צבא ההיי־טק וצבא הפרשים

הקדמת הרמטכ"ל ה־21
 

ספרו של תא״ל גיא חזות צבא ההיי־טק וצבא הפרשים גם חשוב וגם מחדש. בכתיבה ביקורתית ומבוססת מתאר חזות שינויים עמוקים במאפייני האיום וההתאמות שנערכו בצה״ל והביאו לתועלת אסטרטגית, אך לצידן סיכונים ומחירים. ההתפתחות הטכנולוגית שהתרחשה בעולם בעשורים האחרונים לא פסחה על ישראל. התפתחות תעשיית ההיי־טק יצרה בישראל כלכלה מבוססת וחדשנות מהמובילות בעולם. אתגרי הביטחון, השתנות מפת האיומים על המדינה ממלחמת יום הכיפורים והצורך לתת מענה להשתנות זו, הובילו את צה״ל לפתח יכולות טכנולוגיות מהמתקדמות בעולם. אולם לצד התפתחות זו גדל הפער בין המערכים הטכנולוגיים לכוחות היבשה, העתידים לשאת בעיקר הנטל בעימותים הבאים.

הספר מתאר כיצד השתנו האיומים על המדינה בד בבד עם התפתחות המערכים הטכנולוגיים. הרצון לתת מענה אפקטיבי לאיומים הביא את צה״ל לחפש פתרונות טכנולוגיים יצירתיים. בעיקר הדברים אמורים באיסוף מודיעין המאפשר הפעלה של אש מדויקת, ובתוך כך סגירה של מעגלים במהירות הבזק. אולם לחלק נכבד מהאיומים על ישראל לא יהיה אפשר לתת מענה מבוסס אש ומודיעין. לכוחות היבשה היה ויהיה תפקיד מכריע בהגנת המדינה. וכפי שאפשר להעריך, בעתיד הנראה לעין תמשיך הלחימה היבשתית להיות לחימה קשה, עתירת חיכוך ונפגעים. היא לא תוכל להתרחש מרחוק ותחייב מגע ישיר עם האויב.

בספר מתאר חזות כיצד לאחר נסיגת צה״ל מלבנון ומעזה התפתחו ארגוני הטרור של חזבאללה וחמאס לצבאות טרור, המשלבים יכולות ירי חסרי תקדים על העורף הישראלי. יכולות ירי שנבנו מתוך אוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי, אל עבר האוכלוסייה האזרחית של ישראל. זאת תוך כוונה לפגוע באזרחים, ובמקביל להקשות על צה״ל לפעול במרחב. פגיעה ביכולות אלה תחייב את צה״ל למענה משולב ומאוזן.

הספר מתאר את חוסר האיזון בבניין הכוח שהתפתח בצה״ל, אשר כרמטכ״ל פעלתי רבות לטפל בו תוך הבנה שלחלק גדול של בעיות הביטחון של המדינה נידרש לכוחות יבשה מאומנים וחדורי קרב. זאת ועוד, מבצע ״שומר החומות״ הראה עד כמה אנו נדרשים לכוחות מאומנים גם בזירת הפנים. ישראל חייבת לבנות כוחות שיוכלו לספק מענה למגוון רחב של תרחישים. ״צבא ההיי־טק״ המתואר בספר, לא יוכל לספק מענה ללא ״צבא הפרשים״.

אני בוחר גם לראות את חצי הכוס המלאה. יחסי הגומלין של צה״ל עם הכלכלה הישראלית הם תופעה ייחודית בעולם. צה״ל קולט, מכשיר ומפעיל את עילית כוח האדם הטכנולוגי בישראל. משרתים אלה מגיעים בתורם לשוק העבודה עם ניסיון עצום המאפשר לכלכלה הישראלית ליהנות מכוח אדם מיומן ובעל ניסיון רב. כוח אדם זה הוא מהכוחות המניעים את כלכלת ההיי־טק הישראלית, והוא המאפשר המרכזי בפיתוח הידע הטכנולוגי העמוק המתקיים כאן בעשורים האחרונים.

