נראה בסדר מבחוץ

קיץ 1985

"סובארו."

"נכון."

"מיסובישי."

"מיצו־בישי."

"מגרד לי בגוף, אבא, למה מגרד לי?"

"זה בגלל הדשא. אחרי שמכסחים את הדשא עפות באוויר חתיכות קטנות שלו ונדבקות לעור. זה יעבור לך אחרי המקלחת."

"גם אתה צריך להתקלח. יש לך ריח מסריח של זיעה."

"זה מצחיק אותך?"

"חחח, כן, מסחיק."

"איזה אוטו זה עכשיו?"

"זה, אה, אני לא יודעת. הוא ממש גדול."

"זה וולוו. אוטו חבל על הזמן."

שלומי, אוגוסט 1980

חברה של נורית הכירה בינינו בחוף הים בעכו בשבת. נורית אמרה שהיא אוהבת את הקול שלי, שהוא עמוק ומרגיע. אני אהבתי את העיניים שלה. מבט אחד הספיק לי כדי להבין שאני בבית. קניתי לשנינו קלחי תירס מהמוכר שמסתובב עם קופסת הקלקר שתלויה על חבל מלופף על הצוואר שלו, וטיילנו על החוף.

זו לא פעם ראשונה שניסו לשדך לי. חודש לפני שהכרתי את נורית תפסתי את הרגליים שלי ויצאתי מהבית של ההורים של דינה בלי להגיד לה שלום. "מה הבאת לפה את הפרענק הזה?" אמא שלה חשבה שאם היא לוחשת במטבח אז אף אחד לא שומע. בוא נראה אותה אומרת את זה לחבר'ה מהגדוד. פתאום עבר לי בראש אפי, אולי הוא היה טוב יותר בשבילה ממני. אבל לכדורים שמחוררים אותך לא אכפת מאיפה באת.

בתוך פחות משנה, בקיץ 1977, אני ונורית התחתנו. חששתי קצת בהתחלה לישון עם מישהי בלילה. מילא כשזה קורה לי כשאני לבד, אבל פחדתי להתעורר מזיע בלילה, לפעמים צועק מתוך סיוטים כשהיא לידי. בכל מקרה זה היה עדיף מלהישאר בבית של ההורים. לא יכולתי לסבול את המבטים שלהם בבוקר, רק לפי הדרך שבה הם הסתכלו עליי, ידעתי ששוב זה קרה לי בלילה. מין מבטים מרחמים כאלה, לפעמים מבולבלים. ולפעמים, נמנעים מלהסתכל עליי. זה הכי גרוע.

אמרתי לעצמי שאני רק צריך לצאת מהבית. לעשות שינוי, להתמסד, אולי. וכשזה קרה לי בפעם הראשונה עם נורית, אמרתי לה שזה בסדר, שזה כלום, שתפסיק לעשות עניין. מי מת מחלומות? ראיתי מה אומרים על מי שהולך לטיפול.

חוץ מזה, אני מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו. אני לא כמו שהייתי כשהשתחררתי. חשבתי שהשתגעתי. הלכתי ליד מסילת הרכבת והרגשתי שמישהו עוקב אחריי. הסתכלתי כמה פעמים לאחור ולא היה שם אף אחד. אבל כשעצרתי, ממש כמעט לפני הסף שמפריד מהפסים, הרגשתי אותו. הסתובבתי לאחור וראיתי אותו יושב בצד, על ספסל. לא ראיתי את סבא אהרון מאז שהייתי בן שמונה, הוא מת צעיר מדום לב. אני בטוח שזה היה הוא. אי אפשר לטעות בו. עצרתי. ובפעם הבאה שהסתכלתי לאחור הוא כבר לא היה שם. נעלם.

ובכל זאת, עכשיו כשנורית בחדר לידה, אני לא מסוגל ללכת להיות איתה. אחותה מלווה אותה. עדיף ככה. רבתי איתה על כלום, האמת היא שאני לא יכול להראות את הפרצוף שלי. באיזו זכות בכלל אני מביא חיים לעולם הזה?

