הנער מסגונטו

פרולוג

הדבר קרה בשעת ערב, כשכל היקום החשיך. המכה הונחתה בעת שהחמור ורוכבו חלפו בסמוך לענפי עץ האורן ורמסו את הזרדים היבשים שלמרגלותיו. האפלולית וצפיפותם של העצים היטיבו עם התוקף. הוא נשם נשימה עמוקה ואז התרומם ובבת אחת הוריד את הרוכב מעל גב החמור.

הרוכב ניסה להתנגד, הוא בעט ברגליו לכל עבר. אבל אז הלמה אלה בראשו והוא התעלף. החמור המשיך בדרכו, כאילו דבר לא אירע, אך נעצר לאחר שני מטרים והביט לאחור בעיניו הבהמיות. המשא האנושי, המשקל שהיה על גבו, נמוג במפתיע.

קריאות הזירוז של החוטף ומכת אלה קלה שכנעו את הבהמה לסוב על עקבותיה ולשוב אל בתי העיר הקרובה, המקום שממנו באה.

"כדאי שנמהר, עוד אנשים יעברו בנתיב הזה בקרוב, שיירות שלמות בדרך לנמל. לא כדאי שהם יהיו מעורבים, שמעת אותי, אדון מכשף?" נשמע קולו החופז והמחוספס של המבריח שעמד מאחוריו כשהוא עוסק במרץ בכפיתת הנער השרוע על הקרקע.

"אחד כזה, הוא לא בעיה בשבילי," התרברב "המכשף" והצביע על הנער הדומם.

"ומה אתה רוצה, זהו נער בן שלוש עשרה, בטח לא חייל אראגוני עם שריון, חרב וקסדה שיכול להחזיר מלחמה," צחק המבריח והוסיף, "מה שמו של העכבר הקטן?"

"יוסף," הפטיר 'המכשף'.

"יוסף" הטעים המבריח את השם, הגייתו הייתה שונה מעט.

"אתה שומע את זה?" לחש המכשף בבהלה. שני הגברים היטו אוזן.

צעדי אדם בודד הלכו וקרבו בנתיב המוביל אל הנמל, עוד כחצי דקה יעבור לידם. המכשף והמבריח הביטו האחד בשני במבט רב משמעות, הזדמנות נוספת נקרתה בפניהם.

1

16 באוגוסט 1486, סָגוּנטוֹ, ממלכת קסטיליה ואָרָגון
חודש וחצי לפני ההיעלמות 

להקת יונים משייטת בגובה נמוך, כנפיהן הצחורות מרפרפות, מפלחות את האוויר הצח מעל המצודה העתיקה, פונות לעבר בתי העיר סָגוּנטוֹ השרועים למרגלותיה. בבית הקברות, המצוי בסלע בצדו של המדרון תחת המצודה, טמון רבי שלמה אבן גבירול נעים זמירות ישראל1. רחובותיה של העיר פתוחים בפני הנוסע בין שהוא זר, הלך או בן המקום.

יהודי העיר מתגוררים בשכונה קטנה, הג'ודריה, היא שכונת היהודים הפרושה לאורכו של מדרון הגבעה.

אחר חצות, כשכוכב אחרון הופיע בשמי הקיץ החשוכים, נשבה רוח קלילה לעבר שער ה'פורטל די ג'ודריה'. בצדו השמאלי, במבנה דו קומתי, שכנה חנות הירקות והפירות של משפחת בן יקר. שני חלונות מסורגים לה, ודלת עץ שצבעה כחול. הרוח נכנסה, דוחפת את הדלת אל תוך אולם אפלולי, קירותיו מסוידים, אשר הואר על ידי נרות שעמדו בשוליו של תנור מפויח.

סוחר הירקות מישאל בן יקר, גילו מעל ארבעים, שיערות ראשו עדיין שחורות ומצחו המיוזע חרוש קמטים בשל עבודתו המאומצת, רכן על שולחנו הרחב העשוי עץ כבד.