צבא ההיי־טק וצבא הפרשים פורשׂ את הצורך החיוני לגבש בישראל תפיסת ביטחון לאומי שתהיה מצפן עבור מערכת הביטחון להתמודדות עם אתגרי העתיד. זהו ספר חשוב ביותר, דווקא מפני שהוא מראה את הברור מאליו - שביל הזהב הוא הצורך לספק מענה מאוזן. אני בטוח שמפקדי צה״ל מבינים את המסר, ויפעלו כדי לבנות את הכוח בצורה המיטבית כדי לממש את ייעודו של צה״ל להגן על המדינה, להבטיח את קיומה ולנצח בכל מלחמה.

אני מכיר את תא"ל גיא חזות עשרות שנים. ראיתיו מקרוב במצבים שונים בפיקוד קרבי כמג"ד בצנחנים בלחימה הקשה באנתפאדה השנייה, וכמח"ט כפיר באירועי "גודל השעה". בכל המפגשים פגשתי קצין מצטיין בלחימה בעל אומץ לב צבאי ואזרחי. אני משוכנע שספרו הביקורתי והמחדש יעורר שיח רחב וחשוב שיש לקיים בצה"ל ובחברה הישראלית.

הקדמה זו נכתבה לפני 7 באוקטובר 2023. חצי שנה אחרי, מקבל הספר משנה חשיבות ותוקף לנוכח המחדל הביטחוני החמור ביותר מקום המדינה. בשל היעדר מחשבה ביקורתית וסטגנציה של האחראים על הביטחון הלאומי, אני משוכנע שהספר המחדש של תא״ל (מיל') גיא חזות יעורר שיח רחב על עתיד הביטחון הלאומי של ישראל.

רא״ל (מיל'), גדי איזנקוט

הרמטכ"ל ה־21

פרולוג
 

החמצה וכישלון.

החמצה, כי ספר זה נכתב במהלך משבר הקורונה, שנים מספר לפני האסון הגדול ביותר שחוותה החברה הישראלית בתולדותיה ב־7 באוקטובר 2023. בין דפי הספר מקופלים הררי מילים שמזהירים, מסבירים, מתריעים מפני אסון. 34 שנים שירתי בצה"ל, מלוחם ועד קצין בכיר. בעשור האחרון ראיתי מול עיניי כיצד קברניטי ישראל וצה"ל מוותרים על פוליסת הביטוח שלה - צבא היבשה. הזנחתו לטובת היכולות הטכנולוגיות המתקדמות הטרידו אותי, וגרמו לי להתיישב ולכתוב כדי לנסות להשפיע ולהתריע מפני אסון שחשתי כי ייתכן שיתרחש עלינו.

כישלון, כי לא הייתי מספיק חרוץ לסיים את מלאכת כתיבת הספר ולהצליח להתריע ולהשפיע. הספר שהיה אמור לצאת לאור אחרי חגי תשרי 2023, נגנז. העתיד השחור שמפניו הזהיר הספר הפך למציאות ישראלית זוועתית, מדממת וכואבת. צבא הטרור של חמאס פלש בהפתעה וכבש עם שחר חבל ארץ שלם בנגב המערבי, תוך שהוא מנצל את מצב הכוחות בגזרה בשבת בבוקר בחג שמחת תורה. מעולם לא הצליח צבא זר, גם לא במלחמת העצמאות, לכבוש חבל ארץ במדינת ישראל ולטבוח בתושביו כפי שעשה חמאס ב־7 באוקטובר.

"בארבע אחר הצהריים הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הביטחון". כך כתב דוד בן־גוריון ביומנו ביום ההכרזה על הקמת המדינה. כיתוב זה מקדם את פניהם של הנכנסים בשער בסיס הקריה בתל אביב, מקום מושבם של משרדי ראש הממשלה והביטחון והמפקדה הראשית של צה"ל. ב־7 באוקטובר הופקר גורלם של אזרחי עוטף עזה והיה לשעות מספר בידי מחבלי חמאס האכזריים וצמאי הדם.

אף שבמשך שלוש שנים חקרתי ועסקתי בכשירות ומוכנות צה"ל למלחמה רב־זירתית, ומסקנותיי היו כי צה"ל לא ערוך לתת מענה ראוי לצבאות הטרור של חמאס וחזבאללה, גם אני הופתעתי באותה שבת. ההפתעה הייתה מהקלות הבלתי נסבלת שבה הצליחו מחבלי חמאס להכריע את אוגדת עזה ולהשתלט על יישובי העוטף. עצם ההתקפה לא הפתיע אותי.

