1
לוקאס
אני יושב ברכב השטח השחור של אחי כשהוא נעצר בשולי הכביש, הזעם המבעבע בי מגיע לשיא חדש. כשאני מסתכל על הבניין שמולנו, כל הגוף שלי נדרך, ואני מוכן לשבור את הדלת, לתפוס את דלילה בשיער ולגרור אותה מחוץ למקום הנורא הזה.
"הגענו," הנהג אומר לי. "אני יכול לחכות לך פה או לחזור מאוחר יותר."
"אתה יכול לנסוע, אבל תישאר בסביבה. אתקשר אליך כשאסיים כאן."
"כן, אדוני."
כמו שאני מכיר את ניק, הוא בטח הציב תגבורת במרחק כמה בניינים מפה. הוא הציע להצטרף אליי, אבל חשבתי שגיחה מהירה תהיה קלה יותר. לפחות אם הכול יתנהל כמתוכנן.
כשאני יוצא מהרכב אל המדרכה, רק שלט הנאון הישן בחזית בניין הלבנים מאיר את הסביבה. כתוב בו KISS, אבל ה־I שרופה, ולכן נראה שכתוב שם KSS. גם כל פנסי הרחוב שרופים, ככל הנראה ממעשה מכוון, בהתחשב בכך שמדובר בבית זונות.
אני מניח לכעס המתגבר בי להשפיע עליי וטורק את דלת המכונית חזק מהנחוץ. אני פונה לכניסה, מרים את היד וחובט באגרופי בדלת העץ הכבדה עד שהיא סוף־סוף נפתחת.
המאבטח בצד השני נראה כמו שְרֶק לבוש בחליפה קטנה ממידותיו. הוא מעט גבוה ממני, וזה מרשים בהתחשב בכך שהגובה שלי הוא מטר ותשעים. החליפה מתוחה על זרועו השרירית כאילו היא עומדת להתפקע, ואני מגחך לעצמי. הציבו אותו פה כדי שיהדוף אנשים. איזו בדיחה. אני מוריד את הבנאדם בפחות מעשרים שניות.
"אני יכול לעזור לך?" שואל שרק.
"כן, באתי לדבר עם הבוס שלך. אני רוצה לקנות את אחת הבנות."
"אתה יכול לשכור את הבנות שלנו. אנחנו לא מוכרים אותן."
"מה דעתך להמשיך להיות כלב שמירה בזמן שהמבוגרים מדברים עסקים?"
הנחיריים שלו מתרחבים וידיו הופכות לאגרופים בגודל מלונים, אבל הוא לא תוקף אותי. ילד טוב.
כעבור רגע הוא מוציא את הטלפון מהכיס ומקליד באצבעותיו העבות. "בוס, מישהו נמצא כאן כדי לפגוש אותך בקשר לקנייה של אחת הבנות." אני שומע מישהו מדבר בצד השני, אבל לא מספיק חזק כדי להבין את המילים. "אני מבין. שולח אותו למעלה." הוא מסיים את השיחה ותוחב את הטלפון לכיס.
"הבוס חיכה לך. אבל לפני שתוכל להיכנס, אני צריך שתשאיר אצלי את כל כלי הנשק שעליך." הוא שולח יד לגלאי מתכות שתלוי ליד הדלת ומעביר אותו על החזה שלי, ואז לצידי גופי, עד למקום שבו האקדח שלי מונח בנרתיק שלו.
גלאי המתכות מצפצף, ושרק מושיט את ידו כאילו הוא מחכה שאתן לו איזה ממתק. אני מגלגל עיניים ומוציא את האקדח כדי למסור לו. אנחנו חוזרים על אותו התהליך עם האקדח שתחוב בחגורת המכנסיים שלי, ואחר כך שוב עם הסכין שבמגף.
כשאני נקי מנשק הוא זז הצידה ומצביע לעבר המסדרון. "לך עד סוף המעבר ותעלה במדרגות. דלת ראשונה מימין."
אני לא מבזבז רגע ונדחף פנימה. בתוך הבית אני מבחין בשומר חמוש בכל מסדרון, מצלמות בכל פינה, ורוב הדלתות עשויות פלדה ולא עץ. פאק. זה יהיה קשה משחשבתי.
