רבה רעת הארץ

פרק ראשון
חיינו עתה
 
"כדי לראות את מה שמתחת לאף נדרש מאבק מתמיד."
ג'ורג' אורוול
 
מכל פינה נשקף אלינו עושר פרטי בממדים שלא נודעו כמוהם מראשית המאה ה־20. צריכת הראווה של מוצרי צריכה מיותרים - בתים, תכשיטים, מכוניות, בגדים, גדג'טים - התרחבה מאוד בדור האחרון. בארצות־הברית, בבריטניה ובקומץ מדינות אחרות תפסו עיסקאות פיננסיות את מקומם של ייצור סחורות או של שירותים כמקור התעשרות אישי ועיוותו את הדרך שבה אנו מדרגים סוגים שונים של פעילות כלכלית. נכון שעשירים, כמו עניים, מלווים אותנו משחר ההיסטוריה. אבל בהשוואה ליתר האוכלוסייה, העשירים שלנו עשירים וראוותניים יותר מאשר בכל תקופה שאנחנו מסוגלים לזכור. קל להבין ולתאר את זכויות־היתר הפרטיות. קשה יותר להמחיש לאילו תהומות של דלות ציבורית שקענו.
 
שפע פרטי, דלות ציבורית
 
"אין החברה יכולה לדעת פריחה ואושר אם רוב הנמנים עמה עניים הם ומסכנים."
אדם סמית', עושר העמים
 
עוני הוא דבר מופשט אפילו לעניים עצמם. אבל את תסמיני ההתרוששות הקולקטיבית אנחנו רואים בכל מקום. כבישים סדוקים, ערים פושטות רגל, גשרים קורסים, בתי־ספר כושלים, מחוסרי עבודה, מעוטי הכנסה, משוללי ביטוח: כל אלה עדויות לחידלון קולקטיבי של כוח הרצון. הכשלים האלה נעשו שכיחים עד כדי כך, שכבר אין לנו מושג איך לדבר על מה שלא עובד, קל וחומר איך לתקן אותו. ובכל זאת, משהו מאוד לא בסדר. בעצם אותה שעה שארצות־הברית משקיעה עשרות מיליארדי דולרים במבצע צבאי חסר תוחלת באפגניסטן, אנחנו נרתעים בעצבנות מההשפעות של כל גידול בהוצאה הציבורית לשירותים חברתיים או לתשתיות.
כדי להבין את התהומות שהידרדרנו אליהן יש לעמוד בראש ובראשונה על ממדי הסחף. מסוף המאה ה־19 ועד שנות השבעים של המאה ה־20 הצטמצם אי־השוויון בכל החברות המפותחות של העולם המערבי. בזכות המיסוי הפרוגרסיבי, התמיכות הממשלתיות בעניים, האספקה של שירותים חברתיים וההבטחה של סיוע במצבי מצוקה, הדמוקרטיות המודרניות הלכו ונפטרו מגילויים קיצוניים של עושר ועוני.
אין ספק שנותרו פערים גדולים. קיים עדיין הבדל עקרוני בין מדינות סקנדינביה, השוויוניות במהותן, לבין החברות המרובדות יותר של דרום אירופה; והמצב בארצות הדוברות אנגלית לחופי האוקיינוס האטלנטי ובאימפריה הבריטית ממשיך לשקף מסורת ארוכת שנים של הבדלי מעמדות. אבל כל אחת מהמדינות הושפעה בדרכה מחוסר הנחת הגובר מאי־שוויון לא מידתי, ויצרה הסדרים ציבוריים שיפצו על חולשות הפרט.
בשלושים השנה האחרונות זרקנו הכל לפח. מובן שהיו הבדלים בין מדינה למדינה. הגילויים הקיצוניים ביותר של זכויות־יתר פרטיות ושל אדישות ציבורית צפו מחדש בארצות־הברית ובבריטניה - מרכזי הסגידה לקפיטליזם של השווקים החופשיים מרגולציה. נכון שמדינות רחוקות זו מזו כמו ניו־זילנד ודנמרק או צרפת וברזיל הביעו פה ושם עניין בנושא, אבל אף לא אחת מהן התחרתה במחויבות הבלתי מסויגת שגילו בריטניה וארצות־הברית, במשך שלושים שנה, להתנער מעשרות שנים של חקיקה חברתית ופיקוח כלכלי.
בשנת 2005 התגלגלו 21.2 אחוז מן ההכנסה הלאומית של ארצות־הברית לידי אחוז בודד ממקבלי ההכנסות. לא כך היו פני הדברים ב־1968 - אז שלשל לכיסו מנכ"ל ג'נרל מוטורס, בשכר ובהטבות, פי שישים ושישה בערך ממה שקיבל פועל מן השורה בחברה. היום מרוויח מנכ"ל וולמארט פי תשע מאות ממשכורתו של העובד הממוצע שלו. ואמנם, ההון המשפחתי של מייסדי וולמארט נאמד באותה שנה בסכום זהה (90 מיליארד דולר) לזה של 40 האחוז הנמוכים באוכלוסיית ארצות־הברית: 120 מיליון איש ואשה.
גם רמת השוויון בבריטניה - בהכנסה, בהון, בבריאות, בחינוך ובסיכויי חיים - נמוכה היום יותר מאשר בכל נקודת זמן מאז שנות העשרים. בבריטניה חיים היום יותר ילדים עניים מבכל מדינה אחרת באיחוד האירופי. אי־השוויון בשכר נטו גדל בבריטניה מאז 1973 יותר מבכל מדינה אחרת מלבד ארצות־הברית. רוב המשרות החדשות שנוצרו בבריטניה בשנים 2007-1977 מצויות בדרגות הגבוהות מאוד או הנמוכות מאוד של סולם ההכנסה.
התוצאות גלויות לעין. חלה ירידה חדה בניידות הבין־דורית: לילדים הבריטים והאמריקאים של ימינו, שלא כמו להוריהם ולסביהם, כמעט שאין תוחלת לשפר את תנאי החיים שנולדו לתוכם. העניים נשארים עניים. אצל רובם המוחלט הנחיתות הכלכלית מיתרגמת לבעיות בריאות, להחמצת הזדמנויות להשכלה, וכן, במידה הולכת וגוברת, לתסמינים המוכרים של משבר כלכלי: אלכוהוליזם, השמנת־יתר, הימורים ועבריינות זעירה. המיומנויות שהמובטלים או אלה התת־מועסקים רכשו במהלך חייהם מתנוונות, והם נעשים מיותרים למשק לצמיתות. מכאן קצרה הדרך לחרדה ולמתח נפשי, שלא לומר תחלואה ומוות בטרם עת.
 

