אהבה בדוגווד ליין 3 - צרות

פרק 1

פן

"עד כמה זה קשה, פן?" צרור המפתחות של דיין צונח על השולחן, מחליק ופוגע במלחייה שחגה על מקומה כמה פעמים. במעין אזהרה, הוא מביט לכיווני בגבה מורמת בטרם הוא פונה ומסמן שהוא רוצה קפה.

"טוב," אני משיב בזמן שקלייר מתקרבת אלינו, "כנראה כדאי שלא אענה על השאלה כי בסופו של דבר אני ג'נטלמן."

"אתה לא." קלייר מביטה בי מהצד בעודה מניחה ספל מול דיין. "אסור להשתמש בשם שלך ובמילה 'ג'נטלמן' באותו משפט."

"אבל כרגע עשית את זה."

היא מגלגלת עיניים. "אתה רוצה שאשפוך עליך בטעות מעושה את הנוזל הרותח הזה?"

"כבר ניסית בעבר, והייתי מהיר מדי."

קלייר פולטת נחרת בוז, שפתיה מתעוותות לכדי חיוך משועשע. "שמעתי שזה מה שאומרים."

לסתי נשמטת באימה מדומה.

"אתם מוכנים להפסיק עם זה, שניכם? אתם רבים כמו אח ואחות," אומר דיין.

"זה היה הופך את החלומות של קלייר למביכים."

מבטה עובר בחטף אליי, והיא מביטה בי בעיניים מצומצמות, תשובת מחץ על לשונה. אני רוכן קדימה, כממתין לתשובתה, ובמקום זאת היא צוחקת.

"אני שונאת אותך," היא אומרת ואז פונה לדיין, "רוצה משהו לאכול?"

"לא, תודה. אני פשוט מנסה למצוא את החמור הזה כל הבוקר." הוא מחווה באצבעו לכיווני.

"כן, טוב. בהצלחה כעת, כשמצאת אותו. הוא ישב פה שעות ושיגע לי את המוח," אומרת קלייר. "אם אתה צריך משהו נוסף, תגיד לי."

קלייר מתרחקת מאיתנו, מעכסת מעט עבורי, ואני מעריך את זה. הייתי מעדיף הרבה יותר לחשוב על ירכיה המתנועעות מאשר על מה שדיין מתכנן להפיל עליי.

החקלאים שיושבים סביב השולחן הסמוך לדלת בטח חושבים שאנחנו סתם עובדים של 'מאדן נגרות' שאוכלים ארוחת בוקר לפני העבודה, ודיין לוגם מהקפה שלו כאילו זה רק עוד בוקר ב'קפה דוגווד' ותיכף נצא לחפש את מאט, חברי הטוב ביותר ואחיו הצעיר של דיין.

אבל זה לא.

משהו מתבשל, ואין לי מושג מה. מה שאני כן יודע הוא שדיין לא מתחיל להפציץ את הטלפון שלי בהודעות בשעה שש בבוקר ביום עבודה, שלא לדבר על במהלך החופשה הראשונה שלי זה שנתיים.

כן. משהו קורה, ואני לא עומד לאהוב את זה.

"אז?" דיין שואל לבסוף, "איבדת את הטלפון אתמול בלילה או משהו?"

אני מושך אותו מכיסי ומחליק אותו לצידו האחר של השולחן. "לא. הוא פה."

הרוגז על פניו מעורר סיפוק.

"אז למה אתה לא עונה?" הוא שואל.

"אתה עונה לשיחות כשאתה לא רוצה לדבר עם מישהו? לא. המצאת השיחה המזוהה מאפשרת להתעלם מאנשים בקלי קלות."

הוא נאנח. "פן."

"דיין," אני מחקה אותו, מותח את רגליי לפניי. "תגיד לי מה אתה רוצה כדי שאוכל להמשיך בשגרת היום שלי."

"אני רוצה לדבר איתך."

"אז דבר."

ככל שלוקח לו זמן רב יותר להסביר מה הדבר שעומד להרוס את היום שלי, כך בטני מתכווצת יותר ויותר ותוכניות של דיג ושל מנוחת צהריים בעת צפייה בתוכנית הטלוויזיה העוסקת בשיפוץ בתים הולכות ומתפוגגות.

תורי להיאנח. "אני לא עומד ליהנות מהחופש שלי היום, נכון?"

"תלוי איך אתה מגדיר 'ליהנות'."

