חץ הכסף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חץ הכסף

חץ הכסף

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: The Silver Arrow
  • תרגום: גילי בר־הלל סמו
  • איור: טרייסי נישימורה בישופ
  • הוצאה: הקיבוץ המאוחד
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2024
  • קטגוריה: ילדים ונוער, נוער צעיר
  • מספר עמודים: 236 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 39 דק'

לב גרוסמן

לב גרוסמן נולד בשנת 1969 והוא סופר ועיתונאי אמריקאי, כתב ומבקר ספרים בכיר במגזין טיים. גרוסמן כתב חמישה רומנים, בהם טרילוגיית רבי המכר של הניו יורק טיימס "הקוסמים", אשר תורגמה לשלושים שפות ועובדה לסדרת טלוויזיה. הוא מתגורר בניו יורק עם אשתו ושלושת ילדיהם.

תקציר

בהרפתקה סוחפת, אח ואחות יוצאים להציל את העולם ברכבת קסמים מלאה חיות נדירות

קייט ואחיה הצעיר טום חולמים לצאת להרפתקאות ולהציל את העולם, אבל זה אף פעם לא קורה להם. אפילו יום ההולדת האחד־עשר של קייט מסתמן כיום סתמי – עד שדודה המסתורי וחסר האחריות הרברט מפתיע אותה במתנה הכי לא צפויה שאפשר: קטר ענקי של רכבת קיטור בשם חץ הכסף.

ההורים של קייט וטום דורשים להחזיר את הרכבת מיד לשולח. אבל לקייט יש תוכניות אחרות – וכך גם לחץ הכסף!

עד מהרה יוצאים קייט וטום לנסיעה לארצות רחוקות על פסים קסומים ברכבת מלאה בחיות נדירות. ומי יודע? אולי בכל זאת הם יצילו את העולם.

פרק ראשון

הדוד הרברט הוא איש רע

רק שני דברים ידעה קייט על דודהּ הרברט: שהוא עשיר מאוד, ושהוא חסר כל אחריות.

וזהו. אפשר היה לצפות שתדע יותר - אחרי הכול, הוא היה דוד שלה - אבל העניין הוא שהיא בחיים לא פגשה את הדוד הרברט. אפילו תמונה שלו היא לא ראתה. הוא היה האח של אמא שלה, ואמא שלה והדוד הרברט לא הסתדרו.

שזה מוזר כשחושבים על זה. כלומר, לקייט היה אח צעיר ממנה, טום, והוא היה מגעיל ודוחה, אבל היה לה קשה לדמיין מצב שבו היא אפילו לא תיפגש אִתו מפעם לפעם, למשל. אבל נראה שבין מבוגרים קורים דברים כאלה.

הדוד הרברט אף פעם לא בא לבקר. הוא אף פעם לא צלצל. איפה הוא גר? מה הוא עושה כל היום? קייט דמיינה אותו עושה דברים מוזרים של עשירים, כמו לטוס לאיים נידחים ולאסוף חיות מחמד נדירות ואקזוטיות, או נגיד לקנות עוגת חתונה של שלוש קומות ולאכול את כולה בכוחות עצמו. זה מה שהיא הייתה עושה במקומו.

אבל כל הסיפור היה תעלומה גדולה. רק דבר אחד ברור עלה ממה שהוריה של קייט סיפרו על דוד הרברט, וזה שהוא בטלן, ושיש לו יותר מדי כסף בלי שום חוש של אחריות. קייט תהתה איך אדם כה בטלן וחסר אחריות הצליח להשיג כל כך הרבה כסף, אבל מבוגרים אף פעם לא מסבירים סתירות מסוג זה. הם תמיד רק משנים נושא.

זה לא אומר שהוריה של קייט היו הורים גרועים. ממש לא. אבל נדמה שהורות פשוט לא הייתה בראש מעייניהם. הם יצאו לעבודה השכם בבוקר וחזרו הביתה בשעה מאוחרת, ואפילו כשהיו בבית הם בעיקר בהו בטלפונים ובמחשבים שלהם ועשו פרצופים רציניים של עבודה. בניגוד לדוד הרברט, הם עבדו כל הזמן והיו אחראים להחריד, גם אם אף פעם לא נראה שזה מביא להם יותר מדי כסף.

