מהספרים היחודיים שפורסמו בשנים האחורנות. כשהתחלתי לקרוא לא הצלחתי להפסיק וסיימתי ביום אחד! הספר משרטט קווים לדמותו של מפקד לוחם, קצין מטה מבצעי ומחנך מהמעלה הראשונה. גלעד משתף בחוויותיו, תובנותיו ולקחיו משירות ארוך ומשמעותי ומעורר השראה. זה מעשה אצילי וחינוכי ממעלה ראשונה תוך ויתור מוחלט על האגו למען הדורות הבאים של המפקדים, המחנכים, המנהלים והמנהיגים בכל תחומי החיים.
הספר "ירוק בעיניים פחות אחד..." (הוצאת כריכה, 2023) שכתב סא"ל (מיל׳) גלעד כהן, סגן מפקד בה"ד 1 וסגן מפקד חטיבת הבקעה והעמקים לשעבר, הוא ניסיון של קצין קרבי לזקק את החוויות והתובנות שלו לכדי ספר. כהן שירת בצה"ל שירות לא זוהר, אפור, שוחק וחשוב, שבתוכו הרבה מאוד פעילות סיזיפית ורגעי שיא מועטים. בין כל ספרי הצבא שיצאו כאן, שרובם תיארו מלחמות או שירות ביחידות קצה עתיר מבצעים ופשיטות, ביקש כהן לתאר איך נראה השירות בצבא היבשה עבור מרבית מפקדיו בעשרים השנים האחרונות. כהן, יליד 1978, התנדב עם גיוסו "לחטיבת הצנחנים, לגדוד 202" (עמ׳ 23). לאחר השלמת המסלול ותעסוקה מבצעית בלבנון השלים קורס מ"כים וקורס קציני חי"ר (לא בלי להיות מודח בקורס הראשון, להתעקש ולהיות מוסמך כעבור קורס נוסף). כקמב"ץ גדוד 17 בחטיבת ביסלמ"ח נטל חלק בלחימה באנתיפאדה השנייה ובהמשך, לאחר ששימש מ"פ בחטיבה קיבל הזדמנות לשוב לצנחנים כקמב"ץ גדוד 202, עליו פיקד סא"ל גיא חזות, שנודע כמפקד קשוח ומקצועי. כקמב"ץ גדוד לקח כהן בפשיטה גדודית על מחנה הפליטים בלאטה שבשכם. "ביום חמישי בבוקר בוצעה הפשיטה. חוליות רבות לפלוגות המסייעת והפלחו"ד עלו על רכבים ממוגנים ובהגיען לקרבת המחנה פרקו רגלית והתמקמו עם לוחות מגן קראמיים בתוך סמטאות המחנה וארבו לחמושים, ואלו לא איחרו לבוא. כמעט כל כוח נתקל במחבל חמוש ופגע ברובם, וכל זאת ללא נפגעים לכוחותינו. זה היה שבוע עמוס וכמעט ללא שינה, ובסיומו גיא המג"ד טפח לי על השכם ואמר לי שהיה תענוג לעבוד איתי. הייתי מרוצה מאוד כי הוכחתי בשבוע הזה שאני ראוי לחזור לחטיבת הצנחנים" (עמ׳ 67). בתפקידו הבא, מונה כהן למפקד פלוגת החוד בגדוד ונאבק בתופעות של "צעירות ותיקות". מנהיגות, כתב, "היא לעשות את הדבר הנכון, לא להתבייש במה שאתה מאמין בו ובטח שלא להתכופף נוכח רעשי רקע או הסחות. כך מפקד צריך לפעול" (עמ׳ 97). בקיץ 2005 החזיקה הפלוגה את מוצב גלדיולה בגבול לבנון. ארגון החזבאללה שאף אז לחטוף חיילים ותקף לשם כך את מוצבי הקו והמתיחות באותה עת היתה גבוהה. "באחת הפעולות של יחידת מגלן, ב־29.6.2005, כוח שביצע מארב בוואדי מע'ר הבחין בחוליה של שלושה מחבלים שחצתה את הגבול, פתח לעברה באש, הרג מחבל ונשא את גופתו לארץ. בעקבות כך התנהלו חילופי אש שבמהלכם נהרג רב"ט עוזי פרץ ז"ל במוצב דליה מרסיסי פצמ"ר" (עמ׳ 83). מפקד הגדוד, סא"ל יניב אלאלוף, אמר אז לחיילי הפלוגה שצפויה התקפה. "אנחנו נמצאים בתוך האירוע. זה יכול לקרות בעוד כמה דקות, בעוד