רומן על ספסל הישיבה

פרק א

הוא לא היה הבחור הכי גבוה בישיבה, חיים לוינסון הגדול היה גבוה ממנו בכמה סנטימטרים. הוא הסתפק בפרס הניחומים של הבחור השני בגובהו או מדויק יותר לומר: הבלונדיני הכי גבוה בישיבה כולה. המראה הייחודי, בשילוב קווי אופי באישיותו, הפכו את דמותו למסקרנת עבור רבים מחבריו לספסל הלימודים בישיבה, שעקבו בעיניים סקרניות ולא נטולות קנאה, אחר דמותו מהכניסה לבית המדרש, עד שהיה מתיישב על מקומו בקדמת היכל הישיבה.

המקום הקבוע שלו היה בספסל השני לפני כותל המזרח, בקצה של שדרה ארוכה של ספסלים ישנים, בני ארבעה מושבים. ליד כל מושב היה סטנדר. הספסלים והסטנדרים הובאו לכאן מישיבה אחרת. ספסלים וסטנדרים ישנים, חרוצים ומלאי סדקים. במושב הסמוך למקום שלו, המתין לו עם ספר התלמוד פתוח, החברותא שלו.

ספר התלמוד, אחד מעשרים כרכים של התלמוד הבבלי, פירוש עתיק על המשנה שנערך בבבל בסוף האלף הראשון לספירה. התלמוד היה מרכז החיים של תלמידי הישיבה, מגיל עשר ועד יום מותם. שנת הלימודים בישיבה התחלקה לשלושה חלקים. אלול הקצר מכולם והחשוב מכולם. החורף והקיץ. בכל חלק מחלקי השנה, נלמדה מסכת שונה מהתלמוד הבבלי. החלוקה לשלוש הייתה גם ביום. בוקר, צהרים וערב. בבוקר ובערב היו השעות שבהם הגבוה פרח. שעות אלו הוקדשו לעיון ופלפול בתלמוד. לפעמים דיון של שעות ארוכות על שורה אחת. הכישרון של הגבוה והיכולת של להסתובב סביב נקודה אחת במשך ימים ארוכים, הם שהפכו את השעות הללו לאהובות עליו במיוחד והם אלו שתרמו למעמד לו זכה בעיני הצוות וחבריו לישיבה.

בחורף הראשון למדו את מסכת בבא מציעא. הגבוה התפלפל עם חבריו לישיבה במשך שבועיים שלמים, סביב השאלה מדוע אם שני אנשים מתווכחים על בעלות על טלית ומחזיקים אותה בידיהם וכל אחד טוען שכולה שלו, התלמוד אומר שחולקים אותה ביניהם ולמה אם הוויכוח הוא על ספינה בלב ים שכל אחד טוען שהיא שלו, התלמוד אומר שזוכה מי שתופס אותה ראשון. השאלה לא הייתה פרי מוחו של הגבוה, היא הייתה שאלה עתיקה שנשאלה על ידי שורה ארוכה של פרשני התלמוד, וכל אחד מהם השיב תשובה אחרת. הגבוה ניסה להסביר את התשובות השונות ולדחות את ההצעות שהציעו. נקודת אחיזה חשובה בדיון הייתה השאלה: מהו כוחה וערכה המשפטי של ההחזקה. הפלפלנים והגבוה ביניהם, ניהלו דיון ארוך סביב מונח משפטי של חזקה. מה הגבולות שלה, אחד התלמידים לעג לעודף הפלפלנות של חבריו ושאל בקול: האם אני מוחזק בתחתונים שלי.

בזמן שמרבית חבריו כבר נטשו את הדיון הארוך והמייגע על גבולות המוחזקות, ועברו לנושא הבא, הגבוה עדיין בשלו. מאתר זווית חדשה של השאלה, מוצא פרשנות נוספת לתשובה קדומה. כותב לעצמו ומחדד תוך כדי כתיבה את ההבנה שלו בטבעה של המחוזקות. העיסוק שכבר כמעט הפך לאובססיבי, לא היה נפסק לולי הכריז הרב מוסר השיעור: 'לא אסכים לשמוע עוד שאלות בנושא של מוחזקות'. 'עלינו לעבור לנושא הבא'. 'לימוד של נושא אחד בלבד במשך חודש, פוגע בסיכוי שלכם להיות תלמידים חכמים'. הגבוה וחבריו התייחסו בזלזול לביקורת של מגיד השיעור על הקצב האיטי שבו הם מתקדמים בלימוד. הם האמינו שדבריו אינם אלא מס שפתיים שמשלמת הישיבה, מול ביקורת שנמתחה עליה בטענה שהיא מגדלת פלפלנים -עמי הארץ, חסרי ידע נרחב בתלמוד.

