סופה של מדינת ישראל?!

מבוא

הרעיון לכתיבת ספר זה פרץ לתודעתי עם טבח 7 באוקטובר. הייתי עסוק בכתיבת רומן, "ניוטון על הספה", שבו אני מנסה לחבר את אהבתי לפיזיקה - כבוגר הפקולטה להנדסת מחשבים בטכניון, עם מקצועי היום - פסיכולוג קליני. נטשתי את "ניוטון על הספה" (הוא יחכה קצת, אני מקווה שלא יותר מדי) לטובת מדינתנו האהובה. לפתע נזכרתי במה שכבר הספקתי לשכוח - שאני עצמי הוזמנתי לייעץ לחטיבת המחקר באמ"ן לפני כשנתיים ונטשתי ייעוץ זה לאחר כחצי שנה משום שחשתי בפשטות שאין עם מי לדבר. באותם ימים שלחתי מכתבי התרעה לבכירים (ראש אמ"ן, שר הביטחון, מבקר המדינה ועוד) ודיווחתי על חוסר תפקודה של המערכת ועל אי־מוכנותה למלחמה.

לפני זמן קצר הוזמנתי לתת הרצאה שכותרתה "האם למדע הפסיכולוגיה יש מה לתרום לביטחון ישראל?" במכון לחקר המתודולוגיה של המודיעין. טענתי לפני הצופים שלפני 7 באוקטובר הדחקנו את האיום. התפתח ויכוח וכמה מהמשתתפים התקשו לקבל את המילה "הדחקה". הם שאלו אותי איך אני יודע שמדובר בהדחקה, אולי היו אלה רק "הנחות סמויות"? הבחורים הטובים האלה נעלבו כששמעו שהדחיקו. הם טענו שלא הדחיקו, והסכימו להודות שמדובר רק בהנחות סמויות, כלומר, בטעויות חשיבה. אכן, כשפרויד דיבר על הלא־מודע הוא אמר שגם בביתו שלו האדם אינו האדון, והבין שהימצאותו של הלא־מודע עלולה להעליב רבים - "מה, אתה אומר לי שאני לא מכיר את מחשבותי ורגשותי?!" זו תמצית מחדל המודיעין - אנשי ביטחון שלא נפתחו לעולם הגדול ואינם מבינים שגם כלי המדידה משפיע על המדידה וכי הם חייבים להיות מודעים לעצמם בבואם להעריך את כוונות האויב, שאם לא כן ישליכו עליו את העולם הפנימי שלהם.

טבח 7 באוקטובר, מחדל יום כיפור ואסונות נוספים קרו ויקרו בעיקר משום שמדע הפסיכולוגיה אינו מוכר בחטיבת המחקר באמ"ן. הכול כאילו רציונלי בזמן שכולנו על פי רוב יצורים לא רציונליים המופעלים על ידי עולם רגשי. טרם 7 באוקטובר הייתה כאן הדחקה מסיבית של הסכנה בדומה לחולה שמתעלם מסימני אזהרה. לא ל"איפכא מסתברא" פרימיטיבי - קבוצת חוקרים שתפקידה לאתגר את המערכת ולומר את ההפך מהגישה המקובלת, שוועדת אגרנט המליצה על הקמתה - אנו זקוקים, אלא לקבוצת פסיכולוגים שתפקידה לחשוף הדחקות, ולתקשורת שתסייע בכך ללא שיקולי רייטינג.

לאחרונה שמעתי שהמודיעין מעריך שנסראללה אינו מעוניין במלחמה. שוב אנחנו משליכים עליו את משאלות ליבנו. אנו הפסיכולוגים יודעים שאיננו יכולים לנבא התנהגות. ייתכן שגם נסראללה עצמו אינו יודע מה הוא רוצה. הרי גם לו יש לא־מודע. בעבר הוא היה "מורתע", וכעת הוא רק אינו רוצה מלחמה, גם זו "התקדמות" במשאלות הלב שלנו...