כמה שעות או מחר, אבל האירוע בהתהוות. אתם חייבים להקפיד על משמעת מבצעית במוצב ועל ערנות בעמדות" (עמ׳ 85). "שום דבר לא מכין אותך לתחושה הזו של התקפת מוצב בעוצמת אש רבה של טילים ופצצות מרגמה" (עמ׳ 90), כתב. עד מהרה על כהן בקשר ובאמצעות החמ"ל הפלוגתי פקד על "הפעלת אש מכל העמדות אל מחוץ למוצב, לפי כרטיס הטווחים כפי שקבענו בכל עמדה" (עמ׳ 91). בנוסף, סיפר, "עליתי בקשר מול גיא הסמ"פ ופקדתי עליו לעלות לעמדה המערבית לבצע ירי של מקל"ר לעבר אחת הכיפות ששימשה את תצפיתני חיזבאללה ולכן סומנה כמטרה" (עמ׳ 91). כעבור כעשרים דקות, כתב, "עליתי בקשר מול המג"ד וביקשתי ממנו לבצע ירי ארטילרי ל"מטרות אש סכנה" – צעד שהיה חריג מאוד. ההנחה שלי הייתה שכוחות הפלוגה נמצאים במרחבים מוגנים, ולכן כל מי שנמצא חשוף מחוץ למוצב הוא אויב שבסבירות מרבית ייפגע אם יתבצע ירי ארטילרי למטרות אלו" (עמ׳ 91). רק בהמשך התברר לכהן שהיה זה יום קרב שבו לחמו כל מוצבי הקו. במהלך הלחימה, בגזרת ע'ג'ר, כוח מפלוגת המסלול של גדוד הצנחנים לחיזבאללה ביצע הטעיה והצליח לפגוע בפעילי החיזבאללה. "ארבעה מחבלים חוסלו על ידי הקלע דוד מרקוביץ" (עמ׳ 96). לימים נודע לו כי "למול מרחב גלדיולה נהרגו ארבעה מחבלים" (עמ׳ 96). הלקח מן האירוע הוא דווקא בכך שההכנות לאירוע, היסודיות שבה מתקיימים התרגולים והתדריכים, החשיבה המקדימה על האירוע המבצעי שיבוא הם שעושים את ההבדל בין אירוע מוצלח לכושל. כהן הניח את סיפורו כפי שהוא, ללא כחל וסרק. בלי תיאורים מאדירים ובלי ניסיונות להסביר כמה טוב היה (וטוב שכך, יושרה וצניעות הם ערך). התוצאה מעט יבשה אבל זה בדיוק נושא הספר. השגרה ושירות קבע אפור ושוחק. עיקר החשיבות של הספר אינה דווקא באירועים המבצעיים אלא דווקא בתארו את השגרה. "שנים לאחר מכן שמעתי משפט חכם מהרצי הלוי (לימים הרמטכ"ל העשרים ושלושה) שהיה אז מח"ט הצנחנים: "תמיד יהיו בלת"מים, זה האופי של המקצוע שאנחנו עובדים בו. תקבלו את השינויים בחיוך." חבל שלא שמעתי את המשפט הזה באותם ימים" (עמ׳ 112), כתב. כללים יישומיים כגון זה, להתמודדות עם השגרה הסיזיפית ולהיערכות המתמדת לרגעי השיא, הם המסר העיקרי שהספר טומן בחובו, ובגללם כדאי לקרוא אותו.
הקדמה
השעה 9:00 בבוקרו של יום רביעי, 7.9.2022. אני נמצא בשליש האחרון של חופשת הפרישה שלי מצה"ל לקראת סיום של 25 שנות שירות. בחודשים האחרונים מתרוצצים בראשי מחשבות וזיכרונות מתקופת שירותי, אירועים שבהם אני נזכר בתפקודי המוצלח יותר וגם המוצלח פחות, ובעיקר נזכר במפקדיי לאורך השנים. בכל תפקידיי בצה"ל זכיתי להיות פקוד של מפקדים שמהם למדתי יותר ומאחרים שמהם למדתי פחות. זכיתי להיות חלק מצוות של מפקדים במסגרות השונות שבהן שירַתּי ובעיקר זכיתי לפקד על לוחמים, קצינים ועוד, ומהם למדתי רבות. ברגעים אלו ממש אני יושב בסלון ביתי ומתחיל להקליד במחשב את מסע חיי הצבאיים לתוך פרקים שונים בספר שאתם מחזיקים עתה בידיכם.