העיסוק המוגבר בפלפול, יצר מעין שפה פנימית חדשה המובנת רק לבחורי הישיבה וגם בתוכם היו סוגים של מעגלים שונים שלא תמיד הבינו זה את שפת רעהו. המתנשאים בקרב התלמידים בישיבה, בכללם הגבוה, הדגישו את העובדה שעסקו רק בפרשנות לתלמוד שנכתבה עד למאה ה-16. חיבורים שנכתבו לאחר אותה התקופה, נחשבו לבעלי ערך מופחת אצלם.

"מה אתה מביא לי ראיה מספר שנכתב לפני כמה עשרות שנים", נזף הגבוה בחברו שביקש להוכיח את צדקת טענתו, בסיוע שמצא בספר שנכתב בתקופת האחרונים. "אני קראתי את כל ספרי הראשונים שעוסקים בנושא, ואני סבור שאין דרך אחרת לפרש את הדברים, מלבד הדרך שלי", השיב לו הגבוה בצליל של התנשאות. "האחרונים לא יכולים לחלוק על הראשונים". כן זה נכון, הנהן בראשו החבר. הרעיון שהדורות הולכים ונעשים חכמים פחות, הייתה מוסכמת על כלל התלמידים בישיבה.

שעות אחר הצהריים יוחדו לרכישת ידע. סדר היום בשעות אלו כונה 'סדר בקיאות'. התשוקה של הגבוה למחוזות הפלפול, הביאה אותו בראשית דרכו לזלזל בלימוד של אחר הצהריים, אותו כינה 'שטחי'. רק בשלב מאוחר יותר אחרי שגילה את הטכניקה לתמצת את הפרשנים התלמודיים בצורה מהירה ותמציתית, הוא התאהב בסדר הלימוד של אחר הצהרים. היכולת לתמצת את דברי הפרשנים, הביאה אליו שובל ארוך של בחורים שביקשו לשמוע סיכום קצר של הפרשנות, סיכום שיאפשר להם להמשיך את הלימוד בלי יותר מידי הרבה מאמץ.

בשעות הלימוד עיניהם של מרבית התלמידים היו עוברות מספר התלמוד אל החברותא וחוזר חלילה. בעת שקראו את הטקסט או שמעו את החברותא קורא אותו, העיניים עקבו אחרי המילים. בעת שהתנצחו בפרשנות של הנאמר, עיניהם היו ממוקדות בהקשבה דרוכה לדבריו של החברותא, או בקריאת תגובתו לדברים הנאמרים מפיהם.

אצל לא מעט תלמידים, העיניים נדדו אל מחוזות אחרים לחלוטין. הטקסט העתיק בן אלפי שנים, היה משעמם בעיניהם. העולם שבחוץ היו צבוע ורדים ואלו שמחוץ לבית המדרש היו נראים בעיניהם שמחים ומאושרים. החיים בישיבה נראו להם כמו פספוס של החיים. הסיפורים על בני גילם שחיסלו מחבלים במו ידיהם, או אלו שמתחפשים לערבים ונכנסים לתוך כפרים ומבצעים מעצרים, הציתו את דמיונם. בכל פעם שהשיחה הגיעה לעיסוק בממדי העושר של ביל גייטס, המספרים החלו להיזרק לאוויר, הברק נדלק בעיניהם. מה שלא ניתן לומר על הפעמים בהם שמעו סיפורים על רב גדול שלמד תורה יומם ולילה.

הפחד מאימת המשגיח הקטן הנורא - כינויו בא לו על שם שהיה קטן בדרגה מהמשגיח הגדול, שהדיר את רגליו מעיסוק ביום יום של הבחורים והתמקד בשיחות מוסר - היא שהוציאה אותם מהפנימייה לבית המדרש. חיסור ראשון בסדרי הישיבה, גרר אחריו הערה. החיסורים הבאים היו יכולים להביא להרחקה מהישיבה. היעדרות ממושכת מסדרי הישיבה, הייתה מביאה להחזרתו של הבחור הביתה לצמיתות. המחיר של הרחקה מהישיבה, היה לא רק אישי, אלא משפחתי. המשפחה כולה הייתה מוכתמת בכתם של הבן הנושר. כתם שהייתה לו השפעה על הסיכוי של אחיו ואחיותיו לזכות בשידוך.