לאחר שסיכם את החשבונות וספר את הפדיון היומי הוא עבר לטפל בסחורה. בסבלנות הסיר את העלים מן התפוחים האדומים ולאחריהם מן התפוחים הירוקים. לבסוף הניח אותם בתוך ארגז לקראת יום המוחרת.

הפירות והירקות הובאו לחנות פעמיים בשבוע. פבלו העגלון היה מסיע אותם על גבי עגלת עץ רתומה לחמור היישר מן המטעים והשדות סביב, מרחק של כחצי שעת רכיבה מן העיר. בימי ראשון נהג פבלו העגלון להביא חבילות עצים יבשים ששימשו להבערת תנורי המאפיות. בימות החורף מכר סוחר הירקות גם עצים להסקה.

ריח ניחוח של תפוח שזה עתה נחתך עלה באוויר. ליד ארגזי התפוחים סודרו ארגזי שזיפים, חרובים שחורים, ענבים ירוקים, ענבים אדומים וענבים בגודל תמר, בצד אבטיחים ירוקים שטעמם טעם גן עדן. אזור סָגוּנטוֹ היה משופע בגני ירק ובכרמי ענבים ששימשו ליין הילולים. בשורה השנייה נחו ארגזי גזר, שומים, קישואים, דלועים ועוד ועוד. יום יום היו מגיעים מבתי הג'ודריה קונים שרכשו ממיטב התוצרת של החנות. כעבור כמה ימים נרקבה הסחורה הנותרת ושימשה מאכל לבהמות במחיר נמוך. בייחוד רבתה התכונה בערב שבת בין השמשות. הקונים בחרו את הפירות היפים ביותר, לשם מצוות עונג שבת.

הסוחר עצר ממלאכתו ומחה זיעה ממצחו במטפחת גדולה. בצד החנות עמדו שקי סחורה רבים שהגיעו לפנות ערב.

בסמוך אליו ישבה אשתו רחל, עטויה מטפחת שחורה, וקילפה את פירות השקד הירוקים אחד אחד. היום תאפה עוגיות שקדים. היא עבדה בקצב מהיר. בשלב הראשון שברה בעזרת פטיש את הקליפה הקשה. לאחר מכן הפרידה במיומנות בין ציפת הפרי לשקד הלבן עצמו. ידיה ביצעו את המלאכה בזריזות. היא שרה שיר געגועים ישן ששרה אימה לפניה וחשבה על בנה אהרון שעבר להתגורר במחוז אחר, בדומה לבני קהילה רבים שבחרו לשלוח ידם במסחר.

ליד אחד משקי הבד עמד יוסף בנה הצעיר. הוא שלף מתוכו בצלים והוסיפם לארגז. לקול צלילי שירתה של אימו הלך אל קדמת החנות וסחב משם שק נוסף. מאז מלאו לו חמש שנים השתתף במלאכת בית המסחר של הוריו. בתחילה עזר בניקיון המקום, בהמשך במיון הירקות והפירות ובניקיונם ואף בסחיבת ארגזים ושקים. כאשר בגר דיו עסק אף במכירות. הוא היה מסוגל לעבוד כמעט ללא הפסקה, מהבוקר עד הלילה.

אלול שנת הרמ"ו, חודש הרחמים והסליחות. עוד מעט יאיר הבוקר, עוד כמה שעות ויישמע קולו של שמש בית הכנסת קאל איל גראנדיי, בית הכנסת הגדול, והוא קורא "סליחות, סליחות", מעיר את הגברים והנערים לעבודת המידות.