ענבל, אוגוסט 2017

תחושת בטן

"אתה לא מרגיש שהכול מושלם יותר מדי?" שאלתי את דרור כשישבנו על הנדנדה במרפסת שהשקיפה לנוף מיוער על הכרמל, אחרי שקולות הבית נדמו והילדים היו ספונים במיטות שלהם.

דרור השליך לכיווני מבט תמוה, "תסבירי?"

לא ידעתי איך להסביר את זה. הכול היה בסדר, אפילו יותר מדי בסדר עד לאותו הרגע. וכמה שבועות הסתובבתי בתחושה שמשהו רע עומד לקרות. הכול הסתדר לנו בחיים. עברנו לגור סוף־סוף בבית שרצינו, התחלתי את ההתמחות שחיכיתי לה, אביגיל והראל הסתדרו היטב במסגרות, ואפילו יונתן הסנדוויץ' שלנו, שכל כך שונא שינויים, מצא סוף־סוף חבר בכיתה החדשה.

"אין לי שום הסבר. פשוט תחושה כזו." יללות התנים פילחו את יריעת צרצורי הצרצרים שנפרשה לעומק הוואדי הסמוך בסנכרון מרגיז עם נבואת הזעם שלי.

"את לא יכולה להגיד דברים כאלה," אמר ועצר ברגליו את הנדנדה הרחבה כדי למזוג לעצמו יין. השירות כרופא צבאי הפך אותו לכזה שמתכונן לגרוע מכול, אבל תמיד מקווה לטוב ביותר.

דלת המרפסת נפתחה לפתע, ובפתח עמד יונתן, אוחז בידו את אופטימוס פריים. רק לאחרונה הצליח לישון לבד בלילה, הרבה בזכות הרובוטריק הזה.

"מה קרה, חמוד, למה אתה לא במיטה?"

"אני מפחד."

"רק דיברת," לחש לי דרור. "עד שסוף־סוף הוא התחיל לישון לבד בחדר שלו."

"אתה רוצה לישון איתנו היום, חמוד?"

יונתן הנהן, נראה שציפה שאציע לו ובו־זמנית גם קצת התבייש בכך. ליוויתי אותו למיטה שלנו וכיסיתי אותו.

"עוד מעט אבוא לחבק אותך. בינתיים אופטימוס שומר עליך, נכון?"

"כן, אמא."

כשחזרתי לשבת ליד דרור, חזרה איתי גם אותה תחושה מקודם. ונשארה והתמקמה ליד ההיריון הטרי. לגמתי מספל התה שחימם את כפות ידיי.

"מה את עוד צריכה שיהיה לך בחיים, תגידי? רק עוד שני מבחנים וזהו, את יכולה לעשות מה שאת רוצה. ועם הקטן שבדרך נסתדר. קטן עלינו." דרור כרך את ידו סביבי וחייך אליי, מרוצה מהבדיחה של עצמו.

"אני צריכה מסז' ברגליים."

"אני לא עושה דברים כאלה, את יודעת את זה."

"ככה אתה מסרב לאישה בהיריון?"

"אמרתי לך מההתחלה, לא טוב בזה, שלושה הריונות לא קיבלת שום מסז' ברגליים. את לא באמת מופתעת."

"אז למה בלידות..."

"לידות זה משהו אחר."

"אתה תמשיך לסרב, ואני אמשיך לבקש."

דרור חייך ואני נצמדתי אליו והתבוננתי בעיניו שליוו ענן ששט על פני ירח עגול. משבים קרירים של שלהי הסתיו הבהירו לי שזה הערב האחרון שנשב כך במרפסת, עד שיגיע האביב. וגם כשיגיע, עם כל האופטימיות הזו של דרור, התינוק שיגיע איתו יביא אומנם הרבה אושר, אבל זה יהיה על חשבון הזמן הפנוי הזה לעצמנו.