לפני כשנה, סיירתי בגזרת החטיבה המרחבית הבקעה והעמקים עם מפקדי, אל"ם בצלאל שנייד. באחת העצירות צפינו במ"מ שפיקד על חייליו. אמרתי למפקדי, "אחי, כמה עברנו בשירות שלנו. אני רוצה לכתוב משהו שירכז את החוויות שלי מאירועים מבצעיים ופיקודיים, כי המפקדים הצעירים האלו כל הזמן מתגלחים על הזקן של עצמם." שנייד הסכים איתי ואמר לי שאני חייב לעשות את זה. החודשים חלפו, ולא עשיתי עם כך דבר. ואז, לפני כשבוע, סיימתי לקרוא את ספרו של אל"ם (מיל') אלון מדנס, "הקרב במוצב הדיסקוטק". בספרו מספר מדנס מזווית אישית את חוויותיו מתקופת הלחימה בשכם בכלל ומהקרב במוצב הדיסקוטק בפרט. בספר הוא מציף דילמות, תחושות ולקחים בפיקוד ובלחימה, בגוף ראשון. בסיום קריאת הספר אמרתי לעצמי שעכשיו אני עובר משלב המחשבות לשלב הכתיבה. התיישבתי מול המחשב והתחלתי.
בתפקידיי השונים חוויתי אירועי לחימה רבים ומשמעותיים, לצד חוויות פיקודיות, דילמות ערכיות, אתגרים רבים בהיבטים של קבלת החלטות בניהול היום־יום ביחידות השונות, מפגש עם השכול ועוד. הספר הזה הוא לא עוד ספר מלחמה אלא אוסף סיפורים שבהם מתוארות ההתמודדויות שלי, שלעניות דעתי יש בהן כדי לעניין את הקורא ואולי אף ללמד ולשפר את המפקדים של המחר היות ש"הטיפשים לומדים מניסיונם. אני מעדיף ללמוד מניסיונם של אחרים."1 בספר תמצאו סיפורים, חלקם ארוכים וחלקם קצרים, מתקופות שונות בשירותי. מכל אירוע מבצעי, חוויה פיקודית או חוויה ערכית היה לי חשוב לזקק מספר תובנות ולקחים חיוניים לכל מפקד. אני מקווה שהספר יסייע לקוראים ביום מן הימים בקבלת ההחלטה הנכונה לאור לקחיי מכישלונותיי, הצלחותיי ושאר חוויות. אם זה יקרה, עשיתי את שלי.
"איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר מכל מלמדיי השכלתי"
(מסכת אבות)
פרק 1
מתיכוניסט שרצה להיות ג'ובניק ללוחם בצנחנים ומשם לקצין
ליד הבית שלנו בכניסה לחולון — ממש קרוב לאצטדיון צפרירים חולון, שם היינו מטפסים כילדים על העצים לראות משחקי כדורגל — שכן בסיס צבאי שממנו יצאו תמיד משאיות ענקיות. כשהיינו נוסעים הביתה, היינו עוברים ליד הבסיס ותמיד ראינו בו אנשים בבגדים שנראו לי אז מוזרים. זה היה המפגש הראשון שלי עם חיילים.
המפגש השני שלי עם חיילים היה בשנת 1993, כשנסענו באחד הערבים — אני, אחי התאום והוריי — לאמפי בלטרון. אחי הגדול התגייס לחיל השריון והגענו לטקס ההשבעה שלו. אני זוכר שהקריין הכריז כי ראש הממשלה יצחק רבין הגיע גם הוא לטקס והקהל עמד ומחא לו כפיים. לא הבנתי על מה הרעש.
בהיותי בכיתה י', שיחקתי כדורסל והתרכזתי בלימודים. כבר אז אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות ג'ובניק. אגב, גם גלבוע, אחי התאום, רצה להיות ג'ובניק. כשאני נזכר בזה, אני מבין עד כמה לא נחשפתי לתכנים שמציגים כיום בפני בני הנוער, המעודדים שירות משמעותי למען המדינה.
