של אמי, ישראל גולדנברג, היה שוחט העיירה. הוא נורה ברחוב בעת פוגרום לפני שנולדתי. סבתי נשארה בעיירת הולדתה, עלתה לימים לישראל עם אחד מבניה, וכאן חיה אצל הוריי עד לשיבה טובה. לאמי היו שלושה אחים ושתי אחיות. שני אחים נשארו בעיירה, הקימו משפחות, ולימים עלו לארץ. אחות אחת ובעלה נהרגו בשואה. לא ידוע לי כיצד. אחות שניה נסעה עם נשואיה לעיירה אחרת, שם נולדו לה שני בנים. אחד מהם הפך קומוניסט "שרוף", נשאר ברומניה, ולא היה להוריי שום קשר אתו. אח שני עלה לישראל עם אמו, נולדו לו בן ובת, והוריי קיימו יחסים איתם במשך שנים. אני לא המשכתי יחסים אלה.

אח נוסף של אמי, מנדי, אשתו אנוצה (חנה) וישראלה בתם, שהייתה מבוגרת ממני בשנה, עברו מעיירת המוצא לבוקרשט, ושיחקו תפקיד מרכזי במהלך חיי בילדות ובהתבגרות. בהיותם בבוקרשט הם גרו בקצה הרחוב שלנו בדירה קטנה בת חדר אחד. מנדי התקשה למצוא עבודה בגלל נטייה לאלכוהוליזם, וגויס למחנה עבודה. אבי אימץ את משפחתם מבחינה כלכלית ודאג לכל צרכיהם במשך שנים. ביתנו היה ביתם, והיחסים ביני לבין ישראלה היו כשל אחיות. הם עלו לארץ לפנינו דרך מעבר בקפריסין שם שהו במשך שנים. בתקופה זאת נגמל מנדי מאלכוהוליזם לכל חייו. עם עלייתנו לארץ התהפך הגלגל. הם חילצו אותנו מן המעברה לדירתם בחיפה בת שני החדרים ואכסנו אותנו עד שהוריי החלו להסתדר. מנדי קיבל עבודה כשרת בבית ספר, הצטיין בעבודתו וזכה בפרסים על כך, ואשתו עבדה כסוכנת בית. שלושתם סייעו לנו, כל אחד בדרכו, להתמודד עם בעיותינו עקב ההגירה. ישראלה הפכה גורם מרכזי בהסתגלותי להגירה בגיל ההתבגרות. היחסים בין הורינו נמשכו עד פטירת כולם, אך היחסים בין ישראלה לביני גוועו עם הזמן. חלקית בגלל המרחק הגאוגרפי בין חיפה בה הם גרו לבין תל אביב בה גרתי אני, וחלקית בגלל נסיבות חיינו שהיו שונות.

סבי מצד אבי, משה סוכר, היה הרב המוערך של העיירה. הוא נפטר מהתקף לב לפני הולדתי. לפי מה שאחרים סיפרו לי, המצבה המפוארת שלו עומדת על תילה עד היום בבית הקברות היהודי של העיירה, למרות שמרבית הקברים והמצבות בו נשדדו ונהרסו. לאבי היו אח אחד וארבע אחיות. אמו, שתי אחיות והאח נמלטו לרוסיה בזמן המלחמה. האם ואחת האחיות מתו שם מרעב. האח והאחות שנותרו בחיים הגיעו בסוף המלחמה להוריי בבוקרשט במצב פיזי ונפשי מדורדר מאוד. הם גרו אצלנו חודשים, ואבי העמיד אותם על הרגליים על ידי טיפולים מגוונים. האח נשאר פגוע רגל וצולע וחזר לעיירת הולדתו, נישא שם ונולדו לו שתי בנות. לימים עלתה כל משפחתו לישראל. הוריי קיימו יחסים איתם, אך אחרי מות הוריי, ולמרות ניסיונם להמשיך את היחסים איתי, לא נעניתי להם והמגעים בינינו פסקו. אחות נוספת של אבי נשארה בעיירת המוצא בזמן המלחמה, ואחר כך עלתה גם היא יחד עם בעלה ובנם לישראל. בילדותי התארחתי אצלם יחד עם הוריי וחיבבתי אותם מאוד. הם פינקו אותי ושעשעו אותי. במיוחד התפעלתי מכך שהשירותים שלהם היו בחצר. עד אז לא הכרתי תופעה כזאת.. לאחר עלייתם לישראל חלה בנם במחלה ממארת ונפטר, והאם נשברה ונפטרה גם היא אחריו. הוריי ואני המשכנו ביחסים עם בעלה עד שהוא נפטר.