כשאני מגיע לדלת המדוברת, אני לא טורח לדפוק. אני פותח אותה ונכנס למשרד מפואר שלא תואם לשאר המבנה. החלל הגדול מעוצב באלגנטיות, בזמן ששאר המקום נראה בדיוק כמצופה, מוזנח ועלוב.
"לוקאס, איזו הפתעה לראות אותך פה." נתניאל מחייך מאוזן לאוזן, קולו נוטף סרקזם.
"מספיק עם השטויות." אני נכנס למשרד ובועט בדלת מאחוריי. "איפה היא?"
"בבקשה, תיכנס, תרגיש בנוח."
"איפה. היא?" אני חושק שיניים חזק כל כך שהאוזניים שלי כואבות.
"דלילה בחדר שלה, מתכוננת ללקוח הבא."
"אני מחזיר אותה לקוריום. היא צריכה להיענש על הניסיון להוביל למותה של סטודנטית אחרת."
"משונה. היא סיפרה לי שהבת שלך היא זו ששחררה אותה. גם אספן נענשת?"
"אספן מטופלת בהתאם בתוך כותלי בית הספר. דלילה צריכה לחזור."
"למעשה, היא לא צריכה שום דבר. שחררתם אותה, ועכשיו היא עובדת כאן. אני חייב להגיד שהופתעתי לגלות על הקשר שלך אליה. לפי השמועות, היא גרה בדירה שלך בקוריום. לא סיימת לכייף?"
נדרשת לי כל טיפה של איפוק כדי לא להכניס אגרוף בפרצוף הזחוח שלו. הדבר היחיד שעוצר אותי הוא הידיעה שדלילה בידיים שלו.
"זה לא עניינך."
"אתה נכנס לעסק שלי, ומנסה לקחת אחת מהעובדות שלי. נשמע שזה ענייני."
"כמה אתה רוצה? תגיד מה הסכום."
"דלילה לא מוצעת למכירה."
"רק תגיד לי מה אתה רוצה."
"מה שאני רוצה הוא את הבן שלי בחיים, אבל זה לא אפשרי, במידה רבה בזכותך."
"נאש הביא את זה על עצמו. הם הגזימו, ואתה יודע את זה."
"שום דבר שתגיד לא ישנה את דעתי. אני רוצה שדלילה תעבוד פה בשבילי כמו שהיא מחויבת על פי החוזה."
"על מה לעזאזל אתה מדבר?"
החיוך שלו מתרחב כשהוא מוציא ממגירת השולחן ערמת דפים. "אבא שלה מכר לי אותה, ודלילה חתמה. העניין סגור. היא עובדת כאן עד שלא אמצא בה תועלת."
בלי לומר מילה אני לוקח את הניירת מהשולחן וקורא את החוזה בתקווה שהוא מזויף. הלב שלי שוקע עם כל פסקה. למרבה האכזבה, נראה שהחוזה קביל. לפחות לפי הכללים בעולם שלנו. מן הסתם חוזה מהסוג הזה לא ייחשב חוקי בחברה הכללית, אבל הוא בהחלט מחייב בעולם שבו אנו פועלים.
"אתה יודע שאני אמצא דרך להוציא אותה מפה."
"ועד שתעשה את זה אני מתכוון ליהנות מכל שנייה בידיעה שיש לי משהו שאתה רוצה."
אני מטיח את האגרוף בשולחן בכוח שמקפיץ את נתניאל מהכיסא והוא קם ונסוג לאחור. המנורה על שולחן הכתיבה שלו עדיין רועדת כשהדלת נפתחת בבת אחת ושני שומרים מתפרצים פנימה.
"הכול בסדר, בוס?" שואל אחד מהבריונים.
"כן, כן. מר דיאבולו בדיוק עוזב."
"לא. אני רוצה לראות אותה. אני לא עוזב בלי לראות אותה."
"אני חושש שדלילה עסוקה. היא עובדת הערב." נתניאל בקושי מצליח להכיל את העונג שמציף אותו כשהוא זורה מלח על פצעיי.
הזעם שלי כמעט בלתי נשלט. הסבלנות שלי תלויה על חוט דק, והוא עומד להיקרע ולשחרר את המפלצת שמסתתרת בתוכי. "תקשיב, חתיכת דפוק. יכול להיות שכרגע ידך על העליונה, אבל שנינו יודעים מה יקרה אם לא אחזור אל אחי בחתיכה אחת. אז תושיב את התחת השמן שלך על הכיסא, תגיד לבריונים הטיפשים שלך להתחפף ותביא לי את דלילה. עכשיו."
