המלכים של סייפרס 4 - פריטי בוי די

פרולוג

גיל שתים־עשרה

עבר — לפני כשבע שנים

ג'וס

אם לא הייתי כאן הייתי עלולה לחשוב שטורנדו עבר בכיתה, אבל הוא גרם לכל זה. הנער הגבוה עם השיער הכהה כדיו והסערה המתגברת בעיניו — דיין גולדן.

שמעתי את שמו רק כשגברת קנט בדקה נוכחות, ממש לפני שהשתולל כאן גיהינום.

אני, וכעשרים מחבריי לכיתה — מבוהלים עד מוות — הצטופפנו בפינה מתחת ללוח הטבלה המחזורית, שם הרגשנו בטוחים ומחוץ לטווח הסכנה.

מחוץ לדרכו.

זה קרה מהר כל כך. רגע אחד הכול היה שקט. ובבא אחריו דיין זינק מכיסאו והפיל את אלכס לרצפה. אומנם הרוב חשבו שההסתערות שלו הייתה לגמרי בלי סיבה, אבל ידעתי טוב יותר. ההתפרצות קרתה כשהערה מלאת שנאה יצאה מפיו של אלכס. אבל היא לא הייתה מכוונת אל דיין. היא הייתה מכוונת אליי.

כיוון שזה היה היום הראשון שלי ללימודים בעיר החדשה, התפללתי שהיום יהיה משעמם ככל האפשר. נראה שלא כל כך הצליח לי.

הוא עמד במרכז החורבן שיצר — שולחנות הפוכים, כיסאות מפוזרים וטיפות דם מנקדות את אריחי הרצפה.

מפרקי אצבעותיו החווירו כשתפס בצווארון החולצה של אלכס חזק כל כך, שצליל קריעת התפרים נשמע בבירור. ועדיין, דיין נראה אטום לבקשות הרחמים ולתחינות שגרמו לכולנו להתכווץ. אפילו אליי, הנערה שמילותיו של אלכס נועדו לפצוע.

"אני נשבע, לעולם לא אגיד את זה שוב!" הוא התחנן.

גברת קנט קלטה שהיא איבדה שליטה לגמרי ונמלטה להזעיק עזרה. דיין, לעומת זאת, לא הושפע ממפל הדם שזלג מאפו של אלכס וטפטף על הסמל הרקום בבלייזר התלבושת האחידה שלו.

"רק צחקתי! תירגע!" הוא הפציר בו שוב.

הסערה במבטו של דיין האפילה, מאיימת להתגבר. באותו רגע, נראה שאלכס שם לב שהתירוצים שלו לא התקבלו יפה כל כך.

"אוקיי, אני מצטער! זה היה דבר מטופש להגיד!"

"אתה חושב שאני צריך את ההתנצלות שלך? תגיד את זה לה!" הטיח דיין, ושלח אליי מבט. זה היה אותו מבט ירוק נועז, שגרם לנשימתי להיעתק בכל פעם שנתתי לעצמי ללכת בו לאיבוד באותו בוקר.

"אני מצטער! אני לוקח את זה בחזרה!"

ראשו של אלכס היטלטל כשדיין משך בצווארון הז'קט שלו בפעם השנייה.

"תגיד לה שוב!" נהם דיין. "והפעם, תגיד את זה כאילו אתה פאקינג מתכוון לזה."

התנשפויות מילאו את האוויר כשהוא קילל. כנראה בגיל שתים־עשרה לא היינו רגילים שמילים מהסוג הזה נפלטות מפיו של אחד הילדים, אבל מאוחר יותר למדתי שדיין לא דומה לנערים האחרים.

מבוהל למדי מהאיום, אלכס גמגם התנצלות נוספת בתקווה לזכות באישורו של דיין.

"א...אני באמת, באמת מצטער. אני נשבע שלעולם לא אגיד את זה שוב," הוא התייפח.

