בתוך המילים בתים

א

הפנס הבודד, בת גלים, חיפה

מתוך הבר הנטוש שפלשנו אליו, זה ששוכן על הטיילת ליד הקזינו, הים נשמע כמו טוחן אשפה. באנגים ריקים, ריזלות וקוביות משחק נושנות מוטלים על משטח הבטון, ואת קיר הלבנים השבור מעטרת קשת ערבסקית גדולה שמשקיפה על שובר הגלים. השעה היא שעת לילה מאוחרת. לאוניד מוריד עוד ראש בבאנג. יורדי הים וקציני הצבא הבריטים חצובים ברכס הכרמל כמו בהר ראשמור. כל כך הרבה אנשים סביבנו, קולות, הבטחות לעיר אחרת, לחיים מסוג אחר.

קפלת הלב הקדוש, סטלה מאריס

מבחוץ המקום נראה שומם ומסוגר. איש לא יכול לדעת שאנחנו כאן, וזאת ההנאה — לנשוף עשן טמא דרך חלונות של מקומות קדושים. המסדר הכרמליתי, קפלת הלב הקדוש, מערת אליהו הנביא — כל אלה מקומות נפלאים לעשן בהם. במקום לבקש סליחה מאמו של ישו אנחנו מבקשים סליחה מרמי הגנב על השקל שחסר לנו בעד קופסת הסיגריות.

הפנס הבודד, בת גלים, חיפה

השנה היא שנה גורלית, השנה שבה יוטיוב עולה לאוויר. מיליוני בני אדם, ביניהם ילדים ובני נוער, ישלחו את האצבע אל עכבר המחשב ויקליקו על סרטונים של חתולים ואנשים שמחליקים על סקייטבורד. הם יזכו להכיר אנשים מהקצה השני של העולם, להיחשף למגוון דעות וקולות, לשבור תקרות זכוכית, לחשוף שחיתויות, לפרק תאגידים ולהפיל ממשלות. רק אנחנו נישאר לטבוע בספה ולעשן.

קריית אליעזר, חיפה

"השכונה של העשירים" שממנה אני באה ממוקמת במעלה הר הכרמל. הם מקריית אליעזר. השברולט של אבא שלי חונה בחוץ, זרה לבנייני הרכבות וללשלשת היונים. כך הם יודעים שהגעתי לשכונה. כולנו יושבים ומעשנים יחד אבל מתחת לפני השטח ברור לכולם שלא באנו מאותה חיפה. אנשים אומרים חיפה של הלמעלה וחיפה של הלמטה. אף אחד לא אומר חיפה של עכשיו וחיפה של אז.

גלידרייה "חופית", בת גלים, חיפה

בפעם הראשונה שראיתי את לאוניד הוא לבש סינר ועמד מאחורי הוויטרינה של הגלידות. הוא היה יפה כמו ילדה, לא משנה מה זה אומר. הייתה לו חברה, סוניה. מעולם לא ראיתי אותה אבל שמה היה רשום על פניו בכל פעם שחייך. לאוניד חי כמו שדמיינתי שאני חיה בסיפורים שחלמתי לכתוב — ילד־אבא כזה, שמשיג את מה שהוא חולם עליו בזיעת אפו. אני הייתי "הילדה המפונקת מהשכונה של העשירים" שהתאהבה בילד הרוסי מקריית אליעזר. ככה אני הייתי, עם המרכאות והכל. זה בכלל לא שינה שלא הייתי באמת עשירה ולא התאהבתי. זה מה שהייתי וזה מה שהוא היה.

קריית אליעזר, חיפה

דירת שלושה חדרים. אמא של לאוניד מטפלת בנכדה שלה בזמן שאנחנו מזדיינים אצלו בחדר. הוא שם כרית על הפנים שלי כדי שאהיה בשקט (אני גונחת בקול רם כי ככה אני חושבת שזה אמור להיות). הבית שלהם קטן. המטבח בשירותים והשירותים באמבטיה. אבא שלי צופר לי מלמטה שארד לאוטו. הצפירות מפריעות ללאוניד לגמור.

חוף מרקי, חיפה

לאוניד ואני באוהל עם חבר שלו. המוזיקה מבחוץ מרעישה, האור מאיים לחדור ולוהט כמו בטנק. הלשון שלו מתערבבת עם שלי. זה נעים, הוודקה שעוטפת ומאלחשת את הלשון. יד מלטפת אותי מהצד השני ואני מתנתקת ממנו כמו בצק רטוב ועוברת ללשון של החבר שלו. גם שם נעים אבל אגרסיבי יותר. האוהל הופך ללשון חמה, מתהפכת. השמיים כדורי טניס. הגוף חם.

