האחים וויילדר 1 - דרך אחת בחזרה אליי

פרק 1

איליי

הבית הוא המקום שבו נמצא הלב שלך.¹ או אולי רק המקום שבו אתה חולץ את מגפיך אחרי יום ארוך. שבוע ארוך. בעצם, עשרים שנים ארוכות.

הייתי בן פחות מארבעים וכבר פרשתי לגמלאות, או לפחות עד כמה שניתן לפרוש לגמלאות אחרי שמשקיעים עשרים שנה בצבא. השקעתי את כל חיי והקריירה שלי במטרה אחת ועכשיו הייתי בחוץ. לא הייתה כל דרך חזרה. לא התכוונתי לחזור לעולם לעבוד שוב עבור הצבא, לא כאזרח ולא בתפקיד כלשהו בממשל. הייתי פשוט אני... בבית ששכרתי. כי לא הייתי בטוח איפה ארצה לגור, אבל זה היה הבית בינתיים.

הנעליים הצבאיות שלי היו בארון, משופשפות ובלויות, כנראה בדרך לפח האשפה. נעלתי מגפיים חדשים, כאלה שרק התחלתי להרגיל אליהם את כפות רגליי והיה לי גג מעל לראש ולכן זה היה הבית.

צבטתי את גשר אפי ופלטתי נשיפה. הרגשתי שאני זקוק לקפה נוסף אם אני מתכוון לקחת ביטויים ולהוסיף להם שורות משלי.

"למה הזמנת אותנו אם אתה מתכוון לנהום לעצמך כל הזמן?" שאל אחי אוון מפתח המטבח. הסתובבתי וראיתי אותו עומד שם בתנוחה נוקשה וקמטי כאב דקים מקיפים את עיניו. הוא עדיין לא התרגל לרגל התותבת החדשה שלו, אבל עם טיפול וחבורה שלמה של רופאים, הוא היה מסוגל לעמוד במטבח שלי, בלי עזרה ועם הבעת זעף על פניו. כמובן, הבעת הזעף תמיד הייתה שם, אפילו לפני מטען החבלה.

"אבל ברצינות, אתה מתכוון להצטרף אלינו? הבאנו ברביקיו."

"מהרמונ'ס?" שאלתי והבטן שלי קרקרה.

"כמובן," קרא אברט מחדר המגורים, גיחכתי והוצאתי את שישיית הבירות שקניתי עבור המפגש הזה מהמקרר. הלכתי אחרי אוון מחוץ למטבח אל חדר המגורים, שבו רבצו כבר אברט, אלייג'ה, איסט ואליוט. יכולנו לשבת בפינת האוכל, אבל לא היה לי שולחן גדול מספיק לכולנו ולכן התיישבנו על הספה הבלויה ועל הכורסאות המשומשות שלי.

מעולם לא קניתי ריהוט משלי, או לפחות לא בחיי הבוגרים. עברתי ממקום למקום, תחילה במגורים הצבאיים. הייתי מוצב מעבר לים או בבסיסים, ושכרתי רהיטים מהצבא. כשעזבתי את הבסיס, חסכתי את רוב הכסף שלי ולא טרחתי לקנות רהיטים יקרים. עכשיו היה לי ריהוט שקניתי בחנויות יד שנייה ובמכירות חצר. לרוב הבחורים בגילי ובדרגה שלי היו חפצים שלא נראו כאילו היו שייכים לרווק צעיר, אבל הם היו נשואים ובעלי משפחות. אני ברחתי משלי.

"מה יש לספה הזו?" שאל אלייג'ה שישב על הקצה שלה, זקוף כמו מטאטא. "אנחנו כבר מבוגרים. לא הגיע הזמן שיהיה לך משהו לא כל כך חום ומלא גושים, שאפשר לשקוע בו?"

אוון רטן, הוא הזדקף בכורסה ומתח את רגליו ישר לפניו. "הכורסה הזו לא רעה, אבל גם לא טובה."

הנפתי לעברם אצבע משולשת, הושטתי בירה לכל אחד מהם והתיישבתי על הרצפה. אני אולי המבוגר ביותר כאן, אבל האחים שלי כבר תפסו את הכיסאות ולכן נתקעתי. "באמת, בדיוק חשבתי שאני צריך דברים חדשים, אבל קודם אני צריך בית משלי, לא להמשיך לשכור אחד."

"זה זמן טוב בשוק הנדל"ן," אמר אליוט והוריד את מבטו אל הטלפון שלו. הוא הקפיץ את רגלו במהירות כשדיבר ואני התאפקתי לא להשמיע קול נחרה.