אולי בגלל זה הדוד הרברט הרגיז אותם כל כך. כך או כך, אף פעם לא נראה שיש להם הרבה זמן פנוי בשביל קייט.

אבל לקייט היה המון זמן פנוי בשביל קייט. לפעמים אולי יותר מדי. היא יצאה לרכיבות על האופניים שלה, ושיחקה במשחקי מחשב, והכינה שיעורי בית, ושיחקה עם חברים, ומדי פעם היא אפילו שיחקה עם טום. היא לא הייתה מהילדים בכיתה שלה שהתברכו בכישרון מיוחד - נניח לציור, או לג'אגלינג עם ארבעה כדורים, או לזיהוי פטריות נדירות ויכולת להבחין בין אלו שמותר לאכול לאלו שיהרגו אתכם - אם כי היא רצתה מאוד כישרונות כאלה. היא קראה המון; הוריה נאלצו לדרוש ממנה, בתדירות מייגעת, לסגור את הספר בשעת הארוחה. הוריה שלחו אותה לשיעורי פסנתר ולשיעורי טניס (את טום הם שלחו לשיעורי צ'לו ולשיעורי ג'יו־ג'יטסו).

 

אבל היו ימים שבהם, בזמן שהִכתה בקלידים של הפסנתר העומד בסלון או הפציצה את דלת המוסך בחבטות פורהנד ובאקהנד, קייט חשה שעולה בה אי שקט. קוצר רוח. מה הטעם בכל זה? היא עדיין הייתה צעירה מספיק כדי שתצטרך לעשות רק דברים של ילדים, אבל היא גם הלכה ונהייתה גדולה מספיק כדי לרצות לעשות קצת יותר מאשר רק לשחק ולדמיין. היא הרגישה שהיא מוכנה למשהו מסעיר יותר. אמיתי יותר. משהו בעל משמעות.

אבל לא היה שום דבר. רק צעצועים ומשחקים וטניס ופסנתר. בספרים החיים מצטיירים תמיד כל כך מעניינים, אבל כשצריך ממש לחיות אותם, נדמה כאילו שום דבר מעניין לא קורה אף פעם. ושלא כמו בספרים, בחיים אי אפשר לדלג קדימה ולפסוח על החלקים המשעממים.

זאת כנראה הסיבה שבגללה, בערב יום ההולדת האחד־עשר שלה, קייט התיישבה וכתבה מכתב לדודהּ הרברט. וכך כתבה במכתב:

 

דוד הרברט היקר -

אף פעם לא פגשת אותי אבל אני האחיינית שלך קייט, ומכיוון שיש לי יום הולדת מחר ואתה עשיר ברמות אתה חושב אולי שתוכל לשלוח לי בבקשה מתנה?

בברכה,

קייט

 

בקריאה חוזרת, היא לא הייתה בטוחה שמדובר במכתב הנפלא ביותר שנכתב אי פעם, והיא לא הייתה בטוחה במאה אחוז שהמילה "בבקשה" הוצבה במקום הנכון במשפט. אבל היא כן חשבה שהמכתב מבטא את האמת הפנימית שלה, שלדברי המורה שלה ללשון והבעה זה מה שהכי חשוב. אז היא שלשלה את המכתב לתיבת הדואר. סביר להניח שאיש לא יקרא אותו בכל מקרה כי היא לא רשמה כתובת על המעטפה, כי היא לא ידעה איפה הדוד הרברט גר. ואפילו לא היה לה בול להדביק.

לכן היה מפתיע במיוחד כשכבר למחרת בבוקר הגיעה מתנה מהדוד הרברט. זאת הייתה רכבת.

קייט לאו דווקא רצתה רכבת. היא לא ממש הייתה בקטע של רכבות - זה היה יותר קטע של טום. קייט הייתה יותר בקטע של ספרים, ולגו, ו"חיוֹתוֹבּוּסִים" - מין חיות חמודות כאלה שנוהגות באוטובוסים, שכל הכיתה השתגעה עליהן ושגם קייט אהבה, מסיבה כלשהי שהתקשתה להסביר.

