מלאכיות עליון: שממת העדן

א'

השד הקטן, שהיה החבר הסודי שלה, התקרב מהצללים. הוא הזיז את גופו הלבן, רץ על ארבע רגליו וטיפס עליה עד שהתיישב על כתפה של לוסיאל, זנבו מיטלטל מאחורי גבה. היא כבר התרגלה לנוכחותו. בזמן המועט שהייתה לבדה היה מגיע ונח על רגלה או בכף ידה. בזכותו הרגישה פחות לבד.

"משהו גדל בתוכי," אמרה לזמבות, מרגישה מנותקת לגמרי מהדבר שכולם מתרגשים ממנו. לשונו של היצור רקדה. "כן, אני יודעת, גם אני לא מרוצה בקשר לזה." השד הקטן ירד ושינה את צורתו, גדל, פרווה לבנה מילאה את גופו שעד לא מזמן היה חלק, רגליו הפכו עבות ויציבות, פניו הוקפו רעמת שיער, אוזניו הפכו מחודדות וזנבו הדק והקצר הפך ארוך ומפותל. רק עיניו החומות נשארו זהות.

"אל תיבהלי," אמר לה. היא קפצה, מביטה בו המומה.

"אתה מדבר?" דיברה חזק מדי, כשבפיה יותר מדי אוויר.

"לא בדיוק," אמר בקולו המסתלסל. "את יכולה לשמוע ולהבין אותי בגלל הכוחות שלך."

"מי אתה? מה אתה?" היא לא האמינה. אולי היא חולמת?

הוא צעד על ארבע רגליו לכיוונה. "הייתי שלך עוד לפני שהזיכרון שלך נמחק." היא הביטה בו, הוא הכיר אותה מהימים של לפני החושך? לפני שאבדון ואשמדאי לקחו ממנה את הזיכרונות של מי שהייתה? תסכול וכעס התגנבו לליבה, על שלא חשף את עצמו בפניה קודם. "יש לי הודעה."

"הודעה? ממי?"

"זה לא משנה."

"לי זה משנה," התרגזה.

"סיימת את החלק הראשון במסע שלך בשאול. הצאצא שלך ושל לוקיאנתרו חייב להיוולד ולגדול, וכדי שזה יקרה, את צריכה להרוג את אשמדאי ולקחת את השלטון מידו."

עבר רגע עד שהבינה את דבריו, כמעט כאילו דיבר בשפה זרה. "אם לא, הוא יהרוג את הבן שלכם, והילד חייב לחיות. יש לו תפקיד."

סחרחורת תקפה אותה, כאב פילח את ראשה. היא הרימה את ידה ונגעה במתכת שחיברו לראשה, היא הרגישה כאילו המסמרים בוערים בתוך גולגולתה. היא התיישבה על במת הפרוות שלה, נותנת לשערה הלבן ליפול על פניה.

"תתרחק ממני," ציוותה עליו. "תתרחק ממני! יזרקו אותי לחושך שוב בגללך. תסתלק מכאן." היא צעקה עליו והמערה שלה רעדה, גוש סלע ענק התנדנד ואיים ליפול על זמבות. בינתיים הוא חזר לצורתו הקודמת וברח לצללים.

היא נשכבה על צידה, מחבקת את גופה. התאמצה להתעלם ולהדחיק את מה שאמר לה.

"להרוג את אשמדאי? לשלוט בשאול?" זה הדבר האחרון שהיא רצתה לעשות.

היא לא שמעה את לוקיאנתרו נכנס, לא ידעה שהיא כבר לא לבד עד שהרגישה את ידו נוגעת בכתפה.

"את בסדר?" שאל. חש את השינוי במצבה מהרגע שעזב אותה.

"כן," שיקרה. "אני רק קצת מתרגשת." היא ניסתה להתרכז, להירגע, גופה בעבע בחום ואנרגייה. היא חייבת למקד את עצמה. אסור שהוא ידע שקרה משהו בזמן שהוא לא היה.

היא התמקדה בזרועו, במיוחד בקשקשים הירוקים לאורכה.

הוא העביר את ידו בשערה, מסיט אותו מעיניה הכחולות. "לוס היפה." היא רעדה ממגע ידו הקרה, ניסתה לנשום, להרגיע את עצביה שהיו מוכנים לכאב רק בגלל דבריו של זמבות.

"הבאתי לך משהו." היא גררה את עצמה לישיבה והוא הניח בידה בקבוקון.

