בית תשיעי

פרולוג

תחילת האביב

עד שאלקס הצליחה לנקות את הדם ממעיל הצמר הטוב שלה, כבר היה חם מדי למעיל כזה. האביב הגיע באי־רצון. בקרים כחולים חיוורים לא טרחו להתבהר אלא נעשו לימים לחים ועגומים, וכפור סרבן עיטר את שולי הכבישים בערמות מרנג מלוכלכות. אבל בערך באמצע מארס — כשהמדשאות שבין שבילי האבן באוֹלד קמפוס התחילו להזיע את השלג ודשא מדובלל הגיח ממנו בגבעולים לחים, שחורים ומרוטים — אלקס מצאה את עצמה מצונפת על אדן החלון הרחב בדירה הנסתרת שבקומה העליונה ברחוב יורק 268, וקוראת את "דרישות רצויות למועמדים ללֵתֶה".

היא שמעה את תקתוק השעון שעל האח ואת צלצול הפעמון בכל פעם שמישהו פתח את דלת חנות הבגדים שבקומת הקרקע. חברי לתה כינו בחיבה את הדירה הסודית שמעל החנות בשם "המאורה", והחלל המסחרי שבקומת הקרקע היה בתקופות שונות חנות נעליים, חנות לציוד מחנאות ומיני מרקט "וָאווה" שפתוח עשרים וארבע שעות ביממה עם דוכן טאקו־בּל משלו. היומנים של חברי לתה מהשנים ההן היו מלאים תלונות על צחנת שעועית מטוגנת ובצל צלוי שהסתננה מהקומה התחתונה — עד שב־1995 מישהו כישף את המאורה ואת המדרגות האחוריות המובילות לסמטה, ומאז הן הדיפו ריח של מרכך כביסה ושל ציפורן.

אלקס מצאה את עלון ההנחיות של בית לתה בשבועות המעורפלים שאחרי התקרית באחוזה ברחוב אוֹרנג'. מאז היא נכנסה לאימייל מהמחשב הישן שבמאורה רק פעם אחת, ראתה את טור ההודעות הארוך מהדיקן סַנדאוֹ, ויצאה. היא לא טענה את הטלפון הנייד, התעלמה מהלימודים וצפתה בענפים שהצמיחו עלים מהמפרקים כמו אישה שמודדת טבעות. היא אכלה את כל תכולת המזווה והמקפיא — קודם את הגבינות השוות ואת הסלמון המעושן, ואחר כך את השעועית ואת האפרסקים המשומרים מארגזי המנות לשעת חירום. כשהכול התחסל, היא הזמינה שפע של אוכל מבחוץ וחייבה את החשבון של דרלינגטון, שעדיין היה פעיל. המסע במורד ובמעלה המדרגות היה מעייף כל כך שהיא הייתה חייבת לנוח לפני שהסתערה על ארוחות הצהריים והערב, ולפעמים היא אפילו לא טרחה לאכול ונרדמה על הרצפה או על אדן החלון הרחב ליד השקיות וליד המכלים העטופים בנייר אלומיניום. אף אחד לא בא לבדוק מה שלומה. לא נשאר מי שיבוא.

העלון היה מודפס על נייר זול ומהודק בסיכות שדכן. על הכריכה התנוסס תצלום שחור־לבן של מגדל הָארקנֶס של ייל, ומתחתיו המילים אנו הרועים. היא פקפקה באפשרות שהמייסדים של בית לתה חשבו על ג'וני קאש כשבחרו במוטו הזה, אבל בכל פעם שקראה את הכיתוב נזכרה בחג המולד: היא שוכבת על המזרן הישן בדירה שלֵן פלש אליה בוואן נייס, החדר מסתובב, פחית אכולה למחצה של רוטב חמוציות זרוקה לידה על הרצפה וג'וני קאש שר, "אנו הרועים, חצינו את ההרים. נטשנו את העדרים כשהופיע הכוכב החדש." לן התהפך, הכניס את ידו מתחת לחולצה שלה ולחש לה באוזן, "איזה חרא של רועים."

ההנחיות למועמדים לבית לתה הופיעו לקראת סוף העלון, ועודכנו בפעם האחרונה ב־1962.

הישגים לימודיים גבוהים בדגש על היסטוריה ועל כימיה.

כישרון לשפות ושליטה סבירה ביוונית ובלטינית.

בריאות גופנית טובה והיגיינה אישית. מומלצת הקפדה על משטר קבוע של פעילות גופנית.

הפגנת אופי יציב ונטייה לדיסקרטיות.

עניין בנסתר אינו מומלץ, בהיותו לעיתים קרובות סממן של אי־השתלבות.

אין לגלות רגישות יתר ביחס לריאליה של גוף האדם.

מוֹרס וינקיט אוֹמנִייָה.

אלקס, שהשליטה שלה בלטינית בהחלט לא הייתה סבירה, חיפשה את הפירוש במילון: המוות מנצח הכול. אבל מישהו שרבט בשוליים אירוּמַט במקום וינקיט בעט כדורי כחול שכמעט הסתיר את המקור.

מתחת לרשימת הדרישות הייתה הערה: בשני מקרים ניתנו הקלות בתנאי הקבלה — לוֹוֶל סקוט (תואר ראשון, ספרות אנגלית, 1909) וסינקלר בּל ברוורמן (ללא תואר, 1950) — בתוצאות מעורבות.

