לחצות את הגבול

הקדמה

ברוכים הבאים, חבריי ההרפתקנים והסקרנים, למסע מרגש יותר מגלידה ביום חם! כשיצאתי למשימה לאסוף את האוצר שיופיע כאן לפניכם, לא יכולתי שלא להרגיש כמו אינדיאנה ג'ונס מודרני, הסורק את מרחבי הידע ודולה מתוכם אוצרות גנוזים כדי לחלוק אותם עימכם.

רבים מעמיתיי הסופרים כתבו ספרים מצוינים עבור תיירים, שמציעים מסלולים מגוונים ומקומות מופלאים לבקר בהם. בינות לטקסטים רבי־הערך האלה ביקשתי למצוא מארג שבו טוויים יחדיו תחומים מגוונים של ידע כללי מרחבי העולם, הן עבור המדריך והן עבור המטייל, אבל לא מצאתי את החומרים הללו מאוגדים תחת קורת גג אחת, בצורה מאירת עיניים ואולי אפילו מבדרת.

בספר זה, שבו תחצו גבולות של זמן ומקום בקצות אצבעותיכם, מטרתי להכיר לכם נושאים שעיצבו את המארג האנושי לאורך ההיסטוריה; ממשיכות המכחול של תולדות האומנות, דרך פסיפס הדתות המורכב – נצרות, אסלאם ויהדות – ועד ההיסטוריה המרתקת של אירופה ושל ארצות הברית. היסטוריה עולמית וכל מה שחשוב בה – בקליפת אגוז.

אז – הניפו את המפרשים והיכונו להפלגה בעולם של תגליות, שבה כל עמוד חושף עוד גילוי וכל פרק טומן בחובו אבני חן. בסוף המסע לא רק תוכלו להרשים אחרים בידיעותיכם החדשות, אלא אולי גם תאספו איזו תובנה או שתיים ביחס לטבעה החמקמק והמורכב של האנושות.

פרק 1

ציורי הזמן: מבוא לתולדות האומנות

מאז ומעולם, גם כשעשיתי את צעדיי הראשונים בעולם הדרכת הטיולים, אבדתי בין המיתוסים של המיתולוגיה ויסודות הארכיטקטורה. עולם המיתולוגיה הוא מגרש משחקים אנושי, שבו אלים מייצרים יותר דרמה מאופרות סבון. אני מודה כי כשנחשפתי לתחום וחקרתי אותו גיליתי עולם ומלואו. אם לפני כן אחרי סיור במוזיאון הייתי טס בכיוון שלט היציאה, אחרי ההיכרות עם המיתולוגיה מצאתי את עצמי מרצה רבות לקהל המטיילים הסקרן. ככל שמתעמקים באומנות, בארכיטקטורה ובמיתולוגיה כך מבינים שאין בהן סוף, אלא הן כולן אין־סוף של יצירתיות שהצייר והפסל הטביעו בהן.

המיתולוגיה היוונית: מסע אל המופלא והאבסורד

כשמשוטטים במוזיאונים ובאתרי העתיקות של יוון, קל מאוד להיסחף לעולמה המכושף של המיתולוגיה היוונית. המיתוסים הללו אינם "סתם" סיפורי עם; אלה סיפורים שובי לב ומהפנטים, מלאים באין־ספור אלים וגיבורים, מפלצות וניסים – וכל אלה משפיעים על האומנות ועל התרבות עד עצם היום הזה.

מיתולוגיה כל הזמן, מיתולוגיה לכולם: הסיפורים מאחורי האומנות

הידעתם שביטויים רבים שאנו משתמשים בהם עד היום לקוחים היישר מן המיתולוגיה היוונית? "עקב אכילס", למשל, מתייחס לנקודת התורפה של הגיבור הבלתי מנוצח אכילס, ו"תיבת פנדורה" מתייחס לסיפורה של אישה סקרנית ששחררה לחופשי את כל צרות העולם כשפתחה תיבה פשוטה. המיתוסים הללו מעצבים את השפה ואת התרבות האנושית ומשפיעים על האופן שבו אנו חווים את העולם.