אבל יש להודות שהיא לא ביקשה מתנה מסוימת, וכנראה לדוד שלה פשוט לא היה המון ניסיון עם ילדים. אז קייט השתדלה לשמוח בחלקה.

מה שבאמת הפתיע בכל הסיפור היה ממדיה של הרכבת. כאילו, זאת הייתה רכבת ממש גדולה. זאת אומרת גדולה מכדי לשלוח בדואר. היא הגיעה לביתם בהובלה מיוחדת על משאית סמי־טריילר מחוזקת עם נגרר שטוח רוחב־וחצי על עשרים ושמונה גלגלים. טום ספר. היא הייתה ענקית ושחורה ומורכבת ברמה שלא תיאמן. למען האמת, היא בכלל לא נראתה כמו צעצוע, אלא כמו רכבת קיטור אמיתית וממשית בגודל מלא.

 

וכפי שהסביר הדוד הרברט, היא נראתה ככה כי זה בדיוק מה שהייתה.

הדוד הרברט הגיע למסור אותה אישית, במכונית טסלה בצבע צהוב־בננה, כה מעוצבת ומאובזרת שהיא נראתה כמו אחת ממכוניות המרוץ המיניאטוריות שטום אהב לשחק בהן. הוא היה שמן, עם שיער חום דליל ופרצוף עגול ונעים־הליכות. הוא נראה כמו מורה להיסטוריה או כמו מישהו שבודק כרטיסים בכניסה ללונה פארק. הוא נעל נעלי עור מבריקות בצבע כחול ולבש חליפה בצבע צהוב־בננה שהתאימה בדיוק למכונית שלו.

קייט וטום יצאו בריצה כדי ללטוש מבטים ברכבת. לקייט היה שפע של שיער חום חלק בתספורת קארה בקו הסנטר שלה, ואף קטן וסולד שהקנה לה מראה קל של נסיכה, אפילו שבעצם היא לא הייתה נסיכתית במיוחד. השיער של טום היה קצר ובלונדיני ומלא ציציות מזדקרות, כמו שרקן שבדיוק התעורר משינה, אבל גם לו היה אף כזה, שעל הפרצוף שלו נראה נסיכי ולא נסיכתי.

קייט כל כך הופתעה שהיא לא ידעה מה להגיד.

"הרכבת הזאת ממש גדולה," זה מה שיצא לה מהפה. אז זה כל מה שהיא אמרה.

"זאת לא כל הרכבת," הצטנע הדוד הרברט. "זה רק הקטר. וקרון השירות - ככה קוראים לקרון הפחמים שצמוד לקטר."

"כמה הוא שוקל?" שאל טום.

"מאה טון," ענה הדוד הרברט בקצרה.

"מה, בדיוק?" שאלה קייט. "כאילו, הוא שוקל ממש בדיוק מאה טון?"

"טוב, לא בדיוק," אמר הדוד הרברט. "הוא שוקל מאה ושניים טון. מאה ושניים נקודה שלושים ושש. טוב מאוד שאת מפקפקת במספרים עגולים מדי."

"ככה חשבתי," אמרה קייט, שאכן פקפקה.

אנשים לא קולטים עד כמה קטר של רכבת קיטור אמיתית הוא דבר עצום, עד שאחד כזה חונה ממש מול הבית שלהם. גובהו של הקטר היה כארבעה וחצי מטרים ואורכו חמישה־עשר מטרים, והיו לו פנס זרקור קדמי וארובה ופעמון ובלי סוף צינורות ובוכנות ומוטות וידיות ושסתומים. רק הגלגלים שלו היו גבוהים פי שניים מקייט.

גם אבא של קייט יצא מהבית. למעשה, רוב השכנים ברחוב של קייט יצאו כדי לבהות ברכבת. אביה נעמד כשידיו על מותניו.

"הרברט," הוא אמר. "מה לגרגמל הדבר הזה?"

הוא לא באמת אמר "מה לגרגמל", אבל את מה שכן אמר אי אפשר להדפיס בספר לילדים.

"זאת רכבת," אמר הדוד הרברט. "רכבת קיטור."

"את זה אני רואה, אבל מה היא עושה פה? על משאית? קרוב כל כך לבית שלי?"