נקודת המפנה שלי ושל גלבוע הייתה לאחר רצח רבין. נראה שאכן יש משהו בקשר שבין אחים תאומים זהים. בעקבות רצח ראש הממשלה, שינינו שנינו את העמדות שלנו לגבי גיוס לשירות קרבי. התחלנו לקרוא ולבלוע בשקיקה סיפורים על הפלמ"ח, על מלחמת ששת הימים, על גיבורי ישראל, ולמעשה התחלנו להתחבר לענייני האקטואליה שבערו באותם ימים, בעיקר למה שקרה ברצועת הביטחון בדרום לבנון. בהמשך, האירועים הקשים של אסון המסוקים ושל אסון השייטת רק הגבירו בי את המוטיבציה להתגייס לשירות קרבי.
לאחר הגעתי לצו ראשון, נקבע לי פרופיל נמוך יחסית — 72, בגלל ניתוח שעברתי בעבר להוצאת גידול מהירך ובשל שברים בשתי הידיים. לא הייתי מרוצה מזה בכלל. רציתי להיות לוחם בחיל הרגלים ולא חייל בשריון או בתותחנים. חישבתי מסלול מחדש והתחלתי לשלוח מכתבים בזה אחר זה לבקו"ם. אני זוכר שבאחד הימים המתנתי לוועדה רפואית מספר שעות וכשנכנסתי והתיישבתי, נשאלתי אם יש לי מסמך מסוים שלא החזקתי ברשותי ואף לא ידעתי שהייתי צריך להביאו עימי. עניתי שאין לי. לאחר דקה נדרשתי לצאת החוצה כי אי אפשר לקדם את בקשתי ללא המסמך. כעסתי כל כך על הצבא אבל לא הרפיתי והמשכתי להגיע לוועדות רפואיות עד שנקבע לי פרופיל 97.
יום אחד, כשהגעתי הביתה, המתינה לי בתיבת הדואר מעטפה חומה ועליה חותמת צבאית. פתחתי את המעטפה. במכתב שבתוכה נאמר: "הינך מוזמן לגיבוש סיירות שיתקיים בתאריך 14.7.1997 במכון וינגייט". יום סיירות? זה למטכ"ל ולשייטת! שמחתי והייתי גאה. היה לי ברור שהדרך רק מתחילה אבל כבר רצו לי בראש סרטים של לוחם בסיירת מטכ"ל עם סרבל לבן על כנף מטוס...
ליום הסיירות שהתקיים בחולות הבסיס שבמכון וינגייט הגעתי ללא הכנה. לא ידעתי מה עושים ביום הזה. פשוט הבאתי נעלי ספורט ותיק אישי קטן. חילקו אותנו לקבוצות ואמרו לנו שבשעה 16:00 נצא להזנקת בוחן כושר גופני שיכלול ריצת 2,000 מטרים, כפיפות בטן ועליות מתח. אני זוכר שיצאנו לריצה של 2,000 מטרים. התחלנו לרוץ, ואני רואה שמימיני ומשמאלי עוקפים אותי בהתלהבות. ואז שמתי לב שאני מצליח לרוץ מהר יותר. בנקודה שבה כולם הסתובבו חזרה, התחלתי להגביר את קצב הריצה. בזה אחר זה עקפתי אחד, ועוד אחד ועוד אחד. סיימתי שני. הייתי מרוצה. המשכתי לשאר הבחנים ולאחריהם חשתי תחושת סיפוק גדולה.
הלכנו לישון באוהל צבאי. למוחרת ב-3:30 בבוקר כבר העירו אותנו. התחלנו בריצות הלוך ושוב לעבר גבעות החול, ולפרקים סחבנו שקי חול תוך כדי הריצה. אתגרו אותנו במשחקי חשיבה עם התניות וזמנים ובעוד כל מיני תרגילים. בסיום הגיבוש הגעתי לשולחן שלידו ישב קצין. הוא הסתכל עליי, הוריד את מבטו לדפים על השולחן, ופנה אליי: "היה לך גיבוש טוב. אתה תזומן בעוד יומיים לגיבוש לשייטת 13, בהצלחה!"
כבר היה לי אז מושג מה נדרש מלוחם בשייטת. לאחר יומיים הגעתי לריאיון, והסברתי שאני מוותר על הגיבוש כי אני בקושי יודע לשחות...
לאחר כחודש הגעתי לגיבוש צנחנים, שהיה דומה מאוד במהותו לגיבוש של יום הסיירות. בסיומו כבר אמרו לי שאתגייס לצנחנים. חזרתי לביתי, והוריי היו גאים בי ובאחי גלבוע, שעתיד היה להתגייס כלוחם לחיל השריון.
