לייבניץ

עם המהדורה העברית

מעט מאוד טקסטים מאת לייבניץ או עליו תורגמו לעברית, ועוד פחות נכתבו עליו בעברית. הספר הזה בא למלא, ולו מעט, את החלל הזה. כפי שאנחנו מציינים בפרק המקורות, כל מראי המקום המופיעים במהדורה המקורית של הספר הושמטו במהדורה זו, שכן רובם המכריע הם הפניות - או אל כתבי לייבניץ או אל ספרים ומאמרים בגרמנית, שלקורא העברי בדרך כלל אין גישה אליהם. ממילא, חוקרים שיבקשו להעמיק בהגותו של לייבניץ לא יסתפקו במהדורה עברית זו אלא ילכו אל המקור, ובו ימצאו את כל ההפניות האלה. במהדורה זו עשינו מאמץ להביא לידיעת הקוראים את מה שקיים בעברית, ועל קצה המזלג כמה מקורות חשובים באנגלית.

הקדמה

למה יש בכלל עולם, ולמה דווקא העולם הזה? לא רע בתור התחלה. השאלה הזאת זורקת אותנו היישר אל לב מבוך הרעיונות של גוֹטְפְריד וילהלם לַייבְּניץ. מתוך המספר האינסופי של עולמות אפשריים יש אחד שהוא הטוב ביותר - זו היתה תשובתו של לייבניץ - אחרת אלוהים לא היה מחליט לברוא עולם בכלל. ואילו היה עולם טוב יותר מן העולם הנוכחי, אז אותו אלוהים היה בורא. לפני שהספקנו למצמץ אנחנו כבר מוצאים את עצמנו בעולם של מסקנות מחייבות ושל רציונליות חמורה, עולם שמכפיף, כך נדמה, לא רק את האדם אלא גם את אלוהים לחוקי הברזל של האמיתוֹת ההכרחיוֹת. היום אנחנו כבר לא רגילים לדבר כך על העולם. ראשית, כי מאז ספרו הגדול של קאנט ביקורת התבונה הטהורה, לכל המאוחר, אמירות כאלה נחשבות להסגת גבול מוגזמת מצד ה"רַציוֹ" האנושי, התבונה שלנו. אבל גם כי כבר אין יותר בנמצא מישהו שמסוגל להשקיף על מכלול המדעים, ובה בעת גם להגיע להישגים ראויים לציון בתחומים מדעיים רבים כל־כך. לכן מרתק כל־כך להביט על תקופה שבה דבר כזה עדיין נראָה אפשרי, ועל אישים שהעזו לעשות זאת. אחד מהם היה לייבניץ, גאון אוניברסלי - לדעתם של רבים - שאולי היה אחד האחרונים מסוגו, ובכל מקרה המייצג של תקופה אבודה: ראשית ימי הנאוֹרוּת, שהחלה באירופה בזמן הבּארוֹק. כלומר, תקופה של אוֹפּטימיוּת רציוֹנלית ואמונה בקידמה, תקופה הבוטחת בכך שהאנושות תצעד אל עתיד בהיר תוך התבססות על דת רציונלית ובאמצעות הישגי המדע והטכנולוגיה. נראה כי בימינו החילוּן, ההשקפה הביקורתית על הקידמה ועל הצמיחה, וההתמיינות הנוקשה של המדעים, מונעים אותנו מלהתחבר אל עולם המחשבות והרעיונות של המלומד האוניברסלי הבּארוֹקי.