עיניהם של אלו לא היו נעוצות בספר התלמוד. את השעות שבילו על כרחם בבית המדרש, העבירו לא אחת בחלומות בהקיץ על חיים אחרים. בזמן שלא חלמו, חיפשו אחרי דבר מה חדש שיעסיק אותם. עיניהם שוטטו אחר הנעשה בבית המדרש, בחיפוש אחר רכילות עסיסית. חיפשו חברות חדשה שהולכת ונרקמת בין בחור אחר לרעהו, או שסתם העבירו את הזמן במעקב אחר ויכוח חסר הכרעה בין שני תלמידים אחרים, סביב פרשנות של דברי ראש הישיבה. היו גם אחרים, שלא עסקו בדברי התלמוד אבל לא באו לבית המדרש מאימת המשגיח, אלא מכוח ההרגל. היו בהם אחדים עם כישרונות בתחומים רבים. במציאות חיים אחרת הם יכלו להיות זמרים, אומנים, או לתרום לעשייה החברתית. בעולם שבו חיו, היה רק מסלול אחד - ישיבה לפחות עד החתונה.

אלו ואלו לא יכלו שלא לעקוב מידי פעם אחר דמותו של הגבוה, בעת שצעד בבית המדרש. קומתו התמירה הייתה חלק מפסיפס של שלמות מולדת ומעוצבת. פאותיו נחו סביב אוזניו כמעין מניפה, מעט מן השיער היה חבוי סביב תנוך האוזן וחלקו בולט החוצה, בתנועה חצי פזורה חצי אסופה - תנועה חשובה של אנשים שאין הזמן והעת בידיהם לסדר באופן מלא את פאותיהם. חרף חוסר הסדר שבשיער הפאות, אוזניו היפות בלטו היטב תחת צבע השער הבהיר. שער הראש היה סדור לצדדים בתנועה גולשת. חולצתו הלבנה הייתה מגוהצת היטב אולם כפתורי השרוולים היו פתוחים, בסוג של רישול מכוון. בכיס החולצה הייתה תמיד קופסת סיגריות משובחות, מהסוג שרוב תלמידי הישיבה התקשו להרשות לעצמם לרכוש אותה. בכל זאת מדובר היה בבנו של רב חשוב, בעל אמצעים שיכל להרשות לעצמו להעניק לבנו דמי כיס בסכומים שלא היו מקובלים. הגבוה היה מקבל תשלום נוסף בכל פעם שהיה רומז לאביו על קשיים שהוא חווה בישיבה.

בכיס המכנסים הייתה שמורה המצית, מותג יוקרתי שרק הגבוה יכול היה להרשות לעצמו לרכוש. הכיפה שעל ראשו הייתה כיפה נטולת סרט סביב מהסוג שבחורי ישיבה 'מעודכנים' אופנתית חבשו לראשם. בילדותו לבש כיפה עטורה בסרט. ביום שישי אחד, עבר ליד חנות כיפות. הוא חש עצמו גדול מספיק, כדי להחליף את הכיפה לכיפה נטולת סרט. בשבת פגש את חברו החסיד, שהבחין בשינוי שחל בכיפתו. 'מי שהולך עם כיפה בלי סרט, סופו שילך לסרט בלי כיפה' אמר החבר. הגבוה השיב: 'אם הולכים לסרט, עדיף שזה יהיה כבר בלי כיפה. בכל זאת לא צריך להוסיף חילול השם'.

הכיפה השחורה נטולת סרט, בלטה ביופייה על רקע הצבע הזהוב של שער ראשו. צורת הכיפה הייתה מרובעת. בשל גובהה והמבנה הרבוע שלה, זכתה לכינוי - כיפת 'קרמבו'. לא כל בחורי הישיבה חבשו אותה - רק המיוחדים בעיני עצמם או בעיני סביבתם.