אני מזדקף ומשלב את זרועותיי על השולחן, הקעקועים שלי מתכווצים ונמתחים. הקעקוע האחרון שקעקעתי על עורי, משולש קטן ולא הכי ישר כי הבחור שעשה אותו הסריח מוודקה, מתנוסס על זרועי כתזכורת לכל החרא המטומטם שעשיתי אי פעם בימי חיי, ובדיוק כמוהו כך גם רוב הסיכויים שיהיה עם מה שאני עומד להסכים לעשות.

זה יהיה נורא, אחרת הוא לא היה טורח ללכת סחור־סחור אלא פשוט אומר כי דיין הוא לא אחד שמנסה להמתיק את המילים שלו.

"יש לי תור עוד עשר דקות," אני אומר, מביט במכונית הפונה לחניון של המספרה שממול לבית הקפה. "מה שהיה חשוב לך עד כדי כך שלכדת אותי כאן בזמן שאני אוכל ארוחת בוקר — "

"לא אכלת ארוחת בוקר. פלרטטת עם קלייר."

"לידיעתך, אכלתי ארוחת בוקר, ולא פלרטטתי עם קלייר."

"לגמרי פלרטטת איתי," אומרת קלייר כשהיא עוברת לידי.

דיין מנפנף בידו מול פניי, חוסם את מראה ישבנה של קלייר. "בוא נחזיר את תשומת הלב שלך לפה."

"אני יכול לחשוב על זה?"

"לא." מילותיו רוויות בתסכול וברוגז. "תראה, עד כמה שכואב לי להודות בזה, אני זקוק לעזרה שלך."

ידעתי.

אני מושך את הארנק מכיסי ומניח על השולחן שטר של חמישה דולרים עבור קלייר. ההימנעות ממבטו של דיין לא פשוטה, אבל אני מקצוען.

"פן?" הוא שואל.

"נדבר מאוחר יותר, דיין." אני מרים את הנייד שלי וקם על רגליי שלוש שניות לפני שהוא עושה כמוני, וכשאני מכוון את צעדיי אל דלת בית הקפה, הוא במרחק של חצי צעד מאחוריי.

אור השמש החמה מכה בפניי כשאני עושה את דרכי החוצה. הרוח הקלה, שמוקדם יותר צפנה בתוכה הבטחות רבות כל־כך, כעת רק מתגרה בי.

"פשוט תקשיב למה שיש לי לומר," הוא מתעקש כשהוא מצמצם את המרחק בינינו.

אני נעצר בקצה מרפסת החזית של בית הקפה ומרים את סנטרי לעבר השמש. "אני ממש צריך להיות איפשהו עכשיו."

"היא יכולה לחכות."

"זו לא 'היא'."

"בטח."

אני משפיל את מבטי אליו ומחייך חיוך רחב. "על אף שאני ממש אוהב את העובדה שאתה בטוח שיש שורה של בחורות לוהטות שעומדות בשורה ומחכות לי בשעה תשע בבוקר, זו לא 'היא'. באמת. הדבר היחיד ברשימת המטלות שלי היום הוא להסתפר אצל הארפר."

"בסדר. מה שתגיד. אני אדבר מהר."

"אתה תעשה את זה," אני אומר, קצות מגפיי כבר מציצים מעל קצה המדרכה.

דיין נועץ בי מבט רציני, כזה שאומר לי שזה לא עומד להיות כיף, וגם לא מהיר. הוא מתכווץ. "מרידית' קלי היא — "

"אוי, לא," אני מניד בראשי במרץ. "אני לא בעניין."

"פן..."

אני מביט בו ברצינות התהומית ביותר שאני מסוגל לגייס. "האישה הזאת מטורפת."

"היא לא מטורפת."

אני ממצמץ באיטיות מכוונת. "היא בעלת ספא לכלבים."

"אז היא... מוזרה," הוא אומר, מנופף בידו כממוסס את הטיעון שלי. "זה לא אומר שהיא מטורפת."

"אני לא יודע מה הכוונה ב'מוזרה', אבל אם זה לא 'מטורפת', אתה טועה." בהינד נוסף של ראשי, אני מתחיל ללכת במורד המדרכה.

זיכרונות מבניית ביתה של מרידית', וביניהם קריאת הוראותיה מנייר בניחוח פרחים ושינוי הגוון הוורוד בחדרים שונים, חולפים בראשי שוב ושוב. היא הייתה מתוקה כמו הבושם שלה, והייתה שולחת לנו עוגיות מאיזו קונדיטוריה יוקרתית בנאשוויל, אבל עדיין. אם דיין חושב שאני רוצה להירתם מרצוני החופשי לעשיית כל דבר נוסף עבור האישה הזאת, הוא יצא מדעתו.

אם היא הייתה רווקה, זה היה סיפור אחר, אבל היא ממש נשואה, כך שאני ממש לא בעניין.