התקרבתי למוסך והסתכלתי מרחוק על רכבים שנכנסו או יצאו מתיקון. הם נסעו דרך שביל גישה צידי שמוביל לחלק שבו מתקנים מכוניות דפוקות. לפנים נמצאת סוכנות המכירות שבה מוצגים לראווה רכבים חדשים באולם תצוגה נוצץ שמסתיר מוסך אפור ורועש. אמא שלי כבר ידעה. היא תמיד ידעה הרבה לפני שסיפרתי להם. וגם עכשיו. היא שמעה את זה בקול שלי. אבל הוא עדיין לא שם לב, ואני חייבת לספר לו בעצמי.

עליתי על כביש הגישה הצידי, כביש צר וקשה לתמרון בין המוסך הגדול לבין חומה גבוהה שתחמה את גבולותיו, וזיהיתי את אבא שלי מרחוק. הוא נופף לשלום לנהג שפנה לצאת, ומבטו פגש אותי. החניתי את הרכב ויצאתי לעברו.

"אתה מועך אותי," חילצתי משפט.

"שיהיה לך קצת ריח של גריז, מה יש?"

בשבילי זה היה ריח של בית.

"מה נשמע, ענבלי?"

"הכול בסדר, אבא."

עם כל הרעש שהיה במוסך, המילים מצאו את דרכן להצטמצם לכמות המינימלית ההכרחית. וגם ככה, אני והוא מעולם לא הזדקקנו להרבה מילים.

"שלומי," צעק אחד העובדים לעבר אבא שלי, "מה קורה עם הטנדר של הצבא?"

"תשאיר את זה לי," הוא צעק אליו חזרה ושנינו נכנסנו למשרד שלו, המקום היחיד שאפשר לנהל בו שיחה.

"כשהבת שלי באה לבקר אותי כולם יכולים לחכות." הוא כרך את זרועו סביב כתפיי. "אז מה את מספרת?" הוא שאל וכחכח בגרונו.

"שום דבר מיוחד," שיקרתי.

הוא העמיד על הכיריים שהיו בעמדת מטבח קטנה ליד המשרד שלו קנקן מתכת קטן עם קפה שחור. כשהמים רתחו הוסיף להם שתי כפות סוכר והמתין לרתיחה נוספת.

"ככה מכינים קפה," אמר בסיפוק, מזג לשתי כוסות שקופות קטנות בלי ידית, "שמעת, רונית?" אמר למזכירה שישבה בשולחן היחיד בחדר, "לא כמו שעשית לנו בבוקר." כחכוח נוסף נחלץ מגרונו בשעה שהתיישב על הספה הקטנה לידי.

רונית צחקה בקול והמשיכה להקליד במרץ על מקלדת המחשב. הוא אומנם ניהל את המוסך אך בילה את רוב זמנו בין הרכבים, הלקוחות והעובדים שלו. את העבודה המשרדית השאיר לה, ורק הקיר שהיה מקושט בתמונה שלו ליד העריסה של אביגיל לאחר הלידה, תמונה שלו אוחז בידה בכניסה לכיתה א' ותמונה נוספת שלו בחוף הים מרים ביד ימין את יונתן וביד שמאל את הראל, הסגיר את השייכות שלו לחדר הזה.

הטלפון הנייד שלו צלצל, "רגע, לזה אני חייב לענות, זה שמאי שאני מחכה להערכה שלו."

היד שלי גיששה לתוך תיק הצד שלי והוציאה מתוכו פיסת נייר מרובעת, חלקה ומבריקה, שקיבלתי אתמול אחרי הבדיקה של הרופא.

