אמילי בפריז 2

להמציא תירוצים

זהו זה! אחרי התחלה מעט מסובכת מאז שהגעתי לצרפת — וסדרה של תקלות ופשלות — אני מתחילה להתנהג כמו פריזאית אמיתית! עכשיו למשל אני בקושי אומרת, "או מיי גאד," אלא "או לה לה." בבוקר, אני אף פעם לא מגיעה למשרד לפני השעה עשר או אפילו עשר ורבע. בהפסקת הצהריים, אני אוכלת בנחת ובלי למהר. ולפעמים אני אפילו מפנקת את עצמי בכוס יין, סתם ככה, באמצע היום.

מדהים, נכון?

אבל הדבר הכי מגניב הוא שמצאתי את המקום שלי בסוכנות סוּואָר. הקולגות שלי, לוק וז'וליאן, קיבלו אותי כאחת מהם. וסילבי, הבוסית שלי, מתחילה לחבב אותי מעט, כן, כן. ההוכחה — היא בקושי טורקת לי את הדלת בפרצוף עכשיו. היא אפילו חייכה אליי. לא החיוך שופע הבוז שאומר "אמריקאית קטנה וסתומה, את ממילא לא מבינה כלום."

לא. חיוך של ממש.

כן, אני יודעת, זה ממש מטורף.

כשאני מסתובבת בשכונה שלי, אני מרגישה בבית. וזה עוד יותר נפלא מאז שמינדי עברה לדירה הקטנטנה שלי.

כשיש מקום לאחת, יש גם מקום לשתיים — גם אם לא באמת היה מקום לאחת מלכתחילה.

אוי, כמה אני אוהבת את החיים בפריז!

טוב... יש רק מלכוד קטן.

בעיה קטנה ושמה גבריאל.

אתמול ביליתי איתו את הלילה. וזה לא היה לילה מהסוג ששוכחים כשמתעוררים בבוקר למחרת. לא. זה היה מדהים, עילאי ומטלטל. כל אחד מהליטופים שלו. לא, אני צריכה להפסיק לחשוב על זה.

למה אני לא מצליחה?

הבוקר, בזמן שאני עושה ג'וגינג, אני חושבת רק על הרגע שחלקנו. על הקרפ האסור. אסור כי גבריאל עם קאמי, בחורה נהדרת, ואני מסרבת להיות זו שמפרידה בין בני זוג, הדמות האיומה מהסרטים שתמיד שונאים מכל הלב.

לא הייתי צריכה ללכת אליו הביתה. לא הייתי צריכה להיכנע לנשיקה הראשונה, כי זה כמו פּאן אוֹ שוקולה. אחרי שטעמת אותו, תמיד תרצי עוד, עוד ועוד!

אבל אחרי הכול, זו לא אשמתי. חשבתי שגבריאל עוזב את פריז לטובת נורמנדי לצמיתות וזה אומר שהקשר שלו עם קאמי הסתיים. אבל בסופו של דבר, הוא נשאר! אנטואן הציע לו לקנות את המסעדה שעבד בה — המסעדה ששוכנת מול הבית שלי. טוב, מול הבית שלנו, כי אנחנו גרים באותו הבניין.

ומובן שגבריאל נענה להצעה!

טוב, זו האמת, לא משנה כמה אני ממציאה תירוצים, אני מרגישה אשמה. הרי הייתי רוצה לשכוח את הלילה הבלתי נשכח הזה. אבל זה בלתי אפשרי.

מה אם פשוט אעמיד פנים שגבריאל לא היה קיים מעולם? כאילו לא חווינו דבר ממה שקרה? אני עוצמת את עיניי ומדמיינת מחק. כשאני מצליחה, אני מתחילה למחוק את כל מה שקשור אליו, פרט אחרי פרט.

נתחיל בפגישה הראשונה שלנו בפתח הדירה שלו... אמממ, העיניים שלו. אני מתה כשהוא מסתכל עליי. זה מסעיר לי את החושים!

לא, החלטתי לשכוח ולכן אני אשכח.

להתראות לפגישה הראשונה ולמבט הראשון שחלקנו.

עכשיו נעבור למשהו אחר. האומלטים שלו. נימוחים, נמסים בפה.

באותו לילה הליטופים שלו העבירו בי צמרמורת בכל הגוף.

לא, התכוונתי לאומלטים!

האומלטים שלו רכים ואווריריים, חושניים ומענגים כל כך.

איך יכול להיות שיש לבחור עור רך כמו קטיפה? והשפתיים שלו? עונג צרוף.