אם כן, למה עולם - ולמה דווקא זה? התשובה שנתן לייבניץ מוּכּרת לנו כיום בראש ובראשונה דרך קַנְדיד, הנובלה הלעגנית שחיבר ווֹלטֵר ב־1759, חיבור שמטשטש כמעט לגמרי את כוונתו של לייבניץ. משום כך, אפשר כנראה לדבר על "הטוב שבעולמות האפשריים" רק אם מותחים על האמירה הזאת ביקורת ומוקיעים אותה, או אף שמים אותה לצחוק. היום יש מחלוקת בשאלה אם הביקורת של ווֹלטר בכלל נוגעת ללייבניץ. כדי להבין את עולמו של לייבניץ, כדי לתפוס את התקופה ואת האופן שבו הוא ראה את הדברים, נחוץ לחזור אחורה, אל הימים שלפני הביקורת הזאת. לפגוש את לייבניץ בחיי היומיום שלו, לצפות בו בעשייה ובחשיבה היומיומית שלו - זוהי לא רק נסיעה מותחת אל תקופה מרתקת. היא גם מאפשרת לנו הבנה מעמיקה יותר של הפילוסופיה שלו, של המתמטיקה שלו והמיזמים המדעיים האוניברסליים שלו. פתאום לייבניץ כבר לא נראה זר כל־כך, מבחינות רבות הוא אפילו קרוב אלינו באופן מוזר, שהרי בני־האדם בימינו מתחבטים גם הם ברבות מן השאלות והבעיות שהטרידו אותו. ואז הפיאה הארוכה והמקטורן כבר לא נראים כמו מאפיינים של דמות בלתי־מושגת מימים עברו: הם נהפכים לקליפות חיצוניות ותו לא. אם מניחים אותם לרגע בצד, מתגלה בפנינו אדם שדומה מאוד ל"אני" המבודָד של ימינו, המְתַקְשר ללא הרף ובאותה עת מכונס בתוך עצמו.

אסונות וייסורים, בני־אדם המענים זה את זה, ונוסף לכך גם אסונות טבע זוועתיים כמו רעש האדמה המחריד בליסבון ב־1755 - ווֹלטר שׂם בפיו של קנדיד הנרעש, המדמם והרועד את המילים: "אם זהו הטוב שבעולמות האפשריים, איך נראים העולמות האחרים?". אלא שלייבניץ מתבונן בבעיה מכיווּן אחר. את מה שכבר ישנוֹ לא נוכל יותר לשנות בדיעבד, אבל את הקיים אולי אנחנו יכולים לנסות לשפר. לייבניץ מתבונן על העולם מצד האפשרויות הגלומות בו. לא כל מה שאפשרי חייב ויכול להפוך למציאות. אבל לפחות חלק ממה שאפשרי יכול להתממש - אולי יותר ממה שלפעמים נדמה. אילו כל דבר בעולם היה קורה באופן ודאי, אי אפשר היה לתלות באדם אחריות למעשיו, לא היה מוּסר וגם לא חופש. לא רק אלוהים חופשי לבחור בין עולמות אפשריים שונים; גם לאדם, וקודם כל לו, עומדת החירות לשנות את העולם ולהשתתף בעיצובו.

במשך זמן רב פירשו את המהלך המחשבתי הזה כהרהור מופשט בַּנוסח הרציונליסטי החמור ותו לא. אבל לייבניץ לא היה בשום אופן, כפי שנטען לעיתים קרובות, רציונליסט צונן שראשו תקוע תמיד בעננים והוא בז לחוויה האישית. לאמיתו של דבר הוא עמד ושתי רגליו על קרקע המציאות - במקרה שלו, המציאות של המדינה האריסטוקרטית הבּארוֹקית. עם זאת, הוא לא חיפש רק את תמיכתם של בעלי הסמכות לתוכניות תיקון־העולם השאפתניות שלו, אלא ביקש, בה בעת, להשתחרר מן התלוּת בהם כדי שיוכל להישאר מדען בן־חורין. אצל לייבניץ אפשר למקם את החירות באופן קונקרטי. לא רק כשהוא רוכן מעל המכתבה שלו, אלא גם בנסיעות בין חצרות האצולה שהוא שירת, נפתח בפניו מרחב חופשי מבורך. את נסיעות העבודה שלו לבּראוּנשְוַווייג ולווֹלפֶנבּיטְל, למשל, הוא אהב לנצל כדי לקפוץ אל אֶרְמְסְלֵבֶּן, כפר קטן מדרום להַלבֶּרשְטאט, ולבקר שם במשך כמה ימים אצל הכומר יאקובּ פרידריך רַיימַן. לייבניץ נהנה מן השעות המשוחררות האלה. הוא אכל עם כל המשפחה, היה מרוצה מן האוכל הפשוט, וניהל שיחות מלומדות ארוכות בחדר עבודתו של רַיימַן. לייבניץ, כך נזכר רַיימַן לימים, "ישב אצלי לפעמים עד 12 ו־1 בלילה, וכל העת לא חדל לדבר".