דיין נעץ בו מבט, פניו התעוותו בגועל כשהנער התמוטט והפך לערמה מייבבת. ואז, בהתקף זעם שאיש מאיתנו לא צפה, הוא הלם באגרופו בפניו המוכות של אלכס, בפעם האחרונה. זעקה איומה בקעה מפיה של גברת קנט, שכמובן חזרה בדיוק בזמן לתפוס את דיין בפעולתו האחרונה וחסרת הרחמים.

שלושה גברים בחליפות מיהרו לחלוף על פניה כדי להכניע את דיין. מעולם לא ראיתי זעם כשלו — גולמי, ניצת בקלות רבה כל כך — אבל כך הוא היה, מוחשי ופראי כמו עיניו הירוקות.

כשהוא נגרר מהחדר, הצלחתי לסמן בשפתיי את המילים "תודה רבה," לפני שנעלם בהמשך המסדרון. אבל הבנתי שכל עונש שיוטל עליו — יהיה מפני שקם להגן עליי, נערה ביישנית וכחושה עם גשר בשיניים, שהייתה זרה לו לחלוטין.

זה היה יום משמעותי. לא בגלל השנאה שהייתה עלולה לגרום לי להפוך לפגועה וחסרת ביטחון. הוא נחקק בזיכרוני כי זה היה היום שבו פגשתי את הבחור שלימים ילמד אותי מהי נאמנות. עם הזמן התברר שהפרא שראיתי מתפרץ, יהפוך לחבר הטוב ביותר שנערה יכולה לקוות לו.

הפרשה המטורפת ההיא הייתה תחילתו של משהו אדיר.

זו הייתה ההתחלה של אנחנו.

פרק 1

ג'וס

הווה

החבטה החזקה, שמן הסתם הבהילה את שכניו החדשים של דיין, נגרמה בגללי — תוצאה של ההתנגשות שלי בקיר, במהלך כניסתי הלא כל כך חיננית. זעזוע מלא כאב חולף בכתפי, אבל זה מחיר זעום לשלם על כך שלא נפלתי על הרצפה. אם הייתי נופלת, הייתי נוחתת ישר על הארגז שבידיי, זה שבמקרה מכיל ציוד צילום בשווי אלפי דולרים.

הו, הדברים האיומים שהוא היה אומר אם זה היה קורה לי.

המצלמות האלו הן החיים שלו.

ואם כבר מדברים על חיים, שלי חלפו כרגע לנגד עיניי. בינתיים, דיין מצליח להתאפק לא לחייך במשך שלוש שניות בערך.

אני שולחת אליו מבט כשזוויות שפתיו מתחילות להתרומם. "אתה אפילו לא מתכוון לשאול אם אני בסדר?"

מתברר שהשאלה שלי היא הקש ששבר את גב הגמל, כי היא נענית בצחוקו העמוק שמהדהד מהתקרה המקומרת.

"מניאק."

הוא מתעלם מהעלבון וסוף־סוף משחרר את ידיי מהארגז. "בפעם הבאה תשאירי את הדברים הכבדים לנו, הבחורים," הוא מקנטר.

"או אולי, אתה יודע, תפסיק להשאיר את הנעליים העצומות שלך ממש בכניסה," אני יורה חזרה ודוחפת את כתפו.

אני משקיעה את כל כוחי בדחיפה אבל הוא אפילו לא זז סנטימטר, הוא מוצק בטירוף, ולכן גופי מתנודד מהדחיפה שלי.

אני משתרכת מאחוריו ונועצת מבט בקווי המתאר של גבו מבעד לחולצת הטי. אני קולטת שמאז סיום הלימודים, הוא מבלה הרבה יותר זמן בחדר הכושר. הוא אומר שזה ממלא את השעות הריקות, אבל אני חושבת שזו הסחת דעת.

כלומר, הסחת דעת מהקרקס התקשורתי שמגלה עניין פתאומי במשפחה שלו.