ניידות חברתית ואי־שוויון
מתוך: Wilkinson & Pickett, The Spirit Level, Figure 12.1, p. 160
 
הפערים בהכנסות מחריפים את הבעיות האלה. לדוגמה, בארצות־הברית ובבריטניה קיים מִתאם גבוה בין מחלות נפש לרמת הכנסה, ואילו בשאר מדינות אירופה הקונטיננטלית אין שום יחס בין שני המדדים. אפילו רמת האמון - עד כמה אנו נוטים לסמוך על יתר אזרחי המדינה - תואמת באופן שלילי לפערי ההכנסה: בין 1983 ל־2001 חלה ירידה ניכרת ברמת האמון בארצות־הברית, בבריטניה ובאירלנד - שלוש מדינות שבמדיניותן הציבורית יישמו בקנאות את הדוֹגמה של הסרת כל רגולציה על הגדלת הרווח האישי. בשום מדינה אחרת לא נרשמה ירידה דומה ברמת האמון ההדדי.
אפילו בתוך כל מדינה נודע לאי־השוויון תפקיד חשוב בעיצוב חייהם של אנשים. בארצות־הברית, לדוגמה, סיכוייו של אדם לחיות חיים ארוכים ובריאים תואמים במידה רבה לרמת ההכנסה שלו:
 

ניידות חברתית בארצות־הברית
מתוך: וילקינסון ופיקט, תמונה 12.2, עמ' 145.
 