"מדובר בקייטנה לילדים," הוא מגמגם את המילים.

"אה, 'קייטנה לילדים'. אני יודע בדיוק מה זה אומר."

אני נעצר ומותח את זרועותיי אל מעל לראשי, ואז מוסיף פיהוק כדי להדגיש את הנקודה, מקווה שאולי דיין ירחם עליי וישחרר אותי מהעניין הזה, איזה עניין שלא יהיה.

הוא מקדיר את פניו.

אולי לא.

"אני יודע שמרידית' קצת משונה, שזה הכוונה ב'מוזרה'," הוא אומר כאילו אכפת לי. "אבל גם יש לה לב ממש טוב והרבה מאוד כסף."

"יופי לה. לי אין אף לא אחד מהדברים האלה."

צחוקו של דיין מתגלגל. "יש לך את הלב. החוש הפיננסי שלך הוא כמו של קוף."

"אל תספר לאף אחד, טוב?"

"מה? שאתה לא יודע להתנהל כלכלית?"

"לא," אני מעווה את פניי, "את זה כולם יודעים. אל תפיץ את הידיעה שאני בחור נחמד כי זה יגרום לאנשים לפתח ציפיות וכל החרא הזה."

הוא מנסה לא לחייך. "טוב. עכשיו בחזרה לענייננו — "

"אני אפילו לא אוהב ילדים," אני מוחה. "הם קולניים ולא מקשיבים, והם הורסים דברים. הילדה שלך היא היחידה שאני סובל..."

שיט. עיניו של דיין נפקחות למשמע הפתח שכרגע הענקתי לו על מגש כסף.

"ואם לא תעזור לי פה," הוא פונה אליי כאל ילד קטן, "לא אוכל לקחת את מיה המתוקה שלי לארץ העכברים הענקיים והנסיכות. תחשוב כמה מאוכזבת היא תהיה אם אומר לה שהחבר שלה פן לא עוזר לי, ובכך הורס את החופשה שלה."

"מכה מתחת לחגורה, דיין. מתחת לחגורה."

"אז תעשה את זה?"

אני משרבב את שפתי התחתונה. "אני לא רוצה. גם אני אמור להיות בחופש. לאף אחד לא אכפת ממני?"

הניסיון שלי לזכות באמפטיה נופל על אוזניים ערלות. במקום לוותר, הוא נע במקומו, מתכונן לזנק על הטרף.

"הפעילות הזאת תזכה לכיסוי תקשורתי נרחב, ואנחנו נקבל כסף בלי שנצטרך לרדוף אחרי אף אחד." הוא תוחב את ידיו לכיסים ושואף שאיפה עמוקה. "משפחת קלי עומדת להשקיע אלפי דולרים בדוגווד ליין, פן. יש לנו פה הזדמנות נהדרת להבטיח שתהיה לנו עבודה רבה. הם כבר נותנים בנו אמון, ואנחנו יודעים שהם ישלמו היטב, ולמען האמת אנחנו צריכים להכניס כסף לבנק כבר עכשיו כדי שכשהחורף יגיע וקצב הפרויקטים החדשים שייכנסו ירד..."

אני משחק באבן בקצה מגפי ומנסה להגן על עמדתי, אולם ככל שהוא ממשיך לעמוד לידי, כך אני מרגיש כיצד אני הולך ומוותר.

החורפים קשים לקבלנים כמונו. העבודה פוחתת, אבל עדיין צריך לשלם את החשבונות. זה לא נורא כל־כך עבורי ועבור מאט, משום שאנחנו רווקים ויש לנו לשלם רק עבור שכר הדירה והטנדרים שלנו, אולם לדיין יש משפחה שהוא צריך לדאוג לה, וזה קשה יותר.

אני נאנח. "למה מאט לא יכול לעשות את זה? הוא לא מחויב להיות יד ימינך מכוח קשר הדם שקיים ביניכם?"

"הוא היה עושה את זה, אבל הרופא עדיין לא מאשר לו. יש לו עוד איזה שבוע או משהו."

"הוא נפל מסולם," אני אומר ברצינות.

"עד שתוציא תואר ברפואה ותוכל לתת לו אישור עבודה, אין הרבה שאני יכול לעשות בעניין." דיין נושף בחדות, הקמטים שסביב עיניו נעשים בולטים, והלחץ הנפשי לנוכח האפשרות שייאלץ לסרב להצעת העבודה ניכר בפניו. "זה רק לשבוע. שבועיים לכל היותר. בניית מסגרות ותשתית בסיסית בשלב זה. אם מיה לא הייתה משתוקקת בכל ליבה לצאת לטיול הזה, הייתי עושה את זה בעצמי, אבל אני לא יכול לשבור את ליבה."