קיבוץ נגבה שבו אני מתגורר עם משפחתי, מרוחק 20 קילומטר בלבד מצפון רצועת עזה. בשבת השחורה פקחתי את עיניי ב־06:29 למשמע האזעקות וירי הטילים. הערתי את אשתי ואמרתי לה שפרצה מלחמה. שבועיים אחרי היא תשאל אותי איך ידעתי. את השעות הראשונות של המלחמה "ביליתי" עם אנשי צבא לשעבר בניסיון לארגן את הקיבוץ להתקפה, כשברשותנו לא היו נשק או כיתת כוננות סדורה. אי־הוודאות והשמועות על מחבלים באזור הקיבוץ, ועל המתרחש בעוטף ובעיר שדרות המרוחקת 15 קילומטר בלבד מהקיבוץ, רצו מכל עבר. על פי תורת קרב ההגנה פרסנו תצפיתנים על כל נתיבי החדירה לקיבוץ, העלינו תצפית מרכזית במגדל שבמרכז הקיבוץ וחסמנו את כל השערים עם טרקטורים וקטפת כותנה. את החיילת החמושה היחידה שנותרה בקיבוץ העלינו על טרקטורון והגדרנו אותה ככוח עתודה. על כולם פיקד אל"ם יריב בן עזרא, חבר שהיה בחופשת פרישה מהצבא, מהחמ"ל המאולתר שהקים במזכירות הקיבוץ.

בשעות הצהריים המאוחרות אסף אותי מהקיבוץ אלוף נמרוד אלוני, שהתבקש על ידי מפקד פיקוד הדרום להתמנות לסגנו לאחר שהקשר עם הנושא בתפקיד, אלוף יוסי בכר המתגורר בקיבוץ בארי, נותק משעות הבוקר המוקדמות (את יוסי פגשתי מאוחר יותר במשרדו בפיקוד לאחר שחולץ מבארי, בסוף יום קרב שבו נלחם לבדו והרג למעלה מ־15 מחבלים. הוא היה מותש ומלא פיח, וביקש ממני לבדוק את גבו בטענה כי הוא סובל מכאב חד. התברר שהיה לו בגב רסיס רימון שזרק עליו אחד המחבלים).

נסעתי עם אלוני לפיקוד הדרום ושם "ביליתי" ביומיים הראשונים של המלחמה, מנסה לתרום מניסיוני, כשמדי פעם אנחנו יורדים לשטח כדי לבדוק מדוע האוגדה עדיין לא החזירה את המצב לקדמותו והשטח לא מטוהר ממחבלים. כעבור יומיים יצר איתי קשר מפקד זרוע היבשה אלוף תמיר ידעי. הוא שאל למעשיי, וביקש ממני להקים מערך למידה מבצעית לכוחות היבשה ולפקד עליו. התלבטתי דקות מספר והחזרתי לו תשובה חיובית. כך מצאתי את עצמי בסוג של סיפור תנ"כי. אחרי שלוש שנים של מחקר על תחלואי זרוע היבשה של צה"ל, בפרוץ מלחמה שהתרעתי עליה בספר, נקראתי על ידי הצבא לעמוד בראש גוף שאמור לשפר את ביצועיו תוך כדי מלחמה.

המשימה הראשונה שהטלתי על מרכז הלמידה הזרועי שהוקם במחנה ג'וליס הייתה לאסוף נתונים על מתקפת חמאס והמענה של צה"ל. מטרת הסיכום הראשוני הייתה למידה מיידית לשיפור היערכות פיקוד הצפון מול מתקפה דומה של חזבאללה וללחימה של כוחותינו בהמשך. המשימה הבאה הייתה להקים מערך זרועי המרשת את כל החילות ביבשה, הזרועות והאגפים בצה"ל, הפיקודים המרחביים והאוגדות המתמרנות. הכישלון החמור בהגנה על אזרחי העוטף הביא את מפקדי צה"ל לרצות ללמוד ולהפיק לקחים וכולם נרתמו למשימה בצורה מרשימה ויוצאת דופן. מערך הלמידה המבצעית של זרוע היבשה הפך לגוף שבזמן אמת אסף מידע רב, עיבד ותרגם אותו במהירות לידע שימושי לכוחות בשטח. ככל שהתפתחה המלחמה השתכלל המערך והעמיק את עשייתו והשפעתו, לא רק ברמה הטקטית אלא גם ברמה המערכתית.