עוד הערה הייתה משורבטת בשוליים, הפעם ללא ספק בכתב ידו המשונן, דמוי האק"ג של דרלינגטון: אלקס סטרן. היא חשבה על הדם שהכתים בשחור את השטיח באחוזת אנדרסון העתיקה. היא חשבה על הדיקן — על הלובן המחריד של עצם הירך שבצבצה מעורו, על צחנת כלבי הפרא שמילאה את האוויר.

אלקס הדפה מעליה מגש קר של פלאפל שהזמינה ממַמוּנ'ס, וניגבה את הידיים במכנסי הטרנינג של בית לתה. היא צלעה לחדר האמבטיה, פתחה בקבוקון זולפידם והניחה גלולה מתחת ללשון. היא קיערה את הידיים מתחת לברז, צפתה במים הזורמים על אצבעותיה והאזינה לבעבוע הקודר של פתח הניקוז. בשני מקרים ניתנו הקלות בתנאי הקבלה.

בפעם הראשונה זה שבועות היא הסתכלה על הבחורה החבולה שנשקפה אליה במראה המנומרת בטיפות מים, צפתה בה כשהרימה את גופיית הכותנה המוכתמת בכתמי מוגלה צהובים. הפצע בצד גופה של אלקס היה גומה עמוקה מוקפת בגלד שחור. הנשיכה הותירה שקע נראה לעין, והיא ידעה שהוא לא יחלים לחלוטין, אם בכלל. המפה שלה השתנתה. קו החוף נראה אחרת. מורס אירומט אומנייה. המוות מזיין את כולנו.

אלקס נגעה בעדינות בעור האדום החם שהקיף את טביעות השיניים. הפצע התחיל להזדהם. היא חשה דאגה מעורפלת — המוח שלה ניסה לעורר בה יצר שימור עצמי. אבל הרעיון לקחת את הטלפון, להזמין הסעה למרפאת הסטודנטים, המחשבה על רצף הפעולות שכל פעולה חדשה תגרור בעקבותיה — כל אלה היו משתקים, והפעימה העמומה החמימה של גופה המעלה את עצמו באש נעשתה כמעט מנחמת. אולי יעלה לה החום והיא תתחיל להזות.

היא בחנה את תנועת הצלעות, את הוורידים הכחולים שנראו כמו קווי מתח קרועים מתחת לחבורות הדוהות. השפתיים שלה היו מחוספסות וסדוקות. היא חשבה על שמה בשולי העלון: המקרה השלישי.

"התוצאות היו בהחלט מעורבות," היא אמרה, ונבהלה מהקרקור הצרוד שבקע מגרונה. היא צחקה, ופתח הניקוז כאילו צחקק איתה. אולי כבר יש לה חום.

בזוהר הניאון המסנוור של נורות חדר האמבטיה, היא אחזה בשולי הנשיכה שבצד גופה ונעצה בה את אצבעותיה. היא צבטה את הבשר סביב התפרים עד שהכאב עטף אותה כמו גלימה ועילפון מבורך צנח עליה.

זה היה באביב. אבל הבעיות התחילו עוד באחד הלילות החשוכים של החורף, כשטארה האצ'ינס מתה ואלקס עדיין חשבה שאולי לא יעלו עליה למרות הכול.

"גולגולת ועצמות": הוותיקה בקרב האגודות בעלות הקרקע, הראשונה בשמונת "בתי הלוֹט", נוסדה ב־1832. אנשי העצמות יכולים להתגאות בבוגרים רבים יותר מכל אגודה אחרת שהיו לנשיאים, למו"לים, לתעשיינים בכירים ולחברי קבינט (לרשימת הבוגרים המלאה ראו נספח 3), והם אכן מרבים להתגאות. הם ערים להשפעתם הרבה, ומצפים ליראת כבוד מנציגי לתה. טוב יהיה אם לא ישכחו את המוטו שלהם: עשירים ועניים, במוות כולם שווים. אנא התנהלו בחשאיות ובדיפלומטיות המתחייבות ממשרתכם ומהחברות בלתה, אך זכרו תמיד שתפקידנו אינו לטפח את יהירותם של טובי בניה ובנותיה של ייל, אלא לחצוץ בין החיים לבין המתים.

מתוך חיי לתה: כללים ונהלים של הבית התשיעי

למרבה הצער, אנשי העצמות חושבים שהשמש זורחת להם מהתחת. אבל מי אני שאתלונן אם האלכוהול פצץ והבנות פצצות?

יומן לתה של ג'ורג' פטיט (סֵייבּרוּק קולג', 1956)

1

חורף
אלקס חצתה במהירות את המישור הרחב הזר של כיכר בֵּייניקי, ונעליה הכו על אריחי הבטון השטוחים. קוביית הענק של ספריית הספרים הנדירים שבקצה הכיכר נראתה כאילו היא מרחפת מעל הקומה התחתונה. באור היום זהרו לוחות החיפוי של המבנה בצבעי ענבר, כמו כוורת מוזהבת בוהקת, מקדש יותר מספרייה. בלילה היא סתם נראתה כמו קבר. האזור הזה של ייל היה שונה ממקומות אחרים בקמפוס: בלי אבן אפורה וקשתות גותיות, בלי מובלעות קטנות מרדניות של בניינים מלבנים אדומות שלדברי דרלינגטון לא היו קולוניאליים אלא רק נועדו להיראות כאלה. דרלינגטון הסביר לה למה כיכר בייניקי נבנתה כמו שנבנתה, איך היא משתלבת בפינה הזאת של ארכיטקטורת הקמפוס ומשקפת אותה, אבל בעיניה היא נראתה כמו תפאורה לסרט מדע בדיוני משנות השבעים, כאילו הסטודנטים אמורים ללבוש בגדי גוף צמודים או טוניקות קצרצרות, לשתות משקה שנקרא רכּז ולבלוע כמוסות מזון. אפילו פסל המתכת הגדול — של אלכסנדר קלדר, כמו שידעה עכשיו — נראה לה כמו נגטיב של מנורת לבה ענקית.