"זה הארס של טיילוק־היי. אנחנו עומדים לגמול אותך." היא החזיקה את הבקבוקון הקטן שבתוכו הנוזל הלבן והסתכלה בפעם הראשונה בפניו מאז שנכנס למערה, עיני האזמרגד שלו בהו בה בציפייה, בהתרגשות. עבר רגע עד שהבינה מה לוקי אמר לה. ליבה זינק עד לגרונה.

"הארס של טיילוק־היי?" חזרה אחריו כלא מאמינה.

"הוא לא יכאיב לה יותר? לא ייגע בה יותר?" המחשבה הבלתי אפשרית הזו חלפה בראשה. בחושך הייתה כולה בשליטתו של טיילוק־היי, היא לא העזה לחשוב, לדמיין אפשרות שעכשיו תהיה בטוחה, רחוקה ממנו.

"איך השגת אותו?" שאלה, המומה מהאפשרות שרק עלתה.

"זאת העסקה שעשיתי עם השד ובתמורה לכך לא אספר לאבי מה הוא עשה." עיניה לא הצליחו להתנתק מהבקבוקון, החדר הסתחרר, היא הבינה שהיא נושמת מעט מדי והכריחה את עצמה להכניס אוויר לגופה.

"אז אשמדאי לא יודע?" שאלה, כשהרעד מאיים להשתלט עליה שוב.

"לא." לוקי התיישב למרגלות מיטתה והסתכל עליה במבט שלא הכירה. "אני אגן עלייך." היא הסתכלה בו, רואה אותו, כולו היה מרוכז בה, עורו וקשקשיו הירוקים כמעט בערו, ידיו חיפשו לנגוע בידיה, ופניו חשפו מרבד של רגשות שאולי גם הוא לא הכיר ולא הבין. לרגע חלפה בלוסיאל המחשבה שזו הפעם הראשונה שהוא באמת נחשף בפניה, כאילו ההודעה שהרגע קיבל על היורש שלו שגדל בתוכה הסירה מחסום שלא ידעה שקיים. הוא פחד אבל גם התרגש. הוא הביט בה כאילו היא השדה היחידה בשאול ושום דבר אחר לא חשוב. "הוא לא הסכים לגמול אותך, אבל את נושאת בתוכך את היורש שלנו. אני לא מוכן שהוא ייוולד מכור לארס," הוא החזיק בכפות ידיה, אצבעותיו וציפורניו מקיפות את שלה. "בבקשה, תני לי לעשות את זה בשבילך, בשבילי, בשבילנו." היא לא הכירה את לוקיאנתרו ככה, ארשת הצחוק והקלילות שבדרך כלל אפפו אותו והשפיעו על כל מי שהוא, על צורת הליכתו, על החיוך שתמיד מרוח על פניו, על הביטחון שתמיד הקרין, כל זה נעלם.

"ואם הוא יגלה?" היא לא הצליחה לא לשאול.

"אני אגיד ששיקרתי לך, שאמרתי לך שהוא שלח אותי לגמול אותך," אמר בביטחון.

"אבל אז הוא יפגע בך..."

"אני הבן הבכור שלו, הוא יעניש אותי. בטח ימצא דרך לפגוע בי," אמר כששמץ של צחוק בקולו, אבל היא ידעה שהוא רציני. "אבל הוא לא יפגע בי בצורה שאי אפשר לתקן," הוסיף והגיש לה את הבקבוקון. "זה יהיה קשה," כפות ידיו קיררו את ידיה הרותחות. "עשרה לילות. בכל פעם נוריד את המינון."

"איך אני ארגיש?"

"נורא," הוא לא גונן עליה מהאמת והיא העריכה אותו על כך. "זה יהיה נורא, אבל נעבור את זה יחד."

"בסדר," היא בחרה להאמין בו, למרות שגופה התכווץ בפחד ממה שיקרה לה בימים הקרובים.

לוקיאנתרו השקה את לוס בארס של הבקבוק והטעם היה נורא, מר, טעם של מוות. היא נלחמה בדחף להקיא.

אחרי שלוש דקות ארוכות היא הרגישה את הארס נוזל בגופה והחל להציף אותה ערפל.

דפיקת דלת נשמעה, והיא הרגישה את לוקי קם מהמיטה וניגש לדלת.