להמשיך ולדבר אל עומק הלילה על אלוהים ועל העולם, כאילו אין מחר. גם מישהו כמו לייבניץ לא יכול לשנות את העובדה שכל יום נאסף אל סופו ויום חדש מתחיל. ללוות אותו בחיי היומיום שלו, לצפות בו במשך שבעה ימים בשלבים שונים בחייו ובמקומות שונים - זה פותח בפנינו את ההזדמנות להבין טוב יותר את החשיבה ואת העשייה שלו, ולזהות באופן חד יותר את הקשר בין השקפת העולם לבין ההתנסות בעולם. בכל אחד מן הימים האלה נוכל להתבונן בלייבניץ מזווית ראייה אחרת, כשם שהפילוסופיה שלו דוגלת בשינויים מתמידים של עמדות ובאימוץ נקודות מבט שונות. אומנם שבעת הימים שנבחרו כאן אינם יכולים להציע לנו אלא דגימה קטנה. יש דברים שיכולים להבזיק רק לרגע קט. אבל אגב כך מתגלה איך לייבניץ הצליח פעם אחר פעם לחבר יחדיו תחומי ידע מרוחקים זה מזה. ועם זאת, האמירה השגורה שלו ולפיה כל דבר קשור בכל דבר שימשה לפעמים כתירוץ להצדקת ההיקף העצום של מחקריו, מה שלא פעם גרם לו שלא לסיים משהו שהתחיל. הרי מלומד אוניברסלי פשוט לא יכול להרשות לעצמו להזניח תחום ידע כזה או אחר. את העולם אפשר לשפר לא רק בגדול, אלא גם בדברים הקטנים. למשל, לחרוץ במסמר חריצים באופן כזה שאם מנסים לשלוף אותו מן הקיר או מן הקרש הוא דווקא מתהדק אל העץ - כלומר, מין דיבְּּל, דבר שלייבניץ המציא פעם כלאחר־יד ושהיום שומר על העולם שלנו, פשוטו כמשמעו, שלא יתפרק.

עד כמה בכלל יכולה או רשאית הפילוסופיה להיעשות קונקרטית? כפי שעוד נראה, בלי קפה ושוקולד ספק אם לייבניץ היה יכול לראות את עולמנו כטוב ביותר האפשרי. ובכל מקרה, בדיוק הדוגמאות הקונקרטיות הן השופכות אור על השקפותיו של לייבניץ. לכן החליט אלוהים, למשל, לברוא אריות, אף־על־פי שהם מסוכנים לבני־האדם: כי בלי אריות העולם היה פחות מושלם. עוד לפני לייבניץ, הריבוי או הגיווּן היה היבט שבו התיאולוגים של הסְכוֹלַסטיקה הספרדית המאוחרת במאה ה־17 - שבדרך כלל השמיעו טיעונים יבשים ומסורבלים - יכלו להיות קונקרטיים באופן מפתיע. למשל, עולם שבו יש אך ורק זבובים, כך אמר הישועי הספרדי אנטוניו פֶּרֶס, בשום אופן אינו בא בחשבון, אפילו אם אלוהים לא היה מחויב לבריאת עולם אוֹפּטימלי. ואפּרוֹפּוֹ זבוב, הוא ממלא בפילוסופיה של לייבניץ תפקיד שאומנם אינו גדול, אבל בכל זאת הוא תפקיד. גם בספר שלפניכם הוא צץ מדי פעם: בתחילת הספר הוא בדוי ומתעופף לו משם בזמזום, רק כדי לשוב ולהופיע מחדש פה ושם (והפעם כמושא חשיבתו של לייבניץ) - כמין אַלטֶר אֶגוֹ מטאפיזי של לייבניץ.