"אני יודע שזה זמן טוב בשוק," פלטתי נשיפה. "אבל אני לא רוצה לקנות בית."

עיניו של איסט נפקחו לרווחה. "אז מה אתה רוצה לקנות?"

הבטתי באחיי, בחמישתם, החברים הכי טובים שלי. יחד איתם ועם אחותנו הקטנה אלייזה, היינו שבעה. השמות של כולנו התחילו באותה אות ועל אף שהיינו כל כך שונים, איכשהו כל ששת האחים התגייסו לחיל האוויר, ורק לעיתים רחוקות התגוררנו באותו מקום.

באופן כללי היה קשה למצוא תפקיד בצבא שבו תוכל לשרת פרק זמן ארוך כזה, שלא לדבר על מקום שבו תהיה קרוב לאחיך. זה פשוט לא עבד ככה. הייתי בתפקיד קרבי בו־זמנית לפחות עם אח אחד, אבל מעולם לא הוצבנו באותו מקום. זה נעשה בכוונה, בזמן מלחמה הייתה עלולה להיפגע טייסת שלמה, ולכן הם ניסו שלא לשבץ כמה אחים יחד. והרגשתי כאילו עברו שנים מאז שלמדתי להכיר את אחיי. עכשיו כולנו היינו במקום אחד ובגמלאות.

אוון לא רצה להיות כאן, אבל ידעתי שזה לא היה בגלל המשפחה. היו לו סיבות משלו לא לרצות לחזור לסן אנטוניו. גרנו כאן בעבר כשהיינו ילדים, והרגשנו פה בבית. יכולנו לעבור מערבה למקום שבו לדודים שלנו היה יקב, אבל לא הרגשנו שזה הדבר הנכון. עכשיו היינו כאן בטקסס, בניסיון להקים בתים משלנו.

בסן אנטוניו היו הרבה בסיסים צבאיים והרבה אנשי צבא פרשו לאזור הזה. המקום היה מקסים, מזג האוויר נוח אם אתה אוהב חום. והוא היה במרחק נסיעה מאזור הגבעות, מאזור היין, מהמדבר, מהעיר ואפילו מחוף הים, אם היית מוכן לנהוג חמש שעות. זה היה אזור טוב ושמחתי שזה המקום שבו בחרנו להכות שורשים.

אלייזה לא תעבור יחד איתנו הנה. כשהבחורים ואני תכננו איפה נגור כשנפרוש, תמיד הנחתי שאלייזה תצטרף אלינו, אבל אז היא איבדה את בעלה בפיצוץ מטען חבלה וזה גרם לכך שכל הוויילדרים השתחררו מהצבא באותו זמן.

אחרי התאונה של אוון ומותו של בעלה של אלייזה, כבר לא רצינו להיות שם. אני סיימתי עשרים שנות שירות והאחרים לא, אבל כולנו השתחררנו, על אף שאלייזה מצאה אהבה חדשה וחיה בפורט קולינס עם משפחתו של בעלה. לא כעסתי עליה בגלל זה וידעתי שנבקר את אחותנו הקטנה לעיתים קרובות, אבל זה בכל זאת היה מוזר שהיא לא הייתה איתנו.

אבל בכל מקרה, כאן היינו — האחים לבית וויילדר. אוון רטן ולא היה בדיוק נחמד כרגע, אבל לא היה לזה כל קשר לכאב ולעומת זאת הרבה קשר לעבר שלו.

אברט אהב להיות כאן, לפחות עד כמה שנראה לי. הוא היה השקט מבינינו ולפעמים התקשיתי לדעת מה הוא חושב.

אלייג'ה תמיד הרגיש לא במקום ועל אף שלרוב כעס, תמיד היה חיוך על פניו. הוא גם היה היחיד שממש אהב ללבוש חליפות ואולי יאהב את מה שתכננתי עבורו, אבל לא הייתי בטוח.

איסט ידע מה הוא רוצה, על אף שמעולם לא גילה לנו. הוא היה זעפן, מעט מחוספס, אבל כשחושבים על מה שהוא נהג לעשות, זה עבד בשבילו. ידעתי שהוא זקוק לשורשים ושהוא צריך להיות איתנו וזו הייתה הסיבה שהיינו כאן. להגן עליו. להגן על כולנו. כולל אליוט, הצעיר מבין האחים, אף כי היה מבוגר מאלייזה במספר שנים. הוא השתחרר מוקדם יותר מכולנו מסיבותיו שלו ואני ידעתי שמכל האחים, הרעיון שחשבתי עליו ימצא חן בעיניו יותר מאשר בעיני האחרים. לפחות כך קיוויתי.