"היא לא מרגישה טוב," אמר למי שעמד שם. "זה הגיוני במצבה. אבקש לקרוא לך כשהיא תחלים." הוא חזר לשבת לידה.

"מי…" היא הצליחה לשאול מבין הערפל.

"גאוטיקה. סילקתי אותה, אני שומר עלייך." היא מאוד רצתה, אבל לא הרגישה מוגנת עם לוקי. אולי לעולם לא תוכל להרגיש מוגנת לידו. הצללים תמיד יאיימו להשתלט עליה שוב, אבל אם היא סדוקה ואפלה, לפחות היא עם לוקי. הוא הדבר הכי קרוב לביטחון שיש לה.

"תודה," סיננה ונתנה לראשה הכבד להשתחרר ולקרוס והוא נפל על ברכיו של לוקי.

 ב'

שני מלאכים קפצו על גבי, הפילו אותה במכה חזקה והיא החליקה, פניה כלפי פנים המים. הם יעשו הכול כדי למנוע ממנה ומהמשלחת שאירגנו להיכנס לשאול להציל את אור. הם היו מוכנים להילחם בהם, לפצוע אותם. הם החזיקו את ראשה וגופה מתחת למים כדי שלא תוכל לעלות. היא הייתה בפאניקה.

"הם מחכים שאתעלף?" השאלה פיעמה בראשה, "או שהם מוכנים להרוג אותי?"

המים היו לוהטים וראשה הסתובב, היא ניסתה לבעוט בידיה וברגליה, להתנגד, והרגישה את ריאותיה זועקות לאוויר.

היא ראתה רגליים במים והרגישה שאחיזתה נחלשת, רגליה דחפו סלע שמצאה בקושי וראשה פרץ את המים. בעיניים מטושטשות ראתה צללית סגלגלה שחורה בעלת קרניים ארוכות, סוקי אחזה בידה ומשכה אותה, היא הצליחה לעמוד, אבל לא הצליחה לשמור על שיווי משקל.

כשעיניה הצליחו להתמקד במשהו, היא ראתה מולה דמות בעלת שיער כתום כשלה וכנפיים תואמות.

גופה בער מהמים הלוהטים, אבל זה היה כלום לעומת השנאה היוקדת שחדרה לליבה כשראתה את וודנא עומדת מולה. זו כבר הבגידה השנייה.

קודם מיקה אחותה בגדה בה, כשגילתה למלאכים האחרים את התוכנית שלהם וגייסה את כולם כדי שיעצרו אותם, ועכשיו גם זאת שאמורה להיות המנטורית שלה מוכנה לפגוע בה? היא לא תיתן למיקה או לוודנא לעצור אותם מלרדת לשאול ולהציל את אור. הם חיכו מספיק זמן, תכננו, ניסו דברים שלא הצליחו. לא הייתה דרך אחרת. הם חייבים להגיע לשם גם במחיר הקרב הזה.

היא הרגישה את בועת הזמן של וודנא מתאחדת עם בועת הזמן של שמיאל, המלאך הג'ינג'י שזיהתה מלגיון הארבעה. הם חנקו את הכוח שלה, יחד עם הראש הבוער והמסוחרר והדם שזלג לעיניה ומילא את פיה. היא לא ידעה אם היא בכלל יכולה לזוז. היא תהתה אם הם גרמו לה לזוז לאט יותר משאר העולם, כי הרגישה שסביבה הזמן מרוח.

היא תהתה למה הם נגדה במקום לעזור לה. החיזיון של מיקה לא היה סיבה מספיק טובה להילחם ככה, מלאכים מול מלאכים. אז מה אם המלאך מיכאל בכבודו ובעצמו אמר למיקה לעצור אותם? אור אחותן, מראש הם עשו טעות שנתנו לה לעזוב לשאול. גבי לא תחזור על הטעות הזאת פעמיים. היא לא תיטוש אותה גם אם האל הגדול בכבודו ובעצמו יגיד לה לא ללכת.

היא גייסה את כל הכוחות שלה ושלפה בידיים רועדות שיקוי אחרי שיקוי מהחגורה שלה, בלי לשים לב מה היא שולפת, וזרקה אותם לכיוון וודנא והמלאכים לצידה. להפתעתה השיקויים נגמרו, כל כלי הנשק שהביאה נעלמו או נפלו בידיה בקרב. לא נשאר לה עם מה להילחם.