"זה קלדר," היא לחשה לעצמה. ככה דיברו בייל על אמנות. שום דבר הוא לא של מישהו. הפסל הוא קלדר. הבית הוא ניוטרה. היצירה — רותקו.

ואלקס — מאחרת. היא התחילה את הערב מלאת כוונות טובות, נחושה בדעתה להתקדם בעבודה על "הרומן הבריטי המודרני" ולהשאיר לעצמה הרבה זמן להגיע לחיזוי. אבל היא נרדמה באחד מחדרי הקריאה של ספריית סטרלינג כשעותק של "נוסטרומו" אחוז ברפיון בידיה וכפות רגליה נחות על צינור החימום. בעשר וחצי היא התעוררה בבהלה, רוק נוזל על לחייה. ה"שיט" המבוהל שלה הדהד בספרייה השקטה כמו ירייה והיא טמנה את פניה בצעיף, העמיסה את התיק על הכתף ונמלטה.

עכשיו היא חתכה דרך המעבר המקושת של אולם קומונס שבו נחקקו בשיש שמות חללי המלחמה ודמויות אבן עמדו על המשמר — שלום, מסירות, זיכרון, ואחרון חביב אומץ העוטה קסדה ומגן וזה הכול בערך, ושתמיד נראה לה כמו חשפן ולא כמו גבר מתאבל. היא ירדה בריצה במדרגות, וחצתה את צומת הרחובות קולג' וגרוב.

הקמפוס שינה את פניו משעה לשעה ומרחוב לרחוב, ואלקס תמיד הרגישה כאילו היא רואה אותו לראשונה. הלילה הוא היה סהרורי ונשם נשימות עמוקות ואחידות. האנשים שראתה בדרכה לשס"ס נראו שבויים בחלום: מבטיהם שלווים, פונים זה אל זה, אדים עולים מספלי הקפה שבידיהם העטויות כפפות. הייתה לה הרגשה מלחיצה שהם חולמים אותה — בחורה במעיל כהה שתיעלם כשיתעוררו.

גם בניין שס"ס, שפילד־סטרלינג־סטרַתקוֹנה, נמנם. דלתות הכיתות היו נעולות, והמסדרונות מוארים רק באור חסכוני עמום. אלקס עלתה במדרגות לקומה השנייה ושמעה רעש מהדהד מאחד מאולמות ההרצאות: "המועדון החברתי של ייל" הקרין באולם סרט כל יום חמישי בערב. מֵרסי נעצה את רשימת הסרטים על דלת חדר המעונות שלהן, אבל אלקס לא טרחה אפילו להציץ בה. ימי חמישי שלה היו תפוסים.

טריפּ הֵלמוּת' היה שעון ברפיון על הקיר ליד דלת אולם ההרצאות. הוא הנהן לאלקס בתנועה כבדת עפעפיים. אפילו באור העמום היא ראתה שהעיניים שלו אדומות. אין ספק שהוא עישן לפני שבא לכאן. אולי בגלל זה אנשי העצמות הבכירים ממנו תקעו אותו כאן בתור שומר. ואולי הוא התנדב.

"איחרת," הוא אמר. "הם כבר התחילו."

אלקס התעלמה ממנו, והציצה פעם אחת לאחור כדי לוודא שהמסדרון שומם. היא לא חייבת לטריפ הלמות' הסברים, ואם תנדב אותם היא תיראה חלשה. היא נעצה את אגודלה בחריץ כמעט בלתי נראה בחיפוי הקיר. הקיר היה אמור להיפתח בקלות, אבל תמיד נתקע. היא דחפה אותו בכוח בכתפה, ומעדה כשנפתח בפתאומיות.

"תרגיעי," אמר טריפ.

אלקס סגרה את הדלת מאחוריה, וירדה לאט במעבר הצר והחשוך.

למרבה הצער, טריפ צדק. החיזוי כבר התחיל. אלקס נכנסה לחדר הניתוח הישן בצעדים שקטים ככל יכולתה.

החדר היה נטול חלונות, דחוס בין אולם ההרצאות לכיתת לימוד קטנה לתואר שני. הוא היה שריד נשכח מבית הספר לרפואה הישן שהקורסים שלו התנהלו בשס"ס עד שעבר לבניינים משלו. מתישהו בסביבות 1932 אטמו מנהלי הקרן שמימנה את גולגולת ועצמות את הכניסה אל החדר, והסוו אותה בחיפוי קיר חדש. את כל הפרטים האלה אלקס ליקטה מ"לתה: המורשת" כשהייתה אמורה לקרוא כנראה את "נוסטרומו".

אף אחד לא העיף בה ולו מבט. כל העיניים היו נעוצות בהַרוּספֶּקס, שפניו הכחושות היו מכוסות במסכת מנתחים והחלוק הכחול בהיר שלו היה מוכתם בדם. ידיו העטויות בכפפות לטקס חיטטו בשיטתיות בתוך קרביו של — המטופל? האובייקט? הקורבן? — אלקס לא ידעה מה המונח הנכון לאיש ששכב על השולחן. לא "קורבן". הוא אמור להישאר בחיים. תפקידה, בין היתר, הוא לוודא שזה אכן יקרה. היא צריכה להשגיח על האיש כשהוא עובר את מסע הייסורים הזה ובדרכו חזרה למחלקה בבית החולים שממנה לקחו אותו. אבל מה יקרה לו בעוד שנה? היא שאלה את עצמה. בעוד חמש שנים?