דבריי סוף־סוף מוחקים את החיוך הזחוח מהפרצוף שלו. זוויות פיו מתעקלות מטה ווריד במצח שלו מתנפח מרוב כעס.
"אני אגיד לך מה, אם אתה כל כך רוצה לראות אותה, בבקשה, אבל תצטרך לשלם את התעריף השעתי שלנו. מאה וחמישים לשעה."
"אשלם על כל הלילה." אני מוציא את הארנק ושולף מתוכו צרור שטרות של מאה, זורק אותם על השולחן של נתניאל.
"תודה. קיבלת תעריף מיוחד כמובן. בדרך כלל אני מחייב רק חמישים לשעה."
"לא מעניין אותי מה אתה עושה בדרך כלל. אם תיתן למישהו אחר לגעת בה, אעשה לך מה שקווינטון עשה למתאו." אין סיכוי שהוא יודע את הפרטים, אבל הוא יודע מספיק כדי להרגיש מאוים.
נתניאל מחייך בכוח, הווריד במצח שלו עדיין נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ. "טומי, לווה את מר דיאבולו לחדר של דלילה."
"כן, בוס."
"נתראה בקרוב, נתניאל. בקרוב מאוד," אני מבטיח, ולאחר מכן מסתובב והולך בעקבות טומי במסדרון.
אני לא יודע איך הערב יסתיים, אבל דבר אחד אני יודע בוודאות. נתניאל ברוקשייר חי על זמן שאול.
2
דלילה
אחרי זמן שנדמה כמו נצח אני אוספת את עצמי מהרצפה. לא ממש משנה לי איפה אירדם, או אם בכלל... שום דבר לא משנה. מתברר שהכול היה שקר. נאש בכלל לא התכוון להציל אותי. הוא התכוון למכור אותי, להפוך אותי לזונה.
איך יכולתי להיות טיפשה כל כך? תמימה כל כך? אני מטלטלת את הראש בתבוסה ומוחה את הדמעות. הדבר האחרון שאני צריכה לעשות עכשיו הוא לבכות. בייחוד על נאש, אבל אני לא שולטת בזה. אהבתי אותו, וזאת התוצאה. אומרים שהאהבה עיוורת. זה כל כך נכון.
אני מנסה לאזן את עצמי על חוד הלהב של כעס ותבוסה. ציפיתי למשהו שמעולם לא עמד לקרות, ועכשיו אני צריכה להיחלץ מעוד מצב מחורבן. אני מטיחה אגרוף במזרן. איך נמלטתי מכלוב אחד רק כדי להילכד באחר?
טיפשה, כזאת טיפשה. אני עוצמת את העיניים בניסיון נואש לברוח מהמציאות הנוכחית שלי, אבל רסיס האסקפיזם הזעיר מתפוצץ כמו בועה כשנשמעות דפיקות על הדלת.
העיניים שלי נפקחות בבת אחת כשהדלת נפתחת. אני קופצת מהמיטה בלב הולם ואגרופים קפוצים. אני מוכנה לקרב, אבל נראה שלא אקבל כזה, לפחות לא עכשיו.
"תתכונני!" גרייס פוקדת עליי, ואני מופתעת לשמוע את קולה.
"להתכונן?" אני שואלת בבלבול. "להתכונן למה?"
"לגבר שבדרך לפגוש אותך. הוא שילם על לילה שלם איתך, והבוס ביקש שאכין אותך."
נדרש לי רגע לעכל את דבריה, ואני רק בוהה בה. היא חוצה את החדר ומקישה בשתי אצבעות מול הפנים שלי.
"את צריכה ללבוש משהו אחר." היא מצביעה על מכנסי הג'ינס והחולצה שמצאתי בפינת הארון. "שמעת אותי?" היא עושה זאת שוב, והפעם אני מתאמצת במודע לצאת מההלם.
"שמעתי אותך." הקול שלי נשבר. "אבל לא הסכמתי לשכב עם אף אחד. לא הסכמתי להישאר פה."
גרייס מנידה בראשה. "אף אחת מאיתנו לא באמת רוצה להיות פה, והלקוח הראשון תמיד הכי קשה, אבל אני מבטיחה לך שזה הולך ונעשה קל יותר. למה שלא תלבשי שמלה? אולי את הלבנה הקצרה. גברים אוהבים את המראה התמים."
