תבונתם של בעלי החיים

פתח דבר 

גדלתי בשנות ה־50 בתל אביב, בשכונת נווה צדק. לא רחוק מביתי, ברחוב יהודה הלוי, בין תחנת המשטרה לבית המשפט, היתה גדר עץ עם חריצים שדרכם יכולתי להציץ אל הצד השני, שבו היו כלובים ובתוכם בעלי חיים. שם היה מקומו הראשון של הגן למחקר זואולוגי של אוניברסיטת תל אביב, שאף הורשיתי לעתים להיכנס אליו, ובעלי החיים שם שבו את לבי אפילו יותר מתקתוקי מכונות הכתיבה של כותבי הבקשות, אשר הדפיסו מסמכים עבור בית המשפט הסמוך. הורי ואחַי ראו את משיכתי לבעלי חיים, והספרים שקנו לי על טבע הארץ, מאת עזריה אלון, אליעזר שמאלי, עוזי פז ואחרים, הם שבסופו של דבר הובילו אותי ללימודי הזואולוגיה.

בתואר הראשון מצאתי את עצמי משוטט שוב בין שבילי הגן הזואולוגי, שבינתיים גדל ועבר מרחוב יהודה הלוי לשכונת אבו כביר, לפני שהתמקם במקומו הנוכחי בקמפוס האוניברסיטה ברמת אביב. זכיתי ללמוד אצל אבותיו של תחום הזואולוגיה בארץ - פרופ' אילן גולני, ממייסדי התחום של חקר התנהגות בעלי החיים (אֵתוֹלוֹגְיָה) בישראל, שהיה המנחה שלי בלימודי לתואר השני והשלישי, פרופ' אלעזר כוכבא, פרופ' היינריך מנדלסון, פרופ' לב פישלזון, פרופ' יורם יום־טוב ופרופ' יוסי טרקל. כולם העשירו את עולמי והקנו לי ידע ועין חדה ורגישה לעולמם של בעלי החיים. בהמשך התקבלתי כחבר בבית הספר לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב וסגרתי מעגל כאשר כיהנתי במשך כמה שנים כמנהל האקדמי של הגן הזואולוגי, שפתח לי את הפתח לעולמם המופלא של בעלי החיים עוד בילדותי. כך ניתנה לי האפשרות ללמוד וללמד על התנהגותם של בעלי החיים, ואת שלמדתי על תבונתם אני מביא בספר זה.

במשך שנים האיצו בי הסטודנטים במעבדתי להעביר את הידע שצברתי על תבונתם של בעלי החיים, עד שלפני כעשר שנים נכנעתי והתחלתי ללמד קורס שנקרא "קוגניציה בבעלי חיים". הקורס היה לאחד המבוקשים ביותר, עם מאות תלמידים בכל שנה, בעיקר לאחר שתלמידותי, ד"ר זוהר חגבי וד"ר אלכס דורפמן, סייעו להעביר אותו למתכונת מקוונת. ד"ר דורפמן התלוותה אלי גם בהכנת ספר זה, והיא שהוסיפה לו את האיורים הנאים שתראו בהמשך.

המרכז הביולוגי־פדגוגי שנהפך לימים לגן הזואולוגי במקומו הראשון, ברחוב יהודה הלוי בתל אביב הקטנה

ב־1872 פרסם מנדלי מוכר ספרים (ששמו היה אז שלום יעקב בן חיים־משה אברמוביץ') תרגום לעברית של סדרת ספרים על בעלי חיים בשם "תולדות הטבע". הוא תיאר אותה כעוסקת בשלושה דברים שעליהם העולם עומד: "על החי ועל הצומח ועל הדומם". בהקדמה ל"בהמות", אחד הספרים בסדרה, כתב: "יהיו מתמיהים על ספרי זה ובעקימת־שפתים יאמרו: בזמן שסופרי ישראל שוקדים על תקנת בני עמנו במאמרים ובעצות טובות... בא זה ומטפל לפנינו בבהמות! מי שיצא מן הכלל, יאמרו, יצא גם מדעתו ומשוגע הוא". בהמשך סיכם את עמדתו: "ידברו עלי מה שידברו ככל העולה על רוחם, ואני אלך לי לבעלי־החיים ואדבר על הבהמות..." ברוח דבריו אלה, גם בספר זה איני מדבר על עניינים אשר מצויים ברום עולמם של בני האדם, אלא על עולמם של בעלי החיים, תוך הבאת דוגמאות רבות לתבונתם.