"ברצינות, למה אנחנו כאן?" נהם אוון ונאנח.

חשבתי שעדיף שאספר להם מה התוכניות שלי, גם אם חשתי שהן מטורפות. "אני לא מתכנן לגור בבית הזה עוד זמן רב. הוא שכור ואני רוצה לקנות. רק לא בית."

"כבר אמרת את זה, אבל למה אתה מתכוון?" שאל אברט והתכופף לעבר הצלחת שלו.

"אני רוצה לקנות שטח אדמה."

הם מצמצו אליי ואוון היטה את ראשו. "אתה רוצה להיות חוואי? או רק לקנות קרקע עם הרבה אלונים?"

גיחכתי בבוז וחשבתי על הקרקעות המוצעות למכירה בסביבתנו. השוק היה חם ואנשים רבים שעברו לגור כאן רצו אדמה לצורכי פרטיות, לא בהכרח למטרה שבה השתמשו בעבר. "במקום שאני חושב עליו יש כמה אלונים, אבל זו לא חווה. לא, אני רוצה לקנות קרקע שהיא הרבה יותר יקרה ממה שאוכל להרשות לעצמי לבד."

עכשיו כולם הביטו אליי ואלייג'ה רכן לעברי. החיוך הרגיל שלו התפוגג והוא הקדיר את פניו. "אתה מתכוון לירושה? מהדודים שלנו?"

שני האחים של אימא שלנו מתו בשנה החולפת, ואנחנו היינו בני המשפחה היחידים שהיו להם. כשהם נפטרו, היקב שלהם נמכר כפי שהורו בצוואתם, אבל ההכנסות מהמכירה, בנוסף לכל הנכסים האחרים שהיו להם, הועברו אלינו. המשמעות הייתה שעמדנו לקבל סכום נאה שאיש מאיתנו לא ציפה לו או בנה עליו ולכן היו לי תוכניות משלי. קיוויתי רק שהם יסכימו.

"יש שטח אדמה שאני רוצה לקנות. ואני רוצה להפוך אותו לאתר נופש. יותר נכון, להמשיך לנהל את המקום כאתר נופש, בתוספת הנגיעות שלנו."

"על מה אתה מדבר לעזאזל?" נהם אוון.

"כן, אתה רוצה להוציא כסף שעוד אין לנו? זאת אומרת, אני יודע שזה מפתיע, אבל למה לעזאזל אתה מתכוון?" הוסיף איסט.

הרמתי את ידי. "כולנו זקוקים למשהו לעשות. כרגע אנחנו עובדים בעבודות עלובות כדי שתהיה לנו הכנסה לשלם את החשבונות שלנו, אף אחד מאיתנו לא ציפה שנשתחרר מהצבא בשלב הזה." הם הנהנו לעברי בהסכמה.

"קשה למצוא קריירה חדשה כשחשבת שכבר יש לך כזו," לחש אלייג'ה. אלייג'ה היה מטאורולוג בחיל האוויר, אבל העבודה שהוא הצליח להשיג בסופו של דבר לא היה במטאורולוגיה. היה קשה למצוא עבודה בתחום ההתמחות שלו, כשלא היה לו תואר כאזרח. אבל הוא היה מבריק בדברים אחרים וקיוויתי שהוא יודע את זה.

"תנו לי לסיים," התחלתי. "אני רוצה לפתוח אתר נופש. אתר הנופש של וויילדר. והקרקע שאני חושב עליה, הנכס שכבר דיברתי עליו עם הבעלים, הוא מקום שבו נוכל להקים אתר נופש, לערוך חתונות. יש שם אפילו יקב. לבעלים גם אין בעיה שנשנה את השם. לא הייתי עושה את זה אם היה לו חיבור חזק למקום. נוכל לייצר את יינות וויילדר."

כולם הביטו בי כאילו יצאתי מדעתי ואולי זה מה שקרה. אבל היו לי תוכניות.

"לפני שתחשבו שהשתגעתי, שוחחתי עם רוי."

"רוי? רגע, הוא לא פתח מקום כזה מחוץ לאוסטין?" שאל אברט וקימט את מצחו.