"לא, לא! נראה לי שאת לא מבינה. אני חייבת לצאת מכאן." בהלה נשמעת בכל הברה שיוצאת לי מהפה.
"את יכולה לנסות לצאת מכאן, אבל הם פשוט יגררו אותך חזרה בועטת וצורחת. יהיה לך פשוט יותר לפעול על פי הכללים. המקום הזה לא גרוע כמו שנדמה לך," גרייס מנסה להרגיע. "עכשיו, תרגישי חופשי למרוח משהו על הפנים אם בא לך. צריך להיות קצת איפור במקלחת."
"אני לא מתאפרת. בעצם, אני לא עושה שום דבר."
גרייס מושכת בכתפיה. "מה שתגידי. את רק מסכנת את הטיפ שלך. בסופו של דבר הלקוחות תמיד משיגים את רצונם, עם או בלי מאבק."
מחכה להם הרבה יותר מסתם מאבק, אבל אני לא אומרת לגרייס דבר. זה משהו שהיא תגלה מאוחר יותר, ברגע שאצא מהמקום הזה.
"בסדר. אני אתכונן," אני מסננת בין שיניי.
אני מניחה לזעם ולתסכול להתבשל בתוכי. הרגשות האלה יתדלקו אותי לקראת ההסתערות על הגבר שקנה אותי ללילה. אף פעם לא החשבתי את עצמי לרוצחת, אבל במצב הנוכחי אני מוכנה גם להרוג כדי להגן על עצמי.
אני מתיישבת שוב על המיטה, וגרייס פונה לצאת מהחדר, אבל נעצרת לפני שהיא מגיעה לדלת. היא מביטה מעבר לכתפה ואומרת, "תקשיבי, את מוצאת חן בעיניי ואני לא רוצה שיקרה לך משהו רע. לרוב הבנות המקום הזה הוא מקלט, והוא יכול להיות מקלט גם עבורך אם תיתני לזה לקרות."
"אני לא רוצה להישאר כאן, ואם הייתי יודעת מה המקום הזה כשנכנסתי, הייתי מסתובבת וחוזרת למקום שממנו באתי." החלק האחרון הוא שקר. אין סיכוי שהייתי חוזרת לגיהינום של קוריום, אבל לפחות שם הייתי בטוחה ומוגנת. כאן אני פגיעה ותלויה ברחמיו של כל גבר שמשלם כדי להיות איתי.
גרייס מקמטת את מצחה. "אני מצטערת שאת מרגישה ככה. הם ישלחו את הלקוח שלך למעלה בעוד כמה דקות."
אני משלבת זרועות ומסתכלת עליה בהתרסה. אני מנסה כמיטב יכולתי להיראות חזקה, אבל מתפרקת מבפנים. אני רוצה לבכות, להיכנע לכאוס ולהניח לדברים לקרות, אבל אני לא יכולה. עברתי כל כך הרבה בחיים, ואני לא מוכנה להניח לדבר הזה להפיל אותי.
הדממה בחדר משתקת, והחרדה מתגברת בכל שנייה שאני מחכה לגבר שיופיע כדי שאוכל לתקוף אותו ולברוח.
שום דבר בחדר לא יכול לשמש לי נשק שיגרום נזק קבוע. מנורה מונחת על שידת הלילה, ואני מביטה בה ותוהה אם היא תעשה את העבודה. אין לי הרבה כוח בגוף עכשיו, אבל אם אשקיע את כולי כדי להטיח אותה במישהו, אולי אצליח להפיל אותו, וזה עשוי לקנות לי מספיק זמן כדי לברוח.
אין לי הרבה זמן להרהר בכך כי הדלת נפתחת, ואני מגיבה בלי לחשוב. כשהמנורה בידי, אני ממהרת לפתח בתקווה לתפוס את האיש בהפתעה. אני מניפה את המנורה באוויר בדיוק כשהוא נכנס לחדר, מוכנה להשקיע את כל הכוח, בלי להרים את הראש. אני מסרבת להביט בו. אני רק צריכה להפיל אותו כדי שאוכל לצאת מכאן.
המנורה מחליקה בידיי המיוזעות, ואני שומעת את פעימות ליבי המואצות. בום. בום. בום. עיניי קולטות סנטר מחודד של גבר בדיוק כשאני מנחיתה את המנורה, אבל נעצרת כשמשום מקום מגיחה יד ותופסת את מפרק כף היד שלי, רגע לפני הפגיעה. אוי, לא.