"זאת מתנה בשביל קייט. ובשביל טום, אני מניח, אם לא אכפת לה לחלוק אִתו." דוד הרברט הסתובב אל קייט ואל טום. "לחלוק זה חשוב."

אין ספק שלא היה לו ניסיון רב עם ילדים.

"טוב, זאת מחווה יפה," אמר אבא של קייט ושפשף את סנטרו. "אבל לא יכולת פשוט לשלוח לה צעצוע?"

"אבל זה צעצוע!"

"ובכן, לא, הרברט. זה לא צעצוע. זאת רכבת אמיתית."

"אני מניח," אמר הדוד הרברט. "אבל טכנית, אם היא תשחק בזה, אז די בהגדרה זה בעצם גם צעצוע. אם תחשוב על זה."

אבא של קייט עצר וחשב על זה, וזאת הייתה טעות טקטית. מה שבעצם הוא היה צריך לעשות, חשבה קייט, זה לצאת מהכלים ולהזמין משטרה.

אבל לאמא שלה לא הייתה בעיה כזאת. היא יצאה מהבית בחמת זעם, צורחת בקולי קולות.

"הרברט, חתיכת אידיוט מגורמל שכמוך, מה לגרגמל אתה חושב שאתה עושה? תעיף מפה את הדבר הזה תכף ומיד! ילדים, רדו מהרכבת!"

את המשפט האחרון היא הוסיפה כי בזמן שכל זה התרחש, קייט וטום עלו על נגרר המשאית והתחילו לטפס על הקטר. הם לא היו מסוגלים להתאפק. עם כל הצינורות והמתגים והחישורים ומה שלא היה שם, זה נראה כמו קיר טיפוס.

הם ירדו באי רצון מהרכבת ונסוגו למרחק בטוח, אבל קייט לא הייתה מסוגלת להתיק ממנה את עיניה. הרכבת הייתה ענקית ושחורה ומסובכת, עם המון חתיכות מזדקרות שראו עליהן שהן עושות דברים מעניינים, ותא קטן וחמוד שאפשר היה לשבת בתוכו. היא נראתה גם מפחידה וגם מרתקת, כמו דינוזאור רדום. ככל שהסתכלת עליה יותר, כך היא נראתה מעניינת יותר.

והיא הייתה אמיתית. קייט הרגישה כאילו בדיוק לרכבת כזאת היא חיכתה כל חייה בלי לדעת לְמה היא מחכה. היא די התאהבה בה.

על דופן קרונית הפחם, באותיות שבלונה קטנות ולבנות, נכתבו המילים:

זה היה שמה של הרכבת. כתבו אותו, ואז ציירו חץ ארוך ודק שעבר דרך כל האותיות.

לב גרוסמן

לב גרוסמן נולד בשנת 1969 והוא סופר ועיתונאי אמריקאי, כתב ומבקר ספרים בכיר במגזין טיים. גרוסמן כתב חמישה רומנים, בהם טרילוגיית רבי המכר של הניו יורק טיימס "הקוסמים", אשר תורגמה לשלושים שפות ועובדה לסדרת טלוויזיה. הוא מתגורר בניו יורק עם אשתו ושלושת ילדיהם.

עוד על הספר

  • שם במקור: The Silver Arrow
  • תרגום: גילי בר־הלל סמו
  • איור: טרייסי נישימורה בישופ
  • הוצאה: הקיבוץ המאוחד
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2024
  • קטגוריה: ילדים ונוער, נוער צעיר
  • מספר עמודים: 236 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 39 דק'
חץ הכסף לב גרוסמן

הדוד הרברט הוא איש רע

רק שני דברים ידעה קייט על דודהּ הרברט: שהוא עשיר מאוד, ושהוא חסר כל אחריות.

וזהו. אפשר היה לצפות שתדע יותר - אחרי הכול, הוא היה דוד שלה - אבל העניין הוא שהיא בחיים לא פגשה את הדוד הרברט. אפילו תמונה שלו היא לא ראתה. הוא היה האח של אמא שלה, ואמא שלה והדוד הרברט לא הסתדרו.

שזה מוזר כשחושבים על זה. כלומר, לקייט היה אח צעיר ממנה, טום, והוא היה מגעיל ודוחה, אבל היה לה קשה לדמיין מצב שבו היא אפילו לא תיפגש אִתו מפעם לפעם, למשל. אבל נראה שבין מבוגרים קורים דברים כאלה.