בה"ד חיל הים

אני אוספת את לאוניד מהבסיס. הוא משעין את המושב הקדמי ואני מפשקת רגליים מעליו. הטעם שלו מוכר. הוא בלי מדים. אני מדמיינת אותו אוכל ספגטי עם מזלג בחדר האוכל בבסיס ורוטב עגבניות מלכלך את המדים הלבנים שלו. הגוף שלו הוא גוף של ילד אבל הראש מגולח כמו קנה של רובה. המפשעה שלו מזדקרת ושלי נוזלת כמו ארטיק. חיפה של הבאנגים והמבנים הנטושים והצעקות של אמא ואבא והתריסים המוגפים לא שייכת לנו. אנחנו עושים חיפה משלנו.

קריית שפרינצק, חיפה

אולי בשביל החברים של לאוניד אני "הילדה המפונקת מהשכונה של העשירים" אבל בעצם אני הילדה משפרינצק. שם נולדתי וגדלתי. אני מנסה להיזכר בבית שנולדתי בו אבל תמיד קופץ לי זיכרון אחד ויחיד, ממוסגר כתמונה סטטית, משוריינת, שאין לגעת בה — הרגע שבו שמש הצהריים מכה שורשים במטבח. ובכל זאת, ניסיון עיקש להיזכר בבית ההוא מעורר בי עוד כמה תמונות: מדבקות הגארפילד על מעקה המיטה שלי; המתג הכפול שאבא התקין במסדרון; מיטת הוריי שעליה הייתי מזנקת בימי שבת בבוקר כדי לראות סרטים מצוירים. במרוצת השנים הדברים הגדולים נעלמו מזיכרוני, כאילו עדשת הזיכרון שלי לא רק סלקטיבית אלא גם מיקרוסקופית. לפעמים אני מתבלבלת וחושבת שאני זוכרת, אבל אז אני מגלה שהזיכרון־כביכול שלי זהה כמעט לגמרי לאחד התצלומים באלבום התמונות המשפחתי.

*

מה שגורם לי לחשוד שזיכרונותיי המוקדמים שאולים מתמונות שמישהו אחר צילם. זאת מחשבה מטרידה מאוד.

קריית שפרינצק, חיפה

אומנם אני לא זוכרת הרבה מהבית שנולדתי בו אבל את בית השכנים שלנו דווקא כן. גרגורי, גבר בעל זרועות חזקות, יושב בישיבה מזרחית ליד בנו, מישה, ומישה מראה לי את הבית שאביו בנה לו — בית שעשוי כולו מקופסאות גפרורים. אני מביטה מקרוב בחדרים שגרגורי גזר והדביק באופן מדויק, בשולחן האוכל המיניאטורי, בשטיחון הכניסה הקטן, בנברשת התלויה בחדר האוכל ובכיסאות בעלי משענת הגב הגדולה הניצבים סביב השולחן וחושבת: הנה הבית היפה ביותר בעולם. עיניי הגדולות מציצות אל תוך הבית ועוברות בין החדרים כמו ירח מלא המופיע בחלון. קשה להן להאמין שכל העדינות הזאת היא פרי מלאכת ידיו של גרגורי. אחר כך אני מחזירה את עיני למקומן ומסתכלת סביב: ביתם זהה לביתנו — אותם הקירות, אותם החדרים, אבל התחושה אחרת לגמרי.

קריית שפרינצק, חיפה

שכנה נוספת שאני זוכרת היא שושנה, שגרה מאחורי דלת ביתה כמו בובת פיתום בציפייה לרגע שבו תוכל לזרוח. בכל פעם שירדתי או עליתי בחדר המדרגות, שמעה שושנה את צעדיי ומיהרה לפתוח את הדלת ולהציע לי סוכריות מנטה. תמיד לבשה את כותנת הפעמון הסגולה שלה ותמיד אמרה את אותו המשפט: "קחי מתוקה אל תתביישי משושנה". ידה המקומטת והקרה רעדה כשהגישה לי את קופסת הסוכריות. רעש הסוכריות הרוקדות בתוך קופסת הפח מנגן בזיכרוני עד עצם היום הזה.