עוד נקודה לדיון היא מדוע איננו לומדים מניסיוננו שלנו; מדוע איננו מפנימים את העובדה שהאויב באמת רוצה להשמידנו ואיננו נוקטים את האמצעים המתאימים? הרי בצומת הזה, שבו אנו ממשכנים את עתידנו לטובת עוד תקופה קצרה של הסכמי רגיעה, כבר היינו אין־ספור פעמים. תשובתי - מדובר בהגנות מבטון מזוין!!! לחלופין, השלכה פשוטה. במחשבה שלנו, אם אנו איננו רוצים להשמיד את האויב, מדוע שהוא ירצה להשמיד אותנו?!

תודה
לחברי הטוב עמוס זסלבסקי, שחי את מאבק אומתנו באופן האישי ביותר בהיותו בוגר חטיבה 7, שלחמה ברמת הגולן במלחמת יום כיפור. הוא, שעיוותים בתפיסת המציאות של נבחרינו ושל אנשי כוחות הביטחון שלנו מטלטלים את ישותו וגורמים לו סבל רב, הרבה לשלוח לי קטעים שעזרו לי להעמיק את הבנתי במתרחש. לאחי רוני, שהתנגד להסכם הגז עם לבנון, וימים הוכיחו שביקורת המציאות שלו הייתה טובה משלי. השיחות איתו בעיקר עזרו לי שלא להשלות את עצמי. כבוגר גדוד 50 של חטיבת הצנחנים במלחמת יום כיפור אני בוש בכל אותם מדינאים ואנשי כוחות הביטחון שמעולם לא הודו בטעויותיהם, וכמה מהם אף לא הודו בטעות בפני עצמם. בעיני הם כשלו במבחן האנושיות וביחס אליהם אין בליבי כל תודה.

לא פחות חשוב, לאיילת בר טל, שערכה כמעט את כל ספרַי. הערותיה והארותיה נובעות לא רק מקריאה מעמיקה וביקורתית של הטקסט, אלא גם מיכולתה להקשיב לעצמה ולספר לי מה שמתעורר בקרבה באופן שכמעט תמיד חושף אמת מאוזנת, עמוקה ויציבה.

לסיום, לרותי בן ארי מהוצאת ידיעות ספרים שהזכירה לי שעלי להיות צנוע יותר בקביעותי הנחרצות גם אם הן נכונות. רותי לימדה אותי שלמילים יש מוזיקה שיש להקשיב לה ושספקנות מסוימת רק מוסיפה לעוצמת הטקסט ולא גורעת ממנו.

פתח דבר

נכשלנו כולנו, שמאל וימין, כישלון רב־שנים. הקונספציה השגויה בהבנת האויב מקורה אינו בטעות אחת או בטעויות אחדות שיצביעו עליהן ועדות חקירה, אלא בעמדה רגשית עמוקה ובסיסית ששומה עלינו להבין. מאז הפכנו לחברה מערבית מודרנית ואינדיבידואלית חדלנו להבין את האויבים בני החברה המסורתית־קולקטיבית, במיוחד את אלה שהקימו ארגוני טרור. נכשלנו בהסכמי אוסלו, בנסיגה מלבנון, בנסיגה מעזה, בטבח 7 באוקטובר, ובאופן רציף לאורך כל השנים. התמזל מזלנו וחיזבאללה לא תקף אותנו במקביל לחמאס. מפחיד לדמיין מה היה קורה אילו עשה זאת.