"אל תשתמש במיה נגדי."

הוא מחייך חיוך רחב. "היא כבר ארזה את התיקים. אני בטוח שהיא תבכה על הכרית כל לילה במשך שבועיים אם — "

"בסדר," אני אומר לפני שאוכל להתחרט, "אבל תדע שאתה זין כי השתמשת בילדה שלך. מי עושה דבר כזה? זה מלוכלך, דיין. מלוכלך ממש."

כתפיו צונחות בהקלה. "פשוט תתחיל ואני כבר אשתלט על העניינים כשאשוב. ונילי אמרה לי לומר לך תודה ברגע שתיכנע."

"כן, כן, כן." אני מביט בשעוני. "אתה תגיד לארוסה שלך שזה יעלה לה בתבנית לזניה. ורק לשם הפרוטוקול, אם מרידית' תעז להוציא מהפה את המילה 'ספא', אני חותך."

פניו קורנות. "תודה, חבר."

"חבר בתחת שלי." אני מתחיל לחצות את הכביש. "תתקשר אליי מאוחר יותר."

"אתה תענה?"

אני מביט בו מעבר לכתפי בעודי חוצה את אי־התנועה שבמרכז הכביש. "יש להניח שלא," אני אומר, ולהשלמת הרושם מחווה לעברו באצבע משולשת.

שנתיים. ברגע זה עשו ממני פראייר כי ויתרתי על החופש שלמענו עבדתי שנתיים ארורות. בפעם הבאה אני אהיה זה שעוזב את העיירה.

מוקדם.

פרק 2

אייברי

"את מנסה להרוג את עצמך?" קולה של הארפר נשמע בחדר הקטן ושטוף השמש. אני מביטה בה בעומדי על הסולם הרעוע שמצאתי במחסן שמאחורי המספרה, והיא מחזירה לי מבט מעל ערמת מגבות, סקרנות מודאגת על פניה.

"אני תולה את הרמקול כדי שאוכל להשמיע שירים מהאפליקציה שבטלפון שלי," אני עונה, "אני אוהבת לרקוד בזמן שאני עובדת."

צחוקה הקליל והמשוחרר ממלא את החדר. היא מניחה את המגבות על הכיסא שלה. "רק אזהרה, ילדת מסיבות, רוב הלקוחות שלנו הם חקלאים וגברות המשחקות ברידג'. הריקוד היחיד שהם מכירים הוא ריקוד קאנטרי."

אני פונה בחזרה לקיר.

לא ידעתי שריקודי קאנטרי עדיין קיימים. עכשיו, כשאני חושבת על זה, אני לא יודעת הרבה באופן כללי על החיים פה, בטנסי. זו בטח הסיבה שמומחים ממליצים לא לקבל כגחמה החלטות משנות חיים. המעבר מלוס אנג'לס למקום הקטן ביותר שיכולתי לדמיין בחיי הוא בהחלט בנקודת הקיצון של הסקלה, וככל הנראה לא ההחלטה החכמה ביותר שאפשר לקבל אחרי ששתית שני בקבוקי יין ביום רביעי, אבל למרות הכול, אני מרגישה די טוב איתה.

כשחלקתי את התוכנית שלי עם אימי, היא חשבה שיצאתי מדעתי בעוד אבא היה בטוח שאני מסוממת. כי מי לא הייתה רוצה להיות בתה של שחקנית מפורסמת, להתגורר בלוס אנג'לס ולנצל את כל ההטבות והיתרונות הנובעים מכך?

אני. זו מי שלא הייתה רוצה. בעיקר בגלל כל ה'הטבות' שגורמות לעורי לסמור.

פשוט כבר לא יכולתי לעשות את זה. לא הייתי מסוגלת לקום עוד בוקר אחד ולהעמיד פנים שאני אוהבת את החיים שחייתי. אלה אפילו לא היו החיים שלי אלא יותר תפקידים שמילאתי בחייהם של כל האחרים. אני לא יודעת איך הדברים הגיעו לכדי כך, אבל אני עם זה סיימתי.

עייפתי מלהיות הבת שמתנהגת כמו שמצפים ממנה. מערכות היחסים הספורות שניהלתי ושמהן היה אכפת להוריי היו אלו שכללו את חבריהם לעבודה. כל עוד לא הבכתי את אימא ואת אבא, פגעתי בקשרים שניהלו או רציתי דברים לא שפויים כמו ארוחות משפחתיות, הכול היה בסדר בינינו.