חרמון 14, נצרת עילית

הבניין שבו גרו סבא וסבתא (לפני שעברו לגור בחיפה) נבנה על קומת עמודים, וכדי להיכנס אליו היה על הדיירים לחצות גשר בטון שהוביל מן המדרכה אל הכניסה. אני זוכרת היטב כיצד הגשר ההוא הפך בדמיוני לגשר עץ רעוע התלוי מעל ים שורץ כרישים, ואיך הייתי חוצה אותו בריצה בשיא המהירות, ורק אחרי שסבתא הייתה צורחת את שמי. בדרך כלל אהבתי לבקר אותם. לפעמים הייתי נשארת אצלם שבועיים ויותר. בעיקר בחופשים, כשאמא ואבא היו בריב ולא היה להם כוח לשחק איתי. בעיקר אהבתי לשבת ולצפות בטקס ההתארגנות של סבתא לקראת יציאתה מהבית. תחילה הייתה מתלבשת לאט ובהנאה, אחר כך מתאפרת בקפידה ומתבשמת, ורגע לפני היציאה הייתה כורכת את המטפחת הצבעונית שלה על צווארה, וכל זה כדי שנוכל ללכת מאתיים מטר לאורך הרחוב ולשבת באקרופוליס של נצרת עילית, הלוא הוא הספסל שליד תיבות הדואר. עוד אני זוכרת שהטלפון הקווי שלהם היה תלוי גבוה על הקיר, ובכל פעם שרציתי לחייג לאמא הייתי צריכה לבקש מסבא שיניח עבורי את השרפרף כדי שאוכל לטפס עליו ולהגיע לאפס של האפס־ארבע. אבל פעם אחת בחופש הגדול קרה שנתקפתי געגועים עזים לאמא. אני לא יודעת מה קרה לי. אני רק זוכרת שזה קרה באמצע חציית הגשר ושזה הכה בי כמו פטיש אוויר. עמדתי באמצע הגשר וסירבתי לזוז ממקומי. לא עזרו שכנועים וגם לא צעקות, רגליי קפאו במקום עד שהשמש נזלה על הבניינים וחשפה את שבריריותם. הרגשתי שאם אמא לא תופיע לפני שהשמש תיעלם, לא אראה אותה עוד לעולם. המחשבה שהיא בחיפה, רחוקה ממני, הכבידה עליי. נצרת עילית הייתה רכבת תלויה באוויר. אני הייתי רכבת תלויה באוויר. רק שאמא תבוא לפני שהשמש תיעלם.

חרמון 14, נצרת עילית

סבא התקשה מאוד לראות אבל זה לא הפריע לו ללמד אותי איך לשחק דומינו. הסתכלתי בו בזמן שמישש חלק אחר חלק וספר באצבעותיו את הנקודות השקועות כדי להבין באיזה לבחור. לימים, כאשר כבר איבד את ראייתו כמעט לגמרי, רכן אליי ביום הולדתי ומישש את פניי באותו האופן שבו מישש את אבני הדומינו, ובעודו ממשש איחל לי בריאות ואריכות ימים.

רמת ספיר, חיפה

ימים ספורים לפני שסבתא מתה הגעתי לדירתה עם החבר שלי. סבתא בקושי זזה, כבר כמעט לא דיברה, רק ביקשה ענבים. אז הלכתי למרכז המסחרי לחפש לה ענבים.

מרכז מסחרי, רמת ספיר, חיפה

זה בלי העין עבד באותו בוקר, התנהג כמו תמיד. הנדתי לו לשלום. הוא ניסה להבין מניין אנו מכירים. דמיינתי את סבתא שוכבת, את הבטן שלה עולה ויורדת כמו מזרן מתנפח, וחיפשתי את הענבים שביקשה. תמיד הייתה מבקשת ממני דברים שקשה להשיג. זה היה הקטע שלה. בילדותי אבנים שלא קיימות, ובנעוריי סבלנות שלא הייתה לי. עמדתי והסתכלתי ארוכות על מחיר הענבים — שלט קטן בדפוס אדום קבע: ₪ 16.90. פי ארבעה או יותר מהמחיר בשיא הקיץ. זה היה לפני שהייתי מסוגלת להבין את גודל האירוע, והקמצנות שעל ברכיה חונכתי לא התירה לי לשלם כל כך הרבה תמורת ענבים. היום, סבתא, אני אומרת לה שוב ושוב, היום הייתי שופכת עלייך הרים של ענבים, אבל אז לא הייתי מסוגלת. הסתובבתי וחזרתי אליה בידיים ריקות. ובחלומי, סבתא, את מרחפת בתוך חללית דמוית ענב ואת עיניך מאירים ענבים והצמה שלך קלועה מענבים ופטמותייך ענבים וחיוכך ענבים. אין מישהו שאני מתגעגעת אליו כמו שאני מתגעגעת אלייך, סבתא.