בן החברה המסורתית־קולקטיבית חש עצמו חלק מקבוצה שיש לה פנים וחוץ. על פי רוב מי שמחוץ לקבוצה הוא זר ושונה. כשארגון טרור משתלט על קבוצה כזאת הוא הופך את האחר לאויב ואת המלחמה המתמדת ללחם חוקו. על פי רוב, אינדיבידואל מודרני אינו מזדהה בעוצמה כה רבה עם קבוצה ועם מנהיג דומיננטי ועל כן עולמו איננו מחולק כך לעולם של פנים ועולם של חוץ. הוא שומר על חשיבה עצמאית ונפרדת ועל כן הוא מתקשה להבין אופנות חשיבה המושתתת על שנאה ועל "לנצח נאכל חרב". לדידו "מי לא רוצה שלום?!" אם יש בכך כדי לנחם, אנחנו לא לבד. העולם המערבי נכשל בהבנה הזאת לא פחות מאיתנו.

הספר מציע מושג חדש - "עיוורון תרבותי", מצב נפשי שבו בן תרבות אחת מתקשה להבין בן תרבות אחרת משום ההבדל באופנות החשיבה המאפיינת אותם. בן תרבות המערב המודרנית־אינדיבידואלית בעל מיקוד השליטה הפנימי, החושב במושגי "אני", יתקשה עד מאוד להבין את בן החברה המסורתית־קולקטיבית בעל מיקוד השליטה החיצוני, הנוטה לחשוב במונחי "אנחנו", ולהפך. תהום נפערת בין שתי אופנויות חשיבה אלה המקיפות את כל תחומי החיים - קוגניטיבי ורגשי כאחד. כשארגון טרור משתלט על חברי הקבוצה המסורתית־קולקטיבית הוא משליט את הקביעה שאחד הצדדים בקונפליקט חייב להיות מחוסל - דוגמת הציווי התנ"כי העתיק "מחה תמחה את זכר עמלק מתחת לשמים". זו אמת שלבני החברה המודרנית קשה מאוד לקבל. הם ימשיכו לשאוף להידברות ולשלום.

עיוורון תרבותי הוא סינדרום שקיים בקרב בני החברה המודרנית ולוקים בו במיוחד אנשים אינטליגנטים. ככל שאתה אינטליגנטי יותר, כך הסיכוי שלך ללקות בו גבוה יותר. הסיבה פשוטה - אנשים אינטליגנטים הם אנשים המכוונים לעצמם ורוצים לממש את עצמם וככל שמיקוד השליטה שלהם פנימי יותר כך הם מתקשים לראות את האחר ולהכירו. החשיבה שלהם יותר אנליטית ופחות מניפולטיבית - חשיבה אנליטית נעשית עם העצמי, ומניפולטיבית - ביחס לאחר. לעומתם, בני החברה המסורתית־קולקטיבית, החשים עצמם חלק מקבוצה, אמונים יותר על היכרות עם האחר כחלק ממלחמת ההישרדות שלהם, מלחמה שבן המערב המודרני שכח מאז נפרד מהקבוצה והפך לאינדיבידואל בעת החדשה.

מדינאים, ראשי מערכת הביטחון ואנשים שמחזיקים בעמדות חשובות בשירות הציבורי, האנשים שמקבלים את ההחלטות בחברתנו, הם אלו שיתקשו יותר מכול להבין אנשים וחברות שחושבים אחרת מהם - במיוחד את החברות המסורתיות־קולקטיביות, שבהן הפרט אינו מכוון למימוש עצמי ולזכויות הפרט, אלא לקבוצה ולמנהיג. לעומת זאת אנשים פשוטים, קשי יום מקרב בני החברה המודרנית הנמצאים בתחתית הסולם הסוציו־אקונומי ושורשיהם לעתים קרובות בחברות מסורתיות־קולקטיביות, סיכוייהם ללקות בעיוורון התרבותי הזה נמוכים בהרבה, משום שהם מכוונים דרך קבע לאחר ולא לעצמם ועל כן ייטיבו להכיר את האויב ויזהו את כוונותיו (חוץ מהקִרבה התרבותית, שעשויה לעזור). כך מסופר על אחד מראשי "המוסד" שלקח איתו את המנקה של משרדו למפגש עם מקבילו ממדינה ערבית כדי שתעזור לו לתהות על טיב המסרים שיקבל.