השאננות העיקשת היתה משותפת ללייבניץ ולזבובים. גם ממנו אי אפשר היה להיפטר, הוא הציק לאצילים רבי־כוח והפר את שלוותם כדי לגייס את תמיכתם בתוכניות הקידמה שלו. ומנגד, לייבניץ מעולם לא הניח לטרדנים הקטנים והמזמזמים למנוע אותו מכתיבה לאורך זמן. גם כך כמעט שאי אפשר לתפוס כיצד אדם שנהנֶה להתפתות לכל הסחת דעת, שנתפס מייד לכל גירוי, ושלא דוחה שום דבר אלא רוצה לעשות הכל בבת־אחת, מסוגל בכלל - בכל מקום ובכל מצב - להתרכז בקריאה ובכתיבה. שום רעש, שום צחנה, שום מַהֲמוּרָה בדרך בזמן נסיעה בכרכרה, שום דאגה, לא יכלו למנוע אותו מלמלא פיסת נייר אחרי פיסת נייר באותיות, במספרים ובשׂירטוטים. גרָפוֹמניה מתוך רוגע.

נדמה כי לייבניץ קם בבוקר כשהוא כותב, והלך למיטה בערב ועודו כותב. וכך, בלי שום כוונה, נערמים להם הרים של ניירות זה לצד זה, מִגדלים עצומים בגובהם, דפים בגדלים שונים וגזירי נייר זערוריים. לייבניץ הותיר אחריו הררי נייר, כ־100,000 דפים של טיוטות, רשימות ומכתבים. הרוב שמור כיום בהַנוֹבר, בספריית גוטפריד וילהלם לייבניץ / ספריית מדינת סַקְסוֹניה־תחתית. לייבניץ התכתב עם בערך 1,300 איש. המכתבים מלייבניץ ואליו נמנים מאז 2007 עם מסמכי "תוכנית זיכרון עולם" של אונסק"ו; והמהדורה הביקורתית־היסטורית של כתבי לייבניץ, הנערכת על־ידי שתי אוניברסיטאות, תזדקק עוד לעשרות שנים בטרם יראו אור כל החומרים. בין אנשי הרוח הגדולים בתולדות האנושות, אם כן, אין לנו כאן עסק עם משקל זבוב.

כשפוגשים את לייבניץ בנסיעותיו, אצל שולחן הכתיבה שלו בעודו שוקד על עבודתו, בחליפת מכתבים עם מלומדים מרחבי אירופה או בשיחה עם נסיכים ונסיכות, מייד מתברר שהעמדה היסודית שלו תמיד אוֹפּטימית. אבל האוֹפּטימיוּת הזאת היא בנוסח מאוד מסוים, כזה שמבדיל אותו בבירור מאֶוּפוֹריית־הקידמה המתלהבת של שלהי המאה ה־18. מאחורי האוֹפּטימיוּת שלו מתגלה מעת לעת מֶלַנכוֹליה מסוימת. לעיתים קרובות, כתב פעם לייבניץ, הוא חושב בצער על כל הרעוֹת שאנחנו, בני־האדם, נתונים למָרוּתן: קוצר החיים והבלותם, המחלות, ולבסוף המוות, שמאיימים לחסל את כל ההישגים שהתייגענו עליהם: "ההרהורים הללו העירו בי מרה שחורה". נראה אפוא כי התקווה שהעולם ילך וישתפר נובעת במידת־מה מן הדאגה שמא, כשהמצב לא טוב, אולי זה עלול גם שלא לקרות.