הערכת תבונתם של בעלי החיים מתבצעת לרוב בעזרת כלים שפותחו לבחינת התבונה בבני אדם. כך אנו מקווים לקבל תשובה לשאלה אם התכונה הנבדקת ייחודית לבני האדם או מצויה גם בבעלי חיים. גישה כזאת ממריאה לרוב אל המרחב הפילוסופי ולשאלה אם האדם הוא נזר הבריאה או, לחלופין, אינו אלא קוף שעלה לגדולה, כפי שהציע החוקר דזמונד מוריס. בספר זה אמנע מהגלישה לפילוסופיה ואתמקד בנקודת המבט שלי כחוקר שמתבונן בהתנהגותם של בעלי החיים ומתפעם ממנה.

על חשיבותה של ההתבוננות למדתי חודשים ספורים לפני שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, כאשר רכשתי בדוכני שבוע הספר כמה ספרים על התנהגות בעלי החיים, שהיו מבוססים כולם על התבוננות. לאחר שקראתי אותם, ידעתי שזה מה שארצה לעשות כזואולוג. הדרך שהחלה אז הובילה אותי בסופו של דבר אל הספר הזה, שנהניתי להכין. קיבצתי אליו תיאורים רבים של בעלי חיים כפי שהם נגלים לעין המתבונן הסקרן והנרגש וכן תיאורים על אודות יכולתם ותבונתם המופלאה של בעלי החיים, ואני מקווה כי קריאתו תהיה מהנה ומחכימה.

תל אביב, תשפ"ד

מבוא

כמו רבים, גם אני נחשפתי כילד למשלי איזופוס, שנכתבו ביוון העתיקה לפני אלפי שנים ומביאים את סיפור מפגשיהם של הצב והארנבת, השועל והעורב, עכבר העיר ועכבר הכפר, האריה והעכבר ועוד. משלים אלה התגלגלו והיו השראה לסיפורים דומים בשפות ובתרבויות רבות (למשל, משלי לה־פונטיין בצרפתית או משלי קרילוב ברוסית).

במשלי איזופוס מתוארת התפעלותם של בני האדם מתבונתם של בעלי חיים שונים. אחד המשלים המפורסמים מספר על עורב שהיה צמא ומצא כד ובתחתיתו מים. מאחר שלא היה יכול להגיע אל המים, נטל אבנים והשליך אותן לתוך הכד. כך עלו פני המים עד שהעורב הגיע אליהם במקורו ושתה לרוויה. האם עורבים אכן מסוגלים לעשות מעשה תבוני כזה, או שמא מדובר רק בסיפור בדיוני לילדים?