צריך להבין את הפנטזיה שאפפה את מנהיגינו וגם חלקים נרחבים בציבור בתקופת הסכמי אוסלו, הנסיגה מלבנון והנסיגה מעזה. התחושה הייתה שאם רק נניח לפלסטינים לנהל את ענייניהם ולא נשלוט בהם הכול יבוא על מקומו בשלום. זה חזונו של האינדיבידואל המודרני בן המערב - תנו לי לממש את עצמי והשמים יהיו הגבול. נפרדוּת אפשר לקרוא לזה, כל אחד עסוק בענייניו. אבל מה לעשות אם הפלסטינים מדברים על התנגדות ולא על עצמאות?! מה לעשות אם יש לנו אויב שחרת על דגלו לא התעסקות בענייניו שלו אלא את השמדתנו?! זוהי מנטליות של מחבל מתאבד שמוכן למות כדי לפגוע באויבו. כך גם אויבינו - ניכר שהפגיעה בנו חשובה להם יותר מטובתם שלהם. אנו לא הבנו זאת - השלכנו עליהם את אופנות החשיבה המודרנית שלנו וחשבנו שאם רק נציע להם פיתוח, כסף ושלום הם לא יוכלו לסרב. אט־אט, עם התגברות מעשי הטרור מהגדה המערבית, מעזה ומלבנון החלו עמדות הציבור לנוע ימינה ואיתן התגבשו תובנות בקרב מנהיגינו שהסכמי השלום שהצענו והנסיגות אולי היו נמהרים. אבל כעת נתקלנו בבעיה אחרת.

חמאס וחיזבאללה מתעצמים. האם לתקוף אותם? הרי הכרזנו על נפרדות, כל אחד בשלו. בכלל, כיצד אפשר לצאת למלחמת ברירה על משהו שטרם קרה - מלחמת מנע?! אכן הם מתגרים, יורים, אבל זו סיבה לצאת למלחמה?! לכל היותר משיבים אש. כשנסוגונו הבטחנו שנשיב מלחמה שערה על כל טיל אבל האם העם מוכן כעת לצאת למלחמה ולהקריב חיילים על כל מעשה טרור? צריך "פרופורציה". מכאן התחלנו "להתגמש" והפקרנו את תושבי עוטף עזה, שספגו מטחי טילים דרך קבע. איזו מדינה מאפשרת דבר כזה?! אבל הלך הרוח היה שאין מקום לשוב ולכבוש את עזה או את לבנון. איש לא הציע זאת. גם לא בימין. השבנו לאויבינו מנה אחת אפיים והתחלנו להאמין שהם מורתעים. שוב השלכנו עליהם את חשיבתנו - אילו היינו אנו במצב שהנזקים שנגרמו לנו עולים על התועלת שבירי לעבר האויב, היינו מורתעים. לקינו בעיוורון תרבותי ולא הבנו שהאויב הוא בעל חשיבה שונה מאוד משלנו - הפגיעה בנו חשובה לו יותר מטובתו שלו. לאחר כל פעולת תגמול מדדנו את משך השקט ומיהרנו להצהיר שהפעם האויב מורתע. האם אפשר להרתיע מחבל מתאבד או מישהו שאין לו מה להפסיד או אדם שיש לו ציווי דתי להשמידנו?! האמת היא שאויבינו מעולם לא היו מורתעים מאיתנו. אפילו לא סאדאת לאחר הניצחון המפואר שלנו במלחמת ששת הימים. אשליה זו שכוחנו מרתיע את האויב רווחה בקרב כל ההנהגה הישראלית לאורך כל השנים ותחת חסותה הלך והתעצם האויב.