אוף, אני בחיים לא אצליח!

כשאני מגיעה הביתה, אני מגלה את מינדי מודדת את התלבושת שלה. בגד מדהים שמשלב חליפה מצד אחד ושמלה מהצד השני. הערב היא תשיר לראשונה בקברט של מלכות דראג. ואני ממש שמחה להיות שם ולתמוך בה.

אני בטוחה שהיא תהיה מדהימה.

"וואו!" אני מתלהבת. "אָיי לאב איט!"

"אם תוכלי להביא אנשים למועדון הערב זה יהיה אֵמֶייזינג," היא משיבה. "אני צריכה להוכיח שאני מסוגלת להביא לקוחות. בעיקר לקוחות ששותים אלכוהול, הרבה אלכוהול."

באותו רגע, אני מקבלת הודעה. אוי לא, קאמי שואלת אותי אם ראיתי את גבריאל. ברור שראיתי אותו. ולא רק ראיתי.

אבל אני עונה לה בשלילה. היא כותבת לי שהיא רוצה לדבר איתי אחרי הפגישה שלנו שתתקיים בהמשך הבוקר בסוואר. אבל מה היא רוצה להגיד? האם גבריאל התוודה בפניה על מה שקרה? או לה לה, רק לא זה!

מינדי שמה לב למבט המדוכדך שלי.

"מה קרה לך? איבדת עוקב?"

"לא, אבל אני חושבת שאיבדתי חברה," אני אומרת בצער. "קאמי. לא דיברתי איתה מאז שגבריאל סיפר לי שהוא נשאר בפריז. ועכשיו אני הולכת לפגוש אותה בסוכנות בגלל השמפניה שלה."

"מה הבעיה?" שואלת מינדי. "שהחבר שלה נשאר בפריז?"

"כן," אני עונה במבוכה. "אז זה העניין, כשהלכתי להיפרד מגבריאל אתמול בערב, זה הפך ללילה של הסקס הכי מדהים שהיה לי בחיים."

זהו זה, אמרתי את זה. מינדי קמה לתת לי כיף כאילו אנחנו אמורות לחגוג.

"אמילי, זה מטורף!"

"לא," אני משיבה בנחישות והיא מייד מתיישבת. "חשבתי שלעולם לא אפגוש אותו שוב. כאילו הפכתי לפאם ספייסר."

"מי זאת פאם ספייסר?" היא שואלת אותי.

"אה, מישהי משיקגו שמשתכרת וגונבת את החברים של כל הבחורות סביבה."

מינדי מתחילה לחשוב.

"לא תכננת דייט רומנטי בסן טרופה עם מתייה?"

"אחרי אתמול, אני כבר לא בטוחה," אני מודה בפניה.

"לא, לא, לא," היא משיבה. "זה האליבי המושלם."

אולי היא צודקת. אולי זה הפתרון שישכיח ממני את גבריאל.

ויציל אותי מלהפוך לפאם ספייסר האיומה.

רק לא פאם ספייסר!

בכל מקרה, אגלה בקרוב. בדרך למשרד אני רואה את גבריאל שכבר מוריד את השם הישן מהמסעדה שלו. הממ, הוא כל כך יפה. אני מסתכלת על הידיים שלו ומדמיינת אותן מלטפות את גופי.

לא, לא, אני מוכרחה להפסיק, תכף ומייד. אחשוב על פאם ספייסר. זה ירגיע אותי.

כן, זהו זה. כולם שנאו אותה. ואני לא רוצה שישנאו אותי.

כשגבריאל רואה אותי, הוא יורד מהסולם שעליו הוא עומד.

"איך תקרא למסעדה שלך?" אני שואלת בקלילות.

"אה, אנטואן רוצה לקרוא לה שֶה לאבו. אני מעדיף שה גבריאל. יש לך רעיון יותר מוצלח?"

לא, אבל למה הוא לא מפסיק להסתכל עליי עם העיניים הכחולות המדהימות שלו? מה אני אמורה לעשות במצב כזה? מי יכול לעמוד בפיתוי כזה, הא? מי?

"גבריאל, אני עומדת לפגוש היום את קאמי בסוואר," אני מודיעה לו. "מה סיפרת לה?"

"רק שבזכות ההשקעה של אנטואן אני נשאר בפריז."

"כן, ואני נשארת בפריז כי קיבלתי עבודה למשך שנה. אחר כך אחזור לשיקגו. אף פעם לא רציתי להרוס מערכת יחסים. אתה לא אמור להיות בפריז ואני לא מסוגלת לעשות את זה לקאמי."

