בין השמשות - ברק

א

ברק התהפך לצד השני של המיטה, שמונה ימים נותרו עד שהוא אמור לחזור לחאן מחופשת הקיץ שלו. לא הייתה לו סיבה ממשית להתעורר מוקדם חוץ מההרגל הדפוק שלו לקום בכל בוקר עם שחר, כדי להתארגן לבית הספר של בני האדם, שעכשיו בחופש גם כן.

"אתה מוכן להפסיק להסתובב מצד לצד? אתה עושה לי חור בראש." נזפה בו בר, אחותו, מהצד השני של החדר.

כן, גם בבית שלו, בקבוצה של צפת, לא הייתה לו פרטיות. לא היה לו חדר משלו. המלאכים לא בזבזו כסף ומשאבים על דברים כמו חדר פרטי לכל אחד.

הוא אילץ את עצמו לקום ולצאת החוצה, רק כדי שבר תפסיק לגעור בו.

הוא לא הופתע לראות שהרחבה מחוץ למתחם החדרים הומה. לראות את החאן הצפוני שקט היה מחזה נדיר, תמיד מישהו היה עסוק במשהו. לגיון השומרים הצפוני התאמן בהרים. המחנה של לגיון הרוקחים היה חלק מהחאן הצפוני והוא פעל בכל שעה. לפעמים ברק היה מתעורר מרעש של ניסוי שלא הצליח, או שהחאן היה מתמלא בעננות בצבעים שונים. החאן הצפוני גם היה החאן הכי קרוב למחנה של לגיון המבשרים בחרמון, ולא מעט פעמים מבקרים משם הגיעו אליהם. מחנה לגיון המצמיחים סיפק להם מזון, ובקיצור תמיד המקום געש.

אימון הבוקר של לגיון השומרים הצפוני ברחבת החאן כן היה יוצא דופן. בדרך כלל הם התאמנו באזור הכלא והגיעו לחאן רק מחוץ לשעות הפעילות שלהם. עכשיו הם היו מרוכזים בביצוע מדיטציה ברחבה. הם נעו בתנועות קרב איטיות, כמעט לא מורגשות, שחתכו את האוויר בשקט. התנועה הייתה רציפה, והם זזו בתיאום מדהים שברק שאף להגיע אליו. כל חייו הוא חלם להיות חלק מלגיון, להילחם, להרגיש משמעותי ויעיל. הלגיון הצפוני החזיק את הכלא של צפת והיה אחראי על כל הביטחון בגזרת הצפון. שמר על הגבולות תוך קליטת משימות מהחאן המרכזי בירושלים ומהלגיונות השונים ששיתפו איתו פעולה. הם סיירו, טיפלו בשדים או מישלינגים סוררים ושמרו שבנות הלילית ביער ביריה לא בודקות את הגבולות.

עיניו התמקדו באברה. הוא היה מלאך גבריאל שהיה גדול ממנו בשלוש שנים. הם למדו יחד בחאן המלאכים בירושלים, לפני שנתיים אברה סיים והתקבל ללגיון השומרים הצפוני. ברק התרשם מכמה הוא התבגר והתחזק בתקופה הזו. למרות שתפקיד הלוחם היה מושרש יותר בשושלת מלאכי המיכאל של ברק, התפקיד הלם את אברה. הלגיונות השומרים היו מלאכים משלוש שושלות המלאכים, וכל לגיון תרם מחלקו ומהמיומנויות שלו. מלאכי גבריאל היו טובים בלקרוא את האדם שמולם, לשפוט את האופי שלו, לרקוח שיקויים ששימשו בקרבות ובגירוש שדים, ולחלקם הייתה יכולת להשפיע על הזמן או לראות דברים שמלאכים אחרים לא יכלו.

להילחם כל מלאך יכול ללמוד. נכון, לא כל מלאך יכול להגיע לרמת הלחימה של מלאך מיכאל, אבל מלאכי גבריאל ואפילו מלאכי רפאל שהיו יותר מיומנים ברפואה וביצירת קמעות, היו מאוד שימושיים בשמירה והגנה.

למרות שברק עמד מול אברה, המבטים שלהם לא הצטלבו. ראשו של אברה היה במקום אחר, מרוכז, וברק קינא בו. נראה היה שהוא השתלב כל כך טוב בלגיון השומרים.

