סדר חלקי - מתוך צינורות

אני זוכר את היום שבאו לספר לאמא שאבא מת, הייתי אז בן שבע. הגיע מישהו שהיה עם אבא במחלקה. הוא בא לבד, לבוש מדי ב', עם כיסי דגמ''ח תפוחים. הייתי בטוח שהוא מסתיר בתוכם המון מתנות. לחיילים יש תמיד המון הפתעות בכיסים. הוא לא הכין את אמא בכלל, אפילו לא ביקש שיוציאו אותי מהחדר. פשוט התיישב על הספה מבויש, והחל לדבר. כשדיבר לא הסתכל לאמא בעיניים וקולו בקושי נשמע. הוא נראה כמו ילד שמתנצל על משהו לא בסדר שעשה. ״נסענו יחד בג׳יפ, ומיכאל ביקש שנעצור כי היה צריך להשתין.״ את המילה להשתין ממש לחש. ״עצרתי את הג׳יפ ומיכאל ירד מהכביש. הוא הלך ארבעה צעדים, ספרתי. אחת, שתיים, שלוש, בום. עלה על מוקש.״ הוא קם מהספה, לרגע הביט בפניה של אמא. ״סליחה,״ מילמל, והדלת נסגרה אחריו בלחישה. הוא לא חיבק את אמא, לא אמר ״יהיה בסדר,״ אפילו לא הסתכל עליה, לא כלום. אני הייתי מאוד מאוכזב שלא הביא לי מתנה. בטח ההפתעות בכיסים היו בשביל ילד אחר.

המשך העלילה בספר המלא