ארוכה הדרך לבה"ד 1, תרתי משמע...
את מסלול ההכשרה שלי כלוחם בחטיבת הצנחנים אני זוכר לטובה. חוויות רבות — חלקן קשות, רובן חיוביות, שכללו צחוקים רבים משולבים בכעסים ואכזבות. פרק הטירונות היה כל כך עוצמתי וחווייתי, שאני זוכר לפרטי פרטים רגעים ממנו: הירידה עם כל הציוד למטווחים, תורנויות המטבח, שבוע השדאות בשלג, הריצות עם המפקדים בשיא הקור, תדרוכי מפקדים, מסדרים, מסעות ומה לא.
כך היה גם בפרק האימון המתקדם, אך שם זה היה "קשוח" יותר — מסעות קשים במזג אוויר חורפי, תרגילים רבים, בוחני לוחם של חמישה ק"מ עם אפוד וקסדה ועוד. קורס הצניחה שהגיע לאחריו היה גם הוא מרתק, וכמובן מסע הכומתה שבו הלכנו מהבסיס בתל נוף ועד ירושלים. שם, בטקס קבלת הכומתה, אף נבחרתי למצטיין מחלקתי.
בשאר תקופת ההכשרה במסגרת פלוגת המסלול השתדלתי להצטיין בכל דבר שעשיתי. לאחר שסיימנו את התעסוקה המבצעית ברכס רמים, סומנתי על ידי המפקדים שלי כמתאים לקורס מפקדי כיתות. קורס המ"כים היה אף הוא חוויה טובה ביותר מבחינתי. זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי חיילים מחטיבות אחרות. למדנו מה עושים בגזרות המבצעיות השונות, על תרבויות ומאפיינים של יחידות שונות ועל תרגולות וטכניקות לחימה אשר שונות מאוד בכל חטיבה אף שכולנו חי"רניקים. קיבלתי הזדמנויות רבות להתנסות כמפקד כיתה מתרגל בשבוע שטח, תרגיל של מארב ותרגיל בשטח פתוח, העברתי שיעורים, לימדתי על מורשת קרב ממבצע "כחול וחום" 2 ועוד.
את קורס המ"כים סיימתי בהצלחה, אבל לצערי, בלילה האחרון שלפני טקס הסיום "בישרו" לי שאני לא חוזר לגדוד אלא נשאר במקום כמדריך. בכל מקום צריכים מפקדים טובים — בגדוד (בפלוגת הטירונים, בפלוגות הוותיקות) וגם בקורס מפקדי כיתות. בתקופה ההיא, השיטה לבחירת הנשארים להדרכה הייתה על ידי יצירת טבלה עם זוגות של שני חניכים שהיו טובים במשך הקורס, ואז היה מתקיים משא ומתן על כל אחד מן השניים שבזוגות. למשל, אם הגדוד היה רוצה את יוסי, אז בן הזוג של יוסי, קובי, היה נשאר להדרכה בקורס מ"כים. וכך קרה איתי. בן הזוג שלי ואני היינו טובים. אבל הוא חזר לגדוד ואני לא.
התאכזבתי מההחלטה וביליתי את שאר הלילה באוהל ולא בחגיגות סיום הקורס. פשוט שכבתי שם בחוסר מעש, בעיניים פקוחות, טרוד במחשבות למה זה קרה לי ומה יהיה איתי בהמשך, עד שנרדמתי.
שבוע לאחר מכן הגעתי לראיונות בגדוד 906 שליד ירוחם, ולאחר ראיון מג"ד שובצתי בסגל פלוגה כ'. יצאתי לחופשת "רגילה" ולאחריה התחלנו בהכנת סגל של שבועיים וחצי, בסיומם קלטנו את חניכי הקורס החדשים. הקורס היה מצוין, בלטתי במהלכו, ובסיומו יצאתי להכנה לקורס קצינים של חטיבת ביסל"ח.3 ההכנה הייתה מקצועית וממוקדת. שיפרתי שם את הכלים שלי בניווט, במקצועות הלוחם השונים ובכושר גופני.
הגעתי לבוחן הכניסה לבה"ד 1. את כל הבחנים שהיו — ניווט, מקצוע הלוחם, כושר גופני וידיעת הארץ — סיימתי בהצלחה. התקבלתי כצוער לקורס הקצינים של צה"ל. הוריי היו גאים בי מאוד.