כשאתם עומדים מלאי השתאות אל מול פסלים ופרסקאות עתיקים מרהיבים, דמיינו תקופה שבה אלים התהלכו בקרב בני תמותה. המיתולוגיה היוונית נולדה מהתרבות העשירה של יוון העתיקה, אולם היא לא עצרה שם. הרומאים, שתמיד היו נלהבים לשמוע סיפור טוב, אימצו את המיתוסים הללו ונתנו להם "טוויסט" רומאי, קצת כמו היום – כשחברות משנות את שמן כדי להמציא את עצמן מחדש. הם אפילו נתנו שמות חדשים לאלים: זאוס הפך ליופיטר, הרמס הפך למרקורי וכו'. הסיפורים הללו חדרו לליבם של בני האדם כה עמוק עד ששרדו במשך עידן ועידנים, ועד היום הם משמשים השראה עבור אין־ספור עבודות אומנות.

במהותה, מיתולוגיה היא אוסף של סיפורי עמים שהועברו מדור לדור. סיפורים אלו מתארים עולם שבו אלים דומים לבני אדם במידה ניכרת – יש להם פגמים ותשוקות, הם מתאהבים, הם מקנאים והם עושים טעויות. נשמע מוכר? ככל הנראה כי אנחנו בני אדם. בניגוד לתרבויות עתיקות שבהן אלים הופיעו כבעלי חיים, במיתולוגיה היוונית האלים נראו ואף התנהגו כמונו. הם התגוררו על הר אולימפוס, שם נהנו ממשתאות וממסיבות, אולם לעיתים ירדו אל הארץ על מנת להתערב בענייניהם של בני האדם – ולחולל לא מעט בלגן.

אדריכלים של מיתוסים

המסע שלנו מתחיל בהומרוס, שהיה הראשון שהעלה את המיתוסים הגדולים אל הכתב באפוסים שלו "איליאדה" ו"אודיסאה" – ובכך הפיח בהם חיים. אחריו הגיע הסיודוס, שביצירתו "תיאוגניה" תיאר את מקורותיו של העולם ושל האלים. מאוחר יותר, מחזאים כגון אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס העלו את המיתוסים הללו על הבמה, משווים להם ממד דרמטי וטרגי, ואל תשכחו את המשורר הרומאי אובידיוס, שיצירתו "מטמורפוזות" היא אוצר בלום של מיתולוגיה המשלבת מסורות יווניות ורומאיות. אלה וכל שאר התסריטאים של המיתולוגיה יצרו באז ארוך שנים – ללא אפקטים מיוחדים.

מי ברא את מי: סוד היקום על פי המיתולוגיה היוונית

היוונים הקדמונים האמינו שהיקום הוליד את האלים, ולא להפך. בהתחלה היה רק תוהו ובוהו – חלל חשוך ונטול צורה. מן התוהו ובוהו הגיחו לעולם הלילה וארבוס (האנשה של העלטה ושל השאול). למרבה ההפתעה, מתוך החשכה נולדה אהבה, שבעקבותיה נוצרו האור והארץ. אחריה הביאו אדמה (ריאה) ושמיים (אוראנוס) לעולם את צאצאיהם המפלצתיים, ובכללם הטיטאנים האדירים.

אחד הטיטאנים היה קרונוס, שמכיוון שחשש שמא אחד מילדיו יפיל אותו, בלע אותם בלידתם. אבל אשתו ריאה הצליחה להציל ילד אחד – את זאוס. במקום המסתור שלו באי כרתים הוא התבגר ולבסוף אילץ את קרונוס להקיא מקרבו אֶת אחיו. קרב אימתני ניטש ביניהם, וזאוס ואחיו הוכתרו כמנצחים והגלו את הטיטאנים למעמקי האדמה.

הצצה אל העולם העתיק

דמיינו את היוונים הקדמונים רואים בעיני רוחם את העולם כדיסקוס שטוח, הנחצה על ידי הים התיכון והים השחור. סביב הדיסקוס שוצף וקוצף הנהר האדיר אוקיינוס, המשמש גבול לעולם הידוע. מעבר לאוקיינוס מרחפות אדמות אפופות ערפל ומסתורין, מיושבות על ידי בני אדם שחיים חיי תענוגות ואושר. כאן, באותן אדמות רחוקות, אפשר לראות את שדות אליסיום, מקום מנוחתן של נשמות טהורות, גן עדן שהחורף אינו מבקר בו לעולם, אלא רוח עדינה מנשבת מן האוקיינוס ומשובבת את הנפש.

וכמובן ישנו השאול, ממלכה קודרת הנשלטת על ידי האדס, שבה שוכנות נשמות המתים. זהו מקום שגיבורים ואלים מבקרים בו לעיתים קרובות, וכל מסע מותיר את חותמו בפסיפס הסיפורים המיתולוגיים.