100 ימים לאחר שפרצה המלחמה, עם המעבר לשלב הבא שלה ואף שסופה לא נראה באופק, החלטתי לחזור לספר. הקריאה בו הייתה קשה. הספר מפרק לגורמים את בעיות היסוד של צה"ל, בדגש על כוחות היבשה שלו, ומסביר לא מעט מהגורמים שהביאו לכישלון ב־7 באוקטובר ולקשיים של צה"ל להתמודד עם מלחמה רב־זירתית.

מיקומי הייחודי במלחמה, סוג של תצפיתן רב־מדרגי לאורכו ולרוחבו של צה"ל, אִפשר לי לבצע "תצלום רנטגן" טקטי, מערכתי ואסטרטגי לביצועים של צה"ל ולתוצאות המלחמה. הוא גם אִפשר לי לבחון לעומק את "צבא ההיי־טק וצבא הפרשים" ומסקנותיו. ההחלטה הראשונה הייתה לפרסם את הספר כמו שנכתב לפני המלחמה, עם תוספת של הקדמה קצרה וסיכום המנתח את שקרה במלחמה ומתכתב עם פרקי הספר. ההחלטה השנייה הייתה קשה יותר - עיתוי ההוצאה לאור. צה"ל מצוי במלחמה רב־זירתית קשה שנמשכת למעלה מ־100 ימים, וצפויה להימשך להערכתי למעלה משנה. האם נכון לפרסם בעת הזו, באמצע מלחמה, ספר המבקר את צה"ל ומוכנותו למלחמה?

אני אוהב את צה"ל. בקיץ 2023 השתחררתי משירות צבאי ארוך של 34 שנים בתחושת סיפוק וגאווה. המלחמה לימדה אותי שלנֶצח אהיה חייל נאמן של צה"ל והמדינה. למרות הביקורת הרבה שיש בספר על צה"ל, למרות הכישלון החמור של 7 באוקטובר, יש לנו צבא ייחודי ונפלא. ראיתי אותו מתאושש ממכת נוקאאוט שרבים מצבאות העולם היו מתקשים להתאושש ממנה, ומצליח בגבורה לכבוש בחזרה את שטח העוטף. ראיתי אותו יוצא להתקפה בשטח המורכב ביותר לתמרון צבאי - מרחב עירוני צפוף ומבוצר שהוכן מעל ומתחת לקרקע במשך 15 שנים, ולמרות היעדר ניסיון ואמון של הדרגים הבכירים מצליח לעשות זאת במחיר יחסית נמוך. ראיתי בתוך עזה וח'אן יונס את דור הטיקטוק עובר לטרנזיסטורים (בבדיחות הדעת הזקנים שבינינו צחקו שרק התוכנית "שירים ושערים" חסרה. הצעירים פחות הבינו את הבדיחה), ונלחם בגבורה כמו אריות.

לכן התלבטתי. לצד הגאווה והמחמאות, יש והייתה לי המון ביקורת על צה"ל. ההחלטה לפרסם את הספר עם המעבר לשלב הבא של המלחמה, שייתכן ויימשך חודשים ארוכים, נובעת מהרצון ליצור ביקורת בונה ומתקנת ולא לשפוך את התינוק עם המים, כפי שלצערי עושים כמה ממבקרי הצבא. ישראל נמצאת במשבר ביטחוני החמור בתולדותיה המאתגר את הביטחון הלאומי שלה. אני מאמין שספר זה מסביר חלק מהסיבות למשבר וכיצד אפשר לצאת ממנו ולשפר את המענה והמוכנות של צה"ל לאתגרים שצפויים לו בשנים הקרובות.