העבודה הייתה מתישה נפשית. יש גבול לפעמים שאפשר לטפל בגבר שיושב על כיסא המספרה אחרי שקיבל מציצה ממישהו בחדר האחורי שנייה לפני שאשתו נכנסה. זה מטריף, אבל אלו סודות שחייבים לשמור גם כשיש להם קשר ישיר לחברים, כשהאפשרות האחרת היא להצטרף לרשימה השחורה.

יותר מכול, עייפתי מלנסות להיות מאושרת. כל גבר שפגשתי ידע להשתמש בלשון חלקלקה וטען שהוא טוב יותר מהאחרים, אבל כל אחד מהם היה רק עוד מישהו שניסה לתפוס עמדה שממנה יוכל לנצל אותי איכשהו. הכול היה מלאכותי כל־כך, והרגשתי את זה עמוק בפנים.

לא ידעתי מה לעשות, אבל ידעתי מי כן תדע; דודה הארפר.

"היום תחווי הלם תרבותי," היא אומרת, "מתי הייתה הפעם האחרונה שגבית ארבעה־עשר דולר לתספורת?"

"אממ... מעולם לא. את צוחקת, נכון?"

"אני חוששת שלא," היא צוחקת, וניכר כי היא משועשעת מעיניי ההולכות ונפערות.

"איך אפילו אפשר להתנהל כלכלית כשאת גובה ארבעה־עשר דולר לתספורת?"

"כמו שאת תצטרכי להתנהל; בחסכנות."

אני עומדת ומהרהרת בזמן שאני מעכלת את הצהרתה של הארפר. ארבעה־עשר דולר הם פרוטות לעומת מה שקיבלתי בלוס אנג'לס, אבל אפילו לא אכפת לי. למעשה, באופן בלתי מוסבר, זה קצת מוצא חן בעיניי. אני מרגישה שזה... נחמד. טוב, קצת כמו לנהוג בדוגווד ליין מוקדם בבוקר.

יש משהו מספק בלהיות בעיירה שבה אנשים מנופפים לך לשלום ופותחים עבורך דלתות, שהגברים בתחנות הדלק אומרים 'בוקר טוב, גברתי', וברחובות ניצבים עסקים משפחתיים ולא חנויות רשת עם שלטים מפוארים בחזיתותיהם.

אפילו שכל מי שאני מכירה, מלבד הארפר, חושב שאני משוגעת, אני לא. זו לא איזושהי החלטה תמוהה או פנאטית כמו שהם סבורים. לראשונה בחיי, אני עושה כפי שאני מרגישה שנכון עבורי. וזה נהדר.

אני מקווה שהעיירה הזאת תהיה מקום מפלט כפי שהייתה כשברחתי אליה לפני עשר שנים. כמובן, אז הייתי בת שמונה־עשרה וזה הסתיים בכך ששכבתי עם הבחור המתוק שפגשתי על גדות אגם דוגווד. לאחר מכן הייתי לחוצה משום שהזדהיתי בשם מזויף וסיפרתי איזה סיפור מצוץ מהאצבע, אבל מה הייתי אמורה לומר? שהאישה שהתצלום שלה מופיע על כריכת עיתוני הרכילות שבחנות המכולת היא אימא שלי? שהיא לא התכוונה לחשוף פיטמה על השטיח האדום שבוע לפני כן, אפילו שהיא כן?

לא ולא. לא רציתי שישפטו אותי בגללה, וגם לא לזכות בחנופה. רציתי שמישהו יחבב אותי בזכות עצמי, ואני חושבת שכך היה באותו לילה, אפילו שהוא חשב ששמי הוא אבי. ועד כה, בשלושת הימים שאני מבלה בדוגווד ליין, העיירה טובה אליי כפי שהייתה אז.

אני אוחזת במסמר המושחל בחריץ של תושבת הרמקול. "אני יכולה לחיות בחסכנות, ומי יודע, אולי אוכל להציג לאנשים פה כמה סגנונות חדשים."

"מתי הייתה הפעם האחרונה שסלסלת למישהי את השיער?"

"זה היה טרנד אופנתי בשנות השמונים."

"אה, לא ממש," היא מצחקקת בזדוניות. "אני חושבת שהאנשים פה הם אלה שיקנו לך כמה כישורים חדשים."

"יכול להיות," אני משיבה, טופחת בידי הפנויה על כיסיי. "איפה, לעזאזל, הנחתי את הפטיש?"

הארפר נאנחת ואז צועדת לצידו האחר של החדר, מרימה את הפטיש מהרצפה ומושיטה לי. "למה שלא תיתני לי למצוא מישהו שיעזור לך?"