אלא שחוויית הקורס הייתה קצרה מן המצופה. בשבוע ה-11 של הקורס ביצענו ניווטים. באחד הלילות חזרנו לפנות בוקר. עליתי במדרגות בניין המגורים עד הקומה הרביעית. הגעתי לכניסה לחדר והורדתי את הווסט ואת הנשק. הלכתי להתקלח וחזרתי לחדר לישון. למוחרת בבוקר קמתי. מיששתי את תחתית המזרן — והנשק לא היה שם. חיפשתי את הנשק במקלחות ובמסדרון ולא מצאתי אותו. פניתי למפקד הצוות שלי ודיווחתי לו שאני לא מוצא את הנשק שלי. הוא חזר אליי לאחר חצי שעה ואמר לי שמפקד הגדוד הגיע בלילה למגורים, ראה את הנשק מונח ללא השגחה — ולקח אותו. כעבור שעה קיבלתי את הנשק בחזרה. מאותו היום, הרגשתי שהתייחסות מפקד הצוות כלפיי חשדנית ופחות אוהדת, דבר שבא לידי ביטוי בסגנון התשובות ובביקורת שקיבלתי על תרגיל שהתנסיתי בו.
שבוע לאחר מכן אמרו לי שאני עולה לוועדת הדחה אצל מפקד הבסיס. הגעתי ללשכת המפקד והמתנתי חצי שעה מחוץ למשרדו עד שנקראתי להיכנס. יישרתי את מדי ה־א' ונכנסתי למשרד. הצדעתי למפקד והוא סימן לי לשבת. לצד מפקד הבסיס, בדרגת אלוף משנה, ישבו בלשכה גם מפקד הגדוד, בדרגת סגן אלוף, מפקד הפלוגה שלי, מפקד הצוות שלי, קצינת סגל, יועץ ארגוני שלא הכרתי וקצין כושר קרבי של הבה"ד.
התבקשתי לספר על עצמי. סיפרתי על מקום מגוריי, עיסוקי הוריי, אחי שבצבא ועוד. ואז נשאלתי אם אני יודע מדוע זומנתי לוועדה. השבתי שהיה לי אירוע לא טוב של הפקרת נשק מחוץ למגורים ללא השגחה. הוספתי כי מרגע שנודע לי על היעלמו של הנשק, דיווחתי על כך מייד. לאחר מכן מפקד הגדוד אמר שביצעתי תרגיל שטח ברמה נמוכה. השבתי לו שאני חושב שהתרגיל היה בסדר, לבטח לא ברמה נמוכה, לא מבחינת ניתוח ציר ההתקדמות לעבר האויב ולא מבחינת הפקודות.
ואז פנה אליי מפקד הבסיס במילים שמהדהדות בי מאז לאורך השנים: "תגיד, היית פעם מצטיין?" השבתי לו שכן, מספר פעמים. והוא השיב לי: "זה מסביר את הכול, אתה לא יודע לקבל ביקורת." בעודי ניצב המום, הוא המשיך: "את הקורס אתה לא תסיים. לא נמנע ממך לחזור לקורס קצינים, אבל זו כבר תהיה החלטה של המפקדים שלך."
הרגשתי שכל מה שאגיד, לא יעזור. ההחלטה כבר התקבלה. קמתי, הצדעתי ויצאתי. בנגררת השירות4 שלי נכתב שסיבת ההרחקה שלי מהקורס הייתה "אי התקדמות". כלומר, מה שלא אעשה כצוער בקורס — אין לי כביכול את היכולת להשתפר ולקבל את הכלים כדי להיות מפקד מחלקה.
למוחרת התחלתי באריזת הציוד האישי ובהזדכות. עליתי על מדי א' והתחלתי בנסיעה באוטובוסים ממצפה רמון לביתי בחולון. היה זה יום ההולדת העשרים ואחד שלי, 16.11.1999. הגעתי הביתה בשעה 23:30. דפקתי בדלת אך לא ענו לי. צלצלתי בפעמון. רעש הכפכפים מאחורי הדלת האיץ את דפיקות ליבי. אימי פתחה את הדלת ושאלה, "מה אתה עושה כאן, גלעד?" השבתי לה, "אימא, הודחתי מקורס קצינים." אבא שלי התעורר, הגיע לסלון, הדליק סיגריה ושתק. הנחתי את התיק בחדרי והלכתי לישון. זה היה אחד הלילות הקשים שלי, לילה שבו אכזבתי את הוריי. ראיתי את העצבות שלהם. לא ידעתי אם זו עצבות מדאגה לי או מציפייה ממני שלא התממשה. בכל זאת, הייתה לי הזדמנות להיות הקצין הראשון במשפחה שלי.