האלים האולימפיים באומנות ובמיתוס: חיי נצח, תשוקות ומעללים

אלי האולימפוס חיו באושר, ניזונים מנקטר האמברוזיה לצלילי הנבל של אפולו. האולימפוס היה עבורם חוף מבטחים של מנעמים וקורת רוח, חסין מפני גחמותיו של מזג האוויר, תחת שמיים מאירים ונקיים מעננים. ועם זאת, החיים על האלימפוס לא היו נטולי דרמה ומתחים, שכן אפילו לאלים היו תשוקות, קנאות ומזימות ששמו בכיס הקטן כל טלנובלה.

זאוס (יופיטר): אבי האלים ושליט האולימפוס, מטיל הרעם והברק, המלווה על ידי עיטו הנאמן. פרשיות האהבה הפתלתלות שלו, שלעיתים קרובות כרוכות בתחפושות, הפכו אגדתיות. באחת המפורסמות שבהן הוא הופך את עצמו לשור על מנת לפתות את אירופה. לרוב זאוס מתואר כאדם מבוגר האוחז בידו ברק, ומותיר אחריו אין־ספור לבבות שבורים.

הרה (יונו): פטרונית הנישואין במיתולוגיה, אשתו ואחותו של זאוס ואף מלכת האלים בעצמה, המקדשת נאמנות ומגנה על חיי הנישואין. הרה מתוארת לעיתים קרובות כאישה עוצמתית וקנאית, הנוקמת בבני תמותה נואפים. סיפוריה מלאים במאבקים וביצרים הממחישים את מורכבותה ואת כוחה של דמותה המרהיבה.

האדס (פלוטו): אל השאול, אחיהם של זאוס ופוסידון. לעיתים קרובות מתואר בלוויית כלבו התלת־ראשי קרברוס, ולראשו קסדת ההיעלמות. סיפורו המפורסם ביותר הוא זה שבו חטף את פרספונה, בתה של דמטר, והפך אותה למלכת השאול.

פוסידון (נפטון): אל הים הנושא קלשון ורוכב על פני הגלים בכרכרתו המוזהבת הרתומה להיפופוטמים. הוא יצר את הסוס הראשון והיה מעורב במחלוקות רבות, ובכללן היריבות המפורסמת בינו ובין אתנה סביב העיר אתונה.

הסטיה (וסטה): האלה הבתולה של הלב והמשפחה, הסטיה, אף שמופיעה במיתוסים דרמטיים מועטים, הייתה המושא העיקרי של פולחן הבית. היא מתוארת לעיתים קרובות בהתנהלותה הפשוטה והשלווה, המסמלת את היציבות ואת החום של הבית. במילים אחרות – זו שנשארת בבית בזמן שכולם נהנים.

אתנה (מינרווה): אלת החוכמה והמלחמה, שהגיחה חמושה מכף רגל ועד ראש מראשו של זאוס. אתנה תמיד חבושה בקסדה ובידיה מגן וכידון. סמליה הם עץ הזית והינשוף, המגלמים חוכמה ולוחמה אסטרטגית. לעיתים קרובות היא מתערבת בענייני בני התמותה; הסיפור המפורסם ביותר הוא זה שבו היא מדריכה את אודיסאוס במסעו הביתה מהמלחמה בטרויה.

אפולו: אל המוזיקה, האור והרפואה, המתואר לעיתים קרובות כשבידו האחת נבל ובידו האחרת קשת. אהבתו הנכזבת לדפנה, שהפכה לער אציל על מנת להימלט ממנו, היא אחד המיתוסים הכואבים ביותר, כשהער האציל הפך לצמח המקודש שלו.

ארטמיס (דיאנה): האלה הבתולה של הציד ושל הירח, הנושאת חץ וקשת, לעיתים קרובות מלווה על ידי אייל או כלבי ציד. היא עצמאית וקנאית לצניעותה. היא נקמה בניאובה באכזריות, לאחר שזו התפארה בכך שילדיה יפים מאלה של לטו, אימה.

אפרודיטה (ונוס): אלת האהבה והיופי, שנולדה מקצף הים. לעיתים קרובות היא מופיעה כשהיא מגיחה מתוך קונכיה, מלווה על ידי יונים וציפורי דרור. שלוש הגראציות, בנות לווייתה, מופיעות לרוב יחד, עירומות, תפוח זהב בידיהן. הרומן שלה עם אדוניס, בן תמותה שסופו טרגי, הוא סיפור על תשוקה ועל שברון לב.

