פ' זה פחד

פרק ראשון:

סוכריות נגד שיעול ויוגורט יווני. זה היה התפריט היומי שלי. חשבתי שיש לי שפעת. העקצוצים באף והנשימה הכבדה היו מזכרת לכמויות הקוקאין שהסנפתי בעבר, אבל לא הסכמתי להודות בכך. את היוגורט אכלתי, כי קראתי באיזה מקום שהוא טוב לבריאות. נדמה לי שזה מה שקראתי, בכל אופן. יש בו כל מיני תרביות ותאים חיים שמשמידים את החיידקים. אם מוסיפים כפית דבש זה אפילו די טעים. האמת היא שהבטן שלי הייתה במצב מזעזע, וזה מה שהקל עליה במקצת.
כבר חצי שנה שאני נקי מסמים ופיכח. אם פיכחות קשורה לשפיות לא אעבור את המבחן, אבל טיפת אלכוהול לא חצתה את דל שפתיי בששת החודשים האחרונים. לא הפסקתי להשתמש בקוקאין בגלל התשוקה העזה להתנקות. הסיבה הייתה קצת יותר פרוזאית. סוחר הסמים שלי נעצר ואני לא הצלחתי למצוא מקור אספקה אחר. הרגשתי כל כך רע בלי האלכוהול, שחשבתי שבאותה הזדמנות אוכל להפסיק עם הסמים. אתה בשוונג, אמרתי לעצמי, אז לך על זה עד הסוף.
כל כך הרבה שנים הלכו לי לאיבוד בגלל השילוש הקדוש והקטלני הזה: אלכוהול, קוקאין וניקוטין. לעשן לא הפסקתי. תעשו לי טובה, יש גבול. מגיע לי פרס קטן על ההתמדה בשני הסעיפים האחרים, לא? מי יודע, עם הזמן אולי אצליח לוותר גם על הסיגריות, אבל הדבר הכי מוזר, הכי מוטרף ומחופף ומדהים שקרה? התחלתי ללכת לכנסייה.
לא ייאמן. אני יודע.
יום ראשון אחד השתוקקתי למשקה והשתעממתי עד מוות מהחברה של עצמי, אז נכנסתי לכנסייה. סוני מאלוי שר וזה היה פיצוץ, אז הלכתי שוב. זה הגיע לשלב שהכומר התחיל להנהן בראשו ולומר, "להתראות בשבוע הבא."
אהבתי לשבת בשורות האחוריות ולראות את השמש מסתננת מבעד לחלון הזכוכית הרקועה. האור התפשט לאורך התקרה ואני הרגשתי משהו שקרוב לשלווה. הכנסייה תמיד עלתה על גדותיה במתפללים, והכמרים התחלפו ביניהם ועברו מקהילה לקהילה.
האלכוהול כמובן נכח בכל שלב בחיי. ראיתי סחרחורת של צבעים ונזכרתי באחד הפועלים שעבדו על החלונות האלה. בחור מדבלין ושמו ריי, שמת משחמת הכבד. הלכתי לבקר אותו לפני מותו והוא אמר, "ג'ק, אני מעדיף למות מאשר לא לשתות."
קיבל את מה שרצה.
סטיוארט, סוחר הסמים שלי, גר ליד התעלה. הוא נראה כמו בנקאי יותר מאשר סוחר סמים. האני מאמין שלו היה כמובן רק כסף. היו לנו יחסים משונים: הוא היה מסביר לי על כל סם חדש, השפעותיו, השפעות הלוואי וגם הסכנות, ואני כנראה שעשעתי אותו בתמורה. כמה לקוחות כמוני - שוטרים לשעבר בשנות החמישים לחייהם - כבר היו לו? אני הייתי סוג של הישג מבחינתו. אותי הוא ריתק תמיד. בשנות העשרים לחייו לכל היותר, תמיד לבוש בקפידה. הוא היה ההתגלמות של הצעיר האירי החדש והפגין את כל המאפיינים של חבריו לדור הנוצץ הזה: פיקח, משכיל, מלא ביטחון, עדכני, חדור מטרה. החבר'ה האלה לא קנו את כל הזבל שעליו גדלנו. ההתקוממות האזרחית בשנת 1916 מעניינת אותם בערך כמו הכדורגל האירי בן זמננו, כלומר לא מזיזה להם את קצה הפופיק.
מי שהכירה לי את סטיוארט הייתה קתי בלינגהם, פאנקיסטית/ג'אנקית לשעבר שבאה להתנקות בגלאווי. בסופו של דבר היא חברה לידידי ג'ף, בעל בר, ועכשיו יש להם ילדה קטנה, שרינה מיי עם תסמונת דאון. כשהייתי במצוקה גדולה ניצלתי את החברות שלי עם קתי כדי לסחוט ממנה שם של סוחר סמים טוב. עשיתי איתו הרבה עסקים מאז, עד שהוא נתפס וכעת הוא מרצה שש שנות מאסר בכלא מאונטג'וי בדבלין.