אלקס הסתכלה על הגבר שעל שולחן הניתוחים: מייקל רֶיֵיס. היא קראה את התיק שלו לפני שבועיים, כשנבחר לטקס. עור הבטן שלו היה עכשיו מופשל ומוחזק בתופסני פלדה, ופנים הבטן נראה כאילו הוא פורח — סחלב ורוד תפוח, קטיפתי ואדום במרכז. לא יישאר נזק, ממש. אבל כרגע היא צריכה לדאוג לעתיד שלה. רייס כבר יסתדר.

אלקס הסיטה את מבטה וניסתה לנשום מהאף. הבטן שלה התהפכה ורוק בטעם נחושת הציף את פיה. יצא לה לראות הרבה פציעות קשות, אבל רק אצל המתים. משום מה היה הרבה יותר גרוע לראות פציעה של אדם חי, של גוף אנושי שרק הצפצוף המתכתי הקבוע של המוניטור מחבר אותו לחיים. בכיס היה לה ג'ינג'ר מסוכר נגד בחילה — אחד הטיפים של דרלינגטון — אבל היא לא הרגישה בנוח להוציא אותו ולפתוח את העטיפה.

ולכן היא נעצה את מבטה בכיוון הכללי של ההרוספקס, שקרא עכשיו סדרה של מספרים ושל אותיות — סימולי מניות ומחירי ניירות ערך של חברות הנסחרות בבורסה של ניו יורק. בשלב מסוים הלילה ההרוספקס יעבור לנאסד״ק, ליורונקסט ולשווקים באסיה. אלקס לא ניסתה אפילו לפענח את דבריו. ההוראות הסתומות לקנות, למכור ולחכות ניתנו בהולנדית — שפת המסחר, שפתן של הבורסה הראשונה לניירות ערך ושל ניו יורק הישנה ושפתם הרשמית של אנשי העצמות. כשגולגולת ועצמות נוסדה, היו סטודנטים רבים מדי ששלטו ביוונית ובלטינית. עיסוקיה של האגודה חייבו משהו פחות מובן.

"הולנדית היא שפה קשה יותר להגייה," אמר לה דרלינגטון. "חוץ מזה, זה מספק לאנשי העצמות תירוץ לנסוע לאמסטרדם." דרלינגטון שלט כמובן בלטינית, ביוונית ובהולנדית. הוא גם דיבר צרפתית, מנדרינית ופורטוגזית סבירה. אלקס התחילה רק עכשיו קורס "ספרדית ב'". היא בחרה בו כי חשבה שזה יהיה קורס קל בזכות השיעורים בבית הספר היסודי וערבוביית הפתגמים של סבתא שלה בלדינו, אבל היא לא לקחה בחשבון דברים כמו "מודוס האיווּי". בכל מקרה, היום היא כבר יכולה פחות או יותר לשאול אם גלוריה רוצה ללכת מחר לדיסקוטק.

צרור יריות עמום נשמע מהסרט שבחדר הסמוך והרעיד את הקיר. ההרוספקס הרים את עיניו מהגוש הוורוד החלקלק של המעי הדק של מייקל רייס, ברוגז גלוי.

"פני צלקת", קלטה אלקס כשהמוזיקה התגברה ומקהלה של קולות רמים שאגה כאיש אחד, "רוצים להתעסק איתי? אוקיי. רוצים משחק קשוח?" הקהל דקלם כמו ב"מופע הקולנוע של רוקי". אלקס ראתה את "פני צלקת" בערך מאה פעם. זה היה הסרט האהוב על לן, עד כדי כך הטעם שלו היה צפוי, הוא אהב הכול חזק — כאילו הזמין ספר הדרכה של "איך להיות מאפיונר". כששניהם פגשו את הֶלי ליד הטיילת של וניס, ושער הזהב שלה נראה כמו מסך פתוח שנועד להציג את עיניה הכחולות הגדולות, אלקס חשבה מייד על מישל פייפר בשמלת הסאטן. רק פוני סמיך חלק היה חסר. אבל אלקס לא רצתה לחשוב על הלי הלילה, עם צחנת הדם שעמדה באוויר. לן והלי הם החיים הישנים שלה. הם לא שייכים לייל. מצד שני, גם היא לא.

למרות הזיכרונות שהסרט עורר, אלקס קיבלה בברכה כל רעש שהחריש את הקולות הלחים של ידי ההרוספקס המחטטות במעיים של מייקל רייס. מה הוא רואה בהם? דרלינגטון אמר שהחיזויים לא שונים מקריאת העתיד בקלפי טארוט או בחופן עצמות של בעלי חיים. אבל הם בהחלט נראו שונים. ונשמעו הרבה יותר ממוקדים. את מתגעגעת למישהו. השנה הבאה תביא איתה אושר. מגידי עתידות אמרו דברים כאלה — מעורפלים, מנחמים.