אני מניחה שייתכן שלעובדה שאביו הוגדר כפושע המתועב ביותר שהתגורר אי פעם בסייפרס פוינט, יש השפעה על זה. לא בכל יום אבא מנסה לרצוח אחד מילדיו. אבל הכול נכון, כולל זה שהמניע היחיד של וין היה להסתיר את המעשים המתועבים הרבים שביצע. אין צורך לומר שעל אף שגם חיי המשפחה שלי היו מבאסים לאחרונה, אי אפשר להשוות את זה למה שדיין ואחיו עברו בחודשים האחרונים. למשל, אבא שלי לא עומד להעביר שנים בכלא. העונש היחיד על החטאים שלו הוא לסבול את זעמן של שתי הנשים שנפגעו מהרומן שניהל.

אימא שלי ואני.

על אף שהפשעים של אבא שלי ושל אביו של דיין שונים לחלוטין, פנדורה — הרכלנית האנונימית של העיר — נהנתה מאוד לחשוף את שניהם לעין הציבורית. אומנם ההאקר שפרץ לחשבון שלה לפני מספר חודשים היה אחראי לחשיפת המקרה של אבא שלי, אבל פנדורה תרמה לנפילתו בלי ספק. אם דיין ואני לא היינו כבר קרובים, זה היה עשוי להיות הדבר שיקרב בינינו.

אנחנו נכנסים לחדר עמוס ארגזים, והוא מניח על הרצפה את זה שנשאתי מהמשאית השכורה. בזמן שהוא מזיז את החפצים כדי לפנות מעט מקום, אני מעבירה את אצבעותיי על הטיח שבין הלבנים החשופות שבקיר. מבטי נמשך דרך החלון הגבוה אל השמש השוקעת. מהגובה הזה נוף העיר הנשקף מדירתו של דיין הוא יצירת אומנות — קו הבניינים על רקע השמיים בצבע אפרסק ולבנדר.

דירת לופט במרכז העיר סייפרס פוינט היא לא רעה כמקום הראשון לגור בו לבד. בגלל שהם שלישייה, נהגתי לחשוב שהם יחיו יחד עד שאחד מהם יתחתן, אבל טעיתי.

ווסט — הבכור בכמה דקות — השתקע לאחרונה בנכס משפחתי בבלוויו הסמוכה, שנמצא באמצע הדרך בין הקולג'ים שבהם הוא והחברה שלו, בלו, עומדים להתחיל ללמוד בסתיו. סטרלינג — צעיר מדיין בשלושים שניות — רוצה לחוות את חוויית הקמפוס במלואה, ולכן הוא עומד לעבור למעונות הסטודנטים בסוף הקיץ.

מה שמביא אותי לדיין וללופט המגניב שלו, שבו התאהבתי בפעם הראשונה שהביא אותי לראות אותו. הוא עצום כל כך שקולותינו מהדהדים מקורות התקרה, וזה מושלם עבורו — הבחור שאוהב לערוך מסיבות. נוסף לזה, יש לו עוד חדר שינה שהוא מתכנן להפוך לסטודיו.

"החלטת כבר איך אתה רוצה לסדר פה?" אני שואלת, שקועה במראה הכבישים למטה.

"לא, אני לא ממהר," הוא עונה. "תקראי לי משוגע, אבל אני עדיין מקווה שהחברה הכי טובה שלי תשנה את דעתה ותגור איתי כאן. אם זה יקרה, אני אקים את הסטודיו בחדר הגדול."

הוא מגחך אליי מעבר לכתפו, יודע היטב שלא שיניתי את דעתי. כן, אנחנו חברים, אבל אני נזהרת במיוחד כשזה מגיע לקרבה רבה מדי. החברות בינינו היא הדבר הכי יציב שיש לי בחיים, וזו הסיבה שאני מגינה עליה בכל כוחי. אז אם זה אומר שאני צריכה לדחות את הצעתו למקום שאוכל לגור בו בלי לשלם שכר דירה, אז זה מה שאעשה.

הוא מפסיק לנעוץ בי מבטים רק כדי לבדוק את ההודעה שקיבל. ניצלתי, אבל עם המזל שלי, זה בטח הבולשיט של פנדורה.