בכל מקרה, זה לא ילך בלי שהאדם עצמו יתאמץ. עולמו של לייבניץ הוא הטוב שבעולמות האפשריים רק משום שגלומה בו יכולתו של האדם לחתור אל הטוב ביותר. להגשים כל פעם מחדש את העולם הטוב ביותר, זו המשימה הקבועה - זו מלאכת היומיום של עולם השרוי במצב של התפרקות מתמדת. כמו אֵל קטן, כל אדם ניצב בכל יום מול האתגר: לבחור מבין אפשרויות רבות את זו שתתממש. כל העולמות האפשריים, לדברי לייבניץ, שואפים להתממש, אבל רק אחד מהם יכול להתקיים בפועל, וכל האחרים נותרים במרחב של האפשרי־בלבד. עבור לייבניץ, שהעניק למחשבותיו ממשוּת קודם כל באמצעות דיו ונייר, פירושו של דבר הוא להחליט, יום אחר יום, מה להעלות על הדף, ואז להמשיך ולפתח אותו תוך כדי כתיבה. בָּרגע לפני שהנוצה שלו נגעה בָּרִיק הלבן של נייר הכתיבה, עמדו באוויר כל האפשרויות באותה המידה; אבל בְּרגע הנגיעה באה אחת מהן אל העולם.

פרק 1

פריז, 29 באוקטובר 1675

אמונה אוֹפּטימית בקידמה, ומסעות חסרי מנוח

לא טוב להיות שקוע כל היום בהרהורים.

החשיבה מזיקה לבריאות, מֶטאפיזיקוּס.

מוטב שתתבונן במה שרוחש ומגרגר שם בקרקעית הבוצית.

דוּרְס גרינבַּיין, על השלג, או דקארט בגרמניה, פרנקפורט, 2003

הזבוב

מן התקרה יוצא זבוב הבית לדרכו ברחבי הדירה, ואגב כך הוא משנה שוב ושוב, בתנועות חדות, את מסלול מעופו. התנועות שלו כבר מזמן אינן מאוד מהירות, הימים התקצרו, והזבוב נוחת בעצלתיים על אדן החלון. הקור משתק אותו, אבל כשהתנור מתחיל לחמם, הוא שב לעוף בחדר הקטן, המואר בלפידים ובנרות. ליד החלון יש עוד מקור חוֹם. על השולחן שלצידו פזורים שיירי אוכל, כוס עם קפה וסוכר. המזון המתוק מפתה את הזבוב להתעופף אל השולחן. שם מתחיל מקור החוֹם הכהה להתנועע. יד שהורמה על מנת להכות מטילה צל, והחרק נמלט במהירות הברק. בשעה שהאיש בעל היד מעַבֵּד בערך עשרים פְרֵיימים לשנייה, הזבוב מבחין באותו פרק זמן בכמאתיים תמונות. בעיניו, היד נעה באיטיות עצומה - כמו בהילוך איטי - אבל החרק המטריד כבר מזמן פרח לו לכיוון התנור. משם משקיף היצור הזערורי על הצל החם והגדול, הנראה כאילו הוא דבוק תמיד לכיסאו, ומשם הוא מתעופף שוב מפעם לפעם אל עֵבר הסוכר המצודד...

קפה, קצת יין ושפע של סוכר

אל השולחן יושבת דמות כפופה מאוד, קוראת וכותבת ללא לאות, ומדי פעם מגרשת ביד זבוב מציק, שאוהב סוכר ממש כמוה. כך נוכל לשַווֹת בעיני רוחנו את גוֹטפריד וילהלם לַייבְּניץ, כפי שישב ועבד, סביר להניח, באותו המקום מן הצהריים בלי הפוגה. על כל פנים, לו עצמו לא היה קשה לתאר את המתרחש מזווית הראייה של זבוב, שהרי לפי תפיסתו, העולם כולו עשוי משלל תפיסות של שחקנים שונים, שלכל אחד מהם נקודת מבט משלו. שלהי הקיץ, שבפריז של אותה שנה היה יבש במיוחד, חלפו בהדרגה זה־כבר, ומזג האוויר הלך והצטנן. בלי תנור מוסק אי אפשר היה לשאת יום שלם שרובו עובר בישיבה. ובכל זאת, זהו אורח החיים המועדף על המלומד שבא מסקסוֹניה, אזור שהיום נמצא בחלק המזרחי של גרמניה.