מרס 2024

קיבוץ נגבה

פתח דבר
 

ב־2018 החליט הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט באופן חריג לחשוף בפני הפורום המבצעי של צה"ל את מבצעי המב"ם¹ שנתפסו עד אותה עת כסוד צבאי שמעטים בצה"ל היו חשופים אליו, וגם ממשלת ישראל הכחישה אותם לחלוטין. כלל מפקדי היחידות המבצעיות של צה"ל צפו בסקירה מרתקת של אגף המבצעים במטכ"ל על תפיסת המב"ם ומבצעים בולטים שבוצעו מתחילת העשור, למניעת בניין הכוח של חזבאללה בתמיכת איראן בצפון והתעצמות דאעש וחמאס בדרום. התפיסה והמבצעים שהוצגו העידו על צבא מתקדם ומשוכלל הנמצא במיטבו - נועז, תחבולני, חדשני, טכנולוגי וחותר למגע. לא כך הרגישו קציני צבא היבשה שישבו בקהל, משהתברר להם שבצה"ל התפתחו שני צבאות - האחד נוצץ ומוביל את הצבא בתחום המבצעי, והאחר, שהם משתייכים אליו - אפור ולא רלוונטי, עסוק בעיקר במשימות בט"ש (ביטחון שוטף) שוחקות. צבא ההיי־טק וצבא הפרשים.

אין זה סוד שבשנים האחרונות נפער פער עצום בין העוצמה המתקדמת שנבנתה בצה"ל בצבא ההיי־טק - בזרועות האוויר, הים ואגפי המבצעים, המודיעין והתקשוב - הנשענת על טכנולוגיה ותפיסות לחימה מתקדמות, ובין צבא הפרשים של כוחות היבשה, שבעבר הוא שהוביל את צה"ל בתחום המבצעי. השתנות אתוס הלחימה בחברה הישראלית והרגישות לנפגעים; התפתחות תפיסת האש מנגד לאחר מלחמת המפרץ הראשונה והפיכתה לדומיננטית בצה"ל; מהפכת המידע והפיכתה של ישראל לאומת הסטארט־אפ; הוספת עמוד התווך ההגנתי לתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל, ובתוך כך ביצורה בגדרות ומערכות הגנה אווירית - כל אלה וקטורים מרכזיים שהובילו לשינויים שהעמיקו את הפער בין צבא ההיי־טק לצבא הפרשים. בשנים האחרונות יצרו הווקטורים הללו מעגל קסמים המוביל להזנחת צבא היבשה של צה"ל, ולמצב שבו הדרג הצבאי והדרג המדיני הבכיר נמנעים מהפעלת כוחות היבשה, מלבד למשימות הגנתיות, בד בבד עם העדפה ברורה להפעלת הזרועות והאגפים המשתייכים לצבא ההיי־טק.

התפצלות צה"ל לצבא ההיי־טק וצבא הפרשים לא התרחשה במשמרת של רמטכ"ל כזה או אחר. זהו תהליך ארוך שנים שהתחיל לאחר היווצרות קו השבר הגדול ביותר בחברה הישראלית - מלחמת יום הכיפורים. אמנם התהליך השתרע על פני חמישה עשורים, אך בעשור האחרון חלה החמרה עד כדי התפתחות שני צבאות שהם בפועל שני מעמדות בצה"ל - האחד אליטה צבאית, והאחר שמשתייכים אליו מי שהיו רגילים להיות אליטה, וכיום מרגישים לא רלוונטיים עוד. לצד מהפכת המידע, התעצמות הממד הדיגיטלי והתפתחות טכנולוגיית האינטליגנציה המלאכותית, שיצרו בצה"ל יכולות מבצעיות־מודיעיניות חדשות חסרות תקדים, השתנה המזרח התיכון בפרוץ ״האביב הערבי״ ב־2011. המציאות הכאוטית בחלק ממדינות ערב לצד סיכונים רבים הביאה גם הזדמנויות מבצעיות רבות, שישראל ניצלה בחוכמה בעזרת גיבוש תפיסה חדשה - המב"ם.