בכל זאת נבעו סדקים באשליה שהאויב מורתע ואלה אילצו אותנו לעבור מפסיביות לאקטיביות ולתקוף תחילה. הדבר התרחש בין היתר כאשר חיזבאללה החל לפתח טילים מדויקים שמכסים את כל שטח ישראל. אז החלה המערכה שבין המלחמות (מב"מ) ובה תקפנו משלוחי נשק איראני מתקדם שנשלחו לחיזבאללה. ההנהגה סיפרה לציבור שחיזבאללה מורתע לאחר מלחמת לבנון השנייה. הרי נסראללה עצמו הצהיר שאילו ידע שכך תסתיים המלחמה לא היה פותח בה והיה נמנע מלחטוף חיילים. האמת היא שאנו עצמנו היינו מורתעים ונמנענו מלתקוף את לבנון, הסתפקנו בתקיפת שיירות נשק שהיו מיועדות לחיזבאללה טרם נכנסו ללבנון; סיפרנו לציבור שחמאס מורתע אבל אנו עצמנו נרתענו מלפתוח במלחמה בעזה כדי למגר את חמאס ולהגן על תושבינו בדרום.

האם מנהיגינו שיקרו לנו? אולי כדי שלא לחולל בהלה בציבור? האם שיקרו לעצמם? כציבור, איך היינו מגיבים לאמירה שאנו חוששים לתקוף את אויבינו, אם בגלל הטילים שלהם או בגלל חוסר רצוננו להקריב את חיי חיילינו? כולנו רצינו חיים טובים ודחיית מלחמות ככל האפשר - עצמנו עיניים. גם התקשורת לא דנה כלל לאורך השנים בשאלה מי באמת מורתע ולא ניסתה להבין לעומק את העיוורון התרבותי שלנו ולתפוס כיצד באמת חושבים אויבינו. מוקדם יותר, טרם ההתעצמות, היה מחיר המלחמה פחוּת. מצד אחד, האמנו שהם דומים לנו וסוף הטוב לנצח ומצד אחר, לא רצינו לשלם את מחיר המלחמה ובחרנו להאמין שהאויב מורתע. אולם מנהיגינו שיקרו קודם כול לעצמם. הם באמת האמינו שהאויב דומה להם ועל כן הוא מורתע. שאם לא כן לא היו מצמצמים את הצבא ובכלל זה יחידות חשובות במודיעין, לא היו מתגאים בהרתעתו של חמאס לטווח של חמש שנים (חליוה) ועד 15 שנה (צחי הנגבי) או בהרתעתו של חיזבאללה עקב מלחמת לבנון השנייה - עד 7 באוקטובר. מנהיגינו נפלו למלכודת העיוורון התרבותי, שבה נפלנו כולנו.

האם מה שקורה כיום עם איראן אינו "אותה הגברת בשינוי אדרת?!" אנו רואים בכל יום את כוונות האיראנים ומניחים להם להתעצם, והזמן פועל לרעתנו.