כדי לבדוק אם עורבים ניחנו ביכולת לערוך קישור נסיבתי מעין זה, של העלאת גובה המים על ידי הכנסת אבנים לכד, ערכו מדענים את הניסוי הבא: לעורב הוצג צינור שקוף וצר שבתחתיתו מים, ועליהם צף אגוז שהוא אוהב במיוחד. ליד הצינור הניחו אבנים קטנות. והנה, ממש כמו במשלי איזופוס, העורב לקח במקורו את האבנים והטיל אותן, בזו אחר זו, לתוך הצינור ובו המים. כל שלושת העורבים שהשתתפו בניסוי התנהגו באופן דומה: תחילה התבוננו בצינור וכאילו למדו את הבעיה שניצבה בפניהם או חשבו עליה. לאחר מכן התחילו להטיל אבנים לתוך הצינור עד שפני המים עלו, כך שיכלו להגיע לאגוז. מרגע שהאגוז היה נגיש, חדלו העורבים להטיל אבנים, ולכן נראה כי הפעולה היתה מחושבת ולא אוטומטית. העורבים הבינו מה הבעיה הניצבת בפניהם, חשבו ומצאו שעל ידי הכנסת האבנים יעלו פני המים, וכך עשו עד שהגיעו לאגוז הנכסף. עוד נחזור בהמשך לניסוי זה, ובינתיים נסתפק בו כעדות לכך שבני האדם היו ערים לתבונתם של בעלי החיים כבר לפני אלפי שנים. ולמרות זאת, רק לקראת סוף המאה ה־20 פנו מדענים לחקור נושא זה בצורה מבוקרת, כיאה למדע.

קוגניציה היא מינוח כללי ליכולות מנטליות (שכליות), שכוללות תפיסה, זיכרון, תודעה, הכרה, למידה, כושר שיפוט, התארגנות במרחב ובזמן, יכולת חישובית, שימוש בשפה ועוד. תכונות אלה מתבטאות בהתנהגות מורכבת שקשה להסביר רק במונחי גירוי־תגובה. מכאן מניחים כי מאחוריה עומדת צורה כלשהי של חשיבה הגיונית (rationality) או יכולת שכלית (mind). אנו מכירים תכונות אלה מעצמנו, בני האדם, והשאלה היא אם גם בעלי חיים ניחנו בהן. ואמנם, חקר התנהגותם של בעלי החיים לווה מאז ומתמיד בשאלה מה ההבדל בינם לבני האדם.

אריסטו, גדול הפילוסופים של העת העתיקה, טען כי האדם הוא "חיה רציונלית", ומתוך כך השתמע כי בעלי החיים האחרים אינם רציונליים. אם נדלג מאות שנים קדימה, אל המאות ה־16 וה־17, נגלה כי גם הפילוסוף הידוע רנה דקארט טען שבני האדם נבדלים מבעלי החיים על יסוד ההנחה ששפה היא ההכרח לתבונה. לכן החשיב את בעלי החיים ל"מכונות חסרות נשמה". גם הדתות השונות התייחסו להבדל בין בעלי החיים לבני האדם. ביהדות ובאסלאם, למשל, האדם נברא בצלם אלוהים, ובנצרות ישוע הוא בנו של האל. בני האדם, שהם בתבנית האל, נבדלים מבעלי החיים. לעומת זאת, הבודהיזם מניח גלגול נשמות בין בעלי החיים לבני האדם, ומכאן שיש שוויון ביניהם.

את המפנה המדעי חולל צ'רלס דרווין, אשר טען כי בני האדם לא נבראו בנפרד או במיוחד והציע מנגנון שדרכו ניתן לראות את בעלי החיים ובני האדם על רצף אחד, כשההבדל ביניהם הוא רק ברמת ההתפתחות של התכונות ולא בתכונות עצמן.1 דרווין טען שהרצף ההתפתחותי חל גם על רגשות וכישורים שכליים אחרים, ומכך משתמע כי לבעלי חיים יש חלק מהרגשות, מיכולות החשיבה, מהזיכרון ומהשפה שיש לבני האדם. לטענתו זו של דרווין קמו מתנגדים רבים, בעיקר בכל הנוגע ליכולות השכליות. בין היתר נטען כי גם אם בעלי החיים ובני האדם מצויים על אותו רצף התפתחותי, הפער השכלי ביניהם כה גדול, עד כי לפחות בתחום הקוגניציה לא ניתן לראותו כרצף. כשמדברים על מורשת דרווין, צריך לזכור כי בעלי החיים עשויים לתפוס בצורה שונה את העולם ואת המציאות, שמבחינתנו היא אובייקטיבית. במילים אחרות, העולם כפי שאנו רואים ותופסים אותו אינו בהכרח העולם שבעלי החיים רואים ותופסים.

