הקדמה
ביולי 2014, ארבע שנים אחרי שנבחר בשנית לראש ממשלת הונגריה, נשא ויקטור אורבן נאום עקרוני ובו הציג את חזונו. בנאום קבע אורבן, ש"ערכים ליברליים" אינם רצויים משום שהם מביאים לשחיתות מוסרית ולהפקרות מינית, ומובילים לאוליגרכיה של מיליארדרים ולעיוורון למצוקות "מעמד הפועלים הלבן". אורבן הכריז שתחת הנהגתו הונגריה תפנה עורף לליברליזם ותהפוך ל"מדינה לא־ליברלית", וכי ככזאת המדינה תדאג לא רק לזכויות הפרט, אלא גם לצורכי הקהילה והאומה. "עלינו לזנוח את העקרונות הליברליים לארגון החברה, וכן את ההבנה הליברלית של העולם", קבע.1
מהם אותם "עקרונות ליברליים" ומהי "ההבנה הליברלית של העולם" שאורבן דיבר עליהם? למה אורבן מבקש להפנות להם עורף, ולמה, למרות שבינתיים הוא הצליח לא רק לפגוע ב"עקרונות ליברליים" אלא גם בדמוקרטיה ההונגרית בכל ממדיה, יש בדבריו של אורבן גם ביקורת שצריך להתייחס אליה ברצינות?
הספר הקצר הזה מנסה לתת תשובות לשאלות האלה. הוא מבקש להסביר מהו ליברליזם ומהם שורשיו, ומדוע נקלע הסדר הליברלי למשבר. המסע הקצר שמציע הספר נועד גם לתת לקוראיו כלים לחשוב באופן מושכל על הסדר הליברלי ולהיאבק על שימורו ושכלולו, שכן למרות שהסדר הליברלי הפך למציאות הפוליטית המובנת מאליה (וכפי שאציע — דווקא בשל כך), הוא מאוים כיום כפי שלא היה כמעט מאה שנה.
ולא רק בהונגריה. המבקשים לחתור תחת הליברליזם עושים זאת בשם הדת, בשם הלאומיות, בשם קבוצות מוחלשות ואפילו בשם העם. לעיתים יש אף אמת בדבריהם. ואולם הפתרונות שהם מציעים, הכוללים את ריסוק הסדר הליברלי, אינם טובים יותר מהפתרונות שהציעו אלו שחתרו בעבר תחת הליברליזם. אם יצליחו, כולנו נסבול, ובראש ובראשונה קבוצות המיעוט והחלשים ביותר.
בה בעת ניתן לחזות בתופעה מעניינת: רבים מהנאבקים בסדר הליברלי כבר הפנימו את עקרונותיו. רבים מהשמרנים שלנו הם ליברלים. השמרנים של היום, הנושאים את דגל השוק החופשי וחירויות הפרט, נבדלים מאוד מקודמיהם באותו הצד הפוליטי, שהיו לפני מאתיים שנה מלוכנים או תומכי תיאוקרטיה, ולפני מאה שנה פשיסטים. כיום האמירה המפורשת שבני אדם אינם שווים היא טאבו, והטענה שאפליית נשים או כפייה דתית הן לגיטימיות נענית בסלידה על ידי כל מי שאינו נמצא בשוליים הקיצוניים של הימין הדתי.
למציאות הזאת יש כמה סיבות עומק. הליברליזם לא כבש את הלבבות מפני שהוא נכון יותר, מעניין יותר או קל יותר להבנה מהשקפות עולם אחרות. אנחנו חיים בעידן ליברלי משום שתפיסת העצמי שלנו, שהתפתחה במהלך אלפי השנים האחרונות, מתרגמת את עצמה פוליטית כמרחב ציבורי ליברלי. הדרך שבה אנחנו תופסים את האדם משפיעה על המסגרת החוקית והפוליטית שאנו מכוננים, ותפיסת האדם כפרט אוטונומי מציבה בפנינו את הסדר הליברלי כהסדר המתבקש.
הסובייקט המודרני, שבעצמו הנו תולדה של המסורות ההלניסטית, היהודית והנוצרית כפי שהתפתחו באירופה ובאמריקה הצפונית, נושא את החירות כאידיאל ומבין חירות כאוטונומיה. אותו סובייקט תופס את עצמו כשווה לכל אדם אחר, וכבעל יכולת וזכות טבעית לשלוט על עצמו ועל קניינו. דרישתו להיות מוגן, במגוון ממדי אישיות, מהתערבות הזולת והמדינה, היא פועל יוצא של תפיסתו העצמית. כשפרטים רבים עם תפיסת עצמיות כזאת מתאגדים, הם מכוננים יחד מרחב ציבורי ליברלי.