השמש הופיעה במזרח, עלתה מן הים הכחול, מנערת מעליה את הטיפות המלוחות אחת אחת. בשעה שתים עשרה בצוהריים יצא יוסף מביתו, הצמוד לחנות הירקות, אל הרחוב שאבני המדרכה שלו חלקלקות. בטפיחות ידיים נמרצות ניער את בגדיו מן האבק שדבק בהם מארגזי העץ שסחב קודם כן. הוא צעד ברחוב הראשי של הג'ודריה, בירך לשלום את הנפח, שהיכה על גוש ברזל רותח במטרה לשטח אותו, והנהן לעבר הצורף שעמד בפתח בית המלאכה שלו. יוסף פנה בסמטה הצרה אל בית הרב כשחש לפתע כי גבו נרטב מעט. הוא הביט מעלה בהפתעה, הרי יום שמש הוא ולא יום חורף. אה, אלו בסך הכול טיפות מים שנטפו מן הסדינים הלבנים התלויים לייבוש על אדן חלונה של גברת ריינה קמחי, בתו של הרב אלבו.

נשיקה על המזוזה, שתי דפיקות על דלת ביתו של הרב וקול צעדים מתקרבים. דלת העץ נפתחה בקול חריקת צירים. הרב אלבו עמד מולו, אוחז בידו השמאלית כוס מלאה בחליטה חמה. הוא חייך והחווה בידו הימנית לאות ברכה. יוסף ניגש אליו, נטל את כף ידו, רכן ונישק אותה.

הנער נכנס בעקבות הרב אל פנים הבית, חלף על פני המסדרון האפל וכעבור רגע יצא אל חצר קטנה ומרוצפת אבן. החצר המוצלת הייתה תחומה בחומת לבנים שעליה טיפס שיח גפן ירוק. אשכולות ענבים ירוקים השתלשלו מענפיו. טעם ענבים מזן נדיר ומיוחד שהוגש בערבי החגים בלבד. על השולחן עמדה מגילה קשורה בחוט אדום.

הרב יעקב אלבו היה עייף מליל לימוד התורה, אך כוס חליטת צמחים ריחניים עוררה אותו מעט. הוא הביט ביוסף, ואחר כך שלח מבט מעבר לחומה, מדמה לראות בעדה את בית הקברות הממוקם על הגבעה הסלעית תחת המצודה, שם קבורה אשתו המנוחה. יום השנה יחול בעוד שלושה ימים. כמה חבל ששניים משלושת ילדיו, עובדיה ואברהם, נמצאים בקסטיליה, ואינם יכולים לשהות במחיצתו. רק בתו ריינה נשארה לגור בג'ודריה עם בעלה עמרם קמחי ושתי בנותיהם.

יוסף הרים שרפרף עץ עגול וקירב אותו אל השולחן. הרב פתח את המגילה, פרש אותה, ובאצבעו הגרומה חיפש אחר השורה הנכונה.

"בוא, יוסף יקירי, קרא היכן שעצרנו בפעם הקודמת. הנה, בדיוק כאן," הצביע הרב על השורה הנכונה.

"לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו..." יוסף קרא בהגייה הספרדית המסורתית, מנסה להיזכר בטעמי המקרא אותם שינן לקראת אירוע בר המצווה ההולך וקרב. כשיסיים את לימוד הפרשה, ילמד גם את ההפטרה וישנן את ה'דרוש'.

"אתה קורא במהירות. אנא, קרא שוב," הקשה הרב. יוסף נאנח וחזר על הפסוק שוב ושוב עד שהניח את דעתו של המורה. הוא המשיך וקרא את הפסוקים הבאים, המתארים את יצירת אדם וחווה בגן עדן ביום השישי של מעשה בראשית.

"בקרוב נצטרך לעבוד על ה'דרוש' שאתה צריך לומר. הנה בני, זו פרשת בראשית, פרשת יצירת העולם והאדם ולאחריה פרשת נח, המתארת את ירידת המבול על הארץ, שבא בשל חטאיהם של בני האדם. כי רבה רעת האדם בארץ." את המילים האחרונות ביטא הרב במנגינה של תלמיד חכם ספרדי.

"כבוד מורנו, פעם ראית מבול?"