רמת ספיר, חיפה

אחרי שסבתי הלכה למקום שסבי הלך אליו שנתיים קודם לכן, נותר ביתה ישוב על המדרכה ככלב הממתין לבעליו.

בדרך לרכב הבחנתי שחתולות הרחוב נעלמו כולן. האם כשסבתא הביטה בדירתה בפעם האחרונה, היא ידעה שזאת הפעם האחרונה? ואיך ייראה המבט האחרון שלי?

רמת ספיר, חיפה

גם אחרי שהלכה לעולמה המשיך ביתה של סבתי לחיות, ואחרי השלושים התחיל להתמלא בנמלים. אמא אמרה: "זו סבתא", כי תמיד האמינה באמונות טפלות וחיפשה בכל דבר צירופי מקרים מפתיעים כדי לרכך את הפגיעה. אבל באיזשהו מקום זה דווקא היה נכון, הנמלים האלה באמת היו סבתא. לא במובן שאליו אמא התכוונה, אבל מי שגרם לבואן היה מותה, והעובדה שחדלה להשתמש בקוטל הנמלים שתמיד השתמשה בו.

רמת ספיר, חיפה

מה שמאוד הפריע לי להראות את הדירה למתווכים. פעם אחר פעם. בסוף הטחתי באמא: "תעשי את זה בעצמך", אבל היא התעקשה ש"זה יותר מדי בשבילה", והוסיפה "ולאבא שלך הרי לא אכפת!" ובשיא הדברים שלה פשוט צעקה בקול חנוק מדמעות: "חייבים לעשות משהו! אי אפשר לחיות ככה יותר!" ולמרות שידעתי שהיא לא מדברת על מדביר אלא על האבל, המשכתי להתעקש: שום ריסוס לא יהיה כאן.

הבית של שני הקמן, חיפה

את נעה ממקום למקום בעוד הזמן נע בתוכך. כמו פצצה מתקתקת. לכן קשה לעקוב אחרי סדר הזמנים ולהיות נאמן לכרונולוגיה. עכשיו, ללא כל התראה מוקדמת, כמעט חצות. כמעט מילניום. חבר שלי דור ואני רוקדים סלואו במרחק לבנה זה מזו. הוא מגניב אליי מבטים ואני נבוכה, משפילה מבט. הסלון מקושט בלונים והרהיטים מוצמדים לקיר. קערות מלאות במבה וביסלי וקנקני מיץ פטל מונחים על שולחן הכיבוד. ההתרגשות בשיאה וכולם מתחילים לספור לאחור: עשר — תשע — שמונה... בחדשות מאיימים שתכף ייפול החשמל, אבא אומר שווירוסים ישתלטו על העולם, השדרן ברדיו מציע שנכין את מסכות האב"כ, אבל שום דבר לא מפחיד אותי כמו הנשיקה הצפויה. הוא מסתכל עליי, אני מסתכלת לצדדים ועל כל דבר מלבדו. השעון רץ לאחור. הפחד מסתער קדימה. מאבק מתנהל בתוכי וכשמגיע הרגע אני קופצת בבהלה מהווירוסים או מהשפתיים שלו ואז הוא מכניס לי משהו לתוך האגרוף וכשאני פותחת אני רואה שהוא נתן לי במתנה שרשרת של חצי לב.

שכונת דניה, חיפה

כשהייתי בכיתה אל"ף ההורים שלי הצליחו, אלוהים יודע איך, למכור את הדירה הישנה שלנו בשפרינצק ולקנות דירה חדשה באתר בנייה שלימים יכונה "השכונה של העשירים". הם לא עשו שום דבר לא חוקי, פשוט היה להם מזל, בתוספת דחיפה קטנטנה מצד דודי שקיבל מאמא צרור הבטחות שמעולם לא מומשו. האמת, זה היה אחד מאותם סיפורים שאנשים עשירים מספרים בגאווה לזר שהם פגשו בבר אחרי שהם שתו כוסית אחת יותר מדי. רק שההורים שלי מעולם לא הפכו להיות העשירים האלה.

שכונת דניה, חיפה

הבית החדש היה יפהפה ומרווח, והנוף שנשקף אל הוואדי הירוק היה עוצר נשימה. על הדף הם הצליחו. אבל המשכנתא חנקה אותם והידקה את החבל שגם ככה היה כרוך סביב צווארם. אמא שלי רצתה חיים נוחים יותר, לגור למעלה, במעלה ההר, לא למטה "איפה שכל הצוענים גרים". היא העדיפה לעבוד בשלוש עבודות כדי להבטיח את אורח החיים שרצתה. לא משנה שמעולם לא התמידה באף עבודה יותר מכמה חודשים. בזמן שבאנו כולנו לראות את הבית החדש, אחי ואני שיחקנו עם שאריות חוטי החשמל ועשינו מהם כתרים לראש ואבא הפך את הדף עם התוכנית האדריכלית והסתכל עליה כל פעם מכיוון אחר.