בזמני התפילות, הוסתרה הכיפה של הגבוה על ידי מגבעת שחורה. המגבעת שחבש ביום חול הייתה דהויה מעט, ואילו המגבעת של שבת הייתה מעוצבת ואופנתית, מגבעת של מותג איטלקי נחשב. המגבעת נמכרה במחיר גבוה, ללא אפשרות לקבל עליה הנחה. לא כל בחורי הישיבה יכלו להרשות לעצמם לרכוש את המגבעת המבוקשת. חלקם עשו זאת באמצעות סיוע מגוף עזרה פנימי בישיבה, שסייע לבחורים שהוריהם לא הצליחו לרכוש עבורם כובע וחליפה. הכפתורים הפתוחים בחולצה נרכסו בשבת בחפתי זהב חלקים חסרי דוגמה. שילוב של פשטות והצלחה. מעל החולצה, חליפה. חליפה פשוטה ליום חול וחליפה יוקרתית לשבת וחג. בכיס הפנימי של חליפת השבת, הייתה הולוגרמה עם האותיות הראשונות בשמו של החייט היוקרתי שתפר אותה.

את חנותו של החייט פקדו בעיקר אלו שהפרוטה מצויה בכיסם, לצד ראשי ישיבות ונושאי משרות בישיבות. אלו האחרונים, רכשו מהחייט את הלבוש הייחודי להם. לבוש שיש שכינוהו: 'חלוק של חכמים' או בשמו המקורי, פראק. הפראק היה דומה בסגנונו ללבוש האצולה האנגלי, לבוש שעדיין ניתן לראות דוגמיות ממנו באנגליה השמרנית. הליצנים בקרב תלמידי הישיבה, קראו על החליפה את הפסוק: 'כפתור תחת כפתור תחת'. על שמם של שני הכפתורים הייחודיים של החליפה, הממוקמים בתחתית הגב של הלובש אותם.

הלבוש שהיה פתוח מאחור זכר לימים שבהם רכבו על סוסים, שימש עתה את האנשים שרכיבה על אופניים ולא כל שכן רכיבה על סוס הייתה מעשה בזוי בעיניהם. באחדות מהישיבות, עצם אחזקת רישיון נהיגה, היה בה כדי לפסול את אדם ממשרה תורנית. ההסבר שניתן על ידי הפוסלים: הנהיגה איננה ראויה לבן תורה השקוע כולו בתורה. אדם הנוהג ברכב יצטרך גם לעסוק בתיקונו או חלילה להתקוטט בכביש עם אנשים רגילים.

היוזמה לעודד את נושאי המשרה ללבוש את הפראק, הייתה פרי מחשבה של דור המייסדים של הישיבות לאחר השואה. אלו ביקשו לייקר את מעמדם הציבורי של נושאי המשרות התורניות, שהיה בשפל, באמצעות הלבוש האצילי. מה שהתחיל עם כוונות טובות, הסתיים כאמור עם בדיחה תפלה.

אביו של הגבוה שבעצמו לבש את הפראק, סיפר לו כי פעם באחד מימי שישי, עלה החשש אצל החייט המוכר, שהבדים שסופקו לו בשנים האחרונות, הכילו תערובת אסורה של צמר ופשתים, מה שנקרא 'שעטנז'. טרם כניסת השבת, לא עלה בידו לברר את הפרטים הנחוצים להשלמת התמונה. הוא הפיץ בפרסום פנימי בקרב לקוחותיו את ההודעה על החשש שעלה בנוגע למקור הבדים ששימש אותו. ראשי הישיבות ונושאי המשרה היו נבוכים. מחד לצאת בחליפה קצרה, היה זה בזיון כבוד התורה. מאידך בשבת יש חובה להגיע לבית הכנסת לקריאת התורה. מבלי שדיברו ביניהם, כולם ללא יוצא מן הכלל נותרו בשבת בביתם. מיני אז כונתה אותה השבת, 'שבת של כבוד'. על שם הכבוד שהכריע את הכף.

בחזרה אל הגבוה המהלך בבית המדרש, נטול חליפה כמנהג בחורי הישיבה בעת הלימוד. בכל כניסה שלו לבית המדרש, הקפיד שיהיה ספר לימוד מונח תחת זרועותיו. לעיתים ספר פרשנות קלאסי ולרוב חוברת פרשנות חדשנית הכתובה בשפת הקודים האהובה על הגבוה וחבריו. היו רבנים בישיבות אחרות שסברו שהחוברת היא ערמה של שטויות בעטיפה של מילים גבוהות. אחרים חששו להשפעה הרעה של הייבוא של מונחים מעולם הפילוסופיה לבית המדרש וביקשו להחרים את כותב החוברת.