"ראיתי הצפות של נחל הריו פלנסיה, ששצף וזרם מההרים של מלכות אָרָגון והציף את השדות ואת הפרדסים של האיכרים המסכנים, ומים שזרמו פה ברחובות בגלל גשם חזק, לא מעבר לזה. אבל בדורות הקודמים, בדורות של אבותינו, ראינו מבול של שנאה, ימים של דם, אש ותמרות עשן, עברה וזעם. כמעט חשבנו שהשם שכח בריתו איתנו."

"רגע כבודו, אבל כתוב 'כי לא יטוש השם עמו ונחלתו לא יעזוב'," ציטט יוסף מן המוכר לו.

"נכון מאוד, וגם נאמר 'לא אלמן ישראל' והנה לאחר כמה שנים קם לנו דור ישרים מבורך שיקים בניין עדי עד כאן באספניה, עד בוא משיח צדקנו בתום הגלות הזו," הדגיש הרב.

"ועד מתי נשב בגלות?" שאל יוסף. על בשרו חווה זריקות אבנים על ידי ילדים מחוץ לשכונה, לאורך הרחוב הראשי, בעת שהביא משלוחי פירות וירקות ללקוחות הנוצריים. במיוחד הרבה לשמוע קריאות גנאי כגון "יהודי חזיר" או "יהודי ארור, רוצח האל" וגם "זרע השטן". הוא התאמץ שלא להתייחס אל הילדים הטיפשים. אי אפשר לשנות את התנהגות הילדים או המבוגרים שגדלו על שנאה ועל הסתה. הם עוללו כך גם ליהודים אחרים שעברו ברחובם, יהודים שניכרו בלבושם השונה: שכמייה או זקן ארוך. מפעם לפעם שמעו על יהודי שנפצע בתגרה, או על יהודי שמת בתקיפה שהסיבה לה היא תואנת שווא.

ההיתקלויות גברו במיוחד במהלך תהלוכות שקיימה הכנסייה, בעיקר בימי חג הפסחא, כשפסלה של מריה, הנתון במגש מעוטר בפרחים צבעוניים ובקישוטים רבים, היה נישא לאורך הרחוב שליד הג'ודריה לצד מאות חוגגים. היהודים היו מסתגרים בשכונה, ששעריה מוגפים, ולא העזו לצאת החוצה.

לפני שנה נכח יוסף באירוע מצמרר עת עבר ברחוב הראשי בשליחות אביו. לנגד עיניו חלפה תהלוכה גדולה, בראשה כמרים לבושים בגדים מוזרים ונזירים דומיניקנים גלוחי ראש בעלי מבע עיניים רושף. כמה מאצילי העיר הצטרפו אליהם. הצועדים שרו מזמור נוגה. במרכז התהלוכה צעדו שלושה גברים עטויים בבגדי קלון צהובים, סנבוניטוס, ידיהם היו אזוקות. יוסף הביט בפניהם וקפא. הוא זיהה אותם: כריסטיאנו, ריקרדו וגומז, האחים פרר סוחרי הבהמות. הם היו נוצרים חדשים שנתפסו על ידי האינקוויזיציה בעקבות הלשנה. מבט אחד בעיניהם הכבויות, בשיערם הפרוע והמלוכלך ובגופם הפצוע והשחוח הבהיר לו שמצבם בכי רע. ההמון הנוצרי שעמד סביב הגיב בלגלוג ובשמחה לאיד.

מראה התהלוכה המתקדמת אל הכנסייה זעזע אותו. ריח רע, ריח מסוכן עמד באוויר. עוד רגע ישימו לב אליו, אל הילד היהודי. חוש פנימי אמר לו לברוח מהר, בטרם יבחינו בנוכחותו. הוא מיהר לחמוק אל בין סמטאות הג'ודריה. כשנרגע, שאל את אביו ואת אימו לפשר התהלוכה. הם הגיבו במשיכת כתפיים אך בעיניהם זיהה כאב.