תושבי המחוזות העשירים יכולים לצפות לחיות שנים רבות וטובות יותר. במדינות העניות של ארצות־הברית סיכוייהן של צעירות להיכנס להיריון בגיל העשרה גבוהים מאלה שבמדינות העשירות - וסיכויי התינוקות לשרוד נמוכים יותר. כמו כן, הסיכויים שילד ממחוז נחשל ינשור מהתיכון גבוהים משהיו אילוּ הוריו נהנו מהכנסה בינונית ויציבה והתגוררו באחד האזורים המבוססים במדינה. אשר לילדי העניים שנשארים בבית־הספר: הם יגיעו להישגים נמוכים יותר, יקבלו ציונים גרועים יותר ויתקבלו לעבודות מספקות פחות בשכר נמוך יותר.
אם כן, לא רק שאי־שוויון הוא בלתי רצוי כשלעצמו, אלא קיים קשר ברור בינו לבין תחלואים חברתיים שלעולם לא נצליח להתמודד איתם בלי להידרש למקורותיהם הבסיסיים. ויש סיבה לכך שתמותת תינוקות, תוחלת החיים, רמת הפשיעה, מספר האסירים, שכיחות מחלות הנפש, ממדי האבטלה, השמנת היתר, התזונה הלקויה, ההיריון בגיל העשרה,
 

אמון ותחושת שייכות באירופה
מתוך: Tim Jackson, Prosperity Without Growth: Economics for a Finite Planet (London: Earthscan, 2009), Figure 9.1, p. 145
 
השימוש בסמים, חוסר הביטחון הכלכלי, רמת החוב האישי והמתח הנפשי בולטים בארצות־הברית ובבריטניה הרבה־הרבה יותר מאשר באירופה הקונטיננטלית.
 

אי־שוויון ובריאות לקויה
מתוך: ג'קסון, תמונה 9.2, עמ' 155.
 

אי־שוויון ופשיעה
מתוך: וילקינסון ופיקט, תמונה 10.2, עמ' 135.
 

אי־שוויון ומחלות נפש
מתוך: וילקינסון ופיקט, תמונה 12.2, עמ' 145.
 
כגודל התהום שבין המיעוט העשיר להמון המרושש כן עומק הבעיות החברתיות: דומה שהקביעה הזאת יפה הן למדינות עשירות והן למדינות עניות. מה שמכריע אינו כמה המדינה עשירה, אלא באיזו מידה היא בלתי שוויונית. בשוודיה ובפינלנד, לדוגמה, שתיים מהמדינות העשירות בעולם במונחים של הכנסה לנפש או תמ"ג לנפש, המרחק בין האזרחים העשירים ביותר לעניים ביותר קצר מאוד - והן תופסות בעקביות את המקומות הראשונים בעולם במדדי רווחה כמותיים. ואילו ארצות־הברית, למרות עושרה המצרפי העצום, תמיד מפגרת במדדים כאלה. האמריקאים מוציאים סכומי עתק על בריאות, אבל תוחלת החיים שלהם מדשדשת מתחת לבוסניה, קצת מעל אלבניה.
 

גודל ההוצאה על בריאות ותוחלת החיים
מתוך: וילקינסון ופיקט, תמונה 6.2, עמ' 80.
 
אי־שוויון הוא הרסני. הוא אוכל את החברה מבפנים. ההשפעה של ההבדלים החומריים אינה ניכרת מיד; אך עם הזמן מחריפה התחרות על מעמד ומוצרים; אנשים מתחילים להרגיש עליונות (או נחיתות) על סמך הנכסים החומריים שלהם; משתרשות דעות קדומות על מי שנמצאים בשלבים הנמוכים של הסולם החברתי; הפשיעה עולה בתלילות, ותחלואי הנחשלוּת החברתית מחמירים עוד יותר. זה פרי הבאושים שמניבה צבירה לא מידתית של עושר.*
[*. הניסוח הטוב ביותר של הטיעון הזה בזמן האחרון מצוי אצל וילקינסון ופיקט: Richard Wilkinson and Kate Pickett, The Spirit Level: Why More Equal Societies Almost Always Do Better (London: Allen Lane 2009.) חלק גדול מהחומר בסעיף זה שאוב מהם.]
 