עיניה חיפשו את ריף ואופיר שלחמו קודם לצידה. ריף הוחזקה בידי שמיהוד ומלאך נוסף ואופיר שכב מעולף על האדמה.

"בואי," סוקי ניסתה למשוך אותה הרחק מהקרב, פצע מדמם מתחת לאחת הקרניים שלה גרם לדם סגול לזלוג לצד פניה ולצבוע את שערה השחור.

וודנא זיהתה את הרצון שלהן לסגת וניצלה את הרגע תוך שהיא מזנקת גבוה לאוויר מהסלע. גבי לא ידעה איך היא תגן על עצמה.

לתדהמתה, וודנא בעטה בחוזקה בראשו של שמיאל והשתמשה בכוח המכה כדי להגיע אליה.

"בציר הזמן הזה את מצליחה לחזור בזמן לאחור, ראש בטטה," לחשה באוזנה, היא הרגישה את הבועה החונקת שהתנפצה, המלאך מלגיון הארבעה כבר לא לוכד אותה, הוא שכב בתוך מי המעיין. וודנא לא חוסמת אותה עוד. היא לא בגדה בה, גבי הבינה.

היא איבדה לרגע את שיווי המשקל והחלה נופלת לכיוון המים, אבל הם לא פגעו בה, היא החזירה את הזמן, כשפקחה את עיניה היא עמדה שוב מול מיקה, בחצר ביתם, יום וחצי לפני.

היא נשפה את האוויר מפיה בהפתעה והקלה, מעכלת מה שקרה הרגע.

"חזרתי בזמן," אמרה לעצמה בהפתעה. היא לא האמינה שזה הצליח. "הקרב הנורא, הפצועים, הבגידה, אני החזרתי את הזמן." היא הצליחה. כל מה שקרה לפני כן, היציאה שלהם אל עבר המעיינות, הקרב עם המלאכים, הבגידה של מיקה — הכול התבטל, זה עוד לא קרה. הם יכולים להתחיל מחדש, לנסות למצוא דרך להיכנס לשאול לפני שמיקה ולגיון המלאכים הבוגדים שלה יעצור בעדם.

"...בבקשה, אל תעשי לנו את זה," מיקה סיימה את המשפט.

מיקה וריף לא זכרו דבר. אף אחד לא זכר. אבל הזיכרון שלה נשאר במוחה של גבי. צדקיאל נלחם באופיר ומעלף אותו, שמיהוד מכניע את ריף, צרחותיו של אינדיגו כשמיקה כרתה את כנפיו בחרבה, צרחות שפסקו רק כשהוא מת. זה לא קרה בזמן הזה, אבל גבי לעולם לא תשכח את המראות.

"בוגדת," היא צעקה ודפקה למיקה אגרוף לפרצוף. המכה הייתה חזקה כל כך עד שעיניה החומות הזדגגו והיא נפלה אחורנית. "בוגדת!" היא התיישבה עליה והרביצה לה בכל הכוח באגרופיה החשופים, גורמת לדם לזלוג משפתיה של אחותה.

אבל מיקה, שהתאפסה, הייתה יותר חזקה ומיומנת ממנה. היא תפסה אותה בידיה והברך שלה הכתה את הבטן של גבי, האוויר יצא מראותיה של גבי, שהייתה מותשת מהקרב והחזרת הזמן.

היא גלגלה אותה לאחור, ועכשיו גבי שכבה בגבה לרצפה מרותקת בידי מיקה.

"מה יש לך, משוגעת?" לחייה של מיקה הייתה אדומה מהמכה וחתך נוסף מעל גבה דימם.

"בוגדת! כלבה מזוינת!" גבי צעקה עליה. "אנחנו בטחנו בך ואת הבאת את כל הלגיון המזדיין שלך עלינו! תרדי ממני שאוכל…"

"אין לי ברירה," מיקה סיננה בשיניים חשוקות, מנסה לרסן את גבי. "יש לנו אחריות לכל העולם הזה…" גבי ניסתה להפוך אותה, להפיל את מיקה ולהרחיק אותה ממנה, אבל אחותה הצמידה אותה לדשא. בזווית עינה ראתה את ריף מהססת, "אני לא יכולה לתת לכם להפר את הציווי שקיבלנו ולהעמיד את כולם בסכנה רק בשביל אור שאפילו…" היא עוד לא סיימה את המשפט וריף תקעה פגיון קטפולר בעל אבן שחורה בשכמה של מיקה. היא נפלה משותקת, בלי יכולת להזיז אף שריר פרט לעיניה.