"משהו טוב?" אני שואלת.

הוא מנענע בראשו ונשען על הקיר. "רק הודעה מרוז."

אני נמנעת מלגלגל עיניים וזה גורם לאחד מעפעפיי להתחיל לרטוט. רוז — מנהלת מותג יוצאת דופן — לא מוותרת. היא הגיחה אל חייו של דיין בשיאה של הדרמה המשפחתית שלו, בתקווה להרוויח משהו מהתנהגותו של אבא שלו, בלי ספק. היא האופורטוניסטית האולטימטיבית, ואני מתעצבנת בכל פעם שאני חושבת על כך שכשהיא מסתכלת עליו, היא רואה רק סימני דולרים.

דיין הסתדר לא רע בכוחות עצמו, והצליח למשוך כמה מיליוני עוקבים ללא עזרה. אבל מטרתה של רוז היא להפוך אותו לאייקון, עם חסויות וכמה מקורות הכנסה שייקשרו לפלטפורמה הצומחת ולכישורי הפוטבול שלו. החסויות מעולם הספורט ייאלצו להמתין עד אחרי הקולג' בשל הגבלות ה־אן־סי־איי־איי1, אבל זה לא מונע מרוז להתחיל לתכנן. יש לה כבר תוכנית שלמה מוכנה איך הוא יוכל להפיק את המיטב מהקיץ לפני שהלימודים יתחילו בסתיו. יש לקוות ששום דבר מזה לא יחייב אותו למכור את נשמתו.

"היא מציקה לי לגבי שכירת מנהלת מדיה חברתית," הוא מפרט באנחה.

"שתעשה מה בדיוק?"

הוא מביט למעלה, וקרן השמש האחרונה שמציצה בין הבניינים, פוגעת בו בדיוק בדרך הנכונה ומדגישה את עיניו כמו שני אזמרגדים.

"היא חושבת שאני צריך שומר סף, מישהו שימיין את התגובות וההודעות שמגיעות לחשבונות שלי."

"ו... היא לא סומכת עליך שתעשה את זה בעצמך?" צחוק נפלט מפי עם השאלה.

הוא מושך בכתפיו. "היא ביקשה ממני גישה אל מה שקורה מאחורי הקלעים, ונראה לי שהיא ראתה כמה דברים שהיא חוששת שיפגעו בתדמית שלי."

תרגום: בנות שלחו לו טריסט טראפס2 והוא כנראה לא עמד בפיתוי.

גברים.

אני מודה שזה לא מפתיע. הנשים שעוקבות אחריו הן רעבתניות. אחת או שתיים אפילו שלחו תחתונים שלהן לתיבת הדואר שלו.

"את צריכה לקחת את התפקיד הזה," הוא פולט.

אני מביטה בו בהפתעה. "אני? דיין, אני —"

"בחייך, ג'וס," הוא קוטע את דבריי ואומר את שמי בצרידות. "זה ייראה טוב בתיק העבודות שלך. חוץ מזה, רוז אמרה לי למצוא מישהו שאני בוטח בו, ואת ממילא כבר יודעת את כל פרטי החשבונות שלי."

תקשיבי לו, אני פונה אל הצד ההגיוני שלי. זו הבעיה כשמתווכחים עם מישהו שמכיר אותך כל כך טוב. אבל הוא צודק. האפשרות להכניס לקורות החיים שלי ניסיון בעבודה תסייע לי. שיווק הוא ענף שקשה לפרוץ בו. אפילו עם התוכניות שלי להתמחות במשרד של דוד שלי — התמחות שדיין ואני תכננו לעשות יחד עד שדוד שלי החליט שלא — לא מובטח לי שאקבל הזדמנות לאחר סיום הלימודים.

ובכל זאת, זה מרגיש כמו רעיון רע.

"אתה יודע שאף פעם לא ממש נכנסתי אל החשבונות שלך," אני אומרת בניסיון להתחמק.