השחתת הסנטימנטים
 
"אין תנאֵי חיים בעולם שנבצר מן האדם להתרגל אליהם, ובייחוד בשעה שהוא רואה שכל הסובבים אותו חיים גם הם בתנאים אלה עצמם."
לב טולסטוי, אנה קרנינה
 
באותם עשורים ארוכים של "השתווּת" השתרשה האמונה שהשיפורים שהושגו הם בני־קיימא. לצמצום באי־השוויון יש נטייה לאשש את עצמו: ככל שאנחנו נעשים שוויוניים יותר, כך אנו מאמינים שאפשר להיות שוויוניים יותר. אבל גם להפך: שלושים שנות גידול באי־השוויון שיכנעו - בייחוד את האנגלים והאמריקאים - שאי־שוויון הוא עובדת חיים טבעית שאין הרבה מה לעשות לגביה.
אם אנחנו בכל זאת מדברים על המתקת החולָיים החברתיים, אנו מניחים שאפשר להסתפק ב"צמיחה" כלכלית, כאילו השפע וזכויות־היתר יחלחלו מעצמם עם הגידול בעוגה. כמה חבל שכל הראיות טופחות על פנינו: אם בעיתות מצוקה אנשים נוטים להשלים עם חלוקה מחדש של העושר כמהלך נחוץ ואפשרי בעת ובעונה אחת, הרי בתקופות של שגשוג הצמיחה הכלכלית לרוב מיטיבה עם מעטים ומקצינה את הנחיתוּת היחסית של הרבים.
לא פעם התהליך הזה נסתר מעינינו. הגידול הכולל בעושר המצרפי מסווה את אי־השוויון בחלוקתו. זו בעיה מוכרת מתהליכי הפיתוח בחברות נחשלות: הצמיחה הכלכלית אמנם משתלמת לכולם, אבל היא מיטיבה באופן בלתי מידתי עם המיעוט הזעיר שנמצא בעמדות נוחות לנצל אותה, ולראיה סין והודו של ימינו. אבל העובדה שכלכלה מפותחת לחלוטין כמו ארצות־הברית משיגה מקדם ג'יני (המדד המקובל לפער בין עשירים ועניים) זהה כמעט לזה של סין היא עובדה ראויה לציון.
לבוסס באי־השוויון ובתחלואיו הוא דבר אחד; להתענג עליהם זה כבר דבר אחר לגמרי. בכל מקום מתגלה נטייה עזה להעריץ עושר רב ולעטוף אותו בזוהר סלבריטאי ("סגנון החיים של העשירים והמפורסמים"). כבר היינו פה פעם: אדם סמית', אבי הכלכלה הקלאסית, הצביע עוד במאה ה־18 על נטייה דומה בקרב בני זמנו: "רוב מניינה ובניינה של האנושות מעריצים ומרוממים - ומה שמשונה אף יותר, מעריצים ומרוממים תכופות ללא שום אינטרס - את העושר והגדוּלה."*
[*. Adam Smith, The Theory of Moral Sentiments (Mineola, NY: Dover Publications Classics, 2006 [1759]), p .59]
מבחינתו של סמית', הסגידה נטולת הביקורת הזאת לעושר לשמו לא הייתה רק דבר מכוער. זו הייתה תכונה הרת אסון של הכלכלה המסחרית המודרנית, תכונה שעלולה לקעקע במרוצת הזמן דווקא אותן תכונות שהקפיטליזם, לדידו של סמית', היה אמור לקיים ולטפח: "הנטייה להעריץ, וכמעט לרומם, את העשירים ובעלי הכוח, ולבוז, או מכל מקום להזניח, את הדלים וחסרי האמצעים... [היא]... הסיבה העיקרית והרווחת ביותר להשחתת הסנטימנטים המוסריים שלנו."*
[*. שם, עמ' 85.]