"משום שאני בהחלט מסוגלת לתלות רמקול בכוחות עצמי." אני מרימה גבה ולוקחת את הפטיש מידה. "תודה. עכשיו תתרחקי ותסתכלי איך אני עובדת."

"מה שאני עומדת לראות הוא איך את שוברת את המפרק הארור שלך, ואין לי מושג איך אבשר לאימא שלך, שגם ככה מאשימה אותי בכל השטויות המופרעות שעשית בילדות."

"לצבוע את השיער בשחור בתקופה הגותית שלי, לא להיות חסידה של תזונה נטולת פחמימות, סירוב להצעה להגדלת חזה כדי להתקדם בעולם — וזה היה ציטוט — אבל כן, אני מבינה אותך." אני לופתת את הפטיש. "מעולם לא סיפרתי לה שאת זו ששלחה לי את הצבע השחור לשיער, או את הקונדומים."

"את יודעת, זו הייתה הפעם היחידה שלא באמת הייתי בטוחה מה עליי לעשות. היית בת שבע־עשרה. לא היית אמורה לקיים יחסי מין."

"כאילו את בעצמך לא קיימת יחסי מין בגיל שבע־עשרה," אני אומרת בחיוך לועג. "וחוץ מזה, בסוף אפילו לא שכבתי עם הבחור."

אני מרימה את הפטיש אל מול המסמר והולמת בו מהלומה מהירה. עוצמת המכה מרעידה את הסולם, ואני צווחת בעוד הארפר תופסת ברגליי ומייצבת אותי.

"את עומדת ליפול," היא אומרת.

"אני לא." אני ממתינה ומביטה מעבר לכתפי. "אבל אם כן, פשוט תספרי לאימא משהו כמו שהבת שלה החליטה לעבוד עבודת כפיים רק בשביל הכיף. התגובה שלה אחרי שתעכל את המילים 'עבודת כפיים' אמורה לבדר אותך למשך זמן רב."

הארפר ואני מחליפות בינינו חיוכים.

אנשים תמיד אמרו שאני דומה לדודתי. אנחנו דומות במראה, לשתינו שיער כהה ומלא וגוף מרובה קימורים. גם האופי שלנו דומה, שתינו חולקות אהבה לקומדיות רומנטיות ולמשקה קוקוס ורום. ושתינו בחרנו ללמוד איפור וספרות, מה שאימי מגדירה באדיבות עבודה נחותה.

אבל הארפר חזקה יותר מכפי שאי פעם הייתי בעצמי. היא יודעת מה היא רוצה, ולא פוחדת לעשות מה שצריך כדי להשיג את זה. כשהבינה שאינה מסוגלת להתמודד יותר עם לוס אנג'לס, היא פשוט הטילה חץ אל מפת ארצות הברית שהייתה תלויה על הקיר, וכבר למחרת עזבה לדוגווד ליין. היא לא ייחסה טיפת חשיבות למה שאמרו אחרים בעוד לי נדרשו שנים כדי לגדל זוג ביצים ולעזוב. כמובן, היא גם הרגישה צורך, באופן מטורף מעט, להינשא לאותו הגבר שלוש פעמים. אבל לא זו הנקודה.

"לו רק יכולתי לעמוד ביציבות, הייתי מצליחה לתקוע פה את המסמר הזה וזה היה סוף הסיפור," אני אומרת, מרחיבה את הפישוק עד כמה שניתן על הסולם הקטן. "אני פשוט רוצה להאזין למוזיקה. מוזיקה מסיבה לי אושר."

היא מחייכת אליי וניגשת אל החלון, וחיוכה גדל כשהיא מציצה אל הרחוב. "מה עוד מסב לך אושר, אייברי?"

"מפעלי שוקולד," אני אומרת, מנסה למצוא את המסמר בקיר. "מסקרה עמידה במים שניתן להסיר בלי שאצטרך לקרצף את העיניים עד זוב דם. גברים בעלי כתפיים נהדרות ולב מדהים שרוצים להתאמץ כדי להכיר אותי ולא רק להבליח חיוך ממס ואיזו שורת מחץ פלרטטנית."

אני מבינה שאני מגששת ללא הצלחה. מתברר שלדפוק זה דבר אחד, לפחות בתחום הבנייה והשיפוצים, אבל למצוא את המסמר זה עניין מורכב יותר. לא חשבתי שזה יהיה קשה כל־כך.

"אני אפילו לא בטוחה שהדברים האלו קיימים," אני אומרת להארפר. "אז אולי נועדתי לחיי אומללות."