ביום הבא חזרתי לצבא. נסעתי לחטיבת ביסל"ח שליד ירוחם, ולאחר ראיון מח"ט הופניתי לגדוד 17, להיות מ"כ. נכנסתי לסגל פלוגת קורס מ"כים והשתלבתי בקורס. הרגשתי שנעשה לי עוול. הרגשתי שלא מיציתי את שירותי הצבאי. תמיד רציתי להיות קצין. ידעתי שאני יכול ומסוגל ליותר. ידעתי איך אני רוצה לתפקד כמפקד מחלקה. בשבועות שלאחר מכן ניסיתי לקבל הקצאה נוספת ליציאה לקורס קצינים. כתבתי מכתבים למפקד החטיבה והגעתי אליו לראיונות, אבל דבר לא עזר. נשארתי בתפקידי כמפקד כיתה.
שנה קודם לכן, אחי התאום היה בקורס מפקדי טנקים בשיזפון. יום אחד אימי התקשרה אליי בדמעות: "גלבוע נפצע בגב בשיזפון. תגיע לכאן, אני ואבא פה." גלבוע המשיך את שירותו הצבאי, אך לא כלוחם. התאונה שגרמה לו לפגיעה בחוליות הגב טרפדה את החלום שלו להיות קצין קרבי. עתה, לאחר שהודחתי מקורס קצינים, גלבוע הפציר בי להמשיך ולנסות לחזור לקורס ולא להתייאש.
פתחתי עוד מחזור של קורס מ"כים, אבל לא כמפקד כיתה אלא כסמל מחלקה. הייתי חריג בנוף, שונה מיתר הסמלים. השקעתי בחניכים, בניגוד לסמלים אחרים. לא רציתי שהתפקיד יגדיר אותי רק כי "כך נהוג, סמלים מתחפ"שים".5
בסיום הקורס, במקום לעשות עוד הכנת סגל, מפקד הגדוד קרא לי אליו ובישר: "גלעד, אתה לא תצא לקורס קצינים. אני מייעד אותך לפלוגה המסייעת במילואים של הגדוד. בשבוע הבא תצא לקורס מש"קי סיור. במילואים תשובץ כמש"ק במחלקת הסיור של הגדוד, בהצלחה."
וכך היה. במשך חודש הייתי חניך בקורס מש"קי סיור ותצפית. בסיומו חזרתי לגדוד לתפקיד סמל המחלקה.
יום אחד הגעתי לבקר את כפיר, חבר שלי, בביתו. אביו, עוזי, היה קצין משוחרר זה שבע שנים אבל המשיך לעשות מילואים בתפקיד בכיר. הוא שאל אותי למה אני לא חוזר לקורס קצינים. השבתי לו שניסיתי, ששלחתי מכתבים אבל אין מה לעשות, ושגם ככה אנחנו נמצאים חצי שנה לפני השחרור שלי אז כבר אין טעם לבקש. נפרדנו לשלום וחזרתי לביתי. שבוע לאחר מכן הייתי בבית גולדמינץ, בהכנת סגל לקורס הבא שהייתי עתיד לפתוח כסמל מחלקה. בצוהרי היום השני של הכנת הסגל, קרא לי המ"פ באופן פתאומי. "אתה יוצא לקורס קצינים," הודיע לי, "אתה עולה עכשיו על אוטובוס לחטיבה ועושה הכנה מהירה לקצונה. ביום שלישי אתה בבה"ד 1, במבחני כניסה."
לא הבנתי מה קרה ומאיפה זה הגיע. בדיעבד התברר לי שעוזי הכיר את מפקד החטיבה החדש ושכנע אותו לתת לי הזדמנות להוכיח את עצמי.