"לא עשית לקאמי כלום," הוא משיב בחיוך ההורס שלו. "אבל לי עשית הרבה."

אוי, לא, למה הוא מזכיר לי את זה? אותו לילה לא רק כלל סקס מדהים, כמו שסיפרתי למינדי. לא, זה היה ברור, כאילו הגוף שלי והגוף שלו מכירים מאז ומתמיד.

והרי אני בפריז, יש לי זכות להיות רומנטית!

גבריאל ממשיך לפלח את נשמתי בעיניו. לא נראה שהוא מוכן לוותר עליי בכלל, אבל הוא מוכרח. כי אני לא אהיה פאם ספייסר. לא בא בחשבון.

מייד לאחר מכן, אנטואן יוצא מהמסעדה. כשהוא מזמין אותי לארוחת ערב למחרת, אני רואה הזדמנות מושלמת לשחרר את ה"אליבי" שלי.

"לצערי, אני לא יכולה לבוא. אני אהיה בסן טרופה, עם מתייה קאדו."

"את רצינית?" שואל גבריאל בפרצוף משועשע.

"איזה גבר בר מזל," אומר אנטואן.

ואז אני מסתלקת עם חיוך על הפנים.

אני יודעת שקיבלתי את ההחלטה הנכונה. מה שקרה אמש צריך להסתכם כך: טעות שדורשת תיקון.

אז למה זה כל כך קשה?

תסמונת הבגידה

כשאני מגיעה לסוואר, אני מוצאת את סילבי ולוק שקועים בדיון סוער. כשאני רואה על מה הם עובדים, אני מקמטת את המצח.

"אה, זה בשביל שַמפֶּר?" אני שואלת.

שמפר הוא מותג השמפניה שהקמתי ונועד להתזה ולא לשתייה.

"כן," משיב לוק. "פשוט היו לי כמה רעיונות להוסיף לקמפיין."

"חשבתי שזה הפרויקט שלי," אני מדגישה.

סילבי נושאת את עיניה אליי.

"כן, אבל כיוון ששמפניה היא מוצר צרפתי, חשבתי שעדיף שלוק יוסיף נגיעה אישית משלו."

אוקייי. למרבה הפלא, זה לא מעליב אותי בכלל. בעיקר אם זה נותן לי תירוץ להימנע מלראות את קאמי היום. זה מוקדם מדי. אני לא אדע מה להגיד לה.

"אולי, זה רעיון טוב," אני מסכימה. "בעצם אני לא צריכה להיות כאן. אולי איעלם לכמה שעות ותגידו לקאמי שאני חולה?"

"למה שנגיד דבר כזה?" שואלת אותי סילבי.

"במה את חולה?" שואל אותי לוק.

האם תסמונת בגידה היא מחלה? כי מזה אני סובלת! אני לא מסוגלת להסתכל לקאמי בפנים. אני בטוחה שהיא תנחש הכול כשתראה את הבושה על פניי. אני מרגישה שכתוב לי על המצח, "אתמול עשיתי אהבה עם החבר שלך ונהניתי מכל רגע."

הצילו!

ז'וליאן מופיע באותו רגע.

"קאמי הגיעה. היא ביקשה להיפגש איתך מייד, אמילי. ונראה שהיא במצב רוח גרוע."

לוק מתבונן בי.

"האמת היא שאת באמת קצת חיוורת."

ואומנם אני חיוורת, אבל עם חיוך על הפנים כשאני ניגשת אל קאמי שמתחבאת מאחורי משקפי שמש גדולים ולא נראית במיטבה.

"את בסדר?" אני שואלת בדאגה.

"כן, אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם גבריאל," היא מתוודה בפניי.

"אבל זה נהדר לשניכם," אני אומרת בעליזות. "הוא נשאר בפריז! מעולה!"

קאמי לא נראית שותפה להתלהבות שלי.

"הוא לא נשאר בשבילי, נכון? קורה משהו מוזר, ואני לא יודעת מהו."

משהו מוזר? איזה משהו מוזר? אין שום דבר מוזר. שום דבר בכלל.

ארוחת הצהריים הארוכה בחיי

במהלך הפגישה על המוצר שמפר, הראש של קאמי נמצא במקום אחר. ואני חושבת שאני יודעת איפה. אני מקבלת לזה אישור כשאנחנו יוצאות לאכול צהריים עם סילבי. קאמי מדברת רק על דבר אחד — גבריאל. התפאורה אולי יפהפייה — חצר מוזיאון הלובר — אבל אני רוצה רק דבר אחד. שהארוחה הזאת תסתיים במהירות.