הדוד הרברט אף פעם לא בא לבקר. הוא אף פעם לא צלצל. איפה הוא גר? מה הוא עושה כל היום? קייט דמיינה אותו עושה דברים מוזרים של עשירים, כמו לטוס לאיים נידחים ולאסוף חיות מחמד נדירות ואקזוטיות, או נגיד לקנות עוגת חתונה של שלוש קומות ולאכול את כולה בכוחות עצמו. זה מה שהיא הייתה עושה במקומו.

אבל כל הסיפור היה תעלומה גדולה. רק דבר אחד ברור עלה ממה שהוריה של קייט סיפרו על דוד הרברט, וזה שהוא בטלן, ושיש לו יותר מדי כסף בלי שום חוש של אחריות. קייט תהתה איך אדם כה בטלן וחסר אחריות הצליח להשיג כל כך הרבה כסף, אבל מבוגרים אף פעם לא מסבירים סתירות מסוג זה. הם תמיד רק משנים נושא.

זה לא אומר שהוריה של קייט היו הורים גרועים. ממש לא. אבל נדמה שהורות פשוט לא הייתה בראש מעייניהם. הם יצאו לעבודה השכם בבוקר וחזרו הביתה בשעה מאוחרת, ואפילו כשהיו בבית הם בעיקר בהו בטלפונים ובמחשבים שלהם ועשו פרצופים רציניים של עבודה. בניגוד לדוד הרברט, הם עבדו כל הזמן והיו אחראים להחריד, גם אם אף פעם לא נראה שזה מביא להם יותר מדי כסף.

אולי בגלל זה הדוד הרברט הרגיז אותם כל כך. כך או כך, אף פעם לא נראה שיש להם הרבה זמן פנוי בשביל קייט.

אבל לקייט היה המון זמן פנוי בשביל קייט. לפעמים אולי יותר מדי. היא יצאה לרכיבות על האופניים שלה, ושיחקה במשחקי מחשב, והכינה שיעורי בית, ושיחקה עם חברים, ומדי פעם היא אפילו שיחקה עם טום. היא לא הייתה מהילדים בכיתה שלה שהתברכו בכישרון מיוחד - נניח לציור, או לג'אגלינג עם ארבעה כדורים, או לזיהוי פטריות נדירות ויכולת להבחין בין אלו שמותר לאכול לאלו שיהרגו אתכם - אם כי היא רצתה מאוד כישרונות כאלה. היא קראה המון; הוריה נאלצו לדרוש ממנה, בתדירות מייגעת, לסגור את הספר בשעת הארוחה. הוריה שלחו אותה לשיעורי פסנתר ולשיעורי טניס (את טום הם שלחו לשיעורי צ'לו ולשיעורי ג'יו־ג'יטסו).

 

אבל היו ימים שבהם, בזמן שהִכתה בקלידים של הפסנתר העומד בסלון או הפציצה את דלת המוסך בחבטות פורהנד ובאקהנד, קייט חשה שעולה בה אי שקט. קוצר רוח. מה הטעם בכל זה? היא עדיין הייתה צעירה מספיק כדי שתצטרך לעשות רק דברים של ילדים, אבל היא גם הלכה ונהייתה גדולה מספיק כדי לרצות לעשות קצת יותר מאשר רק לשחק ולדמיין. היא הרגישה שהיא מוכנה למשהו מסעיר יותר. אמיתי יותר. משהו בעל משמעות.

אבל לא היה שום דבר. רק צעצועים ומשחקים וטניס ופסנתר. בספרים החיים מצטיירים תמיד כל כך מעניינים, אבל כשצריך ממש לחיות אותם, נדמה כאילו שום דבר מעניין לא קורה אף פעם. ושלא כמו בספרים, בחיים אי אפשר לדלג קדימה ולפסוח על החלקים המשעממים.

זאת כנראה הסיבה שבגללה, בערב יום ההולדת האחד־עשר שלה, קייט התיישבה וכתבה מכתב לדודהּ הרברט. וכך כתבה במכתב:

 

דוד הרברט היקר -

אף פעם לא פגשת אותי אבל אני האחיינית שלך קייט, ומכיוון שיש לי יום הולדת מחר ואתה עשיר ברמות אתה חושב אולי שתוכל לשלוח לי בבקשה מתנה?