"כן. משם קיבלתי את הרעיון. כולנו זקוקים לתעסוקה וכולנו גרנו לבד, הרחק זה מזה, זמן רב כל כך, שזה כאילו אנחנו כבר אפילו לא אותם אחים." כולם שתקו, ולכן המשכתי. "אני רוצה שנעבוד יחד. אני רוצה שנקים עסק."

"אתר הנופש של וויילדר," נהם אוון. "מה יהיה הסלוגן שלנו? תשתחררו ותתפרעו?"

העברתי את ידי בשערי בידיעה שהארוחה שלנו מתקררת, אבל התחלתי בצורה הלא נכונה. "פאק, אני לא יודע. אבל אנחנו יודעים לתכנן דברים. אנחנו יכולים לעשות את זה."

אברט נע קדימה. "אנחנו חיילים. יש לנו ניסיון בחומרי נפץ ובמטוסים. אנחנו לא מבינים ביקבים, חתונות וסיורי טעימות יין."

אלה היו דברים שעברו בראשי אינספור פעמים, אבל היה בנו יותר מאשר העבר הצבאי שלנו וקיוויתי מאוד שנמצא את הדרך. "אני יודע את זה, אבל אנחנו יכולים ללמוד. הבעלים של
המקום שראיתי הוא איש מבוגר והוא רוצה למכור ויש במקום אנשי צוות שיודעים מה הם עושים. אנחנו יכולים להשתלב, למצוא את הדרך. יש בנו הרבה יותר מאשר העבודות שהוכשרנו להן כל חיינו. אנחנו יכולים לעשות את זה ואנחנו זקוקים לנורמליות."

"וזה יהיה נורמלי?" שאל אליוט, אבל ראיתי את ניצוץ העניין בעיניו.

"מה אתם רוצים לעשות בשארית חייכם? לעבוד במשרד? לעבוד עבור מישהו אחר? עבדנו עבור מישהו אחר כל חיינו. בואו נעבוד למען עצמנו. בואו נהפוך את זה לעסק שלנו."

"במה נעבוד?" שאל אוון בקול נמוך.

"מאז שהיינו נערים עבדנו בעבודות שדרשו מאיתנו אחריות, ארגון ותפעול, וזה עוד לפני התפקידים שלנו בצבא, ששדרגו את המקצועיות שלנו והכינו אותנו לזה. נחלק בינינו את כל התפקידים, כל אחד מאיתנו יהיה אחראי על חלק אחר בעסק. עכשיו, במקום לעשות את זה עבור הצבא, נשתמש בזה עבורנו, באתר הנופש וביקב."

"אני אוהב לשתות יין, אבל אני לא ממש יודע איך לעשות יין." לחש אוון.

הנדתי בראשי. "מכולנו, אתה זה שיודע הכי הרבה על יין. עבדת עם הדודים שלנו בחודשי הקיץ כשהיית נער ובכל פעם שביקרת במהלך החופשות שלקחת במשך השנים."

אוון הזעיף את פניו. "כן, אז אני יודע קצת, אבל זה לא מספיק כדי לייצר יין חדש. אני מכיר את הענבים מהמקום ההוא, לא את אלה."

"אנחנו קרובים לפרדריקסבורג. מייצרים שם יינות מעולים," אמר אברט וכיווץ את עיניו. אברט היה מבריק. ידעתי שאם הוא לא היה מתגייס לצבא, הוא היה יכול להיות רואה חשבון, מנכ"ל של עסק גדול, או סמנכ"ל כספים. ידעתי גם שהוא יהיה זה שידאג שלא נפשוט את הרגל, אבל הוא עדיין לא ידע את זה.

"אוון, יש להם כורם, יינן, אבל הם זקוקים למישהו שיהיה המנהל. מה שדוד ליאו היה עושה ומה שלמדת לפני שהתגייסת." אוון הזעיף את מבטו לעברי, אבל לפחות הוא כבר לא נראה כל כך מפחיד.

"אז מה, כל אחד מאיתנו יקבל תפקיד משלו ונמצא דרך לעבוד יחד?" נהם איסט. "אני טוב עם הידיים. אני יכול לבנות דברים. אני לא רוצה לעבוד באירוח או עם ענבים מחורבנים."

הנהנתי בנוקשות. "אני יודע את זה, איסט. אז זו יכולה להיות העבודה שלך. דברים מתקלקלים ונצטרך לבנות דברים. יש לי את הכול רשום והתכוונתי לעבור על זה איתך, אבל קודם אני רוצה להבטיח שזה בר ביצוע. בנוסף לכול, רוי הזמין אותנו לחתונה."