הרמס (מרקורי): האל השליח, הידוע בערמומיותו ובמהירותו, לרגליו סנדלים מכונפים, לראשו קסדה מכונפת ובידו מטה שסביבו מלופפים שני נחשים. נודע במעשי הקונדס שלו, למשל כשגנב את הבקר של אפולו כתינוק, וכן בהדרכת נשמות אל השאול.

ארס (מרס): אל המלחמה, מתואר תמיד בשריון. האלים האחרים תיעבו אותו בשל טבעו צמא הדם. הרומן שלו עם אפרודיטה ולכידתם ברשת זהב על ידי בעלה הפסטוס הם סיפור רווי שערוריות והשפלה.

הפסטוס (וולקן): אל האש והנפחות, לעיתים קרובות מתואר כפיסח ודוחה למראה. הפסטוס נישא לאפרודיטה היפהפייה והוכיח את פיקחותו בנקמתו בה על בוגדנותה.

דיוניסוס (בכחוס): אל היין, הפריון והתענוגות, המופיע לעיתים קרובות עם גפן וכוס יין. דיוניסוס זכה לשבחים על היותו "חיית מסיבות", אולם ידוע בשל טירופו, כפי שנראה בסיפור על המיינאדות שקרעו את אורפיאוס לגזרים.

דמטר (קרס): אלת האדמה והחקלאות, שלעיתים קרובות מופיעה כשבידה אלומות חיטה ולפיד. דמטר התאבלה על חטיפתה של בתה פרספונה בידי האדס. אבלה, שהוביל לחודשי החורף השוממים, הוא מיתוס מרכזי המסביר את חילופי העונות: כשדמטר עצובה – העולם כולו עצוב. בייחוד החקלאים.

התקופה היוונית – אומנות, תרבות, ארכיטקטורה ופוליטיקה

מסענו במנהרת הזמן מתחיל במאה העשירית לפני הספירה ונמשך עד שקיעתה של האימפריה היוונית עם מותו של אלכסנדר מוקדון. סיומה הרשמי התרחש בשנת 31 לספירה, אז הובסה המלכה קליאופטרה (כן, ההיא עם הנחשים) בקרב אקטיום. הזרקור עבר אל רומא, שהחלה לפרוח ולשגשג, ואומנים יוונים רבים היגרו אליה והשפיעו על תרבותה.

הציור בתקופה היוונית: מכַּדים לפרספקטיבה

עולם הציור היווני נחלק לכמה תקופות, שלכל אחת מהן סגנון וצבע משלה. בואו נכיר את חמש התקופות המרכזיות:

התקופה הגיאומטרית (מאות 9–10 לפנה"ס): בתקופה זו החלה ההתיישבות ביוון, וממנה השתמרו כדים שמכוסים בעיטורים גיאומטריים צפופים מאוד.

תקופת ההשפעה המצרית (7–8 לפנה"ס): היוונים, שנמשכו למים או דגים, הגיעו למצרים והתפעלו מהאומנות המצרית, אבל בניגוד לנוקשות שאפיינה אותה ולרעיונות שהכתיבה – היוונים התחילו לפתח סגנון משלהם תחת השפעתה.

התקופה הארכאית (6–7 לפנה"ס): בשלב זה נפרדו היוונים מההשפעה המצרית וחזרו לנושאים מהמיתולוגיה היוונית. הציורים הפכו נטורליסטיים, וכל כד הפך לכרטיס הביקור של הצייר שחתם עליו. כאן גם הופיעו שתי טכניקות מרכזיות: טכניקת הדמות השחורה וטכניקת הדמות האדומה. בטכניקת הדמות השחורה מכסים את הכד בצבע שחור ולאחר מכן מגרדים חלקים ממנו לצורך יצירת הדמויות, ואילו בטכניקת הדמות האדומה הכד נצבע בשחור בעוד שהדמויות הן בצבע החרס.

התקופה הקלאסית (המאה ה־5 לפנה"ס): תקופה זו היא הטופ של הטופ בעולם האומנות היווני, והיא מאופיינת בציורים מלאי חיים, עומק ופרספקטיבה ובמגוון טכניקות מרשימות. אם אתם שואלים את עצמכם מה זה קלאסי – כאן טמונה התשובה.

התקופה ההלניסטית (המאה ה־4 לפנה"ס): בתקופה זו, שבה היה אלכסנדר מוקדון שקוע כולו במלאכת הכיבוש, הציורים נותרו מרהיבים ואיכותיים ואף הופיעו ציורי פסיפס וציורי קיר. הסגנון הרומי החל להיות מושפע מזה היווני.