לבסוף ברק שחרר את התחושה הרעה. אברה כבר עזב את החאן, הוא חי חיים של מלאך בוגר, וברק צריך להתמקד במה שחשוב. בעוד שבועיים הוא יחזור לשנה האחרונה שלו בחאן וזאת תהיה שנה מדהימה שבה יוכיח את עצמו ואולי אפילו יצליח להתקבל ללגיון החיילים שהורכב רק ממלאכי מיכאל, בדיוק כמו שהוא תכנן עם בר ואופיר. זה יהיה מדהים. למרות שלגיונות שומרים היו נהדרים, לגיון החיילים עסק כולו בלחימה, העילית של הלגיונות הלוחמים. הוא יוכל למצות שם את פוטנציאל המיכאל שלו, הוא יראה מקומות בכל העולם ויגן על מלאכים לא רק כאן אלא בכל מקום שיצטרכו אותו.

הוא נשאר לצפות בלגיון מתאמן כיוון שלא היה לו משהו טוב יותר לעשות. מבטו התקבע על אברה ועל שריריו שהיו מתוחים וקשים. למרות שכמעט לא זז, זיעה זלגה משערו הכתום הקצר, דרך מצחו ועל צווארו. טיפת הזיעה נזלה על שריריו עד שנתפסה במכנס.

ברק שאף אוויר בחדות והרגיש שלחייו מאדימות, נהיה לו חם.

הוא אילץ את עצמו לקום וללכת להתקלח. חם לו מדי ועוד לא בוקר, אז מה אם זה קיץ? לא אמור להיות כל כך חם בשעה שש בבוקר בצפון.

לאחר שהתקרר הוא עף אל עבר העמק, במטרה להוציא אנרגיות בתעופה מעל היערות.

העצים נראו כל כך קטנים מלמעלה, מרבדים אין־סופיים של עץ ואבן. האוויר בצפון היה שונה מהאוויר הירושלמי, הוא נשם יותר, היה חי יותר. ברק נתן למשב רוח לחטוף אותו, הוא הסתחרר באוויר ושחרר צעקת עונג. האוויר זרק אותו מעלה, נתפס בכנפיו, הוא עלה עוד ועוד עד שהכול תחתיו נהיה מיניאטורי. העיר, העצים, החאן, אברה. היה דבר אחד שלא היה יכול להשאיר על האדמה. דבר אחד שתמיד נשאר איתו, לא משנה לאן יטוס.

ב

"לאן הלכת?" בר סגרה את המרחק ביניהם כשנחת חזרה ברחבת החאן.

"הייתי צריך אוויר." אמר והתחמק מהתשובה. "מה אנחנו עושים היום?"

"אימא נידבה אותנו להביא את המשלוח של המצמיחים למבשרים." למרות הקִרבה ביניהם הוא לא נשלח מעולם ללגיון המבשרים. "אימא סומכת עלינו," בר אמרה לו, וניצוץ גאווה בעיניה. עד לרגע זה הם היו צעירים מדי עבור שליחויות כאלו.

הלגיון סקרן אותו, הוא מעולם לא שקל להיות חלק מהם כיוון שהוא לא מלאך גבריאל ואין לו שום יכולת לצפות בקווי זמן, אבל הוא שמע הרבה סיפורים על המבשרים.

שבוע לפני שהסתיימה השנה הקודמת בחאן, פריאל, מנהל החאן, קרא לברק ובר אליו לשיחה.

ברק ישב לצד בר במשרד של פריאל.

"אני בטוח שאתם נרגשים," פריאל פתח. "השנה הבאה יוצאת דופן עבורכם." לידו בר באמת נראתה נרגשת, והוא ניסה לשאוב קצת מזה אליו ללא הצלחה. בתוכו הוא עדיין היה מבואס מכך שהשנה נגמרת והוא נאלץ לחזור לחאן הצפוני. "השנה האחרונה בחאן היא שנה מיוחדת, שניכם כבר בוגרים ואתם צפויים להשתלב בעבודות הלגיונות." הוא פרש לפניהם את טבלת עשרים הלגיונות. "בכל חודש, אתם תעברו שבוע בלגיון אחר, תשרתו ותצייתו למפקד הלגיון, תכירו את הלגיון והם יכירו אתכם. בסוף השנה תוכלו לבקש שלושה לגיונות שאליהם תרצו להשתייך ולגיונות שירצו אתכם יגישו גם הם בקשה.

"לבסוף בשיחה שלי ושל מועצת המלאכים, תשובצו ללגיון שאליו תעברו בסוף הלימודים. הכול ברור?" הם הנהנו. הם ידעו איך זה עובד, ובכל זאת לשמוע את הדברים כשמדובר בהם, היה מרגש. הם קרובים להתחיל שלב חדש בחיים שלהם. הם כבר לא ילדים שצריכים רק ללמוד ולהתאמן, הם יוכלו לממש את כל מה שרצו.