או שהם לכל הפחות מנסים. שהרי הסדר הליברלי נתון במשבר. היצור האנושי אינו חד־ממדי, והליברליזם אינו עונה על כל צרכיו. למעשה, ניתן לטעון כי דווקא משום שהסדר הליברלי נחל ניצחון מוחץ — חולשותיו מתגלות. באופן פרדוקסלי הפיכתו של הליברליזם להיגיון הדומיננטי (במערב) חשפה את נקודות התורפה שלו. כדי להציל את הליברליזם צריך גם להבין את חולשותיו, וזאת כדי לדעת לא רק למה הוא טוב, אלא גם היכן הוא אינו מספיק טוב.
בחיבור זה אבקש להסביר בקצרה מהו ליברליזם, כיצד הוא עלה, מדוע נעשה למשחק היחיד בעיר, ומהן נקודות החולשה שלו שמביאות, דווקא מתוך ניצחונו, לעליית הפופוליזם והפונדמנטליזם. אחר נמקד את מבטנו פנימה ונבחן את המצב בישראל, ובאחרית הדבר אנסה לשרטט בקצרה את הנתיבים קדימה.
פריסת הנושאים להלן תיעשה מתוך העדשה של תפיסת האדם — כלומר בתשובה לשאלה מהו היצור האנושי? הנחת המוצא היא שהאדם הוא יצור תבוני ונראטיבי, שמחד גיסא מבקש אוטונומיה ובחירה חופשית, ומאידך גיסא זקוק לזהוּת, לסיפור שהוא רואה את עצמו חלק ממנו, על מנת להחזיק שלחייו יש משמעות ועל מנת למקם את עצמו בציר ההיסטורי ובמרחב המוסרי. אציע שהחופש שהליברליזם מניח לפתחו של האינדיבידואל לעיצוב זהותו הגיע בעת הזאת לנקודת קריסה, להתערערות קשה המולידה תופעות אנטי־ליברליות, ואנסה גם לעמוד על דרכים אפשריות למיתון המשבר ולהתקדמות ליציאה ממנו.
1 נאומו של אורבן מ־26.7.14 זמין ב:
הגדרת הליברליזם
מדברים הרבה על ליברליזם, אבל לא תמיד ברור למה בדיוק הכוונה.
אם כן, מהו בעצם ליברליזם?
נגדיר ליברליזם כתפיסה פוליטית המחזיקה בעמדה, שקיימים ממדים בחייו של הפרט שזכאים להגנה מיוחדת ("זכויות"), שחירותו מותנית במימושם האוטונומי, ואשר מבקשת להגביל את כוחו של השלטון להתערב בממדים אלה. ההיגיון הליברלי מחזיק בשוויון מהותי בין כל בני האדם, ועל כן אותן זכויות נחשבות אוניברסליות, וכל אדם עומד כשווה לפני החוק.
במילים אחרות: הליברליזם הוא דרך להסדיר את יחסי הפרט, החברה והשלטון; דרך שמבססת את עצמה על עקרונות כמו אינדיבידואליזם, חירות ושוויון. הליברליזם מציע מסגרת פוליטית וחברתית שבה כל אדם, כל פרט, נהנה מחירויות מסוימות ויכול לממש את עצמו בהתאם לבחירותיו. על פי התפיסה הליברלית, הלגיטימיות של השלטון מותנית בשמירה על אותן חירויות ועל אותם עקרונות, או במילים פשוטות, על ההגנה על זכויותיהם של האזרחים.
אבל מהן זכויות? אדם בעל זכות מסוימת אינו רק אדם שמותר לו לעשות משהו. לזכויות יש כוח של עיצוב המציאות. של ציווי. בכוחן לדרוש מהזולת או מהשלטון לפעול באופן מסוים, או להציב דרישה להימנע מפעולה מסוימת. כך למשל, הזכות לקניין לא רק מאפשרת לפרט להחזיק ברכוש, אלא קובעת גם שאל לאדם אחר או לשלטון לגזול ממנו את רכושו ללא סיבה מוצדקת. במילים אחרות, זכויות מניחות מראש מצב שבו לפרט יש רשות לעשות או לא לעשות פעולה מסוימת, ויחד עם זה יש בהן משום דרישה מכל הפרטים האחרים ומכל מוסד מדינתי לאפשר לפרט לעשות זאת ולהימנע מכל מעשה שיכשיל את רצונו.