"זה לא משנה," הוא טוען, מתרחק מהקיר ומתקרב אליי.

הוא מעביר את ידו בשערו הכהה, ולשנייה אחת אני שוכחת מי הוא, שוכחת מי אנחנו. אסור לי לראות אותו כמו שכל הנשים האחרות רואות, וכבר הפכתי למקצוענית בדבר הזה — הסטה מהירה של תשומת הלב כדי להבטיח שאני מביטה רק בעיניו.

ולא... בכל השאר.

"אני יודע שאת לא צריכה את הכסף, אבל יש תשלום על העבודה," הוא מוסיף, אוחז בשתי ידיי ומביט בעיניי. אני חושבת שהוא התכוון שהמבט ייראה תמים, אבל כשהוא מגיע ממנו זה לא ממש ככה.

הוא כל כך עקשן.

"אני אחשוב על זה," אני נכנעת, אבל בליבי אני נחרצת לגבי התשובה שכבר נתתי.

"אסתפק בזה. בינתיים," הוא מוסיף בחיוך.

הוא ממצמץ מול השמש השוקעת, ואני שמה לב שאנחנו עדיין מחזיקים ידיים. רק כשקול מהחדר הסמוך מחזיר אותנו למציאות, אנחנו מרפים, שניות לפני ששני אנשים — שתווי פניהם דומים לזה של דיין — ממהרים לתוך החדר כשבידיהם ארגזים. שניהם לא מודעים לדבר המוזר שהתרחש פה רגע לפני שהם התפרצו בסערה.

תודה לאל על זה. אם היו רואים, הם לעולם לא היו שוכחים לנו את זה.

"אני מצפה לפיצה כתגמול על כך שהעברנו את כל הדברים האלה," רוטן ווסט.

"וכנפיים מטוגנות," מוסיף סטרלינג.

התרוצצנו במשך כל היום וכולנו מותשים, אבל אחרי שנים של אימוני פוטבול הבחורים עדיין עובדים במלוא המרץ.

מבטי שוב חוזר אל דיין כשאני חשה במבטו. ואכן, תשומת ליבו עליי.

"אחת עם אננס בשבילי, בבקשה," מכריזה בלו כשהיא נכנסת ומניחה מנורה שככל הנראה לקחה רק כדי שייראה כאילו היא עוזרת.

אני מחייכת כשמבטה נעצר עליי, אבל כשהיא זוקפת גבה, אני בטוחה שהיא קלטה במהירות את האווירה בחדר, ושמה לב שמשהו אינו כרגיל. יש לה אינטואיציות חזקות, כיוון שנאלצה להתבגר הרבה יותר מהר מהראוי, וגם למדנו להכיר די טוב זו את זו בחודשים האחרונים, אז אני בכלל לא מופתעת שהיא מרגישה שמשהו קורה.

"אני, אה, חושבת שראיתי כמה עלוני פרסום על הדלפק במטבח. אולי אמצא שם קופונים," אני אומרת בהיסח הדעת, בלי שיהיה לי מושג אם זה נכון. למען האמת, אני פשוט חייבת להתרחק לפני שהבעת פניי תסגיר יותר מדי.

בלי להסתכל, אני יודעת שמבטו של דיין מלווה אותי ביציאה מהחדר, וזו הסיבה שאני לא נושמת עד שאני מצליחה להגיע מהמסדרון אל השטח הפתוח, שבו הסלון, המטבח ופינת האוכל הופכים לחלל אחד גדול. הטלפון שלי מצלצל ואני עושה עיקוף אל הספה, שתשמש גם כמיטתו של דיין עד שהאמיתית תגיע.

עיניי נחות על צג הטלפון והשם המוצג עליו. זה שם שראיתי בחודש האחרון יותר ממה שראיתי במשך שנה שלמה, מאז שנפגשנו בקובה, בביקור אצל משפחתה של אימי. אני לא יודעת למה אני תמיד מרגישה כל כך לא נוח כשהוא מתכתב איתי או מתקשר אליי כשאני בקרבתו של דיין, אבל כמו תמיד הבטן שלי מתהפכת.