גרתי במלון ביילי, שנוהל על ידי אישה בשנות השמונים לחייה. לא מזמן קיבלתי חדר חדש, שהיה כמעט דירה שלמה. במיוחד אהבתי את הגג השקוף, שבזכותו יכולתי להציץ בשמים, על כל הערגה האינסופית הנלווית לכך. אם רק אצליח לפענח אי פעם למה ערגתי בדיוק, אולי אהיה מאושר.
לא נראה לי שזה יקרה בקרוב.
ארון גדול הכיל את הבגדים שקניתי בחנויות צדקה. עד לא מזמן היה לי גם מעיל עור שקניתי בשוק של קמדן לוק, אבל מישהו פילח לי אותו באחד מביקוריי בכנסייה. אם אני אתפוס איזה כומר לובש אותו, זה יהיה הסוף שלו.
לאורך הקיר היו מסודרים הספרים שלי, תערובת של ספרי מתח ופשע, שירה, פילוסופיה ואחרים. הם נתנו לי כוח וחיזוקים.
עישנתי מכסה קבועה של סיגריות, חמש ביום. קשה לי לדמיין עינוי ענוג מזה. בצעד נוסף לקראת הגמילה הרופפת אפילו שיניתי מותגים. עברתי לסיגריות סילק קאט, זפת מהסוג המחורבן ביותר, ההונאה המוחלטת של חברות הטבק. הסיגריות המתוחכמות האלה התגלו כמסוכנות יותר מכל מכסחי הריאות הרגילים. החבר שלי ג'ף קנה לי מדבקות ניקוטין לחודש. הן נשארו במגירה שלי, מאשימות אך מלאות תקווה. ממש כמו הכמרים החדשים.
כשסטיוארט הורשע תיארתי לעצמי שהלך עליו. תודה ולא להתראות. הוא לא היה מהטיפוסים שיכולים להסתדר בכלא. הערכתי שיאכלו אותו חי שם.
בבוקר שהוא נשלח לכלא ישבתי בנסטור כשלפני קפה פושר. סיפרתי עליו לג'ף וסקרתי את ההיסטוריה הקצרה והסוערת של מגעינו העסקיים. ג'ף היה עסוק בהברקה של אחת הכוסות, הקשיב עד הסוף ואז שאל אותי, "אתה נקי עכשיו?"
"מסמים, אתה מתכוון?"
"נכון."
"כן."
הוא הניח את הכוס ליד שורה של כוסות מבריקות אחרות ואמר, "אז שיילך להזדיין."
"זה קצת אכזרי מצדך."
ג'ף הסתכל לי ישר בעיניים, השתהה ולבסוף אמר, "הוא מכר סמים. חלאת המין האנושי."
"אני די חיבבתי אותו."
"כזה אתה, ג'ק, תמיד חייב להיות יוצא דופן."
איך אפשר להגיב על אמירה כזאת?
בהמשך הבר ישב הזקיף הנצחי, שכמוהו יש תמיד בפאבים איריים, תמיד עם כוס חצי מלאה לפניהם - או חצי ריקה, תלוי בנקודת המבט שלך. הם מדברים רק לעתים נדירות, להוציא הערות מזדמנות על מזג האוויר כמו, "השנה כבר לא יהיה לנו קיץ."
משחקי גביע העולם בכדורגל הסתיימו לא מזמן. תיאוריות קונספירציה, קוונים מפוקפקים ושופטים מרושעים תרמו לתצוגת כדורגל זוועתית. הזקיף אמר, "לקמרון הגיע לזכות."
הבטתי בו והוא הוסיף, "שמתי כסף על איטליה. חמישה שערים נפסלו. בושה וחרפה."
העניין הוא שהזקיף צדק, אבל הוא לא אהב שמסכימים איתו, אז הסתפקתי בחיוך נייטרלי. הוא נראה מרוצה מהתגובה והמשיך לבהות במשקה שלו. אני לא יודע מה הוא קיווה למצוא שם. אולי את המספרים הזוכים בלוטו, אולי את משמעות החיים. שאלתי את ג'ק, "כמה אני חייב לך על הקפה?"
"שום דבר, חבר."
"מה שלום סרינה מיי?"
"היא מנסה ללכת, זה בטח יקרה בקרוב."
"תשמרו על עצמכם."
ביציאה מהבר רכסתי היטב את מעיל השוטרים הוותיק שלי, המיועד לכל מזג אוויר. גשם קל החל לטפטף, שום דבר רציני. חבורה של דרום־קוריאנים חלפה על פניי, מסוחררת עדיין מאירועי המונדיאל. הם לבשו ז'קטים שבגבם נכתב, 'סיאול שולטת'.