"מחר בבוקר אני מקבל את החלקים," שמעתי אותו עונה. "אני חייב הערכה שלך עד סוף היום כי אני צריך לדעת אם לתקן או שזה טוטל לוס." הוא המתין לתשובה מהצד השני. "אני מחכה לך." קיוויתי שנמשיך את רצף השיחה שלנו. לא הצלחתי אף פעם להבין איך הוא עובד ברעש הזה. במשרד קצת יותר שקט, אבל עדיין אפשר לשמוע קולות של פטישים שמכים על פח, קולות ניסור מחרישי אוזניים, בוכנות שמעלות ומורידות את הרכבים. מדי פעם אוויר שמשתחרר בלחץ גבוה. כל רעש כזה הוציא אותי מריכוז, הסיח אותי שוב ושוב מהסיבה שבגללה הגעתי למוסך באותו היום. איך הוא יכול לחשוב ככה? חשבתי ונזכרתי שזה בדיוק מה שאמר לי כשהגיע לבקר אותי פעם באחת מתורנויות המיון שלי. "איך אפשר לטפל ככה באנשים עם כל הבלגן הזה? איך את לא משתגעת?"

"למזוג לך קפה, רונית?"

"לא תודה, נשמה, אני חייבת לזוז." היא אספה תיק צד שחור והתקדמה לכיוון היציאה, "ואת, תבואי לפה יותר, שמעת? רק כשהוא רואה אותך הוא מחייך ככה," הוסיפה בחיוך.

"נו, ראית פעם מזכירה שמדברת ככה לבוס שלה?"

"אבא, יש לי משהו לספר לך..." צלצול טלפון נוסף קטע אותי.

"רגע, כפרה, רק נראה מי זה."

אני יכולה להישבע שפתאום כל הרעשים במוסך השתתקו. והגוש הזה בבטן ליד ההיריון כאילו פקח את עיניו והתעורר.

"כן?" שאל, "כן, זה אני בכבודי ובעצמי," אמר וחייך, מחניק שיעול יבש נוסף ומנסה להסדיר את הקול שהצטרד פתאום. שמתי לב לצרידות שלו כבר בשבת האחרונה, כשאני ודרור היינו אצלם בארוחת שישי עם הילדים, ולא ייחסתי לכך חשיבות, אבל עכשיו הבחנתי שהיא עדיין קיימת. "דוקטור שוסטרמן? שלום לובה, מה שלומך? מזמן לא ראינו אותך. איך האוטו? את זוכרת שאת צריכה לבוא לטיפול, כן?" המשיך לענות לרופאת המשפחה שלו. "אני? אלייך? אני מעריך שבשבוע הבא אולי יהיה לי בוקר שאוכל לפנות כדי להגיע." ואחר כך הוסיף, "אין בעיה, אני אגיע בהקדם."

רופאים לא מתקשרים למטופלים באמצע היום אלא אם כן הם נושאים בשורות רעות. הכנסתי את תמונת האולטרסאונד חזרה לתיק שלי.

"לא, אני לא יכול לבוא היום," אמר וסיים את השיחה.

ואז הגיעה שתיקה. ומבט כבוי. ממאה לאפס.

"אבא? מה זה היה?"

"לא חשוב, מה רצית לספר לי?"

"אבא נראה לי שזה כן היה חשוב."

"עזבי אותך. זו לובה, מקופת חולים. זה בטח כלום. מה אני, כמו אמא שלך? ארוץ על כל שטות לקופת חולים? תגידי, מה קורה עם יונתן? נראה לי קצת עצוב בשבת."

"אולי הוא היה קצת עייף, הוא חזר לישון איתנו בלילות האחרונים. אבא, דוקטור שוסטרמן לא מתקשרת סתם על כל שטות, אל תשנה לי את הנושא עכשיו. היא רוצה שתגיע היום?"

"נו, אז היא רוצה, אז מה. יש לי שמאי שמגיע תכף, אני לא יכול לצאת מפה," אמר והחניק שיעול.

"איזה בדיקות עשית?"

"אמא שלך גררה אותי, אני לא מבין בשביל מה. בדיקות שגרתיות. כבר כמה חודשים היא רודפת אחריי שאני אעשה איתה, ועכשיו כשהתחילה לי הצרידות הזו כבר לא יכולתי לסרב, זה היה התירוץ שלה, שלפחות נבדוק את הקול שלי. אבל אני מרגיש טוב, את מבינה? זה שום דבר, לפעמים אנשים צרודים, למה לחפש צרות?"