רק אחד־עשר לגיונות היו רלוונטים להם. מאז שזכרו את עצמם, הם העבירו שעות בשיחות לאיזה לגיון ירצו להשתייך, אבל הקיץ, זה היה הנושא היחיד שבאמת היה מעניין לדבר עליו. עכשיו, לראות את המבשרים, היה כמו פתיחה טובה לשנה שכל כך ציפו לה.

בשביל שניהם הכבוד הגדול ביותר יהיה להתקבל ללגיון הלוחמים או כמו שכולם קראו לו, לגיון מלאכי מיכאל. בלגיון מלאכי מיכאל היו הלוחמים הכי קשוחים מבין המלאכים. מפקד הלגיון הוא המלאך חננאל שהיה גם ראש מועצת המלאכים וראש לגיון הארבעה. להשתייך ללגיון מלאכי מיכאל אומר שהם יקפצו לכל מתקפת שדים, יטפלו במישלינגים אלימים, יעופו בכל העולם ויסייעו ללגיונות במדינות רחוקות. זה היה ה־לגיון הכי עוצמתי מכולם, ואם שניהם יתקבלו אליו, הם גם יוכלו להמשיך את חייהם יחד. למרות שלפעמים קשה לו עם בר, ולמרות שהם שונים בתכלית, היא אחותו התאומה. הם חלקו הכול והוא אהב אותה כשהיא לא עלתה לו על העצבים. אם רק אחד מהם יתקבל, זה אומר שדרכיהם ייפרדו והם יפגשו פחות.

להתקבל לאחד הלגיונות השומרים לא היה דבר רע. הלגיונות השומרים היו חשובים והיה להם בסיס ובית קבוע. הם שמרו על האזור שלהם בארץ, על השדים והמישלינגים באזור ועל הכלא. הוא יהיה בסדר גם עם להיות באחד מהם.

ברק הסתקרן גם לגבי לגיון המשלחות. לצאת עם המשלחות לחפש חפצים קדושים ברחבי העולם ולהחרים ציוד של מישלינגים יכולה להיות חוויה יוצאת דופן. פעם הוא ראה שלל שלגיון המשלחות החרימו ממכשפים ביער גשם בפרו. רק שלא יתקעו אותו באיזה לגיון דפוק ומשעמם כמו לגיון הגשמיים שמתעסקים בבעיות של בני האדם או לגיון הספרנים שעסוקים כל הזמן במחקרים.

"ברק!" מלאך צעיר אדום שיער ניתר עליו, נתלה על עורפו ובין כנפיו וקטע את הזיכרון. "אני אורז תיק ואני לא יודע מה לשים בו, אתה יכול בבקשה לעזור לי לבחור מה אני צריך ומה לא?"

"יש לך עוד שבוע." ברק צחק, "האריזה לוקחת חמש דקות."

השנה עוז מתחיל את הלימודים בחאן הירושלמי, ובמהלך החודש וחצי האחרונים הוא שואל שאלות ללא הפסקה על היום־יום, הלימודים, המורים, המלאכים והמשימות.

"אני לא יכול לחכות!" הוא התפוצץ מרוב אנרגייה והתרגשות.

"אני יכולה לעזור לך לארוז," מיאל אמרה. מיאל בת שתים־עשרה וגם למדה איתם בחאן.

בחאן הייתה גם את אורנה, בת חמש, וחמישתם היו המלאכים הצעירים היחידים של החאן הצפוני.

"אני לא רוצה שאת תעזרי לי," הוא חרץ לשון לכיוונה, "אני רוצה שברק יעזור לי." עוז העריץ אותו מאז שהיה קטן. "אני יכול לצפות בכם מתאמנים היום שוב?" הוא זינק וירד מגבו של ברק, "בבקשה!"

ברק ובר התאמנו בכל יום בחופשה שלהם כדי לא לאבד מהכושר שעבדו כל כך קשה לפתח במהלך השנה.

"היום לא." בר התערבה, "יש לנו משימה." עוז החמיץ פרצוף והיא הוסיפה בשנייה שפתח את פיו, "ואתה לא יכול להצטרף."

"אוף איתך," התרגז. "משעמם פה בלעדיכם."

"אתה מסתדר בלעדינו כל השנה." ברק פרע את שערו.

"כן, אבל במהלך השנה יש לי בית ספר וחברים. אני לא יכול להזמין לפה אף אחד, במיוחד כי אני לא חוזר בשנה הבאה."

הם התקרבו לשולחן, מזגו לעצמם ארוחת בוקר והתיישבו לאכול אותה מתחת לאחד העצים בחצר.

לאחר מכן ניגשו לדנאל אימם ואספו את הארגז שהכיל את התוצר של המצמיחים.

המשך העלילה בספר המלא