גבי דחפה אותה ממנה ומיקה שכבה על האדמה כשפניה מטה. שערה, שבדרך כלל היה גלי ומסודר, היה מלא בדשא ואדמה ומתוך הגלים הזדקף הסכין.

ריף נראתה המומה. קווצות שערה השחור הקצר התפזרו סביב פניה, קופצות לכל כיוון, ופניה היו חיוורות ולבנות יותר מבדרך כלל. "אני מקווה שיש סיבה טובה למה דקרתי בסכין את מיקה." אבל גבי הייתה המומה אפילו יותר ממנה. אור נדלק בבית שפעם היה שלהן. "אנחנו חייבות לברוח מכאן לפני שמישהו יבוא לבדוק מה היו הצעקות האלו," ריף תפסה בעדינות בכתפה של גבי, "גבי, קדימה!"

גבי אילצה את עצמה לקום. היא הרגישה שגופה הוא כמו גומי, ולהפתעתה מצאה מספיק כוחות כדי לבעוט במיקה ששכבה בלי יכולת לזוז על הרצפה.

"גבי!" ריף נזפה בה בלחש, "היא משותקת."

"זה לא מעניין אותי," כעס מלובן טהור זעם בעיניה של גבי. "את יודעת מה היא עשתה?" גבי רתחה.

ריף נאנחה ולא אמרה דבר. הן הרימו את מיקה ועפו לאוויר.

"אנחנו נצטרך למצוא מהר מקום לנחות, אין לי כוחות." גבי הרגישה את ידיה רועדות, ולמרות הרצון העז להפיל את מיקה היא לא עשתה את זה.

"צריך לקחת אותה לזהר, היא בטח תדע מה לעשות איתה."

הן עפו עם מיקה במעט הכוח שעוד היה לגבי עד לבית של זהר ונחתו על הגג. הבית היה נעול וריף פתחה אותו בעזרת מפתח קטן שחיכה בארון החשמל. הם הניחו את מיקה על המיטה, מוטה על צידה. עיניה בהו בהן בכאב ועלבון.

גבי הייתה מותשת וצנחה על הרצפה. ריף הלכה לסלון וחזרה משם עם בקבוקון.

"מה זה?"

"שיקוי שינה. אני יודעת איפה זהר שומרת אותם." הן השקו את מיקה בשני שיקויים, וכשעיניה נעצמו ריף הזיזה הצידה את רעמת השיער של מיקה, שלפה את הסכין מהשכמה שלה וריפאה את המקום עד שנשארה רק צלקת לבנה ודקה.

"מה קרה?" ריף שאלה את גבי, שהתמוטטה על הרצפה כשגבה שעון על הקיר. "גבי, מה קרה?"

"הם ידעו שאנחנו באים." גבי לא הצליחה לעצור את ידיה מלרעוד. "כנראה מיקה הלשינה. הם עקבו אחרינו וכשניסינו להיכנס לשאול, הם תקפו אותנו, כולם נפלו אחד אחד. בזבזנו את כל התחמושת שלנו, את כל הכוחות שלנו. איבדנו את הפיות. הם ניסו ללכוד אותנו בצמידים כובלים." גבי רעדה מפחד, כעס ועייפות תהומית.

"אנחנו חייבים לצאת הלילה, אחרת אין סיכוי שנצליח להיכנס לשאול בלי ששוב ינסו לעצור אותנו." ריף הורידה מצווארה בקבוקון וגבי הבינה מייד, רק מלראות מה יש בתוכו. "זה מי המעיין," אמרה מופתעת. "אבל מה אם תצטרכי אותם?"

"נשיג עוד," היא חייכה. "תשתי, זה יחזיר לך את הכוחות שלך."

גבי הצמידה את הנוזל לפיה. ברגע שהוא נגע בפיה היא הרגישה אותו מלטף את לשונה, נדבק ושוקע בחך שלה. מטפס דרך התאים שלה לעיניה הירוקות, יורד בגרונה ושוטף את איבריה. היא הרגישה רעננה והתמלאה בכוח.

"תודה," חייכה לריף, "על זה שבחרת בי." ריף הסמיקה ושלחה יד לעזור לגבי לקום.

"בואי, צריך לעדכן את כולם, להבין מה עושים עם מיקה ולצאת שוב להציל את אור."