ג'ורג' ג'ון רומאנס (Romanes), ששימש עוזר המחקר של דרווין בשנותיו האחרונות, היה ככל הנראה הראשון שהציע לחקור אינטליגנציה בבעלי חיים.2 הוא ניסה להציג את חייהם המנטליים של בעלי חיים תוך ידיעה כי בידינו כלים מוגבלים מכדי להסיק על קיומן של מחשבות אצלם רק על בסיס התנהגותם. עם זאת, הוא הציע כי מאחר שבעלי חיים מסוגלים ללמוד, יש להם בהכרח גם חיים תבוניים. עוד טען רומאנס כי יש לבחון את התנהגות בעלי החיים תוך שאנו מציבים את עצמנו במצבם ומביאים בחשבון את גודלם, את יכולתם החושית ואת יכולת התנועה שלהם. למעשה הוא היה אביו מולידו של חקר התבונה של בעלי החיים, וגישתו היתה מהפכנית לזמנו: הנחה על הקשר בין למידה לחיים מנטליים שימשה באותה עת כצידוק לקיומם של חיים מנטליים בבני אדם, בעוד שלבעלי חיים ייחסו רק את היכולת להגיב לגירויים. בהמשך לעבודתו של רומאנס צמח תחום הפסיכולוגיה ההשוואתית, שהמחקרים שהתקיימו במסגרתו ניסו להעריך אינטליגנציה בבעלי חיים. בעשורים האחרונים התגבשו מחקרים אלה לתחום של קוגניציה בבעלי חיים, שבו ניתן למצוא השפעות מהפסיכולוגיה, מהאקולוגיה ומהאתולוגיה.

‏אם כך, האם אנו יודעים מהי תבונה (שכליוּת) בבעלי חיים? יש הסבורים כי די להוכיח שבעל חיים יכול לחוש כאב כדי להניח קיום של מודעות עצמית, שהיא פן חשוב של שכליות. אחרים סבורים כי יש להוכיח לשם כך את קיומה של יכולת לעיבוד מידע מורכב אצל בעלי החיים. הטענה השכיחה ביותר נגד ייחוס תבונה לבעלי חיים היא שמדובר בהַאֲנָשָׁה (anthropomorphism), כלומר ניסיון להסביר את התנהגותם של בעלי החיים במונחים אנושיים: הם שמחים, הם מפחדים, הם עצובים וכיוצא באלה. אכן, הנטייה לייחס לבעלי החיים תכונות וכוונות אנושיות היא טבעית ומובנת מעצם העובדה שאנחנו, וככל הנראה גם בעלי החיים, רואים את האחרים דרך עצמנו. אנו רואים את העולם דרך זווית הראייה שלנו ומתארים את התנהגות בעלי החיים במונחים שאנו מכירים מעצמנו.

לכן ההאנשה כה שכיחה בתרבות האנושית ומגולמת באינספור סיפורים ומשלים (כמו משלי איזופוס שהזכרתי קודם). בסיפורים האלה, בעלי חיים מדברים זה עם זה בשפת אנוש ואמורים ללמד בני אדם כיצד לנהוג בתבונה. בתנ"ך, הנחש מדבר עם חוה, ואלוהים פותח את פי האתון כדי שתייסר את בלעם על שהכה אותה. בעלי חיים מתוארים כבני אנוש ב"חוות החיות" מאת ג'ורג' אורוול, ב"עליסה בארץ הפלאות" של לואיס קרול, בתוכניות טלוויזיה לילדים, דוגמת "פרפר נחמד" או "רחוב סומסום", ובסרטים כגון "מלך האריות", "מדגסקר" ו"עידן הקרח". אין פלא שההאנשה השפיעה ומשפיעה גם על חקר התנהגותם של בעלי החיים, אך השאיפה היא לנסות לנטרל כל פרשנות מעין זו. באשר לתבונתם של בעלי החיים, כמעט אין כלים אחרים להעריך אותה אלא על רקע תבונתם של בני האדם. הבעיה היא שהכלים שפותחו לבני אדם לא בהכרח מתאימים להערכתה בבעלי חיים.