ואמנם הסנטימנטים המוסריים שלנו נשחתו. נעשינו אטומים למחיר האנושי שגובה מדיניות חברתית רציונלית כביכול, בפרט כשמסבירים לנו שהיא תתרום לשגשוג הכללי ולכן, מניה וביה, גם לאינטרסים הנפרדים של כל אחד מאיתנו. שימו לב לחוק לאחריות אישית ולהזדמנויות תעסוקה (כותרת אורוולית מאלפת) שהתקבל בתקופת נשיאותו של קלינטון ב־1996 וביקש לחתוך בבשר החי של תשלומי הרווחה בארצות־הברית. המטרה המוצהרת של החוק הייתה לקצץ ברשימת מקבלי הסעד במדינה. האמצעי הנבחר: שלילת הזכאות לתמיכות מכל אדם שנמנע מלחפש עבודה בשכר (ואם מצא - נמנע מלקבל אותה). כיוון שבתנאים כאלה יכול מעסיק להציע כמעט כל משכורת ועדיין לצפות למשוך עובדים (עובד שיסרב לעבודה, ולוּ הבזויה ביותר, יסתכן בביטול זכאותו לקיצבת רווחה), לא זו בלבד שמספר נתמכי הסעד ירד במידה ניכרת, אלא שהמשכורות והעלויות למעסיקים צנחו.
חוץ מזה, לתשלומי הרווחה נלוותה עכשיו סטיגמה מפורשת. קבלת סיוע מהמדינה - אם בצורת תמיכה בילדים, תלושי מזון או קיצבאות אבטלה - הפכה לאות קין: סמל לכישלון אישי, הוכחה שהאדם נפלט משורות החברה. בארצות־הברית של ימינו, בעידן של אבטלה גואה, מטילים קלון באשה או בגבר שאינם עובדים: הם מפסיקים להיות חברים מלאים בקהילה. אפילו בנורווגיה הסוציאל־דמוקרטית הִסמיך חוק השירותים החברתיים מ־1991 את הרשויות המקומיות להציב בפני כל מבקשי התמיכה תנאי דומה למיצוי כושר עבודה.
לאור ההתניות האלה, כדאי להיזכר בחוק אחר שנחקק באנגליה כמעט מאתיים שנה קודם: "חוק העניים החדש" מ־1834. אנחנו מכירים את הוראות החוק הזה הודות לצ'רלס דיקנס, שתיאר את המנגנונים שלו באוליבר טוויסט. כאשר נח קלייפּוֹל מכנה את אוליבר בלעג "בֵּ'תמחוי", הוא מתכוון, במונחי 1838, בדיוק לְמה שאנחנו מתכוונים היום בדיבור המזלזל על ה"עניים המקצועיים".
"חוק העניים החדש" היה מעשה נבלה. הוא הכריח את הנזקקים והמובטלים לבחור בין עבודה בכל שכר, ולוּ הנמוך ביותר, לבין חרפת בית־המחסה. כמו בצורות אחרות של סעד ציבורי בנוסח המאה ה־19 (אז עוד תפסו ותיארו אותן כ"צדקה"), מינון התמיכה והסיוע חוּשב כך שהם יהיו כדאיים פחות מהחלופה הגרועה ביותר שהייתה זמינה. החוק הושפע מתיאוריות כלכליות בנות הזמן שכפרו בעצם האפשרות של אבטלה בשוק יעיל: אם השכר יֵרד מספיק, ולא תהיה שום חלופה כדאית לעבודה, כל אדם ימצא לו בסופו של דבר משׂרה.
ב־150 השנה הבאות נעשו ניסיונות לשרש את המנהגים המשפילים האלה. את "חוק העניים החדש" ומקביליו בארצות אחרות החליף עם הזמן סיוע ממשלתי שניתן כזכות. מעתה לא ראו עוד במובטלים אזרחים פחות ראויים רק מפני שאיתרע מזלם ולא מצאו עבודה; לא הענישו אותם בגלל מצבם ולא הטילו דופי, במשתמע, במעמדם כחברים מלאים בחברה. והחשוב מכל: מדינות הרווחה של אמצע המאה ה־20 ביססו את התפיסה שלא הגון לקבוע את מעמדו של האדם בקהילה על־פי הצלחתו הכלכלית.