מעולם לא הרגשתי נבוכה כל כך.

"אז הנה, גבריאל החליט להישאר בפריז, אבל הבעיה היא שהוא שינה את דעתו פתאום," אומרת לנו קאמי. "ואני לא יודעת מה לחשוב על זה."

"רגע, את מדברת על השף?" שואלת סילבי.

"כן," אני ממהרת להבהיר. "החבר של קאמי."

סילבי נועצת בי מבט. היא לא ידעה שגבריאל במערכת יחסים עם קאמי. למרבה המזל היא לא אומרת כלום. בינתיים. אבל אני רואה לפי הסקרנות במבט שלה שהיא מחכה להזדמנות הראשונה להפגיז אותי בשאלות.

"אחרי חמש שנות זוגיות, הוא אמר לי ברוב אדיבותו שהוא רוצה לחזור לגור בנורמנדי ולפתוח מסעדה משלו," ממשיכה קאמי.

"בנורמנדי?" משיבה סילבי. "בחיי, זה האזור הכי עלוב בצרפת בעיניי."

אני לא יודעת אם זה נכון. אף פעם לא ביקרתי שם. אבל אני אומרת לעצמי שאם יש שם חתיכים כמו גבריאל, הוא לא כזה גרוע, נכון?

ככל שקאמי ממשיכה לדבר, אני רוצה להתחבא מתחת לשולחן יותר ויותר.

מאוחר מדי.

היא פונה אליי בחיוך עצוב.

"ועכשיו פתאום הוא מחליט להישאר בפריז. אבל האמת שאני מבינה למה. זה קשור לגבר."

הא? אז זה לא קשור אליי!

אבל על מי היא מדברת?

"אה?" סילבי מופתעת. "הוא גיי?"

"לא, אני מדברת על הגבר שהשקיע במסעדה שלו," אומרת קאמי. "אנטואן למבר. כשהמשפחה שלי הציעה לו כסף להגשים את החלום שלו, הוא סירב. אבל כשמישהו שהוא לא מכיר בכלל מציע לו בדיוק את אותו הדבר, הוא מסכים."

אחרי הדברים האלה היא עוצרת לרגע ואז ממשיכה.

"יש את עניין הכסף, אבל זאת לא הבעיה היחידה. הוא מחליט להישאר ולא מתקשר אליי מייד. אז מה הקטע שלו?"

"אולי הוא עסוק עם המסעדה החדשה שלו?" אני שואלת.

"לא, אני מרגישה שיש משהו לא ברור," היא עונה לי. "אבל עדיין לא הבנתי מה."

אילו הייתה יודעת שהדבר הלא ברור יושב ממש לידה. כשהיא קמה ללכת לשירותים, אני כובשת אנחת הקלה. ההפוגה הקטנה הזאת הגיעה מבחינתי בתזמון מושלם.

"יש לכן אירו בשביל גברת פיפי?" היא שואלת אותנו.

גברת פיפי? מתברר שזו העובדת שאחראית על השירותים, לפי ההסבר של קאמי. זאת אומרת, היא נמצאת כל היום בשירותים, פותחת דלתות, מראה לך איפה נייר הטואלט ואיך להוריד את המים באסלה.

מדהים!

מה שטוב בפריז זה שאף פעם לא ייגמרו לי ההפתעות.

כצפוי, מייד כשקאמי קמה מהשולחן סילבי מתחילה לתחקר אותי.

"אז אם אני מבינה נכון, את מנהלת רומן עם השף? הוא שלח אלייך הלבשה תחתונה למשרד, אני זוכרת היטב."

לא, זה היה אנטואן — המאהב של סילבי והבעל של חברתה הטובה. העמדתי פנים שמדובר בגבריאל כדי לא לעורר את קנאתה וחמתה של סילבי. למה הכול כאן תמיד מסובך כל כך?

"זו הייתה אי־הבנה," אני מתגוננת. "גבריאל לא נשאר בפריז בשבילי, אוקיי? קאמי חברה שלי."

"פחחח, אין שום קשר בין הדברים. אוי, אמילי, מיום ליום את נהיית יותר ויותר צרפתייה!"

כשאני מספרת לה על סוף השבוע שלי בסן טרופה עם מתייה, היא אומרת שאני רוצה לשכב עם לקוח רק כדי לשכוח מהחבר של החברה הכי טובה שלי בצרפת.

אבל זה בכלל לא מה שהתכוונתי לעשות.

בעצם, אולי כן. זה בדיוק מה שתכננתי לעשות.