רק שתי אחיות של אבי היו דמויות מרכזיות בחיי. אנה בגיל הילדות, ואורנה בגיל ההתבגרות. אנה עברה לבוקרשט אחרי שהוריי כבר התבססו בה. היא נישאה וחוותה אירוע דרמטי בנשואיה. לאחר כמה שנות נשואים בעלה "ירד לרגע" מדירתם "כדי לקנות סיגריות" ולא חזר יותר. עד מותה לא הצליחה אנה לגלות שום פרט על קורותיו. בבדידותה ראתה אנה בביתנו בית שני, התארחה אצלנו כמעט יום יום, ואני אהבתי אותה וראיתי בה דמות חיקוי. היא הייתה יפה מאוד. אמרו עליה שהיא דומה לשחקנית אווה גארדנר. היא עבדה בחנות גדולה לפרוות בתור דוגמנית הבית והייתה מאוד מטופחת ואלגנטית. היא הנחתה אותי בדרכי טיפוח נשיות, קנתה לי בגדים לפי טעמה, נתנה לי למדוד שמלות שלה, והראתה לי תמונות של הפרוות שהיא מדגמנת. לה עצמה היו כמה פרוות, אותן קיבלה כמתנות. כנראה בהשפעתה של אנה, חלום חיי היה שיהיה לי מעיל פרווה. והנה, שנים אחר כך חלום זה התגשם. ומעשה שהיה כך היה.

בשירותי הצבאי הוצבתי בלשכת הגיוס ששכנה אז ביפו. נסעתי מביתי באוטובוס מספר 4 לאורך רחוב אלנבי דרומה בתל אביב. ישבתי בספסל שמאלי ליד החלון והסתכלתי החוצה. סמוך לאחת התחנות בה היה אמור האוטובוס לעצור, ראיתי מעבר לכביש בחנות ששמה "רינה" (כמה סמלי...) מעיל קצר מפרווה. ביקשתי מהנהג לעצור בתחנה, עברתי את הכביש, נכנסתי לחנות, מדדתי את המעיל והוא ישב עלי בול. שילמתי — סכום ניכר — והמשכתי באוטובוס אחר. עשיתי הצגה שלמה כשנכנסתי למחנה לבושה במעיל הפרווה. כל הצוות קם על הרגליים ומחה כפיים. וכל הבנות רצו למדוד אותו. מניין היה לי כסף? מגיל צעיר הקפדתי שתמיד יהיה איתי כסף. את המעיל לבשתי רק פעמים מספר, אבל הוא עדיין תלוי בארון שלי. החורף הישראלי לא מצדיק את לבישתו, וגם התנועה לזכויות בעלי החיים לא תסלח לי. החנות "רינה" קיימת עד היום באותו מקום ובאותו שם, למרות חילופי הבעלים. אני חוזרת לאנה.

עם השתלטות המשטר הקומוניסטי ברומניה הפכה אנה חסידה של המשטר. ואז היחסים בין הוריי לבינה השתנו. הוריי התחילו לפחד ממנה שמא "תלשין" עלינו ותדליף פרטים מחיינו שאינם מתאימים לנורמות המקובלות. הוריי שיתפו בחשש זה גם אותי והנחו אותי למדיניות של סודיות כלפיה. לימים, כאשר אנה התפכחה מהקומוניזם, עלתה גם היא לישראל ונישאה שנית. היחסים בינה לבין הוריי חזרו לקדמותם, עד שכעבור כמה שנים נפטרה מדום לב.