לייבניץ הוא בן עשרים ותשע, גובהו ממוצע, הוא כחוש מעט ובעל שיער ערמוני. את עצמו הוא מתאר כאדם שקול למדי, שלא נוטה לאימפולסיביות ולא למרה־שחורה, שׂכלו זריז בה־במידה שתחושותיו ערניות. אבל יותר מכל הוא חושש שמא הישיבה המתמדת לצורך הלימוד וההֶעְדֵר של תנועה מַספקת עלולים יום אחד להביא עליו מוות בטרם עת. בשעות היום הוא שותה קפה ובו תועפות סוכר, אבל בערב רק קצת יין, שגם אותו הוא אוהב להמתיק מעט, לשמחת ליבם של הזבובים. בצרפת, שבה חל לוח השנה הגרגוריאני, היום יום שלישי, 29 באוקטובר 1675. לייבניץ גר בפוֹבּוּר סן זֶ'רְמֶן, ברחוב גָרַנְסְיֶיר הישר כסרגל, שאורכו כ־220 מטר - באותם ימים הרחוב נמצא עדיין מחוץ למרכז העיר.

באותו יום ג' אפרורי של סוף אוקטובר בפריז העלה לייבניץ על הנייר בפעם הראשונה סימן שעתיד לשנות את המתמטיקה מן היסוד. מה שהיום נחשב לחומר לימוד מתקדם במתמטיקה, ושבאותו היום נבע מן הקולמוס שלו, הוא סימן פשוט, הכורך בתוכו באופן מרהיב את הידע של טובי המתמטיקאים של המאה ה־17, ועתיד להתפתח בידי ממציאו ולהפוך לסימן־המפתח של שיטה מתמטית חדשה. הכוונה היא לסימן ʃ, גירסה מוארכת של האות s, סימן המוכר כיום כאינטֶגְרָל - שיטה שבעזרתה ניתן לחשב באופן אלגנטי ולהציג באופן רב־משמעות ובעזרת אותו תחשיב עצמו גם את שיפוען של עקומות, וגם את השטח שמתחת לעקומה. 29 באוקטובר של אותה שנה מסמן את אחת הפסגות בעבודתו רבת־השנים של לייבניץ בתחום המתמטיקה האינפיניטֶסימָלית. כפי שיתברר בשבועות ובחודשים הקרובים, הסימן ʃ שהוא הנהיג ירים תרומה מכרעת לפיתוח שיטה חישובית חדשה, הפועלת באמצעות אינסוף גדלים זעירים ובמסגרת מנגנון נוסחאות קל להבנה. אבל הבה לא נקדים את המאוחר.

בערב שלפני אותו יום שלישי, לייבניץ כנראה שוב הלך לישון מאוחר. כמו שקרה לעיתים קרובות. "נשאר ער עד מאוחר בלילה ומאחר לקום", כך דיווח על עצמו. לעבוד בלי לאוּת אל עומק הלילה, בעת שאחרים כבר ישנים - לזה הוא רגיל. כבר בערך שנה הוא עובד כאן בלילות בשקידה, ברחוב הפריזאי הצר והאפלולי, לא הרחק מגני לוּקסמבּוּרג. אבל איך התגלגל לייבניץ לפריז?

הדרך מסקסוניה הנידחת עד לכאן לא היתה יכולה להיות עשירה יותר בהרפתקאות. הוא נולד בלייפּציג ב־1646 בבית של אקדמאים - אמו היתה הבת של פרקליט מפורסם, אביו נוטריון ופרופסור באוניברסיטה - וגדל בתקופה של תהפוכות אינטלקטואליות ומדיניות. חלקים גדולים ממרכז אירופה היו אז עיי חורבות. מלחמת שלושים השנים (1648-1618), שזרעה הרס בכל, כבר הסתיימה, אבל השאירה מאחוריה יבשת מפוררת ונצרות משוסעת לשניים, שאין בה כמעט אף זרם פשרני. כמו כן, האחידוּת של האמונה־והתבונה איימה לקרוע לגזרים את המדעים החדשים המתעוררים, ילודי הרציוֹנליזם והאֶמפּיריציזם. בגיל שמונה, בספרייה הביתית, ללא עזרה - אביו מת שנתיים קודם לכן - הנער המבריק לימד את עצמו יוונית, לטינית ועברית, בלע ספר אחרי ספר, ואת חלקם אפילו למד בעל־פה.