מבע עיניו היה מהורהר. תפוס בזנב המחשבה האחרונה. מחשבות רק של תורה, לא חלילה מחשבות אחרות. אלו היו פסולות אצל בחורי ישיבה במעמדו של הגבוה. בקצה פיו הופיע תמיד זנב חיוך - אני חכם יותר מכם, אתם יודעים את זה, אני יודע שאתם יודעים את זה. מעל השפתיים האדמוניות שלו, החלו לצמח קווי מתאר של שפם זהוב. את סנטרו החלה לעטר פלומת זקן. בניגוד לחבריו, עדיין לא הגיע לפרק הגילוח ולרוב היה קשה להבחין בשערו הבהיר, בפרט ביום שמשי, או ביום שבו הבריש יוסף המנקה את מנורות הישיבה, כמנהגו מידי ראש חודש עברי.

חבריו לעומתו, בעלי השיער השחור, או אלו ששערם היה שופע יותר היו עסוקים מידי יום שישי, במשך שעה ארוכה, בגילוח הזקן. בישיבה שבה למד הגבוה, הגילוח לא נעשה במכונה. בעבר בחורי הישיבה התגלחו במכונות גילוח ממודל ישן כאלו שליצני הישיבה אמרו עליהם: 'הם אינם הופכים את הלחי לאחוריו של תינוק'. באחד הימים הופיע בישיבה רב פוסק הלכה. בהרצאה שמסר בפני התלמידים, הוא הדגים ניסויים שערך עם מכונות גילוח מכל המודלים, חדשים גם ישנים. הניסויים שנערכו על פרצופיהם של גויים מתנדבים, העלו שכל מכונות הגילוח הם אסורים על פי ההלכה כמו שאסור על פי ההלכה לגלח את הפנים באמצעות סכין תער. אחד הרבנים קרא למכונות הגילוח 'תער מחופש למכונה'

עם תום ההרצאה, קיבלו בחורי הישיבה החלטה, להפסיק להשתמש במכונת גילוח. בהרצאה הציג בפניהם הרב, את החלופות הקיימות בשוק. אחת האפשרויות הייתה גילוח במשחת גילוח בעלת ריח חריף, הדורשת הכנה מדוקדקת של יחס נכון בין האבקה לכמות המים. היתרון של המשחה הוא במחירה הזול. אפשרות נוספת הייתה שימוש במשחה המיועדת לנשים, חסרונה היה בכך שמחירה היה פי שלוש ויותר לעומת המשחה הזולה. בחורי הישיבה ידעו לספר, שהמשחה הזולה יוצרה במקורה עבור אפרו־אמריקנים, שבשל שערם המקורזל התקשו לגלח את זקנם במכונה.

מעטים הבחורים בישיבה שהניחו לזקנם לגדול פרא. רבני הישיבה לא אהבו את העובדה שבחורי הישיבה גידלו זקן, שכן היה בכך סמל של השתייכות לקבוצה החסידית שבה נאסר על גילוח הזקן. מה עוד שהזקן סימל צדיקות יתר, מה שהחשיד את המגדל במידת הגאווה הפסולה.

מידי יום שישי, שעה קלה לפני שבת. היו בחורי הישיבה ניצבים בפני המראות הגדולות במבואה שלפני חדרי המקלחות, איש איש ומשחתו בידו. ריח חריף של משחות זולות אפף את האזור כולו. אחדים היו עסוקים בערבוב המשחה הזולה. אחרים קילפו את התמונה הלא צנועה שהופיעה על המשחה המיועדת לנשים. בין התלמידים התנהל פולמוס הלכתי, בשאלת הכשרות של מקל ההסרה של המשחה. היו שצידדו כדעת המחמירים, שפסלו את המקל מפלסטיק בטענה כי הוא דמוי סכין. אחרים לעומתם סברו שאין צורך להחמיר ולהשתמש במקל ארטיק.

מלאכת העירוב ומריחת המשחה הצריכו דיוק שכן המשחה הייתה עלולה לשרוף את פניו של המשתמש ולהותיר בהם כוויה. זר שהיה מגיע לבקר בישיבה בליל שבת, היה מופתע לראות על פניהם של אחדים מהבחורים סימנים אדומים שהיו נראים כמו שאריות מקרב אלים.

הגבוה נהנה עדיין מהשלב שבו יכול היה להימנע מהפעולה המאוסה בעיניו של גילוח באמצעות משחה. מידי יום שישי שהיה יוצא מהמקלחת, היה מביט ברחמים על פניהם של חבריו שהיו לבושים בחלוק מגבת ופניהם מכוסות משחה, משל היו ליצן בתחפושת.