ר' זה רצח

הבחור חזר העירה.
השיר של ליזי הרזה התנגן לי בראש בכל הכוח ברגע שהאוטובוס נכנס לגלאוויי. סולו גיטרה פיצוצי של גארי מור. מהגדולים שלו.
ראיתי את ההופעה האחרונה שלהם בדבלין. סגרתי לי תורנות אבטחה למופע הכי חשוב של השנה. הסולן ומנהיג הלהקה, פיל לינוט, עטוי במדי עור שחורים מכף רגל ועד ראש, היה מסטול מהתחת. הוא טרף את הבמה כמו פנתר מורעב ואז ירד מהבמה לתמיד.
כמוני.
מותו בטרם־עת התנגש עם התרסקות הקריירה שלי. נבעטתי החוצה משורות השומרים* אחרי שהחטפתי אגרוף לנבחר ציבור. החרטה היחידה שלי היא על כך שלא החטפתי לו יותר חזק.
[* הכינוי העממי למשטרת הרפובליקה של אירלנד.]
הפיטורים שלי הובילו להידרדרות איטית, אך בטוחה, לגיהינום אלכוהוליסטי. התיישבתי בגלאוויי, הפכתי לבלש פרטי סוג ג' והחקירות שביצעתי חוללו יותר מהומות ונזקים מאשר הפשעים שהתבקשתי לחקור. עכשיו אני חוזר מלונדון עם מעיל עור והתמכרות חדשה.
קוקאין.
הייתי חוזר הביתה מוקדם יותר אלמלא הקטע המחייב והמציק הזה של הכבוד האירי. אם אתה נוסע לאיזשהו מקום, מוטל עליך לפחות להעמיד פנים שניסית להצליח שם. אני לא יודע על מי ניסיתי לעשות רושם. עבר הרבה זמן מאז שהרשמתי נפש חיה ועוד יותר זמן מאז שהרשמתי את עצמי.
קרה לי משהו שקרוב לנס. עזבתי את גלאוויי במצב פיכח. זה היה חידוש מסעיר, סוג של התגלות. היה מדהים להיות בראש צלול ובגוף נטול בחילות. הייתי מסוגל לחשוב מבלי להציף את עצמי באלכוהול בכל הזדמנות אפשרית. קריאת ספרים חזרה להיות תענוג כמו פעם. האמנתי בכל מאודי שזאת התחלה חדשה בשבילי.
עכשיו אני שוב מה שמכונה שתיין עם מודעות. מודעות לכך שאני חייב לשתות.
נסעתי ללונדון עם תכנית. אין הרבה דברים יותר קטלניים מאשר שתיין עם תכנית. וזאת הייתה התכנית שלי: להגיע ללונדון ולמצוא דירה בבייסווטר, הכי קרוב לפארק שאפשר. עדיף עם חלון פנורמי, שדרכו אוכל להתבונן בכל הסנאים האפורים בשולי גלריית סרפנטיין. האישה שאהבתי הייתה אמורה לחזור לעשתונותיה במסגרת התכנית שלי ולהבין עד כמה היא מתגעגעת אלי ולא יכולה לחיות בלעדי. היא הייתה אמורה לטוס ללונדון ולמצוא אותי בדרך זו או אחרת. ביום בהיר אחד - הוא מוכרח להיות בהיר - היא תמצא אותי באורח נס ואושרנו המשותף ייחתם לעד. כל מה שנדרש ממני לעשות היה לשבת ולחכות שהיא תופיע. היא עצמה, או לפחות מכתב מטעמה שבו היא תספר לי על געגועיה ותתחנן שאקח אותה בחזרה.
מה שקיבלתי בסופו של דבר היה חדרון בלאדברוק גרוב. ניחמתי את עצמי באשליות וסיפרתי לעצמי שאני נולד מחדש, ממש כמו בשיר ישן של ואן מוריסון. המציאות הייתה קרובה יותר לסיוט. השכונה הזאת הייתה למיצג אינסופי של ריקבון עירוני, חורבות אנושיות שמתחרות על מקום עם הזבל. גל של ריחות מכה בך ברגע שאתה מעז לצאת החוצה, מריח הקארי הבלתי נמנע, עבור בריח שתן וכלה בצחנה מתפשטת של נטישה.