תפיסת המב"ם נועדה בראשיתה למנוע העברת אמל"ח לחזבאללה בלבנון. בהמשך היא התפתחה למניעה מאיראן לבנות עוד עוצמה צבאית בצפון לצד חזבאללה בלבנון, הפעם בסוריה המתפוררת אחרי מלחמת אזרחים, ולעצירת מיזם דיוק הטילים של חזבאללה. המערכה התנהלה גם בזירות נוספות - מול עזה למניעת התעצמות חמאס, ונגד דאעש לריסוק כוחו המתפתח במזרח התיכון. במשך עשור ביצעה ישראל מאות מבצעים נועזים בהובלת מפקדות משימתיות של זרוע האוויר והים ואגף המודיעין בתיאום של אגף המבצעים, בהשתתפות הטייסות והשייטות המבצעיות של חיל האוויר וחיל הים, יחידות מיוחדות של אמ"ן, ובתמיכת יחידותיו הטכנולוגיות ואגף התקשוב. מפעילויות אלה נעדרו הפיקודים המרחביים ויחידות זרוע היבשה, שעיקר עיסוקם התמקד בהגנת גבולות ובאכיפת חוק וסדר ביהודה ושומרון.²

בד בבד עם התפתחות שני צבאות בצה"ל וחוסר האיזון ביניהם בבניין הכוח והפעלתו, השתנו לחלוטין האיומים על ישראל. מלחמת יום הכיפורים שמה קץ לאיום פלישת הצבאות, ועל העורף הישראלי החלו לאיים ארגוני הטרור ונשק התמ"ס (תלול מסלול). עם השנים ולאחר נסיגת צה"ל מלבנון ועזה התפתחו ארגוני הטרור של חזבאללה וחמאס לצבאות טרור המשלבים יכולות ירי חסרי תקדים על העורף הישראלי, החל במערך מבוצר בשטחם המרתיע את צה"ל מפלישה, וכלה ביכולת התקפית קרקעית למטרת פשיטות בשטח ישראל. צבאות הטרור ביססו יכולות אלה על תפיסה מבצעית המקזזת את יתרונות צה"ל, המתקשה במשך שנים להכריע את צבאות הטרור בתפיסת האש מנגד, בהתבססה על יכולות צבא ההיי־טק. התוצאה - הרתעה הדדית למרות עוצמתה הצבאית של ישראל.

התעצמות צבאות הטרור וסכנת התיאום ביניהם החזירה לאחר שנים את תרחיש הייחוס הטראומטי של ישראל ממלחמת יום הכיפורים - מלחמה רב־זירתית. אלא שהפעם בתרחיש מעין זה, שלא כמו אותה מלחמה שהתרחשה הרחק מהעורף הישראלי, תהיה החברה הישראלית בחזית. מלחמה בכמה זירות (לבנון, עזה, יהודה ושומרון, זירת פנים ומעגל שלישי מול איראן) מול צבאות הטרור, שימטירו אש תופת על העורף הישראלי, בשעה שהם עורכים פשיטות גבול על יישובים ישראליים, תחייב פתרון צבאי משולב מהאוויר, מהים, מהממד הקיברנטי וגם ובייחוד מהיבשה. לכן חוסר האיזון בין העוצמה שבנתה ישראל בשלושת הממדים - האוויר, הים והקיברנטי - ובין החלשת העוצמה ביבשה והזנחתה³ מְסכן את ביטחונה של ישראל ואת יכולתה להיערך כראוי לתרחיש כזה.

לפער שנפער בין שני הצבאות השפעות נוספות מלבד הרתעה הדדית ומוכנות לקויה לתרחיש הייחוס של מלחמה רב־זירתית. למרות ההצלחות המבצעיות של צבא ההיי־טק במב"ם, צה"ל מצוי במשבר מתמשך; משבר שמלבד כישלונות מתמשכים לְנַצח ולהכריע, מלחמות ומבצעים כמו לבנון השנייה (2006), "צוק איתן" (2014) ו"שומר החומות" (2021), בא לידי ביטוי בנכסים החשובים ביותר לצבא - האנשים ותדמיתו בחברה הישראלית. אם בעבר היה צה"ל מקור משיכה לאנשים הטובים ביותר שבחרו בו כארגון שהם רואים בו עצמם מחויבים לשירות תובעני רב־שנים, הרי כיום המציאות שונה, וצה"ל מתקשה להשאיר בשורותיו את הטובים ביותר.