"דלילה, מה הקטע?"
הקול הזה. אני מכירה את הקול הזה. הוא עמוק ועשיר כמו חטא טבול בדבש. אני מרימה את המבט אל הגבר שעומד מולי. לוקאס. רעד מפלח את גבי. הוא כאן. הוא בא! אבל למה?
"מה לעזאזל את עושה?" הוא נוהם בקול עמוק.
מפגן הכוח שהתאמצתי כל כך לבנות מתמוסס באוויר. "א... אני לא מאמינה שאתה פה." אני מנסה להסתיר את הרעד בקולי, אבל אין טעם. לוקאס קולט אותי. הוא רואה את כל הפיסות השבורות.
"מי ציפית שיבוא אם לא אני?" הוא שואל, כמעט בקנאה, כשהוא משתמש ברגלו כדי לסגור את הדלת בבעיטה. הוא משחרר את מפרק כף ידי, לוקח ממני את המנורה וחוצה את החדר כדי להחזיר אותה לשידה. אני עדיין עומדת במקום, המומה מהנוכחות שלו.
"איך? איך מצאת אותי?" אני מנענעת את הראש בתדהמה, ומחכה בכל רגע להקיץ מהחלום.
"זה לא היה קשה, וזה לא חשוב. לא באמת. מה שחשוב הוא להוציא אותך מפה."
אני מזדקפת מייד. "להוציא אותי? מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שאת יוצאת מהמקום הזה."
הפה שלי נפער, ועכשיו אני נדהמת לא רק שהוא כאן, אלא שהוא הגיע לכאן בשבילי. אחרי כל מה שקרה בינינו, ומה שהוא עשה. אני אמורה לשנוא אותו, ויש בי משהו שבאמת שונא אותו, אבל משהו אחר בי, משהו שיודע שאכפת לו — אחרת למה הוא בא לכאן? — לא שונא אותו בכלל. "מה, עכשיו?"
לוקאס מניד בראשו. "לא, עוד לא. אני צריך לגבש תוכנית איך להוציא אותך מפה, ואחר כך אחזור לקחת אותך. אעשה כמיטב יכולתי לעבוד מהר, אבל אני לא יודע כמה זמן זה ייקח."
אני מעקמת את הפנים, אבל אסירת תודה על כך שהוא הגיע בכלל. בכל זאת אני פוחדת ממה שיקרה כשהוא יֵצא מהדלת. זה בית זונות, ואני לכודה פה. נכפה עליי לעבוד או לחטוף אלוהים יודע מה.
"לוקאס..." השפה שלי רועדת, אף פעם לא הרגשתי חלשה כל כך. אני לא רוצה שהוא יראה אותי ככה. אני חייבת להיות חזקה, אבל גם לחוזק יש גבול. "הם רוצים שאשכב עם גברים אחרים. אני לא חושבת שאני יכולה לעשות את זה." שוב אני על סף דמעות.
כהרף עין הוא צמוד אליי, האצבעות שלו נתחבות לשערי והוא מושך את הראש שלי לאחור כדי להביט לי בעיניים. מבטו הכחול קר כקרח, והזעם בעומק עיניו מקשה עליי לנשום. אף פעם לא ראיתי אותו ככה, כל כך... מקנא.
"אף אחד לא ייגע בך. אני אוודא את זה," הוא מסנן רגע לפני שהשפתיים שלו נצמדות לשלי. הפה שלו חם, והלשון שמתגרה בלשוני אפילו חמה יותר. הנשיקה לא מתוקה או עדינה. שום דבר כזה. זו נשיקה מלאת אש ותשוקה, שבאמצעותה הוא אומר בלי מילים שאני שייכת לו.
הוא מוליך אותי לאחור עד שהרגליים שלי נתקלות במיטה ואני נופלת למזרן.
"למה שלא נסיח את דעתך מהכול? ממילא שילמתי על כל הלילה," הוא מתגרה, ופותח לאט את כפתורי החולצה. "את חושבת שאקבל תמורה לכסף שלי?"
הפה שלי יבש כל כך שאני מצליחה רק להנהן כשאני פותחת את כפתורי המכנסיים באצבעות רועדות. עכשיו אני מצטערת שלא לבשתי שמלה. לוקאס עוזר לי לפשוט את המכנסיים לפני שהוא פושט את שאר בגדיו.