היא סקרה את אנשי העצמות, כולם בברדסים ובגלימות, שהתגודדו סביב הגוף שעל השולחן. סטודנט לתואר שני שהיה הרשם העלה את החיזויים על הכתב. מכאן הם יימסרו למנהלי קרנות גידור ולמשקיעים פרטיים ברחבי העולם ויבטיחו את עתידם הכלכלי של אנשי העצמות ושל בוגרי האגודה. נשיאים לשעבר, דיפלומטים, ראש סי־איי־איי אחד לפחות — כולם היו אנשי עצמות. אלקס חשבה על טוני מונטנה הטובל בג'קוזי ונואם: אתה יודע מה זה קפיטליזם? היא העיפה מבט בגופו הרופס של מייקל רייס. טוני, אין לך מושג.

היא קלטה תנועה חטופה ביציע המשקיף על חדר הניתוח. לחדר היו שני אפורים מקומיים שישבו במקומות קבועים במרחק שורות ספורות זה מזה: אישה חולת נפש שעברה ב־1926 היסטרקטומיה להסרת השחלות והרחם והייתה אמורה לקבל בתמורה שישה דולר, אילו נשארה בחיים; וסטודנט לרפואה. הסטודנט קפא למוות בסביבות 1880 במאורת אופיום במרחק אלפי קילומטרים מכאן, אבל חזר שוב ושוב, ישב במקום שהיה פעם שלו והסתכל על כל מה שהתרחש מתחתיו והזכיר חיים. בחדר הניתוח נערכו חיזויים רק ארבע פעמים בשנה, בתחילת כל רבעון של שנת הכספים, אבל זה הספיק לו, כנראה.

דרלינגטון נהג לומר שמול רוחות צריך להתנהג כמו ברכבת התחתית: אסור ליצור קשר עין. אסור לחייך. אסור לפנות אליהן. אחרת מי יודע מה יבוא איתך הביתה. אבל זה לא כל כך פשוט כשהדבר היחיד שיש לראות בחדר חוץ מהן הוא גבר שמשתעשע באיברים הפנימיים של גבר אחר כמו באבני מה־ג'ונג.

היא נזכרה בתדהמה של דרלינגטון כשהבין שהיא לא רק רואה רוחות בלי עזרת שיקוי או כישוף, אלא שהיא גם רואה אותן בצבע. משום מה הוא רתח מזעם. היא נהנתה מזה מאוד.

"באיזה צבעים?" הוא שאל והוריד את רגליו מהשולחן. הנעליים השחורות הכבדות שנעל חבטו ברצפת העץ המחורצת בסלון של אִיל בַּסטוֹן.

"פשוט צבעים. כמו בפולרואיד ישן. למה? מה אתה רואה?"

"הם נראים אפורים," הוא ענה בכעס. "בגלל זה קוראים להם אפורים."

היא משכה בכתפיה, וידעה שהאדישות שלה תכעיס אותו עוד יותר. "זה לא כזה סיפור."

"אולי לא בשבילך," הוא מלמל, ויצא מהחדר בצעדים רועמים. עד סוף היום הוא הסתגר בחדר הכושר והזיע רוגז.

בשעתו היא נמלאה זחיחות — היא שמחה לגלות שלא הכול בא לו בקלות. אבל עכשיו, כשהקיפה את חדר הניתוח ובדקה את התוויות הגיר הקטנות שצוירו בארבע רוחות השמיים, היא הרגישה רק לחוצה ולא מוכנה. אלה היו התחושות שלה מהרגע שכף רגלה דרכה בקמפוס. לא, עוד לפני כן. מהרגע שהדיקן סנדאו התיישב ליד המיטה שלה בבית החולים, תופף באצבעות מוכתמות מניקוטין על האזיקים שכבלו את ידיה, ואמר, "אנחנו מציעים לך הזדמנות." אבל זאת הייתה אלקס הישנה. האלקס של הלי ושל לן. האלקס של ייל, לעומת זאת, לא נכבלת באזיקים, לא מסתבכת בקטטות, לא מזדיינת עם זר בשירותים כדי לפרוע את החובות של החבר שלה למלווים בריבית. האלקס של ייל מתאמצת ולא מקטרת. היא ילדה טובה שמנסה לעמוד בקצב.

ונכשלת. היא הייתה צריכה להגיע הנה מוקדם יותר, להשגיח על שרטוט הסימנים ולוודא שהמעגל מוגן. אפורים ותיקים כמו אלה שמרחפים ביציע שמעליה לא נוטים לעשות בעיות אפילו אם נמשכו לכאן בגלל הדם. אבל חיזויים הם קסם גדול, ותפקידה לוודא שאנשי העצמות פועלים לפי הנוהל, שהם נזהרים. אם כי היא רק מעמידה פנים. רק אתמול בלילה היא חרשה במרץ וניסתה לשנן את הסימנים הנכונים ואת היחס הנכון של גיר, פחם ועצם. היא אפילו הכינה כרטיסיות, כמה פתטי, ועלעלה בהן באי־רצון בהפוגות בג'וזף קונרד.

ההתוויות נראו לה בסדר, אבל היא שלטה בסימני ההגנה בערך כמו ברומנים בריטיים מודרניים. כשהשתתפה בחיזוי הסתיו עם דרלינגטון, היא באמת טרחה לשים לב? לא. היא הייתה עסוקה מדי: בג'ינג'ר המסוכר שמצצה, בתדהמה מכך שהכול מוזר, בתקווה שלא תשפיל את עצמה ותקיא. היא חשבה שיש לה עוד הרבה זמן ללמוד תחת עינו הפקוחה. אבל שניהם טעו בעניין הזה.