הפיסול היווני: מבלוקים של שיש לפסלים חיים

הפיסול היווני החל להתפתח בתקופה הארכאית, עם השפעות מצריות חזקות. הפסלים היו די סטטיים וקובייתיים, אבל לא נשארו כך לאורך זמן – בתקופה הקלאסית הגיע הפיסול היווני לשיאו, ואנו רואים פסלים מלאי דינמיות ותנועה, כמו הפסל המפורסם של מירון, "זורק הדיסקוס". הדמויות בפסלים היו אידאליות, בדיוק כפי שאנחנו היינו רוצים להיראות בתמונות באינסטגרם. בתקופה ההלניסטית נעשה הפיסול ריאליסטי יותר, בדגש על רגשות, מחוות ומצבים פוליטיים שאפיינו את התקופה. כאן אפשר לראות יופי וכיעור משמשים בערבוביה ורוקמים יחד יצירות אומנות מרהיבות.

האומנים והאסכולות

ליזיפוס: פסל החצר של אלכסנדר מוקדון, שהביא את האסכולה הריאליסטית לפסגות חדשות.

סקופס: פסל הרגש, שפיסל את הרגשות החזקים ביותר ושחתום על הפסלים במוזלאום שבהליקרנסוס, אחד משבעת פלאי העולם העתיק.

פראכסיטלס: פסל החושניות, שהביא לעולם את אפרודיטה מקנידוס ויצירות נוספות שהתמקדו בחושניות ולא רק ביופי.

סודות הארכיטקטורה היוונית והרומית הקדומה: כל עמוד נושא סיפור

בואו נצלול לעולם הארכיטקטורה העתיקה, שבה כל עמוד, קשת ואמפיתיאטרון הם פרק בהיסטוריה האנושית, ובו שני סיפורים מקבילים של קודש וחול.

דורי, איוני או קורינתי?

הסגנון הדורי: אבן היסוד של כושר ההמצאה היווני

דמיינו את עצמכם משוטטים ברחובות אתונה העתיקים ונושאים עיניכם אל הפרתנון האדיר, העומד בגאון בראש האקרופוליס. הפלא הארכיטקטוני הזה, שנבנה בסביבות 450 לפנה"ס, הוא הרבה יותר ממקדש; זוהי עדות לאלגנטיות היציבה של הסגנון הדורי. ועם זאת, בנייתו לא הייתה נטולת דרמה. האגדה מספרת שהארכיטקטים, איקטינוס וקליקרטס, עשו כל שביכולתם כדי להתעלות זה על עיצובו של זה, ומאמציהם הבלתי נלאים הולידו יצירת מופת המעוטרת בטריגליפים, במטופות ובסימפוניה של עמודים מחורצים שעמדו במבחן הזמן. בראשו הגמלון (פדימנט) המשולש, ומתחתיו הרמוניה מופלאה של שלושה אלמנטים – הכרכוב (קורניש), שהוא מרזב (אבל בסטייל), האפריז, שהוא השכבה העליונה של החזית, והארכיטרב, הקורה התומכת.

העמוד הדורי שומר על יחס של 5:1 בין הגובה לקוטר וניצב בגאווה על בסיסו.

הסגנון האיקוני: עדינות וקסם

צעד נוסף על ציר הזמן מוביל אותנו ליופיו המעודן של הסגנון האיקוני. שוו בנפשכם את הארכיטרון, המתנשא על צלע האקרופוליס, הפעם בקווים רכים יותר, אלגנטיים ומעוגלים. לא בכדי מייחסים את ההשראה לעיצוב הייחודי לתלתליהן של כוהנות המקדש, המונצחים לעד באבן.

הסגנון הקורינתי: יוקרה שראויה לאלים

כשאנו ממשיכים בדרכנו במרוצת השנים, אנו מגיעים לפסגת הארכיטקטורה היוונית העתיקה: הסגנון הקורינתי. מקדשו של זאוס האולימפי, שעמודיו הגבוהים המקושטים בעלי אקנטוס נוגעים בשמיים, הוא מעורר תדהמה ממש. הסגנון הקורינתי נולד, כך מספרים, בעקבות ההשראה שעורר באקנטוס צמח הגדל דרך סל – והוא ביקש לשחזר את תפארתו בשיש. הרומאים נותרו פעורי פה לנוכח הסגנון המפואר של מקדש זאוס האולימפי והיו נחושים להשלים את בנייתו.