בכל מחדל קל למצוא אשם אבל כשיש מספר רב של מחדלים כפי שקרה ב־7 באוקטובר צריך להבין שיש גורם משותף עמוק יותר שיש לזהותו. כל החלטה מתקבלת בהקשר של התודעה והאווירה ששוררות באותו הזמן. אכן, ראש הממשלה היה עסוק בהפיכה המשטרית ורצה שקט בכל מחיר. הוא נמנע מלהיפגש עם אנשי הביטחון שהתריעו על המצב; הוא לא הפעיל את השפעתו בעולם ולא לחץ לסגור את חשבונות הבנק של חמאס שהזינו את התעצמותו אלא להפך, הוא טיפח את ארגון הטרור בכך שהעביר לו כסף קטארי רב. הוא גם הגדיל את מכסות הפועלים מעזה שנכנסים לעבוד בארץ ולא קיבל את המלצת שלושת ראשי השב"כ האחרונים לסכל באופן ממוקד את יחיא סינוואר ובכירים נוספים. המסר שלו היה ברור - אין סכנה אמיתית ואני רוצה שקט כדי להתעסק בענייני פנים. הוא גם ידע שטיפוח חמאס הוא הנשק הטוב ביותר נגד אלה התומכים במדינה פלסטינית. אל לנו להמעיט בחשיבות השפעתו של ראש ארגון על הלך הרוח ועל אופנות החשיבה בתוך הארגון. גם אנשים בכירים בגופי הביטחון רוצים להתאים את עמדותיהם לראש הממשלה ולרצותו. הדבר נכון ביתר שאת לגבי אנשים בדרגות נמוכות בתוך הארגון החרדים לפרנסתם ולקידומם, כך שקשה לצפות מרובם לחשיבה רעננה ויצירתית, חפה מלחצים. ראש הממשלה לקה אפוא בעיוורון תרבותי. הוא קידם אג'נדה אינדיבידואלית מודרנית המניחה שיצר לב האדם טוב מנעוריו, ואם רק נספק לאנשי חמאס כסף ועבודה ולא נחסל את מנהיגיהם יהיה טוב, לא ייתכן אחרת. זוהי השלכה פשוטה של אופנות החשיבה שלנו על האויב. השלכה של ראש ממשלה שהרבה לכתוב ספרים הנוגעים למלחמה בטרור.

אבל התהליך של הסתגרות בתוך עצמנו האופייני לבן המערב המודרני - בעל הנפרדות ומיקוד השליטה הפנימי - גרר אותנו גם לוויתור ארוך שנים על היכרות עם האויב ובכך לא רק ראש הממשלה אשם. בשנים שקדמו ל־7 באוקטובר המעיט שב"כ לחקור פועלים עזתים שנכנסו לישראל, הוא גם נמנע באופן משמעותי מלהפעיל משתפי פעולה בעזה והתוצאה היא שהופתענו לא רק מהטבח, אלא גם מהכמות ומהאיכות של אמצעי הלחימה והמנהרות; ככל הידוע, אגף המודיעין ביטל את יחידה 504 המפעילה סוכנים בעזה וסמך בעניין זה רק על שב"כ, שכאמור לא פעל כפי שצריך היה לפעול; המודיעין ביטל גם את יחידת "חצב", שעסקה במודיעין גלוי (מה שמופיע בתקשורת).1 כך התרחקנו עוד ועוד ממגע אינטימי עם האויב. ההסתמכות על סייבר, שמתבסס על פעולות אנליטיות באמצעות מחשב, ובניית הגדר האלקטרונית כתחליף למגע בלתי אמצעי עם האויב הם חלק מן התהליך הזה של ההסתגרות בתוך עצמנו וניתוק מגע עם האויב מתוך אמונה שכך יכולה לשרוד וילה בג'ונגל.

הציבור השתמש אף הוא בהגנות נפשיות כדי שלא להתמודד עם האיום שנשקף מכיוון חיזבאללה, שהיה מוחשי יותר בשל הכמות הרבה של טילים מדויקים שברשותו. לדיבור העצמי של רבים מאיתנו, שהתבטא בהדחקה ובהכחשה, יש שלל ביטויים: "יש מי שדואג ואני יכול לשון בשקט"; "הם לא באמת יתקפו ואם כן - אנו יותר חזקים"; "בשביל כמה טילים שנורו עלינו לא שווה להקריב חיילים"; "הם אמנם מתעצמים אבל הם מורתעים"; "אז יהיה מאזן אימה כמו בין רוסיה לארצות הברית - לא נורא"; "הטילים יחלידו במחסנים, נחשוב על זה מאוחר יותר, כעת אני טרוד בעניינים אחרים"; "לא רוצה לחשוב ולא רוצה לדעת".

אכן, לא רק היכרות טובה עם האויב ועם אופיו יכלה למנוע את הטבח, אלא גם העלאת תכנים אלה אצל כולנו למודע. הדבר משול לאדם שמדחיק את המחלה המקננת בגופו, מה שמוביל לסופו הטרגי.