אני מתבוננת בהשתאות כשגופו השרירי והמקועקע נחשף. גילו אולי כפול משלי, אבל הוא נראה טוב יותר מרוב הגברים שאני מכירה. האצבעות שלו נכרכות סביב הקרסוליים שלי, ובמשיכה חזקה אחת הוא מביא אותי אל קצה המיטה ומפשק את רגליי בכוח.
מפגן הכוח שלו הוא תזכורת פתאומית לכמה הוא חזק ממני ולאופן שבו הוא השתמש בכוח נגדי. זיכרון מהזמן שהייתי נעולה בתא עולה לנגד עיניי. הדרך שבה הוא ריתק אותי למקום, כפה את עצמו עליי מאחור. הכאב. הבדידות שלאחר מכן.
"מה קרה?" נימת הדאגה בקולו מחזירה אותי להווה, אבל התחושה הדוחה ממה שהוא עשה לי נשארת.
"א...אני..." אני לא רוצה להרוס את הרגע, אבל גם לא יכולה פשוט לשכוח את מה שהוא עשה לי. "פשוט נזכרתי בפעם האחרונה ש..." אני משתתקת. 'בפעם האחרונה ששכבנו' לא יהיה הניסוח הנכון.
פניו של לוקאס נופלות, והעיניים שלו נראות עצובות, אבל לא נראה שהוא מתכוון להתנצל. לא שהכול יהיה פתאום בסדר אם הוא יתנצל.
"זה לא יקרה שוב. ברגע זה אני רק רוצה לעשות לך טוב ולהסיח את דעתך מהבלגן. תצטרכי פשוט לבטוח בי. עצמי עיניים ותני לי להביא אותך לשיא חזק כל כך שתשכחי איפה את נמצאת עד סוף הלילה."
"הלוואי שיכולתי."
"את יכולה. תני לי לטפל בך. תני לי לטפל בכוס הזה — בכוס שלי!" הוא מפשק את רגליי רחב יותר, ולפני שאני מספיקה להשחיל עוד מילה, הפה שלו מסתער עליי, על הדגדגן שלי, הלשון שלו מלטפת אותו כאילו הוא הפנינה היקרה ביותר בעולם.
לא נדרש לי הרבה זמן כדי לשכוח על מה חשבתי לפני חמש דקות. הוא מוצץ, נוגס ומלקק את צרור העצבים הקטן עד שהבהונות שלי מתעקלות כלפי מעלה והגב שלי מתקשת מהמזרן. אני צריכה עוד. אני צריכה אותו עמוק בתוכי.
אני עדיין חשה בעצמות את האורגזמה הראשונה, כשלוקאס מטפס מעלה ומפזר נשיקות על החזה שלי עד שהשפתיים שלו מוצאות את שפתיי. אני טועמת את עצמי בלשונו כשהוא מנשק אותי, הפה שלו צורב את נשמתי כמו ברזל מלובן. אני רוצה להתנפץ בזרועותיו, בידיעה שרק ללוקאס יש את הכוח לחבר את כל הרסיסים.
הנשיקה שלו איטית ואינטימית כל כך, שאני לא מצפה שהוא יתקע ככה את הזין שלו בתוכי, יקבור את עצמו בכוס ההדוק שלי בדחיפה אחת. הוא בולע את גניחת הכאב שלי, ויוצא עד הסוף, רק כדי לתקוע את הזין שלו בתוכי שוב באותה העוצמה.
כנראה הכאב היה מורגש יותר אם לא הייתי גומרת. למזלי, אני רטובה כל כך שאני מרגישה את המיצים שלי נוטפים על פלחי הישבן בזמן שהוא מזיין אותי בלי קושי בדחיפות חזקות. הדגדגן שלי עדיין רגיש ונפוח, והוא מקרב אותי לאורגזמה שנייה עם כל דחיפה פרועה.
"אף אחד לא נוגע בכוס הזה חוץ ממני," הוא נוהם בין דחיפות פראיות. "את שומעת אותי? זה הכוס שלי, ואת לא נותנת לאף אחד אחר להתקרב אליו." כף היד שלו לופתת את הגרון שלי והוא לוחץ עד שהראייה שלי מיטשטשת, וזה הדבר הכי מפחיד ומלהיב שיש.