קרלוס: את פנויה לשיחה בפייס־טיים? הייתי שמח לראות אותך לשם שינוי.

אני מזדקפת מעט במקום בניסיון להחליט איך לנסח את התגובה שלי. מצד אחד, אין לי סיבה לסרב לו. אני פנויה לגמרי, ללא זוגיות. מצד שני, הרעיון שדיין ייכנס פנימה בזמן שיחה בין קרלוס לביני גורמת לחרדה שלי להתגבר.

אני בוהה בטלפון זמן מה, ואז מחליטה שאין לי מספיק אומץ.

ג'וס: אולי מאוחר יותר הערב. אני עוזרת לחבר לעבור דירה.

אני לוחצת על שלח, וכועסת כשהגוש בבטני מתעצם. זו אחת הסיבות שלעולם לא אוכל לגור כאן. עוברות עליי תקופות שבהן אני לא ממש יודעת להגדיר איך אני מרגישה כשאני בחברתו של דיין. אני יודעת שמן הסתם זה מפני שאנחנו קרובים זה לזה זמן רב כל כך שהגבולות היטשטשו, אבל בכל זאת. אני לא זקוקה לבלבול נוסף עם כל מה שאני כבר מרגישה.

אני קמה ומחליטה לסיים את הערב. הם יכולים לאכול בלעדיי, ואני אראה אותם בפעם אחרת, אבל לפני שאני מספיקה לחזור לחדר כדי להיפרד, הטלפון שלי משמיע שוב צליל.

אני מצפה שזה יהיה קרלוס שעונה על ההודעה שלי, אבל אני טועה. במקום זה, מה שאני רואה גורם לבטן שלי להתהפך, כי שום דבר טוב לא מגיע אחרי שלוש המילים האלה.

אבא: אנחנו צריכים לדבר.

שיט. זה נשמע רציני.

הבטן שלי שוקעת ואני בטוחה שהערב שלי עומד להשתנות, אבל אני לא מסוגלת אפילו לנחש למה זה קשור. כאילו הדברים לא מספיק גרועים גם ככה, לפי נימת הטקסט של אבי, הם עלולים להתדרדר עוד יותר.

נהדר.

עוד דרמה.

בדיוק מה שחסר לי.

#עקבו אחריי

@המלכה פנדורה

נראה כאילו כל אנשי חבורת גולדן גרים לבד באופן רשמי. נכון להיום, הבן השני עזב את הקן.

פריטי־בוי די נראה סוחב ארגזים אל מעונו הלא כל כך צנוע במרכז העיר, בעזרתה של ג'וס, הידועה גם בכינוי ה'בתולה הסוררת'. תמונות של ווסט ובלו — או המלך מידאס וה'בחורה חדשה', כפי שאני אוהבת לקרוא להם — מסייעים לו, מוכיחות שהחבורה הזו מלוכדת מתמיד, גם אם דווח שבני הזוג המאושרים הפכו למבויתים והתמקמו באחוזה שלהם בבלוויו.

סטרלינג — מר סילבר — נכח גם הוא, והוא האחרון מהשלישייה שעומד לעזוב את הפנטהאוז. הוא יעבור למעונות עם בוא הסתיו... האם מישהו חושב שהוא עומד להצטרף לאחווה?

דמיינו את זה, אחד מהגולדן בויז, שכוחו של בית אחווה שלם יעמוד לרשותו. נשמע כמעט פלילי, לא?

הו, ואם מדברים על פושעים, וין זכה לשפע של זמן אוויר ברשתות החדשות המקומיות והארציות. לא יודעת מה איתכם, אבל יש לי הרגשה שעומד להיות קיץ מעניין.

בכל מקרה, כשיתרחשו אירועים ששווים סיפור, אתם יודעים שאהיה כאן לדווח.

להתראות, אנשים.

~פ'