ב־2019 התפרסם בעיתון הכלכלי "דה מרקר" דירוג 100 החברות המומלצות ביותר שכדאי לעבוד בהן. צה"ל ירד בדירוג למקום ה־46, וניצב אחרי ארגונים כמו משטרת ישראל ושב"ס (שירות בתי הסוהר). למציאות התקציבית, קיצוצי כוח האדם ושינוי מודל השירות והפנסיה יש, מן הסתם, השפעה על הדירוג וכיצד צה"ל נתפס כמקום עבודה בחברה הישראלית. אולם סקר נוסף שהתפרסם שנתיים מאוחר יותר העיד כי המשבר עמוק עוד יותר. על פי המכון הישראלי לדמוקרטיה, אמון הציבור בישראל בצה"ל ב־2021 היה הנמוך ביותר מאז מלחמת לבנון השנייה. צה"ל והחברה הישראלית לא נזקקו לדוח כדי להבין שיש משבר המחייב טיפול מיידי. תלונות חוזרות ונשנות של חיילים על איכות המזון, הטיפול הרפואי הכושל ובעיה מתמשכת בתחום ההסעות לבסיסים הרחוקים בדרום הארץ בימי ראשון - כל אלה יצרו נסיבות שהורים נדרשים להוציא יותר ויותר כסף למימון הוצאות ילדיהם המשרתים בשירות סדיר. ההחלטה של ממשלת ישראל, בלחצם של הרמטכ"ל ושר הביטחון, לאשר בחוק את התוספת הנהוגה זה שנים לפנסיית הקצונה הבכירה שפורשת מצה"ל הוסיפה שמן למדורה, והקצונה הבכירה של צה"ל הואשמה בדאגה לעצמה וניתוק מהחיילים.

לטיפול הלקוי בתנאי השירות של החיילים בצה"ל, לצד ההשוואה הפופוליסטית בין שכר החיילים לשכר ולתנאי אנשי הקבע, השפעה של ממש על המשבר התדמיתי שצה"ל מצוי בו. עם זאת, המרכיב המובהק יותר המשפיע על תדמית צה"ל בחברה הישראלית נובע מן העובדה שצה"ל לא נתפס עוד כארגון מנצח לנוכח חוסר היכולת שלו להכריע מלחמות וסבבי לחימה, שלא כמו מלחמות העבר.

ספר זה נכתב בזכות משבר הקורונה והזמן הפנוי הרב שאִפשר לי לשבת ולכתוב מדם ליבי. הוא נכתב באהבה לארגון שבו גדלתי ונעשיתי מנער לאיש שאני היום, ובדאגה למדינת ישראל שאותה זכיתי לשרת במסירות 33 שנים. כמו רבים מקציני זרוע היבשה, חשתי בעשור האחרון כי צה"ל משתנה בקצב מהיר, וחבריי ואני איננו נמצאים עוד בליבת העשייה המבצעית. כאשר התגייסתי לפני יותר משלושה עשורים היו הנסיבות שונות. השירות בחטיבת הצנחנים בתפקידי פיקוד מגוונים ותובעניים, ממפקד מחלקה בלחימת גרילה ברצועת הביטחון בלבנון ועד מפקד גדוד בלחימה בטרור באנתפאדה השנייה, גבה מחיר לא פשוט, בין השאר של ריחוק מהמשפחה וסכנת חיים מתמשכת. אולם הסיפוק היה עצום - הרגשנו בכוחות היבשה כי אנחנו מובילים את הקצה המבצעי של צה"ל, והחברה הישראלית מוקירה את עשייתנו. היינו אליטה צבאית. כמו רוב קציני היבשה, הייתי שותף לתחושות הקשות של חוסר רלוונטיות לאחר שהרמטכ"ל גדי איזנקוט חשף בפנינו את מבצעי המב"ם.

כתיבת הספר הובילה אותי לחקור את הסיבות שהביאו להתפתחות תופעת שני הצבאות בצה"ל וירידת כוחה של זרוע היבשה. בעת הכתיבה הדהדה המציאות לא אחת עם הספר באופן נבואי ומטריד: הסקרים על ירידת המוטיבציה להתגייס ליחידות הקרביות של זרוע היבשה; התפלגות האוכלוסיות בגיוסן לצה"ל והעדפתן של אוכלוסיות חזקות ומבוססות יותר להתגייס לצבא ההיי־טק; סבבי לחימה בעזה שהסתיימו בתחושת חמיצות בחברה הישראלית מול היקפי ירי חסרי תקדים של חמאס, והמלחמה באוקראינה שגרמה לכל מערכות הביטחון בעולם להבין כי גם במאה ה־21 יידרשו בשדה הקרב כוחות יבשה מיומנים.