בתחילה היה נדמה כי הצעיר המחונן ילך בדרכי אביו; הוא למד פילוסופיה ומשפט בעיר הולדתו ואז באַלְטְדוֹרף שליד נירְנְבּרג. אבל אחרי שסיים את הדוקטורט ואת ההַבּיליטַציה (שלב שמקביל במידת־מה לפּוֹסט־דוקטורט של ימינו ונהוג עד היום בכמה ארצות), הוא ויתר על הפּרוֹפסוּרה שהוצעה לו, ובמקום זה - מאחר שחיפש בלי הרף ידע חדש כדי לספוג אותו אל תוכו - יצא למסעות. ללא שום תוכנית מעשית, אבל עם התעניינות בכל דבר ובכל אדם, הוא נסע תחילה לכיוון הולנד, רק כדי להיתקע בפרנקפוּרט, ואחר־כך, ב־1668, במַיינְץ. שם הוא הצליח להתקבל לשירותו של הנסיך־הבוחר והארכיבישוף יוהאן פיליפּ פון שֶנְבּוֹרן ולהשתתף במיזם גדול יותר של רפורמה משפטית.

כבר במיינץ התגלה אופן העבודה הטיפוסי שלו: דילוגים לכאן ולכאן בין שאלות פוליטיות, דתיות ומדעיות רבות ומגוּונוֹת. בתור ילד של מלחמת שלושים השנה והתקופה שלאחריה, הוא ביקש למצוא דרכים להשכין פיוס באירופה המעורערת מבחינה פוליטית, לשוב ולאחד את הנצרות, ולעודד את הקידמה בכל ענייניהם של בני־האדם ובכל תחומי התרבות. התפשטות עולמית של האמונה הנוצרית המיוסדת על אדני התבונה; קידום הרווחה הכללית; שיפור החיים באמצעות מדע וטכנולוגיה - כל חייו יהיה לייבניץ מחויב לאידיאלים הללו.

אבל איך משיגים את כל זה? לייבניץ היה זקוק לתפיסה מדעית אוניברסלית ולהרבה בעלי־ברית: מלומדים קרובים אליו בהשקפתם, ובמיוחד תומכים רבי־עוצמה. וכל זאת, אם אפשר, באחת מן הערים הגדולות של אירופה. לייבניץ לא היסס אפוא כשנפלה בחלקו ההזדמנות, באביב 1672, לנסוע בשליחות דיפלומטית לפריז, ולהשתתף שם בַּמאמץ להרחיק את השלטון הצרפתי ממלחמה נגד הולנד וגרמניה. הוא פיתח תוכנית לכיבוש מצרים במבצע צבאי בידי לואי ה־14 - לא רק כדי שהמלך הרעֵב־לכוח יימנע ממתקפה לכיווּן מזרח, אלא גם כדי להציב את צרפת באופן אסטרטגי בעמדה המאפשרת לה להתקדם אל האוצרות של הודו ודרום־מזרח אסיה. לשם כך לייבניץ הציע אפילו לחפור תעלה בין הים התיכון לים סוף. אלא ש"התוכנית המצרית", שהקדימה בשנים רבות את הרעיון של תעלת סואץ אבל לא הגיעה מעולם אל אוזנו של מלך צרפת, נעשתה מיותרת לבסוף זמן קצר לאחר מכן, כשצרפת כן פלשה אל ארצות השפלה.