קונספציה הופכת לשגויה כאשר היא מבוססת על עמדה רגשית לא מודעת המזינה ומטה אותה. מכאן שהנימוקים הרציונליים לכאורה התומכים בקונספציה אינם אלא רציונליזציה - מנגנון הגנה המנמק עמדות רגשיות בצורה הגיונית. העמדה הרגשית הלא מודעת שלנו הייתה ועודנה שהאויב דומה לנו, ומכאן נגזרת הקונספציה שמאחר שאנו חזקים יותר ודאי שהוא מורתע. העיוורון התרבותי הזה נובע מכך שתרבות היא נרקיסיסטית ביסודה. כל אחד מכיר היכרות אינטימית את אופי חשיבתו שלו, ומכיר גם את אופי חשיבתם של הקרובים אליו, שעל פי רוב נמנים עם בני תרבותו. הוא מתקשה להאמין שבני תרבויות אחרות חושבים באופן שונה. אנו משולים לדג שמאמין שמסביב יש רק מים ואינו מכיר את האוויר ואת היבשה. במצב תודעתי כזה אין פלא שהייתה התעלמות גורפת ממידע מקדים רב שלא עלה בקנה אחד עם התפיסה שחמאס מורתע: תצפיתניות שדיווחו על אימוני חמאס בכיבוש יישובים ישראליים; תושבי עוטף עזה שדיווחו על הכנות למתקפה; עדויות להתקרבות חשודה לגדר לשם ריגול, בדיקת כוננותנו ובדיקת המכשול; נגדת 8200 שדיווחה על המתקפה האפשרית; תוכנית "חומת יריחו" שנפלה לידינו והציגה בדייקנות את תוכנית הפלישה של חמאס זמן רב לפני הטבח. וכך נלקח נשקן של כיתות הכוננות מתוך הנחה שאין בו צורך; לצד הגדר לא פוזרו מוקשים; כרטיסי הסים הישראליים שהופעלו בעזה בליל הטבח לא נתפסו כאות אזהרה ועוד.

חמאס לעומת זאת הקהה את חושינו בכישוריו המניפולטיביים. בן החברה המסורתית־קולקטיבית נוטה להיות ממוקד בבן החברה המודרנית־האינדיבידואלית ומיטיב להכיר אותו מאשר להפך, משום שבן החברה המודרנית ממוקד בעצמו ועל כן כישוריו המניפולטיביים ירודים. כך למשל שלח חמאס אנשים להתקרב אל הגדר ב־29-7 בספטמבר ופרסם שזו מחאה של "הדור הצעיר המתקומם". ישראל הגדילה עקב כך את מכסות הפועלים ואת מרחב הדיג, והזרימה את הכסף הקטארי. לאחר יום כיפור, ימים מספר לפני הטבח, הודיע הארגון שהשיג את מטרותיו - והמחאות פסקו. ישראל פירשה זאת כצפירת הרגעה ברורה. לעומת זאת חמאס הגדיל את ההתרעות על פיגועים בגדה המערבית במכוון כדי שישראל תעביר כוחות לשם. ככלל, חמאס התאמן באופן רציף בכיבוש יישובים ישראליים כדי להרגיל את ישראל לאימונים האלה שהמעבר מהם להתקפה הוא קצר. השקט היחסי ששרר בתקופה האחרונה לצד הבקשה להגדלת מכסות הפועלים, שטחי הדיג וקבלת הכסף הקטארי היו כולם מסרים שפורשו כאילו פניו של חמאס לרגיעה. לעומת זאת חמאס פירש את התנהגות ישראל - הכלת המהומות וקבלת דרישותיו - כחולשה. יתרה מזו, ככל שהרבינו להכריז שחמאס מורתע, כך הבין ארגון הטרור שאנו שאננים ומדושני עונג ושזה הזמן לתקוף.

המשך הפרק בספר המלא