בברכה,

קייט

 

בקריאה חוזרת, היא לא הייתה בטוחה שמדובר במכתב הנפלא ביותר שנכתב אי פעם, והיא לא הייתה בטוחה במאה אחוז שהמילה "בבקשה" הוצבה במקום הנכון במשפט. אבל היא כן חשבה שהמכתב מבטא את האמת הפנימית שלה, שלדברי המורה שלה ללשון והבעה זה מה שהכי חשוב. אז היא שלשלה את המכתב לתיבת הדואר. סביר להניח שאיש לא יקרא אותו בכל מקרה כי היא לא רשמה כתובת על המעטפה, כי היא לא ידעה איפה הדוד הרברט גר. ואפילו לא היה לה בול להדביק.

לכן היה מפתיע במיוחד כשכבר למחרת בבוקר הגיעה מתנה מהדוד הרברט. זאת הייתה רכבת.

קייט לאו דווקא רצתה רכבת. היא לא ממש הייתה בקטע של רכבות - זה היה יותר קטע של טום. קייט הייתה יותר בקטע של ספרים, ולגו, ו"חיוֹתוֹבּוּסִים" - מין חיות חמודות כאלה שנוהגות באוטובוסים, שכל הכיתה השתגעה עליהן ושגם קייט אהבה, מסיבה כלשהי שהתקשתה להסביר.

אבל יש להודות שהיא לא ביקשה מתנה מסוימת, וכנראה לדוד שלה פשוט לא היה המון ניסיון עם ילדים. אז קייט השתדלה לשמוח בחלקה.

מה שבאמת הפתיע בכל הסיפור היה ממדיה של הרכבת. כאילו, זאת הייתה רכבת ממש גדולה. זאת אומרת גדולה מכדי לשלוח בדואר. היא הגיעה לביתם בהובלה מיוחדת על משאית סמי־טריילר מחוזקת עם נגרר שטוח רוחב־וחצי על עשרים ושמונה גלגלים. טום ספר. היא הייתה ענקית ושחורה ומורכבת ברמה שלא תיאמן. למען האמת, היא בכלל לא נראתה כמו צעצוע, אלא כמו רכבת קיטור אמיתית וממשית בגודל מלא.

 

וכפי שהסביר הדוד הרברט, היא נראתה ככה כי זה בדיוק מה שהייתה.

הדוד הרברט הגיע למסור אותה אישית, במכונית טסלה בצבע צהוב־בננה, כה מעוצבת ומאובזרת שהיא נראתה כמו אחת ממכוניות המרוץ המיניאטוריות שטום אהב לשחק בהן. הוא היה שמן, עם שיער חום דליל ופרצוף עגול ונעים־הליכות. הוא נראה כמו מורה להיסטוריה או כמו מישהו שבודק כרטיסים בכניסה ללונה פארק. הוא נעל נעלי עור מבריקות בצבע כחול ולבש חליפה בצבע צהוב־בננה שהתאימה בדיוק למכונית שלו.

קייט וטום יצאו בריצה כדי ללטוש מבטים ברכבת. לקייט היה שפע של שיער חום חלק בתספורת קארה בקו הסנטר שלה, ואף קטן וסולד שהקנה לה מראה קל של נסיכה, אפילו שבעצם היא לא הייתה נסיכתית במיוחד. השיער של טום היה קצר ובלונדיני ומלא ציציות מזדקרות, כמו שרקן שבדיוק התעורר משינה, אבל גם לו היה אף כזה, שעל הפרצוף שלו נראה נסיכי ולא נסיכתי.

קייט כל כך הופתעה שהיא לא ידעה מה להגיד.

"הרכבת הזאת ממש גדולה," זה מה שיצא לה מהפה. אז זה כל מה שהיא אמרה.

"זאת לא כל הרכבת," הצטנע הדוד הרברט. "זה רק הקטר. וקרון השירות - ככה קוראים לקרון הפחמים שצמוד לקטר."

"כמה הוא שוקל?" שאל טום.

"מאה טון," ענה הדוד הרברט בקצרה.