שכונת דניה, חיפה

והייתה הפעם ההיא שהוריי באו לבחון את התקדמות הבנייה של הבית החדש ושלחו את אחי ואותי לשחק בחוץ עם כדור והחלטנו להתגנב לאתר הבנייה הסמוך ואני רצתי לאחור בלי להסתכל לאן וצעקתי לאחי "זרוק אליי!" ונפלתי לתוך חול טובעני — לא הבנתי שזה חול טובעני עד שכבר הייתי שקועה עמוק בפנים — וניסיתי לצאת, דחפתי את הרגליים, אבל רק התחפרתי יותר ויותר עמוק. חשבתי שאגמור עם יד אחת מבצבצת באוויר הפתוח וקבר מאבן גרניט, אז צרחתי בכל כוחי לאחי שיעזור. הוא נעמד במרחק מסוים, זרק אליי איזה זרד וצעק: "תפסי את המקל!" ואני תפסתי את המקל ואחי משך אותי עד שהמקל נשבר.

שכונת דניה, חיפה

דריה קליינר ואני לוחצות את לחיצת הידיים הסודית שלנו בהשראת הגיבורה שלי ננסי דרו ויוצאות לפתור פרשיות רצח עלומות. בתום מעקב של שעתיים אחר חשוד (איש גבוה בעל עיני נץ צהובות הסוחב בצידנית כחולה את כליית הקורבן שלו) אנחנו מוצאות בית פרטי שנראה שונה מהבתים הסמוכים לו, ומה שאפילו יותר מוזר בעינינו: דלתו נעולה בשלושה מנעולים. ההחלטה נופלת והמארב מתחיל. אנחנו מתמקמות, חובשות את כובעי ההסוואה הירוקים שלנו ומחסלות בלעיסות חרישיות את שקית הבייגלה שהבאנו מהבית. כשהזמן הנכון לפעול מגיע אנחנו מתקרבות ומציצות מבעד לחלון הסלון, כדי לצבור ראיות שיוכלו לשמש אותנו בהפללת בעל הבית החשוד. אני עומדת על קצות האצבעות וסורקת את פנים הבית, ושם אני רואה את מי שהוא כנראה בעל הבית מניע את ישבנו החשוף בתנועות מהירות. אני לא מבינה מה אני רואה אז אני ממקדת את המבט, ורק אחרי שאני מזהה שדיים קופצים על השיש במטבח אני תופסת בחזה שלי בבהלה ומתחילה לרוץ. מאוחר יותר אני משביעה את דריה שבחיים לא תספר לאף אחד מה עשינו.

שכונת דניה, חיפה

הבית החדש באמת היה נהדר. אמא הייתה בעננים. מעולם לא ראיתי אותה שמחה ונמרצת כמו בחודשים ההם, מייד אחרי שעברנו. לעיניה חזר הברק שהופיע בתמונה האייקונית שבה היא נשענת על רכב ישן בבגד ים כחול על יד חוף עתלית. לרגע הכול נראה נורמלי ומלא תקווה. במשך תקופה, די ארוכה יש לומר, היא חייכה מפה לאוזן בעודה מסלסלת את חוט הטלפון הקווי ומזמינה את כל מי שחפץ בכך לביקור בבית החדש שלנו. אורחים באו ואורחים הלכו, ובין לבין אמא ערכה סיור בין החדרים, הדליקה קטורת, חתכה פירות טריים ופתחה את התריסים כדי לחשוף את הנוף המשגע; והם, כלומר האורחים, היו עומדים במפתן הבית או במרכז הסלון או במרפסת וצוחקים מתוך נימוס או דופקים על השיש כמו שדופקים על אבטיח. מדי כמה סיורים הייתה אמי משחיזה קצת את הבדיחות או משנה במעט את סדר הסיור, קודם שירותים־אמבטיה ורק אחר כך חדר השינה וכדומה, אבל בכל פעם שהאורחים היו מגיעים לחדר שלי הם היו נעמדים במפתן הדלת כמו מפלצת דו־ראשית ומתבוננים בי בחיוך מסומם. מה יכולתי לומר? לא רציתי לעמוד בין אמי לבין האושר שלה. ובכל זאת הצטערתי שאת הסיור בחלל שהפריד בינה לביני רק אני זכיתי לעשות.

המשך הפרק בספר המלא