"אבא, אתה משגע אותי. זה חשוב שתלך היום אם זה מה שהיא מבקשת." הייתי חייבת קצת יותר מידע.

"לפעמים את קרצייה כמו אמא שלך. אל תדאגי, כפרה. תראי, אני בסדר גמור. מה יכול להיות כבר?"

"שלומי, רק אתה אומר ואני מתייצב." איש לבוש בחולצה מכופתרת ומכנסי חאקי נכנס למשרד וטפח על שכמו של אבי, סוחב איתו עננה של ריח מחניק.

"תן לי רק להגיד שלום לבת שלי ואני בא, ותפסיק לעשן כבר."

"לא מצליח, שלומי, לא הולך לי," האיש עם הריח המחניק צחק.

הקול הרגוע של אבא בלבל אותי ולרגע רציתי להתמסר ולהסכים איתו שבאמת הכול בסדר.

בלי לחשוב על זה בכלל, היד השמאלית שלי טיילה וגיששה בין שורשי השיער שלי. מחפשת בקדחתנות אחר קווצת שיער לתלוש. ועוד אחת, ועוד אחת. רק אחרי הבחינות האחרונות הצלחתי להיפטר מההרגל המעצבן הזה. בבת אחת זה הפסיק. שנים שלא הצלחתי להיפטר מזה. כל פעם ביתר שאת בתקופת הבחינות. ורק עכשיו כשהסתיימה בחינת שלב א' להתמחות, שמתי לב שעברו כמה שבועות שכבר אין שערות שלי מפוזרות על הרצפה, בכל מקום, מסתבכות באבק שאני לא מספיקה לנקות לגלגלים דביקים. אבל עכשיו זה מתחיל שוב. קיבינימט.

ידעתי באותו רגע שזה מה שחששתי ממנו כבר כמה שבועות, והידיעה הברורה הפכה לפחד שהזדחל מהעורף ועד לגב התחתון. ידעתי שאין סיכוי שהוא ילך לרופאה בעצמו.

"אבא, אני חוזרת עוד מעט," אמרתי.

נכנסתי לרכב והתקשרתי למזכירה של הסניף כדי לבקש להודיע לד"ר שוסטרמן שאני בדרך.

איך בשורה טובה הופכת לבשורה רעה? הרגשתי את זה מגיע. "נבואה שמגשימה את עצמה", בדיוק כמו שדרור אמר. מעצבן שהוא תמיד צודק. לא ידעתי בדיוק מה יקרה אבל ידעתי שמשהו עומד לקרות. כמו אז, כשהיינו קטנים, שחר ואני. רצנו ברחוב עם עוד כמה חברים שגרו לידנו, והרגשתי משהו פתאום, שגרם לי להסתובב אחורה ולחפש אותו. לא יודעת למה הסתובבתי. הוא לא קרא לי, ורצנו ברחוב הזה אלפי פעמים. אבל באותו רגע הסתובבתי וחיפשתי אותו בעיניים שלי. וידעתי שעומד לקרות משהו רע. הוא התיישב פתאום על המדרכה והלב שלי דפק. משכתי אותו רגע לפני שרכב שאיבד שליטה הגיח לעברנו ועלה על המדרכה בדיוק במקום ששחר ישב בו קודם. עמדנו שנינו המומים, חצי מטר מהפגוש שהעלה עשן לאחר שהתרסק על החומה שהקיפה את הבית הסמוך. ומאז היה בי פחד כזה, שאף שהצלתי אותו עכשיו, משהו יהרוג אותו אחר כך, כשיגדל. וכל החיים פחדתי עליו אבל לא יכולתי לספר. עשיתי עם עצמי הסכם שאם לא אדבר עם אף אחד על הפחד הזה, הוא לא יתממש.

אבל הפחד חזר. משהו רע עומד לקרות לנו.