האחות של אבי אשר הצליחה לחזור בחיים מרוסיה ואשר עברה שיקום מאסיבי אצל הוריי, אורנה, הייתה הראשונה מכל המשפחה שעלתה לישראל. היא נישאה לאיש מושב "בת שלמה", יליד הארץ, ונולדה להם ילדה בשם יוכבד. הם שימשו גורם מרכזי בחיי בגיל ההתבגרות. קרובי משפחה נוספים איתם קיימנו יחסים ברומניה ובישראל היו בת דודה של אבי, בעלה ושתי בנותיהם, הניה ודידי. הניה היתה בגילי ודידי מבוגרת ממנה בשנתיים. להניה היה תפקיד חשוב בהתבגרותי. לאחר נשואיה עברה לחיפה ואז נפסקו יחסינו. בסופו של דבר נפטרה ממחלה ממארת בדמי ימיה. עם דידי ובעלה קיימנו יחסים עד שהתגרשו. היא נישאה מחדש ואז היחסים גוועו. אינני יודעת מה היה גורלה בהמשך.

אני מצרה מאוד על בורותי ביחס להוריי, לתולדות חייהם בטרם נולדתי ולתולדות משפחות המוצא שלהם. היו לי הרבה הזדמנויות בבגרותי להתעדכן, דרך שיחות איתם ודרך אמצעים אחרים מאז פטירתם. לא עשיתי זאת. אולי משום שהייתי בת יחידה ללא אחים ואחיות כדי לבנות יחד מורשת משפחתית. אולי מפני שהיו לי אתגרים יותר דחופים במסגרת התאקלמותי בישראל, והם במידה מסוימת הפריעו לי בהתמודדות שלי איתם. כך או כך, עובדה היא שמתוך שלל בני ובנות דודים ודודות אני מקיימת יחסים עם בת דודה אחת, יוכבד, הבת של אורנה, אותה אני מכירה מלידתה. מה שברור הוא — אינני טיפוס משפחתי. מגיל צעיר אני בונה יחסים של קירבה וחברות לא על פי קרבת דם אלא על פי התעניינויות ופעילויות משותפות, דעות וערכים משותפים והתנהגות על פיהם, וגם על פי "כימיה" הדדית. ולאחר שהבהרתי לעצמי נקודה זאת, אני עוברת מהמשפחה הגרעינית והמורחבת שלי לסביבת המגורים בה נולדתי וגדלתי, שהייתה לה השפעה גדולה מאוד על חיי בהמשך.

במהלך כל שהותנו בבוקרשט רומניה גרנו באותה שכונה יהודית מאוכלסת ותוססת, שטרם נסללו בה כבישים, והדרכים היו מרוצפות באבנים. עם זאת היה בה כביש ראשי, אשר לכל אורכו נסעה רכבת קלה ומשני צדיו עסקים ומוסדות ציבור. הבניין שלנו ניצב ברחוב יוליו בראש¹ והיה סנדוויץ' בין שני אתרים תרבותיים, אפשר לאמור מנוגדים ואף עוינים: מימינו התאטרון האידי של בוקרשט — ברשאום — ומשמאלו כנסייה קטנה קתולית אורתודוכסית. לשלושת הבניינים הייתה חצר אחורית משותפת, בה נהגתי לשחק עם חברותיי. בתאטרון הוצגו הצגות באידיש וברומנית, למבוגרים ולילדים. הוריי ואני ביקרנו ברבות מהן. אני אף שיחקתי פעם בהצגת ילדים ברומנית. אבל ההיכרות שלי עם התאטרון הייתה הרבה יותר נרחבת מאשר צפייה בהצגות. התחברתי עם הסדרנים, וכך נכנסתי לתאטרון מתי שרציתי ולכל מקום שרציתי. הכרתי את כל הקלעים ואחרי הקלעים, כולל חדרי השחקנים, התלבושות והתפאורות. גם עם כומר הכנסייה והעוזרת הזקנה שלו התיידדתי. לא היו בכנסייה הרבה מבקרים והם שמחו כל אימת שביקרתי אצלם. העוזרת הייתה מכבדת אותי בממתקים, והכומר היה מסביר לי ברצון ובסבלנות את פשר הדמויות בציורים ובפסלים, ואת תכלית סידורי הפרחים, הנרות והתלבושת שלו. כן ברך אותי תמיד בפרידה. אני לא יודעת אם הם ידעו שאני יהודייה. כנראה שכן. אבל הנושא לא עלה אף פעם ביחסים בינינו.

הערות:

1. יוליו בראש 1815–1863. רופא, כותב מדע פופולרי ונדבן יהודי רומני.
   פרטים אלה נודעו לי רק בארץ. הוריי לא עדכנו אותי בהם.

המשך הפרק בספר המלא