"העולם לא תמיד צודק ולא תמיד טוב, בני, אנחנו בגלות אדום," אמר אביו, דיבורו איטי והוא מדגיש כל מילה. "אך תפקידנו, היהודים, הוא לעשות את העולם הזה למקום טוב יותר, לתקן עולם במלכות שדי, זה הכוח שלנו."

"מה הכוח שלנו? אפס," השיב הנער בזעם אצור.

"הנה," הצביע האב על הנר הקטן שהאיר את החדר, "גם נר קטן יכול להאיר את החשיכה."

מדי פעם נשלח יוסף בשליחות אביו עם סלי פירות שהזמינו לקוחותיהם הנוצרים. בתושייתו מצא את הדרכים הצדדיות בהן אין הפרחחים נוהגים להסתובב, סמטה צדדית זו, מדרגות אלו וכיכר אלמונית אחרת.

התגרויות הנערים צרמו בייחוד בעת לוויות עצובות שנעו לעבר הגבעה, אל בית הקברות היהודי ששכן מול הג'ודריה, כמו להוסיף צער על צער. מלווי הנפטר היו חורקים שן וממשיכים דמומים בדרכם, סופגים קללות או אבנים במקרה הגרוע יותר.

אבל היו גם כמה אנשים הגונים: לקוחותיו של אביו, פרנצ'סקה, מוכרת הקטניות שרוב לקוחותיה היו יהודים, הרופאים שהגיעו מפעם לפעם אל שכונת היהודים כדי לטפל בחולים, ימאים קַטָלָניים או ג'נובזים שמסרו מכתבים תמורת כמה מטבעות כסף.

יוסף נעור מהרהוריו, שם לב למבטו השואל של הרב אלבו ואמר:

"לא כל הגויים רעים, אני חושב שיש כמה הגונים, למשל ריקרדו הרופא או פרנצ'סקה מוכרת הירקות."

"אכן, יש בהם הגונים, כפי שהאצבעות שונות בגובהן כך האנשים שונים בטבעם, אך אל תשכח את דבר ההלכה שעשיו שונא הוא ליעקב, יום יום ושעה שעה. אין אנחנו חיים בימיהם של שלמה אבן גבירול, אבן שפרוט, שמואל הנגיד ודונש בן לברט. ימים שבהם חיו יהודים, מוסלמים ונוצרים בטוב ויצרו ועבדו והפריחו את ספרד. עתה, בנוסף לצער וליגון, רבים מאחינו נשתמדו והפכו לצר ואויב ולשטן. יש כאלה שעשו כן בגלל הפחד ויש כאלו שבגלל התיאבון. אך בעיני אומר הדבר שהנה הנה חבלי משיח קרבים."

"ומתי יפסיקו לשנוא אותנו?"

"או בימות המשיח, או כשיקום אפיפיור חדש ברומא שיכריז שהיהודים לא רצחו את ישו, אלא הרומאים."

יוסף שוב הביט בפרי הגפן המשורגת על חומת החצר, הרב שם לב לכך.

"אני רואה שאתה מביט בגפן ובענבים שעליה, אל דאגה יוסף, בראש שנה תזכה לטעום מפריו. אגב, דיברנו על עם ישראל, ונאמר שישראל נמשלו לכרם..."

"כרם?" תהה יוסף.

"כמו שנאמר בישעיהו," הרים הרב את קולו בהתלהבות: "'כי כרם השם צבאות בית ישראל,' הכרם דורש טיפול והשקעה ועבודה רבה, כמו שאני יודע. בלי העבודה וההשקעה לא יצמחו כאן פירות. עם ישראל חי את החיים בתהליך של בחירה בין הדרך הטובה ולדרך הרעה. אין חיים ללא בחירה וללא הכרעה. לכן נדרשת עבודה של בירור הדרך הנכונה והליכה בה. אין אפשרות להיות כמו כל העמים ולחיות בשלווה ללא עמל, כדי להכריע וכדי לשאת בתוצאות. עלינו לעבוד עבודת המידות, קיום המצוות והתורה וכך נהיה עם סגולה. ומכאן שאם אתה רוצה להגיע ולקרוא בתורה ובנביאים בשבת בראשית, עליך לעמול, להשקיע ולשנן," חתם את דבריו ועיניו מחייכות.