"הוא שלך," אני מצליחה לצייץ בזמן שאני עומדת על קצה צוק. הוא מזיין אותי כאילו הוא שונא אותי ומנתק את אספקת החמצן שלי כאילו הוא רוצה לחנוק אותי, ואני מניחה לו לעשות לי את זה כי אני יודעת עמוק בפנים שהוא לא מנסה לפגוע בי. זה הדבר האחרון שהוא יעשה עכשיו. עד מהרה אני משתחררת ומתמסרת למקום שאליו הוא לוקח אותי. הוא מזיין אותי עד שהמוח שלי שוחה באנדורפינים ואני מרגישה שהגוף שלי עומד לרחף מעל המיטה.
הדבר היחיד שמונע ממני לרחף הוא גופו הכבד של לוקאס מעליי והזין שלו שמשפד אותי. אני לא יודעת כמה זמן הוא ימשיך לזיין אותי, אבל אני רוצה שזה יימשך לנצח. אני בקושי ערה, תשושה, ובהיי מההורמונים שמציפים את גופי, אבל אני יודעת שאני מוגנת, לפחות בינתיים.
לא חשבתי שאפשר בכלל לגמור פעם שלישית, אבל כשלוקאס גונח לי באוזן, מין אנחה חושנית של מאהב, והזין שלו מתנפח בתוכי כשהוא גומר, אורגזמה נוספת מתרסקת עליי. אני מתהדקת סביבו, מחבקת אותו חזק כל כך שנדמה ששנינו עלולים למות.
עכשיו אני רק רוצה לישון. נפשי וגופי שבעים. לוקאס נמצא כאן ומגן עליי מכל אדם ומכל דבר. למשך כמה שעות הכול בסדר.
המוח שלי מתערפל כשהוא יורד מעליי, מתמקם מחדש על המיטה ומושך אותי מעליו.
אני מניחה את הראש על החזה שלו, ומניחה לרעידות המשנה של העונג להתפשט בגופי. אולי לא הייתי אמורה להניח לזה לקרות אחרי כל מה שקרה בקוריום, אבל הוא בא בשבילי. הוא בא להציל אותי, ובטוח יש לכך משמעות.
כעבור רגע לוקאס קם, ואני מקבלת תזכורת לכך שאצטרך להישאר פה לבד בזמן שהוא ילך מכאן כדי למצוא פתרון שיחלץ אותי מהבלגן.
הוא לובש את המכנסיים וסוגר את הכפתורים. העיניים שלי משתהות על החזה המסותת שלו ועל שרירי הבטן המושלמים. אני מושכת את המבט הרחק מגופו החצי עירום ורואה אותו מוציא את הטלפון מהכיס.
"אני משאיר לך את הטלפון שלי. תסתירי אותו. אסמס לך ממספר אחר כדי שיהיה לך אותו ותוכלי להתקשר."
הקלה שוטפת את בטני. לפחות אוכל להתקשר אליו, כך שלא אהיה לגמרי לבד.
"בסדר, תודה," אני לוחשת.
אני לוקחת את הטלפון מידו ומחביאה אותו מתחת לכרית. לאחר מכן אני קמה מהמיטה ומתלבשת. הוא מכפתר את הכפתור האחרון בחולצה שלו. אני מרימה אליו את הראש ותוהה אם אני יכולה לסמוך עליו באמת.
כל מי שסמכתי עליו אי־פעם אכזב אותי או הוליך אותי שולל. לבטוח בלוקאס עלול להיות כמו להגיש לו את הקליע שיהרוג אותי, אבל איזו ברירה יש לי?
"תתקשרי אליי אם משהו קורה." אני מהנהנת, והשפתיים שלי נמשכות כלפי מטה בצדדים. "דלילה, אני מבטיח לך. אני אחזור, ואהרוג את כל מי שיעז לגעת בך. את מבינה?"
הלב שלי מתכווץ.
"כן, אני מבינה."
"יופי, עכשיו תהיי טובה ואל תסתבכי בצרות."
אני מסתכלת עליו בזמן שהוא יוצא מהחדר. ברגע שהוא סוגר את הדלת, אני שומעת את נקישת המנעול. אני צונחת על המיטה ובוהה בתקרה. הוא יחזור בשבילי — הוא הבטיח, ואני יכולה רק לקוות שיקיים.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