כשהיא לא משיבה, אני מביטה בה מעבר לכתפי. היא מתבוננת בי במבט משועשע משהו.

"מה?" אני שואלת.

"אני חולקת על דעתך."

"אה, באמת? את יודעת איפה יש מפעל סודי לשוקולד שנוכל לפרוץ אליו ושם להתיידד עם האיש הכתום והקטן שלבוש בחליפות בצבעי לבן וירוק?"

היא צוחקת והופכת את השלט שעליו כתוב 'פתוח'. "לא על זה דיברתי. כעת את מוכנה ליום העבודה?"

"מוכנה ככל שאוכל להיות."

"טוב. כי הנה הצרות מגיעות."

"נהדר," אני ממלמלת ומפנה את תשומת ליבי בחזרה לרמקול. לא משנה היכן אני מכה, הקיר החלול מהדהד בחזרה, וכשאני מנסה להחליט מה לעשות, הדלת נפתחת בחריקה מאחוריי.

"היי, הארפ," אומר מישהו.

הקול גברי בהחלט, צליל שהוא גם לחישה מענגת וגם כמו שריטה על עורי, וההגייה הדרומית הקלה היא החומר שממנו עשויים חלומות. חיוך נוגע בשפתיי לנוכח המחשבה שאני חיה במקום שבו קול כזה יכול כמעט להיות משחק מקדים.

"היי," משיבה הארפר בעליזות.

אני מגלגלת עיניים לשמע הריגוש שבקולה. אם יש נקודת חולשה בשריון של הארפר, זו אהבתה לגברים. רק תנו לה פרצוף יפה או שרירי בטן מסותתים והיא נמסה.

אני מזיזה מעט ימינה את התושבת של הרמקול, מכניסה מסמר לחור העליון ומכה בו בפטיש. במקום לחדור לקיר, המסמר מתעקם וצונח אל הרצפה, משמיע נקישה מתכתית.

"לעזאזל," אני ממלמלת.

"מה את עושה שם למעלה?" הקול העמוק נשמע מאחוריי כשאני שולפת מכיסי שני מסמרים נוספים.

"מנסה לתלות רמקול." אני תוחבת מסמר אחד אל בין שפתיי ומחזיקה את האחר כנגד החור שבקיר.

"צריכה עזרה?"

ניכר כי הוא משועשע, מה שגורם לי להיות נחושה יותר להראות לו שאני יכולה לעשות זאת בכוחות עצמי.

"לא," אני אומרת, נושכת את המסמר קצת יותר מדי חזק. "אני בסדר, תודה."

"אני פשוט מתכוון לעמוד פה ולוודא שאת בסדר."

"לך על זה."

אני ממקמת מסמר נוסף, ולפני שאני מניפה את הפטיש, אני מוודאת שאני שומרת על שיווי משקל ושהתושבת ממוקמת בדיוק במקום שנראה לי הכי נכון. כעת יש לי קהל, ואסור לי להיכשל.

"את יודעת, אם תזוזי בערך חמישה סנטימטרים שמאלה, יש להניח ששם יהיה עדיף לתקוע את המסמר," הוא אומר, "האמת היא שיש גם אפשרות לשים אותו מאחורייך, אבל את בטח לא מעוניינת בעזרה. או שכן?"

עיניי מתגלגלות חזק כל־כך, שזה כואב. אני פולטת נשיפה חסרת סבלנות. "הסתדרתי בכוחות עצמי פעמים רבות בעבר, ואני לא זקוקה לעזרה מגבר שמעוניין לנופף בשרירים שלו."

צחוקה של הארפר מהדהד בחלל החדר, משתלב עם הגיחוך של הבחור שמינה את עצמו לשומר שלי. אם לא הייתי ממוקדת לחלוטין בלהצליח לתלות את הרמקול ומעוצבנת קלות בגלל הביטחון העצמי שלו, הייתי נהנית מאוד מקולו העמוק.

"עזבי אותך מבדיחות. יש שקע תחתייך, ושקעים מותקנים תמיד על עמודים תומכים, אז אם את באמת רוצה לתלות את הדבר הזה, תזיזי אותו בחמישה סנטימטרים כפי שאמרתי לך, וזה יהיה בסדר."

"הייתי בסדר בלעדיך," אני אומרת, אך כשאני חושבת על ההיגיון שבדבריו, אני מבינה שהוא כנראה צודק. לעזאזל.

"תעשי מה שמתחשק לך."