השיעור הרביעי עמד להגיע לסיומו. בסוף כל קריאה נהג הרב אלבו לספר ליוסף מעט מתולדות יהדות ספרד ותולדות עם ישראל והקפיד לקנח בדבר תורה מענייני היום.

יוסף ביקש לשאול משהו שסיקרן אותו במשך זמן מה. לפני שלושה ימים, כשיצא מן החנות, הרגיש לפתע מכת אגרוף בגבו. הוא הסתובב בבהלה וראה את דוד בן שושן, בנה של פורטונה הכובסת. דוד היה גדול ממנו בשנתיים וגבה קומה. זיפיו השחורים בלטו על רקע עור הפנים העדינות והבהירות. דוד ואימו התגוררו בשולי הג'ודריה. הוא היה ידוע ומוכר כפרחח שנהג להציק לנערים קטנים ממנו. עבור עצמו דרש כבוד אך בהחלט לא העניק אותו לאחרים. סיפרו שאת זמנו הוא מבלה עם הנערים הנוצרים המפוקפקים מיגואל ואנריקו, בבית היין.

דוד חייך אליו חיוך מלא בוז ואמר: "שמע יוסף, הפירות שלכם מצאו חן בעיניי, החלטתי שאתה תביא לי בכל יום שני תפוחים מן החנות," חתם בקולו המאנפף.

"בחינם? חשבת שהתעשרנו? יש לך טעות. ההורים שלי לא מביאים סתם ככה פירות בחינם, הם צריכים להתפרנס," השיב חדות.

דוד הביט בו בעיניים רעות, "חכה, חכה!" איים.

"תגיד, למה אתה מדבר אליי בצורה כזו? אני משרת שלך? אני לא חבר שלך. כבר אמרתי, ההורים שלי לא נותנים מתנות חינם. אולי צדקה, אבל לא מתנות לנערים כמוך. אם היית מדבר יותר יפה, אולי הייתי מביא לך חצי תפוח..." גיחך.

"ההורים שלך?" הגיב דוד בלעג, "אבא שלך חבר של העשיר ההוא, דון יצחק אברבנאל, ולמרות זאת אתה קמצן גדול, וחוץ מזה אתה לא משלנו..."

הוא דחף את יוסף אל הקיר, יוסף לא נותר חייב, הלם באגרופו בבטנו ועזב את המקום במרוצה.

האמירה הזאת לא הייתה זוכה לתשומת ליבו של יוסף אם היה מדובר במקרה בודד, אך למוחרת פנה אליו גבריאל קלדרון, בנו של שמש בית הכנסת — שבוודאי לא היה קשור לדוד בן שושן — ושאל אותו:

"מה שמעתי? זה נכון שאבא שלך חבר של העשיר ההוא דון יצחק אברבנאל?"

"כבוד הרב," פנה כעת יוסף אל מורו, "אני לא מבין, לפני זמן קצר ילד אחד אמר שאבא שלי חבר של דון יצחק אברבנאל ולמוחרת עוד ילד אמר לי את הדבר הזה."

הרב תלה בו את עיניו העמוקות, קם ממקומו בשתיקה ואז אמר חטופות:

"את השאלה הזו, תצטרך לשאול את הוריך. 'שאל אביך ויגדך'."

הוא הביט בשמש ומיד הסיט את עיניו.

"השיעור נגמר, חזור הביתה יוסף."

"אבל כבוד הרב,"

"השיעור נגמר, נערי, אנא לך הביתה."