"ווּרהוּף!" קרא ההרוספקס, ואחת מאנשי העצמות זינקה קדימה. מלינדה? מירנדה? אלקס לא זכרה את שמה של הג'ינג'ית, רק שהיא במקהלת א־קפלה של נשים בלבד שנקראת "וים אנ' ריתם". הבחורה ניגבה בעדינות את מצחו של ההרוספקס במגבת לבנה, ונבלעה שוב בקהל.

אלקס השתדלה לא להסתכל על הגבר ששכב על השולחן, אבל עיניה נדדו אל פניו בעל כורחה. מייקל רייס, בן ארבעים ושמונה, סכיזופרן פרנואידי מאובחן. הוא יזכור משהו כשיתעורר? אם הוא ינסה לספר על זה למישהו, יקראו לו משוגע? היא הכירה את ההרגשה. יכולתי להיות על השולחן במקומו.

"אנשי העצמות אוהבים אותם כמה שיותר משוגעים," דרלינגטון אמר לה פעם. "הם חושבים שזה משפר את החיזויים." אלקס שאלה למה. "ככל שהוויקטימה יותר מטורף," הוא ענה, "ככה הוא קרוב יותר לאלוהים."

"וזה נכון?"

"רק במסתורין ובמוות נגלית הנשמה," הוא ציטט, ואחר כך משך בכתפיו. "לפי חשבונות הבנק שלהם נראה שכן."

"ואין לנו בעיה עם זה?" שאלה אלקס. "שפותחים לאנשים את הבטן רק כדי שאיזה צ'וֹנסי יוכל לשפץ לעצמו את בית הקיץ?"

"בחיים לא הכרתי איזה צ'ונסי," הוא ענה. "אבל אני עדיין אופטימי." הוא השתתק ועמד בנשקייה בפנים חמורות. "שום דבר לא יעצור את זה. יותר מדי אנשים בעלי השפעה בונים על הקסם של האגודות. עד שלתה נוסד לא היה עליהן שום פיקוח. אז או שתצווחי במחאה ולא תשיגי שום דבר אלא רק תפסידי את המלגה, או שתישארי כאן, תעשי את העבודה שלך ותשפרי את המצב כמה שאפשר."

אפילו אז היא שאלה את עצמה אם זה לא רק חלק מהסיפור, אם מה שקושר את דרלינגטון ללתה לא פחות מתחושת החובה הוא הרצון העז שלו לדעת הכול. אבל היא שתקה אז והתכוונה לשתוק גם היום.

מייקל רייס אותר באחת המיטות הציבוריות בבית החולים "ייל ניו הייבן". כלפי חוץ הוא נראה כמו כל מטופל אחר: נווד; מהטיפוסים שמתגלגלים מהמחלקה הפסיכיאטרית לחדר המיון לכלא; לפעמים לוקח תרופות, לפעמים מפסיק לקחת. היה לו אח בניו ג'רזי שהיה רשום כשאר הבשר הקרוב ביותר שלו, והאח אישר את מה שהיה אמור להיות הליך שגרתי לטיפול במעיים מצולקים.

בבית החולים טיפלה ברֶייס רק אחות אחת, ג'ין גַטדוּלה, שעבדה שלושה לילות ברצף. היא לא הנידה עפעף ולא הקימה מהומה גם כשבגלל טעות כלשהי בלוחות הזמנים, כנראה, שיבצו אותה לשני ערבים נוספים במחלקה. לא ברור אם עמיתיה שמו לב לכך שהיא מגיעה בכל יום לעבודה באותו שבוע עם תיק ענקי. בתיק הייתה טמונה צידנית קטנה ובה הארוחות של מייקל רייס: לב של יונה לבהירות, שורש גרניום ותבשיל עשבים מרירים. לגטדולה לא היה מושג מה עושה המזון ולא מה הגורל שצפוי למייקל רייס, כמו שלא היה לה מושג מה עלה בגורלם של שאר המטופלים ה"מיוחדים" שלה. היא אפילו לא ידעה מי המעסיק שלה, רק שאחת לחודש היא מקבלת צ'ק חיוני מאוד לקיזוז חובות ההימורים שצובר בעלה בשולחנות הבלאק־ג'ק בקזינו "פוקסוודס".

אלקס שאלה את עצמה אם רק נדמה לה או שהיא באמת מריחה את הפטרוזיליה הטחונה שריפדה את קרביו של רייס, אבל הבטן שלה התכווצה שוב באזהרה. היא השתוקקה נואשות לאוויר צח והזיעה מתחת לשכבות הבגדים. בזכות מערכת קירור נפרדת משאר הבניין שרר בחדר הניתוח קור מקפיא, אבל נורות ההלוגן הניידות הענקיות שהאירו את השולחן הקרינו חום.

אנחה חרישית נשמעה. עיניה של אלקס ננעצו מייד במייקל רייס, ותמונה איומה הבליחה בראשה: רייס מתעורר ומוצא את עצמו קשור לשולחן, מוקף דמויות חבושות ברדס, איבריו הפנימיים משתלשלים מגופו. אבל העיניים שלו נותרו עצומות, והחזה עלה וירד בקצב אחיד. האנחה נשמעה שוב, בקול רם יותר. אולי לעוד מישהו יש בחילה? אבל אף אחד מאנשי העצמות לא נראה במצוקה. פניהם זהרו באפלת החדר כמו ירחים שקדניים, ועיניהם היו נעוצות בניתוח.

האנחה התגברה ועכשיו הצטרף אליה משב רוח, התערבל בחדר וניתז מקירות העץ הכהים. בלי קשר עין, הזכירה אלקס לעצמה. רק תסתכלי ותראי אם האפורים... היא החניקה קריאת בהלה.