במשך שנים רבות הניחו כי התנהגות בעלי החיים מבוססת על תגובה אוטומטית לגירויים ואין מאחוריה כל חשיבה או החלטה מושכלת. גישה זו הציגה את בעלי החיים כמכונה פשוטה שמגיבה לגירויים בצורה קבועה ("מכונה חסרת נשמה", כפי שאמר דקארט, כזכור). לכן, כאשר טוענים לתבונה מאחורי התנהגות מסוימת, צריך להראות שהתנהגות זו אינה סדרה של תגובות אוטומטיות לגירויים וכי יש מאחוריה חשיבה או החלטה מושכלת. הבעיה היא שלא פעם, אחרי שמתפרסם ניסוי שמעיד על תבונה, שבים ובודקים ואז מוצאים כי ניתן להסביר את ההתנהגות גם כסדרה של תגובות אוטומטיות ולכן אין לראותה כמייצגת תבונה.

בספר זה אני מציג את תבונתם של בעלי החיים בעיקר דרך האתולוגיה, כפי שמכונה חקר התנהגותם. אשאל שאלות מסקרנות, כמו האם בעלי חיים מבינים מה מתחולל בראשו של האחר? האם יש להם הכרה עצמית ("תפיסת אגו")? האם הם יודעים לספור? האם הם מלמדים זה את זה? כיצד הם יודעים לשתף פעולה תוך הבנת תפקידם? האם יש להם רגשות כמו אהבה וקנאה? והאם הם מתאבלים או מתאבדים? על שאלות אלה ואחרות אענה דרך שורת מחקרים שנערכו בעיקר בשנים האחרונות, עם פריחתו של המחקר על אודות תבונתם של בעלי החיים, ובליווי תרשימים מאירי עיניים.

בפרקים הבאים תוכלו למצוא תיאור מפורט של התנהגויות שבבסיסן תבונה, כגון שימוש בכלים, היכולת לתכנן את העתיד, תודעה, רגשות ותרבות. כל אחד מהנושאים מוצג מהרמה הבסיסית, שככל הנראה אינה מחייבת חשיבה, עד לרמה המורכבת ביותר, שבה מציגים בעלי החיים התנהגות שמזכירה את התנהגותנו שלנו, בני האדם, במצבים דומים. אני מקווה כי הספר יחשוף בפניכם כי לפחות לחלק מבעלי החיים יש תכונות שדומות לאלה של בני האדם. הדרך הזאת תוביל אותנו לשאלה המסכמת את הספר - מהו מוֹתַר בני האדם על בעלי החיים?

פרק ראשון

רגשות בבעלי חיים
האם הם צוחקים, אוהבים ומתאבלים?

אהבת הורים לצאצאים - הבסיס להתפתחותן של כל צורות האהבה

עם פרוץ מגפת הקורונה, מדינות רבות גזרו על התושבים בידוד ואיסור יציאה מהבית. מצד אחד היתה לבידוד השפעה רגשית קשה על רבים, ובעיקר על אוכלוסיות מבוגרות. מצד אחר הביא הבידוד לפריחה בשיחות וידיאו, שאפשרו לשוחח דרך הרשת פנים אל פנים, הקלו מאוד את הבדידות ואפשרו גישה של שירותי הרווחה למי שנזקקו להם.³ לאחר הקורונה החליט הארגון האמריקאי "גן הילדים של התוכים"⁴ לנסות להעשיר חיים של תוכים שמשמשים כחיות מחמד בעזרת ההשפעה המיטיבה של שיחות וידיאו. תוכים הם חברתיים, אבל עשרות אלפים מהם גדלים כחיות מחמד ברחבי אמריקה וסובלים ממועקה משום שהם לבדם. כדי להקל את בדידותם הכינו אנשי "גן הילדים של התוכים" אתר ובו הנחיות כיצד ללמד תוכי להתקשר על ידי מגע בטאבלט אל תוכי אחר, שזמין מצדו השני של הקו. בעזרת הנחיות אלה למדו התוכים להתקשר ו"לשוחח" עם התוכי שעל המסך - כלומר לשיר, לשחק מולו, להראות לו חפצים ולחקות את פעולותיו. הם אפילו למדו לבחור את התמונה של התוכי־חבר שאיתו ברצונם "לשוחח" מתוך תמונות כל ה"חברים" שאיתם שוחחו בעבר והיו זמינים באותו רגע לשיחת וידיאו, ממש כפי שאנו בוחרים מאנשי הקשר שלנו.