"מה, בדיוק?" שאלה קייט. "כאילו, הוא שוקל ממש בדיוק מאה טון?"

"טוב, לא בדיוק," אמר הדוד הרברט. "הוא שוקל מאה ושניים טון. מאה ושניים נקודה שלושים ושש. טוב מאוד שאת מפקפקת במספרים עגולים מדי."

"ככה חשבתי," אמרה קייט, שאכן פקפקה.

אנשים לא קולטים עד כמה קטר של רכבת קיטור אמיתית הוא דבר עצום, עד שאחד כזה חונה ממש מול הבית שלהם. גובהו של הקטר היה כארבעה וחצי מטרים ואורכו חמישה־עשר מטרים, והיו לו פנס זרקור קדמי וארובה ופעמון ובלי סוף צינורות ובוכנות ומוטות וידיות ושסתומים. רק הגלגלים שלו היו גבוהים פי שניים מקייט.

גם אבא של קייט יצא מהבית. למעשה, רוב השכנים ברחוב של קייט יצאו כדי לבהות ברכבת. אביה נעמד כשידיו על מותניו.

"הרברט," הוא אמר. "מה לגרגמל הדבר הזה?"

הוא לא באמת אמר "מה לגרגמל", אבל את מה שכן אמר אי אפשר להדפיס בספר לילדים.

"זאת רכבת," אמר הדוד הרברט. "רכבת קיטור."

"את זה אני רואה, אבל מה היא עושה פה? על משאית? קרוב כל כך לבית שלי?"

"זאת מתנה בשביל קייט. ובשביל טום, אני מניח, אם לא אכפת לה לחלוק אִתו." דוד הרברט הסתובב אל קייט ואל טום. "לחלוק זה חשוב."

אין ספק שלא היה לו ניסיון רב עם ילדים.

"טוב, זאת מחווה יפה," אמר אבא של קייט ושפשף את סנטרו. "אבל לא יכולת פשוט לשלוח לה צעצוע?"

"אבל זה צעצוע!"

"ובכן, לא, הרברט. זה לא צעצוע. זאת רכבת אמיתית."

"אני מניח," אמר הדוד הרברט. "אבל טכנית, אם היא תשחק בזה, אז די בהגדרה זה בעצם גם צעצוע. אם תחשוב על זה."

אבא של קייט עצר וחשב על זה, וזאת הייתה טעות טקטית. מה שבעצם הוא היה צריך לעשות, חשבה קייט, זה לצאת מהכלים ולהזמין משטרה.

אבל לאמא שלה לא הייתה בעיה כזאת. היא יצאה מהבית בחמת זעם, צורחת בקולי קולות.

"הרברט, חתיכת אידיוט מגורמל שכמוך, מה לגרגמל אתה חושב שאתה עושה? תעיף מפה את הדבר הזה תכף ומיד! ילדים, רדו מהרכבת!"

את המשפט האחרון היא הוסיפה כי בזמן שכל זה התרחש, קייט וטום עלו על נגרר המשאית והתחילו לטפס על הקטר. הם לא היו מסוגלים להתאפק. עם כל הצינורות והמתגים והחישורים ומה שלא היה שם, זה נראה כמו קיר טיפוס.

הם ירדו באי רצון מהרכבת ונסוגו למרחק בטוח, אבל קייט לא הייתה מסוגלת להתיק ממנה את עיניה. הרכבת הייתה ענקית ושחורה ומסובכת, עם המון חתיכות מזדקרות שראו עליהן שהן עושות דברים מעניינים, ותא קטן וחמוד שאפשר היה לשבת בתוכו. היא נראתה גם מפחידה וגם מרתקת, כמו דינוזאור רדום. ככל שהסתכלת עליה יותר, כך היא נראתה מעניינת יותר.

והיא הייתה אמיתית. קייט הרגישה כאילו בדיוק לרכבת כזאת היא חיכתה כל חייה בלי לדעת לְמה היא מחכה. היא די התאהבה בה.

על דופן קרונית הפחם, באותיות שבלונה קטנות ולבנות, נכתבו המילים:

זה היה שמה של הרכבת. כתבו אותו, ואז ציירו חץ ארוך ודק שעבר דרך כל האותיות.