האפורים כבר לא היו במקומם.

הם גהרו מעל המעקה שהקיף את חדר הניתוח. הם לפתו באצבעותיהם את העץ, וגופם וצווארם היו מתוחים ממש עד קצה מעגל הגיר כמו בעלי חיים שמנסים לשתות מבור מים.

אל תסתכלי. זה היה קולו של דרלינגטון, האזהרה שלו. אל תנעצי בהם עיניים. אפורים יכולים ליצור קשר בקלות, להתחבר למישהו. והפעם הסכנה גדולה במיוחד כי היא מכירה את עברם של האפורים האלה — הם נמצאים כאן כל כך הרבה זמן שדורות שלמים של נציגי לתה תיעדו אותם. אם כי בכל המסמכים צנזרו את שמותיהם.

"אם את לא יודעת את השם," הסביר דרלינגטון, "את לא יכולה לחשוב עליו ואת גם לא מתפתה להגיד אותו." שם מבטא מידה של אינטימיות.

אל תסתכלי. אבל דרלינגטון לא כאן.

האפורה הנקבה הייתה עירומה, והפטמות של שדיה הקטנים היו מכווצות מקור כמו שהיו מן הסתם במותה. היא קירבה את ידה לפצע הפתוח בבטנה ונגעה בחיבה בבשר, כמו אישה המגלה בתנועה ביישנית שהיא בהיריון. לא תפרו לה בשעתו את הפצע. הנער — והוא אכן היה נער, רזה ועדין פנים — לבש ז'קט ירוק־כהה מרושל ומכנסיים מוכתמים. אפורים תמיד נראים כמו שנראו ברגע המוות. אבל היה משהו מגונה במחזה שלהם זה לצד זה, האחת עירומה והאחר לבוש.

כל שריר בגופם של האפורים היה דרוך, עיניהם היו פקוחות לרווחה ושפתיהם פעורות. פיותיהם היו חורים שחורים ענקיים, ומהם בקעה הקינה הקודרת — ממש לא אנחה, בעצם, אלא קול חדגוני אל־אנושי. אלקס נזכרה בקן הצרעות שמצאה איזה קיץ בחניה שמתחת לדירה של אימא שלה בסטודיו סיטי, בזמזומם האדיש של החרקים במקום החשוך.

ההרוספקס המשיך לדקלם בהולנדית. אחד מאנשי העצמות קירב כוס מים לשפתי הרשם, שהמשיך לתמלל. ריח כבד של דם, של עשבי תיבול ושל חרא עמד באוויר.

האפורים רכנו קדימה סנטימטר אחר סנטימטר. הם רעדו, שפתיהם נמתחו והפיות שלהם היו רחבים מדי עכשיו, כאילו הלסתות יצאו מציריהן. דומה היה שכל החדר רוטט.

אבל רק אלקס ראתה אותם.

זאת הסיבה שבגללה לתה הביאו אותה לכאן, שבגללה הדיקן סנדאו פנה לבחורה באזיקים והציע לה באי־רצון הצעה ששווה זהב. ובכל זאת, אלקס הסתכלה סביבה בתקווה שעוד מישהו יבין, שמישהו יציע עזרה.

היא פסעה צעד לאחור וליבה פרפר כמו ארנב. אפורים הם כנועים, קהים, במיוחד אפורים ותיקים כל כך. זה מה שאלקס חשבה, לפחות. אולי זה אחד השיעורים שדרלינגטון לא הספיק להגיע אליהם?

היא אימצה את מוחה כדי להיזכר בכישופים המעטים שדרלינגטון לימד אותה בסמסטר שעבר, בלחשי ההגנה. בלית ברירה היא תוכל להשתמש במילות המוות. הן יפעלו על אפורים במצב כזה? היא הייתה צריכה לשים מלח בכיסים, סוכריות קרמל שיסיחו את דעתם, משהו. דברים בסיסיים, אמר דרלינגטון בראשה. קלים לתפעול.

מעקה העץ שתחת אצבעותיהם של האפורים התחיל להתכופף ולהיסדק. נערת המקהלה הג'ינג'ית הרימה את עיניה, וניסתה להבין מאיפה בוקעות החריקות.

המעקה יישבר. הסימנים לא מדויקים כנראה. מעגל ההגנה לא יחזיק מעמד. אלקס הסתכלה ימינה ושמאלה על אנשי העצמות חסרי התועלת בגלימות המגוחכות. אם דרלינגטון היה כאן הוא היה נשאר ונלחם, מרסן את האפורים ומגן על רייס.

אור ההלוגן התעמעם, התגבר.

"לך תזדיין, דרלינגטון," לחשה אלקס, וכבר הסתובבה לברוח.

בום.

החדר רעד. אלקס מעדה. ההרוספקס ושאר אנשי העצמות הסתכלו עליה בזעף.

בום.

דפיקות של משהו מהעולם הבא. משהו גדול. משהו שאסור לתת לו לעבור.

"הדנטה שלנו שיכורה?" מלמל ההרוספקס.

בום.

אלקס פערה את פיה לצרוח, להגיד להם שיברחו לפני שמה שמעכב את היצור הזה יקרוס.

האנחות גוועו פתאום, לחלוטין, כאילו פקקו אותן בבקבוק. המוניטור צפצף. הנורות זמזמו.

האפורים ישבו שוב במקומם. הם התעלמו זה מזה והתעלמו ממנה.