בכל פעם שהתוכי רצה לקיים שיחת וידיאו, הוא היה מצלצל בפעמון מיוחד שהותקן עבורו, וכך קרא לבעליו, שבא והפעיל את המסך, והתוכי בחר חבר וניהל איתו "שיחה". לדברי בעליהם של התוכים, נראה שהאפשרות "לשוחח" עם תוכים אחרים שיפרה את התנהגות התוכי שלהם, שהחל לעסוק יותר בטיפוח עצמי (סירוק הנוצות) והפגין חברתיות רבה יותר כלפיהם.⁵ מן ההקבלה הזאת בין התגובה הרגשית לשיחות וידיאו אצל תוכים ואצל בני אדם ניתן להסיק כי קיים דמיון ברגשות בין בני אדם לבעלי חיים, בדיוק כפי שטען דרווין.⁶

את הרגשות נהוג לחלק לרגשות בסיסיים ולרגשות מורכבים. רגשות בסיסיים הם מולדים, ורפלקסיביים. חלק מהמסלולים העצביים של רגשות אלה במוח ברורים וידועים, והם קשורים בעיקר לאזור במוח שנקרא המערכת הלימבית, ובמיוחד לחלק של מערכת זו שנקרא אמיגדלה. המערכת הלימבית כוללת אזורי מוח עתיקים יחסית, שמפותחים גם בבעלי חיים, מה שתומך בקיומם של רגשות בסיסיים גם אצלם. מספר הרגשות הבסיסיים שנוי במחלוקת ונע בין ארבעה לשמונה. מקובל להניח כי פחד, גועל, שמחה, הפתעה, כעס ועצב הם רגשות בסיסיים. יש הנוהגים לבצע חלוקות משנה. כך למשל פחד מתפצל לחשש, עצבנות, דאגה, בהלה, אימה, בעתה ופלצות, שהם כולם דרגות שונות של פחד. גם גועל כולל דרגות ביטוי שונות, כגון הסתייגות, רתיעה, בחילה, תיעוב ומיאוס.

רגשות מורכבים הם ככל הנראה תמהיל של רגשות בסיסיים וכוללים אהבה, שנאה, קנאה, צער, חרדה, תסכול, אמפתיה ודיכאון. הם קשורים כנראה לאזורים במוח שמפותחים יותר בבני אדם (למשל, קליפת המוח, הקורטקס), ולכן לא ברור אילו מהם קיימים בבעלי חיים, ואם הם אכן קיימים, האם הם באים לידי ביטוי בצורה דומה לזו שקיימת בבני אדם. למשל, אם מניחים שיש אהבה בבעלי חיים, האם הם אוהבים בעוצמה דומה לזו של בני אדם?

מקובל להגדיר רגש (emotion) כביטוי למה שניתן לראות, לתאר ואפילו למדוד, והוא לרוב תגובה לתחושה (feeling), שהיא מצב סובייקטיבי פנימי שאינו גלוי לעין. לכן, בעוד שתחושה היא נחלתו של מי שמרגיש אותה בלבד, ברגש ניתן לצפות ואפילו למדוד אותו באנשים שונים ואולי גם בבעלי חיים. בפרק זה לא נעסוק בתחושות שניתן לייחס לבעלי חיים (הרי אפשר להניח שבעל חיים חש כאב או הנאה), אלא רק ברגשות שהם מפגינים בגלוי או שניתן למדוד.