אין דבר, חשב לעצמו לייבניץ; העיקר שהוא בפריז, שהיא - לצד לונדון - מרכז המדע והתרבות של אירופה. בבירת צרפת חיו אז כמעט חצי מיליון איש, ולייבניץ מצא את עצמו מתגורר בליבה של מטרופולין מודרנית. ברחובות ובשדרות נעו אינספור כרכרות ומרכבות. אפילו אחרי רדת החשיכה לא פסקה התנועה. הרחובות היו מוארים במנורות שמן, שהודלקו מחדש מדי ערב: פריז היתה הכרך הראשון בעולם שהיתה בו תאורת רחוב בקנה־מידה נרחב.

לייבניץ היה מחושמל, וצלל בהתלהבות אל מערבולת המודרניוּת העירונית. הוא היה מלא תאוַות עשייה, וחיפש את קירבתה של האֶליטה החברתית והמדעית - בראש ובראשונה האקדמיה למדעים, שם עבדו וחקרו טובי המוחות המדעיים. הוא רקם קשרים עם כמה מחברי האקדמיה, ונפגש בין השאר עם הספרן המלכותי פְּייר דה קַרְקָווי (Carcavy), עם ג'וֹבאני דומֶניקו קָסיני (Cassini), שעבד במצפה־הכוכבים של פריז, והוזמן גם לחוגי הדיונים בביתו של התיאולוג והפילוסוף הידוע אנטואן אַרְנוֹ (Arnauld). כאן הוא הצליח אפילו לבוא במגע עם שר הכלכלה והמסחר רב־העוצמה ז'אן־בַּטיסט קוֹלְבֶּר (Colbert).

בפריז של אותה עת, הפילוסופיה של רֶנֶה דֶקארט היתה על כל לשון. חסידיו של דקארט חילקו את העולם, בדוּאַליזם מחמיר, לחומר ורוח, ואת החיוֹת הם חשבו לאוטומטים מכאניים. הם טענו כי יצורים חיים שאינם אנושיים, למרות מורכבותם, אינם שונים ביסודם ממנגנון של שעון או ממשאבת מים. באופן כללי, פריז התרבותית והמדעית התלהבה מאוטומטים וממכונות, והנוכחות שלהם בחיי היומיום הלכה וגברה - אם בדמות צעצועים אוטומטיים בחדרי הילדים של משפחות האצולה, אם במכונות המצור של הצבא, אם כשעונים עם דמויות מתנועעות בחצרות המלכוּת, ואם כעוגבים הידראוליים בכנסייה. מומחים למכאניקה עדינה עמלו על בניית רובוטים שניתן להשתמש בהם. על הבמה הועלו הצגות בביצוען של מכונות מתנועעות, וברחוב של לייבניץ גר אלכסנדר דה רְיֶיה (Rieux), מרקיז סוּרְדֵיאַָק, שהיה מחסידיו וממקימיו של תיאטרון המכונות.

גם לייבניץ, שעמד לחקור בפריז את מורשת דקארט, הוקסם מן העולם הזה של אוטומטים, אבל שלא כמו הקַרטֶזיאנים (חסידי דקארט) הוא לא ראה את הטבע ואת החיים כמנגנונים מכאניים מורכבים. התודעה והנפש לא היו בעיניו בשום אופן נחלתם הבלעדית של בני־האדם - הן נוֹכחוֹת בטבע כולו, אם גם ברמות שונות. לכך התכוון לייבניץ כשאמר כי לעולם כולו יש נשמה. אפילו יצורים זערוריים כמו פרעושים או זבובים אינם סתם אוטומטים קהים, אלא יש להם מוּדעוּת ותפיסה - גם אם בצורה פשוטה ובסיסית מאוד, ואחרת משלנו.

הנוֹירוֹבּיוֹלוֹגים בימינו מסכימים עם לייבניץ: ניסויים בהשתלת אלקטרודות מראים כי לזבובי הבית יש יכולות קוֹגניטיביוֹת יסודיות וצורה פרימיטיבית של תודעה. כמובן, גם לייבניץ הרגיש כי הזבובים הם יצורים מעיקים, שמתחרים בו על הסוכר החביב עליו, אבל שלא כמו הפילוסופים הקרטזיאנים, הוא לא ראה בהם מכונות מעופפות ותו לא.

המשך בספר המלא