שכן־לשעבר שלי מהימים שבהם גרתי בהידן ואלי ישב על ספסל ליד מלון גרייט סאת'רן. הוא קרא לי ואני ניגשתי אליו. זה מה שהיה לו לספר לי: "אתה יודע שאני לא יודע לשיר, אבל אתמול בלילה הלכתי לבר מקסוויגן ושתיתי קצת יותר מהרגיל. בחורה נורבגית עם פנים קפואות כאלה התחילה איתי ופתאום התחלתי לשיר את 'לחיי הזמנים הטובים'." הוא הפסיק לדבר ונענע בראשו כמוקסם ומשתאה מסיפורו שלו. ידעתי שווילי נלסון הופיע לא מזמן בקילקני, וסיפר לקהל העליז שהוא זקוק לכסף כדי לשלם את חשבון החשמל. השכן־לשעבר המשיך. "היא חשבה שהשיר מקסים, אז אמרתי לה שאני כתבתי אותו. היא האמינה לי, באלוהים, ואני זיינתי אותה ליד מועדון השייט. בחיים לא קרה לי דבר כזה. חבל שלא התחלתי לשיר לפני שנים. מה אתה אומר?"
"ווילי הוא המלך."
עזבתי אותו לנפשו, להרהר במסתרי המוזיקה והנשים. היה כיף ללכת, ורק השתדלתי לא להסתכל על הפאבים השונים בדרך. הפיתוי של המשקה ארב לי בכל רגע ובכל פינה. חציתי את הגשר וזיהיתי מישהו ליד הפח שבו משליכים בגדים ישנים לנזקקים.
הוא צעק, "יו, ג'ק!"
הכרתי אותו כל חיי. בבית הספר הוא הצטיין בלימודי הנצרות ושלט באירית ובאנגלית במידה שווה. בבגרותו היה לצייד ודייג.
"מה המצב, מיק?"
הוא חייך בעגמומיות והצביע לעבר הנהר. איש עם ציוד דיג יקר עמד כשהוא שקוע במים עד מותניו וחיכה לטוב.
"המצב חרא," סיכם מיק.
"כן?"
"עולה הון לקבל רשיון דיג ליום אחד, וחוץ מזה צריכים למסור חצי ממה שתפסת."
משהו הטריד אותי ושאלתי, "מה קורה אם תופסים רק דג אחד?"
מיק צחק צחוק שכולו רשעות ואמר, "במקרה כזה, אכלת אותה בגדול."
מיק היה לוכד דגי הסלמון הטוב ביותר ממערב לנהר השאנון. הוא רכן לעבר תרמילו, הוציא בקבוקון ובאגט, הושיט לי אותם ושאל, "רוצה ביס?"
"לא, תודה, אני בסדר."
"אז תשתה משהו. זה יחמם אותך, ירקיד לך את הדם."
הרגשתי את לבי מזנק בקרבי ושאלתי, "מה יש בזה?"
"מרק עוף וקצת ויסקי."
הפיתוי היה גדול, הושט היד וגע בו, אבל איכשהו סירבתי בנימוס.
הוא קירב את הבקבוקון אל פיו וגמע ביניקה עמוקה. אני נשבע שעיניו התגלגלו לאחור בחוריהן כשהוא הכריז, "וואו!". קינאתי בו. מה יכול להשתוות להלם כזה של חמימות שמכה לך בבטן?
"שמעתי שאתה לא שותה," הוא העיר.
אישרתי את השמועה בניד ראש אומלל, והוא שלח שוב את ידו אל תוך התרמיל ושאל, "רוצה אחד?"
הוא הושיט לי לוח שנה עם ציור של הלב הקדוש בשער ואמר, "זה רק לחצי שנה, כדי שלא תאבד את החצי השני."
אני איבדתי כבר חצי חיים. דפדפתי וראיתי שבכל עמוד מופיע איזה פתגם דתי. בדקתי מה הפתגם להיום.
'אמונה אמיתית מובילה לצדק.'
למיטב נסיוני דווקא לא, אבל שיהיה.
רציתי להחזיר לו את הלוח, אבל מיק סירב. "לא," הוא אמר. "זאת המתנה שלי. אתה הולך לכנסייה, נכון? אז זה מושלם."
התחשק לי לתקוע לו אגרוף בפה. גלאווי היא עיר רב תרבותית ורב גזעית, אבל ביסודה היא נשארה עיירה קטנה עם מנטליות של כפר. כולם יודעים עליך הכול כל הזמן. תחבתי את לוח השנה בכיס וסיננתי, "נתראה, מיק."
הוא חיכה שאתרחק קצת ורק אז הסתכן בקריאה, "תתפלל בשבילנו, טוב?"
הבחנתי בצעיר בלונדיני ממול. הוא נעץ בי מבטים. התעלמתי.