ב־2008, במחקר שנערך בארצות הברית, פנו אל בני אדם שגידלו בעלי חיים שונים ושאלו אם הם מזהים בהם עצב, כעס, שמחה ופחד. בין 90 ל־100 אחוז מבני האדם שמגדלים כלבים, חתולים, סוסים וציפורים אמרו כי הם יכולים לזהות בוודאות רגשות אלה בבעלי החיים שלהם.⁷ רבים הוסיפו כי הם יכולים לזהות רגשות מורכבים יותר כמו אשמה, אמפתיה וגאווה. 80 אחוז ממגדלי הכלבים או הסוסים טענו כי הם מזהים התנהגות המעידה על קנאה, שאף היא נחשבת לרגש מורכב. ובכן, חוכמת ההמונים על פי ממצאי מחקר זה קובעת באופן חד־משמעי כי יש בבעלי חיים רגשות בסיסיים ומורכבים, אך מה באשר לחוכמת המדע? האם, כפי שנדרש במדע, ניתן להוכיח מעל לכל ספק את קיומם של רגשות בבעלי חיים? לפחות לגבי חלק מהרגשות, התשובה המדעית ברורה מאוד: כן! בלי להיכנס להבחנה בין רגשות בסיסיים למורכבים, מניחים כי הרגשות שקיימים בבעלי חיים הם כאב, הנאה, פחד, שמחה, התרגשות, עצב, קנאה, כעס, תסכול וייאוש.

השאלה היא איך מודדים רגשות אלה.

בבני אדם ניתן להעריך רגשות בשלוש דרכים. הדרך הראשונה היא פשוט לשאול אדם מה הוא מרגיש, והוא עונה שהוא מפחד או שמח, למשל. הדרך השנייה היא למדוד מאפיינים פיזיולוגיים - לדוגמה, למדוד הורמונים שמופרשים בשעת פחד או הנאה. ואולם, חלק מהמשתנים הפיזיולוגיים אינם חד־משמעיים. דופק הלב, למשל, עולה כאשר מפחדים ולכן יכול לשמש מדד לפחד, אבל הוא עולה גם כאשר שמחים - אז איך אפשר לדעת רק ממדידת הדופק אם שמחים או מפחדים? הדרך השלישית להערכת רגשות היא להתבונן בהתנהגות ולאפיין אותה. למשל, אדם מפוחד קופא במקומו או בורח ממה שמפחיד אותו. להבדיל, אדם שמח מרקד בהליכתו ומחייך מאוזן לאוזן. מאחר שאיננו יכולים לשאול בעלי חיים איך הם מרגישים וגם המדידות הפיזיולוגיות אינן חד־משמעיות, ההתנהגות היא הכלי העיקרי שיכול לשמש להערכת רגשות אצלם,⁸ אף שיש כאלה הסבורים כי גם לכלים הפיזיולוגיים שמור מקום חשוב.⁹

למרות הרתיעה שעדיין קיימת מעיסוק מדעי ברגשות בבעלי חיים, בעיקר בשל הקושי למדוד ולבסס אותם כעובדה על פי אמות המידה המקובלות במדע, התגבשו שתי דרכים עיקריות לחקר הרגשות בהם.¹⁰ הראשונה היא חיפוש המנגנון של הרגשות. כלומר, לבדוק אם המנגנון שמפעיל רגש מסוים בבעלי חיים מפעיל אותו גם בבני אדם. כך למשל חקרו ומצאו כי המסלול העצבי של התגובה במוח לפחד זהה בבעלי חיים ובבני אדם, ולכן ניתן להניח כי הרגש הזה זהה בבעלי חיים ובבני אדם. הדרך השנייה היא להתמקד בתפקיד ולבדוק אם לרגש מסוים יש את אותו התפקיד הן בבני אדם, הן בבעלי חיים. למשל, תפקיד הפחד אצל בני אדם הוא אזהרה והגנה מפני סכנה, וכך גם בבעלי חיים רבים.