חשוב להדגיש כי זכויות אינן ג'וקר המבטל כל שיקול אחר. אין זכות שהיא אבסולוטית. זכותי לחופש דת אינה מאפשרת לי לסקול מחללי שבת, וזכותך לחופש תנועה אינה מתירה לך להיכנס למוזיאון אחרי שעות הפעילות. אבל לזכויות יש מעמד מיוחד. הן חלות על ממדים בחיינו שקשורים לתפיסה העצמית שלנו באופן העמוק ביותר: לבעלות על גופנו ועל רכושנו, לאוטונומיה שלנו, לכבוד הסגולי שלנו, לזהות שלנו. והן מציבות בפני השלטון או הזולת תמרור המורה להם לכבד את אותם ממדים. זו מהות הקשר בין כבוד האדם וחירותו.
הסדר הליברלי מתבסס אפוא על כמה יסודות:
1. תפיסת האדם כאינדיבידואל, כסובייקט תבוני ואוטונומי.
2. תפיסת כל בני האדם כשווים באופן מהותי.
3. דרישה נורמטיבית לכבד את האוטונומיה של כל בני האדם, הנתפסת כלוז חירותם.
4. פריטת אותה אוטונומיה לזכויות שונות (קניין, ביטוי, מצפון וכו').
5. הבחנה ברורה בין המרחב הציבורי ומוסדותיו לבין תחום הפרט.
6. עמידה על שלטון החוק, הכולל גם את עליונות החוק וגם את השוויון בפני החוק.
7. מסגרת פוליטית המתרגמת את ההנחות האלה למוסדות שלטון ומתנה את הלגיטימיות של המשטר בשמירתם.
השלטון הליברלי, באופן עקרוני, הוא שלטון הכפוף לחוק. את החוק, שחייב לכלול הגנה על זכויותיהם של האזרחים, מחוקקים נציגים הפועלים כבאי כוח של האזרחים. עקרון שלטון החוק כולל הבחנה בין מערכת החוק לבין רצונו של השליט, והמדינה מנוהלת על פי החוק, לא על פי הרצון. דהיינו, על פי שיטה, ולא באופן שרירותי. יחד עם ההבנה שריכוז של כוח בידי גוף אחד מאיים פוטנציאלית על החירויות הפוליטיות של האזרחים ועל זכויות הפרט, מתקבל עקרון הפרדת הרשויות, כלומר ביזור הכוח השלטוני. מכאן ההפרדה המפורסמת לרשויות המחוקקת, המבצעת והשופטת. במערכת שלטון ליברלי, המערכת השופטת ממונה על שמירת המעמד החוקתי של השלטון, שבמסגרתו נשמרות זכויות הפרט והמיעוט.
העקרונות האלה באים לידי ביטוי בחברות ליברליות בכל העולם, והם מהווים את היסודות של הליברליזם הקלאסי. עם זאת, יש לומר שהליברליזם אינו עשוי מִקשה אחת, והמרכיבים האלה יכולים להיות מודגשים יותר או פחות בצורות שונות שלו. צורות מסוימות של ליברליזם עומדות על התפתחותן של זכויות כתולדה של היסטוריה מקומית ומסורת פוליטית מסוימת ולא כיסוד אנושי אוניברסלי ועל־זמני (תפיסה שנחשבת שמרנית), ואילו צורות אחרות שלו מנסות לאזן את ההתמקדות בפרט על ידי הדגשת הצורך העמוק במוסדות קהילתיים וזהות קולקטיבית (ליברליזם קהילתני), או על ידי קידום סובלנות כלפי זהויות קולקטיביות אחרות (ליברליזם רב־תרבותי). המשותף לכל הגישות הללו הוא שהמימד האוניברסלי של זכויות האדם מתעמעם בהן, ואילו המימד הפרטיקולרי (תרבותית, חברתית, פוליטית) מודגש. התגובות האלה (שאינן ממצות את כלל צורות הליברליזם) מבקשות לאזן את עקרונות הליברליזם הקלאסי ולענות על חולשותיו — חולשות שנגיע אליהן בהמשך.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