הגעתי לחטיבה, "נצמדתי" לחומר המקצועי, רעננתי את ידיעותיי ולמוחרת כבר הגעתי לבה"ד 1. התחלנו את מבחני הכניסה. יצאתי לניווט כניסה, סיימתי אותו במהירות עם שלוש נקודות מתוך שלוש. הבנתי שעברתי את המבחנים ושאני מתחיל את הקורס. עליתי לחדר להתארגן. בשש בבוקר קיבלתי שיחת טלפון מאחי שצעק לי בטלפון בשמחה: "יצאנו מלבנון! זהו, אין אף חייל בלבנון!" הייתי כל כך עסוק במבחני הכניסה לקורס הקצינים, שלא הספקתי לקרוא עיתונים או לשמוע חדשות. לא הייתי מודע בכלל לאירוע ההיסטורי הזה של יציאת צה"ל לאחר חמש־עשרה שנים של שהייה ברצועת הביטחון בדרום לבנון, תקופה שבה מאות חיילים נהרגו, בהם חבריי לפלוגה בצנחנים.
קורס הקצינים היה חוויה מתקנת לקורס שממנו הודחתי. בקורס הזה בלטתי מאוד בצוות, הגעתי להישגים וזכיתי להערכה של חבריי לצוות ושל מפקדיי. בסיומו של הקורס, כל משפחתי הגיעה לחזות בטקס הסיום המרגש והכל כך ישראלי הזה שקורה בדרום, סמוך למצפה רמון. מאות צוערים מכל רחבי הארץ, דתיים, חילונים, קיבוצניקים, מתנחלים, עולים חדשים, צברים, עמדו במגרש המסדרים מול בני משפחותיהם הגאים. חלק מהצוערים, שמייד למוחרת יהיו מפקדי מחלקות ובהמשך אף מפקדי פלוגות, אינם עימנו יותר. הם נפלו במלחמה על הבית שלנו — בעזה, ביהודה ובשומרון, בגבול הלבנון ובדרום לבנון. את חלקם הכרתי.
שש־עשרה שנים לאחר מכן, כשאני כבר בתפקיד ראש ענף חי"ר ורק"ם6 בחיל הרגלים, בדרגת סגן אלוף, שובצתי לאשכולות7 של תפקידי סמח"ט בט"ש בגזרות השונות ולתפקיד סגן מפקד בה"ד 1. מפקד הבה"ד באותם ימים, אל"ם יניב אלאלוף, היה בעבר מג"ד 202 ואני שירַתּי תחתיו כמ"פ חוד. בסיום דיון השיבוצים בראשות מפקד הזרוע, התקשר אליי יניב ואמר לי: "זהו, סיימנו את הדיון. אתה תהיה הסגן שלי בבה"ד 1." התרגשתי. לחזור כקצין בכיר למקום שממנו הודחתי, הפעם כסגן מפקד הבסיס, תפקיד עם הרבה אחריות ומשמעות להכשרת הקצינים של צה"ל — אין סיפוק גדול מזה.
כשהגעתי לבה"ד, נוכחתי לגלות עד כמה השתנו תהליכי ההכשרה. קורס הקצינים האחוד שעשיתי באופן רצוף פוצל לקורס קצינים בסיסי ולאחר מכן לקורס ייעודי. נפתחו מגמות חדשות, הוכנסו צוערות לקורסים, מה שלא היה בתקופתי. לעיתים הייתי יושב במשרדי ורואה את הצוערים נכנסים לוועדות. הזדהיתי עם אותה תחושת חוסר הוודאות של הצוערים הללו בעת ההמתנה לוועדה, כפי שאני חשתי ממש כמוהם שבע־עשרה שנים קודם לכן. לשמחתי, כמות הנתונים והירידה לפרטים לגבי כל צוער שעלה לוועדת הדחה הייתה כזו שהעידה עד כמה רציני התהליך ועד כמה חשוב למפקד הבסיס ולשאר מפקדי הקורסים להתנהג בחרדת קודש כלפי כל אחד ואחת מהצוערים שנכנסו למשרד הזה. שמחתי שיש בידי כדי להשפיע בתפקידי על ההכשרות השונות ועל הובלת תהליכים לשיפור ההכשרה מבחינת תכנים, אמצעים, תשתיות אימון ועוד.
המעגל נסגר. החלום להיות קצין התגשם. לא הייתי מצליח בכך לולא התעקשתי על זה. לא התייאשתי. בסופו של דבר, "חלומות נועדו להתגשם, והדבר היחידי שיכול למנוע בעדך מלהגשים את החלומות שלך זה אתה". אלו לא קלישאות, זה ממש כך, ויעיד על זה הסיפור שלי.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