שלא כמו בדוגמה של פחד, לעתים ניתן להוכיח דמיון רק במנגנון העצבי או רק בתפקיד. דוגמה לדמיון אפשרי בתפקיד היא של תמנון שהוחזק באקווריום ונהג לאכול ביצים טריות שקיבל על ידי יניקת תוכנן. כאשר יום אחד קיבל בטעות ביצה רקובה, הוא השליך אותה בחוזקה על המטפלים המופתעים.¹¹ כאן ניתן להניח כי התנהגות התמנון מבטאת כעס. עוד דוגמה היא ניסוי שבו החזיקו שני קופי קפוצ'ין (שני זכרים או שתי נקבות) משני צדיה של מחיצה שקופה, וכל אחד מהם היה צריך למסור לחוקרת חלוק אבן ובתמורה לקבל או פלח מלפפון או ענב. קופים אוהבים לאכול מלפפונים וגם ענבים, אך מעדיפים ענבים. בתמורה לאבן נתנו לאחד הקופים מלפפון בעוד שלקוף השני נתנו ענב. כאשר ראה מקבל המלפפונים כי השני מקבל ענבים, הוא החל להשתולל ואף השליך את פלחי המלפפון על החוקרת.¹² את ההתנהגות הזאת של זעם פירשו החוקרים כתגובה לאי־צדק, צורה של קנאה, שהיא רגש מורכב. אגב, בשם התקינות הפוליטית דאגו החוקרים לטשטש את הממצא שעיקר התקפי הזעם היו בניסויים שבהם השתתפו נקבות ולא באלה שבהם השתתפו זכרים... הבעיה עם הפרשנות להתנהגות זו של הקופים היא שמדובר בהאנשה - כלומר, הטענה לתחושת קיפוח ואי־צדק היא בעיני החוקרים ואינה בהכרח מה שהרגישו הקופים. ואמנם, ניסיונות לשחזר את ההתנהגות בשימפנזה מצוי, בשימפנזה ננסי (מין שקטן מן השימפנזה המצוי ונקרא גם בונובו) ובאורנגאוטנים לא הצליחו, והקופים האלה קיבלו ברצון גם את התגמול הנחות,¹³ על פי הכלל המוכר: "מה שנותנים, תיקח".

כדי להסביר את ההבדלים בין הניסויים השונים הוצע כי הבדלי אישיות בין הקופים הם שמכתיבים קבלה או דחייה של תגמול נחות.¹⁴ דוגמה זו מראה את הקושי בניסיון להבין ולתאר רגשות בבעלי חיים, בעיקר כאשר מנסים לעשות זאת לא בדרך של מנגנון פיזיולוגי, אלא כאשר מייחסים להתנהגות בעלי החיים תפקיד דומה לזה שיש להתנהגות דומה בבני אדם. עוד דוגמה לכך היא התנהגותם של שועלים, שכמו בעלי חיים אחרים בשבייה הפגינו התנהגות סטריאוטיפית של תנועה מהירה הלוך ושוב בחזית הכלוב לקראת הזמן שבו סיפקו להם את ארוחתם. הסבר אחד היה שמדובר בהתרגשות בשל הציפייה לאוכל, אך הוצע גם הסבר הפוך, שההתרגשות נובעת מהתסכול הכרוך בהמתנה למזון.¹⁵ עקב קשיים מעין אלה בהבנת רגשותיהם של בעלי חיים, ספרים שעוסקים בקוגניציה של בעלי חיים נמנעים בדרך כלל מדיון בנושא, או לחלופין דנים בו בקיצור רב.

כאן דווקא נעסוק בהרחבה בשלושה הקשרים של רגשות בבעלי חיים: צחוק (כביטוי רגשי להומור ולשמחה), אֵבֶל ואהבה.

המשך הפרק בספר המלא