עם סיום כתיבת הספר התחיל מבצע "שומר החומות", וחשתי כי חלק נכבד מהבעיות והפערים שהצפתי בו נפתרו. צה"ל הגיע מוכן למבצע לאחר שנים של תהליך יסודי של הפקת לקחים והתוכניות הרב־שנתיות "גדעון" ו״תנופה״ - תפיסות לחימה עדכניות ומתקדמות, מגוון רחב של תוכניות אופרטיביות משותפות למטכ"ל, לפיקוד הדרום ולזרועות, כוחות מאומנים ומתורגלים בים, באוויר וביבשה, אמל"ח מתקדם שהוטמע ומודיעין ממוקד וחסר תקדים. המוכנות של צה"ל הוכיחה את עצמה כבר בראשית המבצע. בהגנה - הצליחו כוחות היבשה לבלום כל התקפה של חמאס, ואף לתת מענה הולם לאיום טילי הנ"ט שגבה מחיר בתחילתו. באוויר - הפגין חיל האוויר ביצועים מרשימים של הספקי תקיפה ודיוק ללא פגיעה בחפים מפשע. בים - הצליח חיל הים לסכל כל חדירה ואיום על ערי החוף הדרומיות ואסדת הגז. אמ"ן תמך בביצועי שלוש הזרועות באמצעות מודיעין מדויק וחסר תקדים, מבוסס על מכונת הניתוח ועיבוד המידע החדשה שנבנתה על יסוד אינטליגנציה מלאכותית. צבא הטרור בעזה ספג פגיעות קשות ללא הצלחה לממש שום תוכנית, מלבד ירי מטחי הטילים על ערי ישראל, שאיתם, לרוב, התמודדה "כיפת ברזל" בהצלחה. למכות שהפליא צה"ל בחמאס עמדה להתווסף הוצאה לפועל של התוכנית המשמעותית ביותר שהכין צה"ל ללחימה בעזה - "מכת ברק", תרתי משמע.

למרבה הצער הוכיחה המציאות אחרת, והרלוונטיות של ספר זה חשובה מתמיד. צה"ל היה אמור להנחית בסיום המבצע המוצלח נוקאאוט צבאי לחמאס, אבל תוכנית "מכת ברק" יצאה לפועל בשם אחר - "דרום כחול" וללא כוחות היבשה. בהתאם, ההישג המבצעי שהושג היה מוגבל מאוד (הרס מנהרות ״המטרו״ ללא קבירת גדודי חמאס מתחת לאדמה), והביקורת בתוך הצבא ומחוצה לו הייתה בהתאם.

ההחלטה להוציא לפועל תוכנית מבצעית מבריקה, שהושקעו בה משאבים רבים במשך שנים ללא המרכיב של התמרון היבשתי, מקפלת בתוכה את כל הבעיות המפורטות בספר הזה. המרת תוכנית "מכת ברק" למבצע "דרום כחול" ללא השתתפות כוחות היבשה היא תפאורה מייצגת למשבר של צה"ל ולמענה הלקוי שלו לאתגר צבאות הטרור - חולשת כוחות היבשה וחוסר האמון בהם; העדפת צבא ההיי־טק; השתנות האתוס בחברה הישראלית והשפעתו על צה"ל; המשבר בפיקוד של צה"ל והיעדר אומץ הלב הציבורי של הקצונה בצבא להתעקש להביע את דעתה; תרבות התחקירים הקלוקלת הנהוגה בצה"ל. הבחירה לפתוח את הספר בסיפור דמיוני שברובו התרחש במציאות למעט סופו - מה היה יכול לקרות אם צה"ל היה מיישם את תוכנית "מכת ברק" כמתוכנן, וכפי שהוא התאמן לבצע עם כוחות היבשה - נועדה להמחיש זאת.

ההחמצה בסיום מבצע "שומר החומות" מייצגת את הפער שנפער בין צבא ההיי־טק לצבא הפרשים, ואת המחיר שישראל משלמת על הזנחת כוחות היבשה ואי־הפעלתם בשדה הקרב, מחיר שרק יתעצם בתרחיש מלחמה רב־זירתית, שחזר לאיים על מדינת ישראל, אם הפער בין צבא ההיי־טק לצבא הפרשים לא ייסגר.