יצאתי בזריזות דרך שביל הגישה. השעה היתה 16:13, בעוד פחות משעה נסגר הסניף של קופת חולים בשיכון. בעוד פחות משעה נסגרים גם הגן של הראל והצהרונים של אביגיל ויונתן. התקשרתי לדרור וביקשתי שיאסוף את הילדים. "אין סיכוי שאני מצליחה להגיע בזמן."

"ענבל, אני באמצע דיון, את לא יכולה פשוט להודיע לי פתאום."

"אתה צודק, אבל אני צריכה תשובה. אתה יכול? אני חייבת להיות עכשיו בקופת חולים."

"למה? קרה משהו?"

"כן, זאת אומרת, לא בטוח. אני צריכה לבדוק משהו בשביל אבא שלי."

"אבל למה הוא לא יכול?"

"נו, אתה מכיר אותו. הוא קשה."

"ענבל, אני לא מבין כלום, את לא ברורה."

"פשוט תאסוף את הילדים היום, אני אסביר לך בבית. מצטערת שזה יצא ככה."

"את לא באמת התקשרת לשאול, אלא לקבוע עובדה."

המשכתי בנסיעה וחניתי בחניון שליד קופת חולים.

אבא שלי לא הולך לרופאים. גם את הבדיקות שעשה עכשיו, שבגללן הרופאה התקשרה לדבר איתו, הוא עשה כי אמא שלי לקחה אותו לבדיקות תקופתיות כאלו שעושים ביום מרוכז, שבשבילה נראה כמו יום כיף בבית חולים. אני מכירה את הבדיקות האלו ממטופלים שסיפרו לי עליהן. מגיעים בבוקר, עוברים סט של בדיקות דם ואז מתפנקים בארוחת בוקר אחרי הצום של הלילה לקראת הבדיקה. בדיקת אקוקרדיוגרם במנוחה ובמאמץ, תפקודי נשימה ותפקודי שמיעה. פגישה עם תזונאית, בדיקת שד לנשים ועוד ועוד, והאמת היא, שכשמחפשים צרות — מוצאים. והוא בכלל לא רצה להיות שם. מה לו ולרופאים? לבדיקות? הוא הסכים ללכת רק כי נדנדה לו. ובשבילה? בשביל אמא שלי זו היתה הזדמנות להיבדק ולתת שמות ואבחנות לכל מיני דברים שמפריעים לה או כואבים לה ומעולם לא הגיעו לדרגה של אבחנה רפואית. אבל אבא רק רצה לחזור למוסך. לממלכה הפרטית שלו. לתקן מכונות פח עקומות ושבורות ולהוציא אותן חדשות ונוצצות.

על מסך הבקרה מעל לחדר של ד"ר שוסטרמן הבהבו שני מספרים לפניי. בזמן שהמתנתי התלבטתי אם להתקשר לעדכן את שחר ועידו על הדברים. אולי גם את אמא. אולי עדיף לחכות ולא להבהיל סתם את כולם. אולי התחושות שלי סתם מוגזמות.

נכנסה אישה צעירה על עקבים גבוהים שיצאה אחרי זמן שווה ערך לשני תורים.

אחריה נכנס קשיש על הליכון יחד עם המטפלת שלו, ויצא אחרי זמן קצר יותר מהזמן שלקח לו להגיע מספסל ההמתנה עד לחדר הרופאה.

כולם נכנסו כשמערכת הכריזה ציינה את המספר שלהם.

את השם של אבא הרופאה קראה בעצמה. דלת הכניסה לחדר של ד"ר שוסטרמן נפתחה והיא עמדה בפתחה, לובשת חלוק לבן כשסטטוסקופ עוטף את צווארה.

"איפה אבא?" שאלה.

"את מכירה אותו. אני באתי לבד, השתמשתי בכרטיס שלו."

"כן, כן, אני יודעת. התלבטתי אם לא להתקשר אלייך ישירות. אבל את יודעת, יש דברים שלא אומרים בטלפון, ויש דברים שלא אומרים בלי שהמטופל יהיה נוכח."

הנהנתי. "הוא לא יגיע לכאן. באמת שניסיתי. אם אנחנו רוצות שדברים יזוזו זה יצטרך לעבור דרכי."