החולצה של אלקס נדבקה לגופה הלח מתחת למעיל, ספוגה לחלוטין בזיעה. עורה הדיף ריח חמצמץ כבד של פחד. נורות ההלוגן עדיין זרחו באור לבן וחם. חדר הניתוח פלט פעימות חום כמו איבר מלא דם. אנשי העצמות לטשו עיניים. בחדר הסמוך רצו כתוביות הסיום.

אלקס ראתה את המקום שהאפורים אחזו בו במעקה. העץ התפצל לכפיסים לבנים דקיקים שנראו כמו חוטי משי.

"סליחה," היא אמרה. היא התכופפה והקיאה על רצפת האבן.

רק בשלוש בלילה תפרו לבסוף את מייקל רייס. ההרוספקס ומרבית אנשי העצמות האחרים הלכו שעות קודם לכן להתרחץ אחרי הטקס ולהתכונן למסיבה שתימשך עד הרבה אחרי עלות השחר.

ההרוספקס יחזור אולי היישר לניו יורק במושב עור בצבע שמנת של לימוזינה שחורה, או שיחליט להישאר לחגיגות ויבחר לעצמו סטודנטים ו/או סטודנטיות מבין שלל מועמדים מוכנים ומזומנים. אלקס שמעה ש"לדאוג להרוספקס" נחשב לכבוד, ואולי מי ששיכור מספיק ומסומם מספיק באמת רואה את זה ככה, אבל לה בהחלט נשמע שמדובר בסרסרות לטובת האיש שמשלם את החשבונות.

הג'ינג'ית — מירנדה, מתברר, "כמו ב'הסופה'" — עזרה לאלקס לנקות את הקיא. היא הייתה באמת נחמדה, ואלקס הרגישה קצת לא נעים על ששכחה את שמה.

את רייס עטפו בכיסוי הטעיה ששיווה לו מראה של ציוד אור־קולי מכוסה ביריעת ניילון, והוציאו אותו מהבניין על אלונקה. זה היה השלב המסוכן ביותר במבצע הלילי כולו מבחינת ביטחון האגודה. גולגולת ועצמות לא ממש הצטיינו בשום דבר חוץ מחיזויים, וחברי כתב יד סירבו כמובן לחלוק את כישופי המקסם שלהם עם אגודה אחרת. הקסם שהחזיק את ההסוואה של רייס רטט עם כל מהמורה: האלונקה היטשטשה והתחדדה חליפות והצפצופים והטרטורים של הציוד הרפואי ושל המנשם המשיכו להישמע. אם מישהו יסתכל בתשומת לב על מה שחולף במסדרון, אנשי העצמות יסתבכו קשות — אם כי אלקס תיארה לעצמה שגם מזה הם יצליחו לצאת בעזרת כסף.

כשרייס יחזור למחלקה היא תבדוק מה שלומו, וכעבור שבוע תבדוק שוב כדי לוודא שהוא מחלים בלי סיבוכים. כבר היו בעבר נפגעים בחיזויים, אם כי מאז שהקימו את לתה ב־1898 כדי לפקח על האגודות זה קרה רק פעם אחת: חבורה של אנשי עצמות הרגה בטעות נווד במהלך קריאת חירום שתוכננה בפזיזות אחרי קריסת הבורסה ב־1929. בארבע השנים שלאחר מכן החיזויים נאסרו, ועצמות הייתה עלולה לאבד את הקבר שלה — בניין גדול מלבנים אדומות בהיי סטריט. "בשביל זה אנחנו קיימים," אמר דרלינגטון כשאלקס דפדפה בספרים של לתה ברשימה שפירטה את שמות כל הוויקטימה ואת תאריכי החיזויים. "אנו הרועים, סטרן."

אבל כשאלקס הצביעה על שרבוט בשוליים של "לתה: המורשת" הוא התכווץ. "געל"מ?" היא שאלה.

"גמרנו עם לוזרים מתים," הוא ענה באנחה.

ממש שליחות אצילית. ולמרות זאת, אלקס לא יכולה להרגיש עליונות רבה מדי הלילה, אחרי שכמעט נטשה את מייקל רייס כדי להציל את עורה.

אלקס נשאה בגבורה שרשרת ארוכה של בדיחות על הארוחה של עוף בגריל וסוכריות גומי שפלטה על הרצפה. היא נשארה בחדר הניתוח וּוידאה שאנשי העצמות הנותרים יפעלו לפי נוהל החיטוי התקין (יש לקוות).

היא החליטה לחזור שוב מאוחר יותר ולפזר בחדר אבקת עצמות. שרידי מוות הם הדרך היעילה ביותר להרחיק אפורים — זאת הסיבה שבגללה בתי קברות הם מקומות פחות רדופים יחסית. היא חשבה על הפּיות הפעורים של הרוחות, על זמזום החרקים הנורא. משהו ניסה לפרוץ בכוח למעגל הגיר. למיטב הבנתה, לפחות. אפורים — רוחות — הם בלתי מזיקים. בדרך כלל. נדרש מהם מאמץ רב כדי ללבוש צורה כלשהי בעולם האנושי. ולעבור דרך הלוט האחרון? להפוך לגשמיים, ליצורים שיכולים לגעת? שעלולים להזיק? אלקס ידעה שהם יכולים לעשות את זה. אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי.

ובכל מקרה, עד היום נערכו כבר מאות חיזויים בחדר ההוא והיא לא שמעה על שום אפור שלבש צורה גשמית או הפריע. למה ההתנהגות שלהם השתנתה הלילה?

אם היא השתנתה.

המשך העלילה בספר המלא