אני ממתינה שהוא ייכנס לשדה הראייה שלי, אבל הוא לא עושה זאת. הוא נשאר ממוקם בדיוק מאחוריי כך שכדי לראות אותו עליי להביט מעבר לכתפי. לפתע חולפת בראשי המחשבה שהוא בוחן את ישבני, ואני שמחה שלבשתי את הג'ינס הטוב שלי היום.

אני רוצה לראות אותו, אבל לא רוצה להסתובב. זה יהיה ברור מדי. אני גם לא רוצה להזיז את התושבת בחמישה סנטימטרים שמאלה כדי להוכיח שהוא צודק, אבל אני חייבת.

אוף.

אני מחליקה את תושבת הברזל על גבי קיר הגבס, ואז עוצרת את הנשימה, מצפה שיאמר משהו. אני משחילה את המסמר בחור וממתינה שוב, אבל עדיין כלום.

בדיוק כשאני מניפה את הפטיש הוא שואל, "את חדשה פה או משהו?"

ידיי צונחות לצידי גופי ואני מסתובבת לאחור בחטף, התושבת משמיעה קול חבטה מתכתי כשהיא מכה ברצפה. "למה אתה שואל שאלות רבות כל — "

זה כאילו מבטו חיכה לי. הוא ננעץ במבטי ואוחז בו, ובאותה שנייה שאיפה חדה נפלטת מפי.

אלוהים אדירים.

כבר ראיתי את העיניים האלו. הן הוארו באור שהופץ ממדורה מאולתרת על גדות אגם דוגווד, כשחלקנו שקית של חטיפי צ'יפס בטעם גבינה ופחית שתייה מוגזת שקנינו מהמכונה שליד חנות הפיתיונות.

הוא מחייך אליי, חושף את הגומה העמוקה והסקסית ביותר שאלוהים אי פעם העניק לאדם. "את בהחלט חדשה פה, אחרת הייתי זוכר אותך."

הפה שלי נפתח כדי לומר לו שהוא מזיין את השכל, שהוא ראה יותר ממני ממה שעיניו רואות כרגע, אבל אני עוצרת את עצמי.

הוא לא מזהה אותי.

נו, לעזאזל.

אין בעיטה לביטחון העצמי כמו זו של סטוץ של לילה שלא מזהה אותך, גם אם זה היה לפני עשר שנים.

הוא מכווץ את גבותיו. "את בסדר?"

"כן, אני... אה!" אני זזה מהר מדי עבור הסולם הישן, והוא מתנודד מתחתיי, תומכות הצד שלו רועדות, ובטרם אני קולטת מה קורה, רגליי עפות לכיוון אחד ופלג גופי העליון לכיוון אחר, ואז אני נוחתת.

הישר.

לזרועות.

שלו.

הנשימה שלי הופכת התנשפויות מבוהלות וליבי רועם בחזי. אני שואפת מלוא ריאותיי אוויר שיש בו ניחוח נקי וגברי, ניחוח שהוא כמו חשמל בעורקיי.

אלוהים פאקינג אדירים.

אחת מזרועותיו העבות והשריריות כרוכה תחת רגליי בעוד האחרת תומכת בגבי. הוא אוחז בי ללא שמץ מאמץ ומביט מטה, אל פניי, מרוצה מעצמו לחלוטין.

"אני מצטערת," אני אומרת, מנסה להתעלם מהאופן שבו עורי סומר בגלים.

"זה בסדר, אני רגיל לכך שנשים נופלות לחיקי."

אני מושכת את זרועי מכתפיו הרחבות, מאפשרת לקצות אצבעותיי להתחכך בעורפו רק להרף עין. "תוריד אותי," אני אומרת כל עוד אני צלולה מספיק, "בבקשה."

"אין בעיה." הוא מחייך ומניח אותי על רגליי. "רוצה שאתלה את הרמקול בשבילך?"

"לא, אני לא רוצה," אני אומרת, לחיי מתלהטות. "אני יכולה לעשות את זה." נדרשת לי כל טיפת כוח רצון כדי לקרוע את מבטי מזרועותיו המקועקעות, אותן זרועות שכרגע הייתי מעורסלת ביניהן, ולהביט בהארפר. "צדקת."

הטלפון שלי מצלצל, ומספרה של אימי מופיע על הצג. לרוב אני מסננת אותה כדי להימנע מהרצאות בנושא איך הרסתי את חיי, אבל כעת התזמון שלה מדויק.

"צדקתי לגבי מה?" שואלת הארפר.

אני ניגשת אל הדלת ופותחת אותה, ולפני שאני יוצאת אני מעיפה מבט לכיוונו של פן, והממזר עומד ומחייך לו.

"הוא צרות," אני אומרת ויוצאת אל שמש הבוקר.