"ברור לי. אני מכירה אותו..."

התיישבנו אחת מול השנייה. "תראי," היא אמרה בשקט, כאילו חוששת שמישהו יגלה שהיא מוסרת מידע רפואי ללא נוכחות המטופל.

לא טוב. אל תגידי לי "תראי". פשוט תגידי כבר וזהו. ד"ר שוסטרמן המשיכה.

"אני הזמנתי אותו לכאן כדי לדבר על כמה בדיקות שיצאו לא לגמרי תקינות."

יש תקין ויש לא תקין. כמו שאין חצי היריון. הנחתי את היד על הבטן שלי.

ד"ר שוסטרמן המשיכה לדבר ואני ניסיתי לדמיין איך הוא יגיב כשאספר לו. "היתה רמה מוגברת של חלבונים בדם אצל אבא שלך ולכן שלחתי אותו לבדיקות נוספות שלצערי אישרו את מה שחששתי ממנו."

"ממה חששת?" שאלתי, אף על פי שידעתי היטב ממה היא חוששת.

"אנחנו חייבים לשלול ממאירות בדם. אני חושבת שהוא יצטרך לעבור ביופסיה ממח העצם. הנה, תסתכלי על הבדיקות," אמרה בשעה שהציגה בפניי דף לבן מלא במספרים שסיפרו מה קורה בגוף של אבא שלי.

"אני מפנה אותו לבדיקת סי־טי. את יכולה לסדר לו תור דחוף במחלקה ההמטואונקולוגית אצלך בבית החולים?"

"ברור, ברור, אני אטפל בזה."

הרי זה לא קרה סתם. נכון, אנשים חולים כל הזמן, אבל באותו רגע נגלתה לפניי הסיבה לכך שבחרתי במקצוע שלי. אני חייבת למצוא את הדרך להוציא אותו מזה.

רק שלא ידעתי איך לספר לו. למה מיהרתי כל כך להיכנס לרכב שלי ולדהור לקופת חולים? עכשיו כל מה שאני רוצה זה לחזור לרגע הזה לפני הטלפון מד"ר שוסטרמן.

נסעתי חזרה למוסך. עכו היא עיר כל כך קטנה, אפשר להגיע לכל מקום בתוכה בנסיעה של עשר דקות. גם אם פנית בפנייה הלא נכונה. אני צריכה לחשוב מה אני מספרת לו עכשיו. הוא לא יכול להתמודד עם בשורה כזו עכשיו. ואני בכלל הגעתי לכאן כדי לשמח אותו, לספר לו שעוד מעט יהיה לו עוד נכד. איך נכנסה לכאן בשורה רעה?

אבא שלי חייך אליי כשראה אותי, ואני חייכתי חזרה. אסור לו לדאוג. הוא חייב לשמוע ממני רק את הדברים הטובים. אני אומר לו שיש רמה מוגזמת של איזשהו חלבון בדם, שצריך להשלים עוד בדיקות רק כדי לוודא שהכול בסדר.

רק רציתי שלא תצא לי המילה הנוראה הזו מהפה, אבל כששאל אותי מה היה חשוב כל כך לנסוע ללא דיחוי לרופאה, כששאל בקול צרוד אם שוב יש לו את הסרטן הזה, ה"לא בדיוק" שיצא לי מהפה הוביל מהר מאוד ל"כן, אבל מסוג אחר" ול"צריך לעשות עוד בדיקות", ויצאה לי מסירת הבשורה הכי רעה שעשיתי בחיים. לא רק בגלל שזו בשורה רעה, אלא בגלל הדרך שבה הדברים נאמרו. מגומגמים, לא ברורים. אבל הוא הבין בדיוק. ראיתי בעיניים שלו.

"אז מה אנחנו סוגרים?" שאל אבא שלי את השמאי.

"תראה, יש לו פגיעה בשאסי. הוא נראה בסדר מבחוץ אבל הוא טוב רק לחלקי חילוף. זה טוטל לוס."