"אנחנו לא מפיקי חתונות," נהם אוון.

הרמתי את ידי. "זו הסיבה שנשכור מפיק חתונות לעבודה הזו. ולגבי מפיק אירועים? אני חושב שכולנו יודעים מי מאיתנו יוכל למלא את התפקיד הזה. אנחנו נוכל להיות אלה שמציגים את השטח, שמתכננים סיורים ביקב, או אפילו בסן אנטוניו, להציע לאורחים אטרקציות לבילוי. בילינו את כל החיים שלנו בעבודה עבור הממשל, סיכנו את החיים שלנו. עכשיו, בואו נהנה מהם. נהנה מאתר הנופש שנוכל להקים ונעזור גם לאחרים לנוח. אני יודע שזה מטורף, אבל לא רציתי שנעבוד ביחד בבר, או שנקים חברה מההתחלה. המקום הזה כבר מאורגן ויש לו פוטנציאל. נוכל לשכור מישהו לנושא החתונות, מישהו טוב. אבל אנחנו נוכל לעשות את השאר."

"רוי הזמין אותך לביקור?" שאל אלייג'ה על החבר שלי, שהשתחרר לפניי שנתיים מהצבא, התעסק בתחום והציע לי את הרעיון.

"יש לו מקום דומה במרחק שעתיים מפה. אני רוצה לראות איך זה עובד וכדאי שתבואו איתי."

"אז אנחנו עומדים ללכת לחתונה בלי שהוזמנו?" שאל אברט.

"טוב, אולי אתה ואני נלך. ונרשום הערות. כל האחרים צריכים לעבוד וחשבתי שחלק מכם אולי לא יהיה במצב רוח מתאים לחתונה."

אוון רטן וכולנו ידענו על מי דיברתי באותו רגע.

"זה מטורף," התחיל אלייג'ה, אבל הרים את ידו כשהתחלתי לקטוע את דבריו. "אבל אני יכול לראות את זה. דיברנו על זה, שנשתחרר מהצבא ונעבוד יחד, אבל יצא שהשתחררנו הרבה יותר מוקדם מכפי שתכננו."

השתררה שתיקה, היינו מומחים בהימנעות משיחה על הסיבות שבגללן השתחררנו.

"אז נתחיל מחדש, נעבוד בשביל עצמנו. הכסף מהירושה יספיק לנו לעשות את זה?" שאל אברט בזמן שהוא שולף את הטלפון ומתחיל לעשות חישובים.

"כן. אני מקווה. אני אשלח לכם מה שיש לי. לבעלים של המקום אין ילדים והוא רוצה למכור. הוא גם רוצה שהעסק שכבר יש לו ימשיך לעבוד. הוא אחד משלנו. בוגר חיל האוויר."

זה גרם לשפתו של אוון לרטוט. "אז אני מניח שאפשר להקשיב לו."

ידעתי שזה ישפיע על אוון. הייתה בינינו אחווה, גם עם מי שלא הייתה לו קרבת דם אלינו. לא ידעתי אם זה יעבוד או שזה סתם רעיון.

רציתי שנהיה יחד, שנעבוד למען מטרה משותפת. גם אם זה אמר שניקח סיכון וננסה משהו מטורף לגמרי, שעלול לסכן הכול, הייתי מוכן לעשות את זה. סיכנו את החיים שלנו זמן ארוך יותר ממה שהייתי מוכן להודות. למה לא להסתכן כדי למצוא בית?

כדי להשתקע?

אולי אברט ואני נפגוש את רוי ונבין שזה לא מה שאנחנו רוצים, או שנמצא משהו אחר. הדבר הזה צץ משומקום ופשוט דיבר אליי. יכול להיות שיצאתי מדעתי, אבל לא היה לי שום דבר אחר.

הייתי האח הבכור ורציתי שהאחים שלי יהיו מסודרים. רציתי לדאוג שהם יהיו בטוחים ויהיה להם עתיד. איש מאיתנו לא היה נשוי, מלבד אלייזה. לאיש מאיתנו לא הייתה משפחה. בילינו זמן רב כל כך בהגנה על אחרים. הגיע הזמן לחשוב על עצמנו.

ועמדנו לעשות את זה. ואני אדאג לכך שיהיה להם כיוון — שיהיה להם עתיד.

אבל ראשית, הגיע הזמן ללכת לחתונה.

הערות:

1 מדברי הפילוסוף היווני פליניוס הזקן, מהמאה הראשונה לספירה.