האתיקה הוויקטוריאנית, על הוולונטריזם ומערכת כללי הענישה שלה, פינתה מקום להסדרים סוציאליים אוניברסליים, גם אם אלה נבדלו מאוד ממדינה למדינה. אי־היכולת לעבוד או למצוא עבודה לא נחשבו עוד לסטיגמה, אלא למצב חולף, אך בשום פנים ואופן לא מבזה, שבו אדם נשען על אחיו האזרחים. לצרכים ולזכויות התייחסו בכבוד, והרעיון שאבטלה נובעת מאישיות פגומה או מחוסר מאמץ עבר מן העולם.
והנה היום חזרנו אחורה לתפיסות של אבותינו הוויקטוריאנים. שוב אנחנו מאמינים רק בתמריצים, ב"מאמצים" ובתגמולים - ובהענשה של הבלתי כשירים. מי שיקשיב להסברים של ביל קלינטון או של מרגרט תאצ'ר ישמע שזו תהיה איוולת לחלק קיצבאות אוניברסליות לכל מי שנזקק להם. אם העובד לא נואש - למה לו לעבוד? אם המדינה תשלם לאנשים בשביל להתבטל, מה ימריץ אותם לחפש עבודה בשכר? ושוב אנחנו כאן, בעולמו הקר והאכזר של הרציונליזם הכלכלי ה"נאור", שהביטוי הראשון והמזוקק שלו ניתן במשל הדבורים - המסה בכלכלה מדינית שברנרד מַנדוויל פרסם ב־1732. לפועלים, לשיטתו של מנדוויל, "אין כל מניע להביא תועלת מלבד המחסור, שיהא נבון להמתיקו, אך איוולת לרפאו". טוני בלייר לא היה מנסח את זה טוב יותר.
ה"רפורמות" במדיניות הרווחה החזירו לחיים את "מבחן האמצעים" המשוקץ. קוראי ג'ורג' אורוול ודאי זוכרים שבתקופת השפל בבריטניה הוּתר לנזקקים לבקש סעד לעניים רק אחרי שהרשויות וידאו - באמצעות חקירה פולשנית - שהם מיצו את משאביהם העצמיים. מבחן דומה הוחל על המובטלים באמריקה בשנות השלושים. מלקולם אקס משחזר בזיכרונותיו את "ביקורי הבית" שנציגי המדינה ערכו אצל משפחתו: "הצ'ק החודשי שלנו היה מבחינתם אישור כניסה. הם התנהגו כאילו אנחנו שייכים להם. אפילו שאמי רצתה לטרוק בפניהם את הדלת, היא לא הייתה מסוגלת... לא יכולנו להבין למה אם המדינה מוכנה לתת חבילות בשר, שׂקים של תפוחי אדמה ופירות, וקופסאות שימורים עם כל מיני דברים, אמא שלנו כל־כך שונאת לקבל את זה. לימים הבנתי שאמי ניסתה בשארית כוחה לשמור על הכבוד העצמי שלה, וגם על שלנו. כבוד עצמי הוא כמעט הדבר היחיד שנשאר לנו, כי ב־1934 כבר התחלנו לסבול באמת."
בניגוד לאמונה רווחת שמתגנבת עכשיו מחדש לעגה הפוליטית באנגליה ובאמריקה, רק מעט אנשים נהנים מנדבות - בגדים, נעליים, סיוע בשכר דירה או ציוד לימודי לילדים. מתנות כאלה, במילים פשוטות, הן דבר משפיל. השבת הגאווה והכבוד העצמי לאלה שנותרו בצידי הדרך הייתה ממטרות היסוד של הרפורמות החברתיות שאפיינו את תהליכי הקידמה במאה ה־20. היום אנחנו שוב פונים להן עורף.
אף־על־פי שהערצה לא ביקורתית לדגם האנגלו־סקסי של "יוזמה חופשית", "המגזר הפרטי", "יעילות", "רווחים" ו"צמיחה" הפכה בשנים האחרונות לחזון נפרץ, המקומות היחידים שבהם הדגם עצמו יוּשם בכל חומרת זחיחותו היו אירלנד, בריטניה וארצות־הברית. על אירלנד אין הרבה מה לומר. מה שזכה לשם ה"נס הכלכלי" של "הנמר הקֶלטי הנועז" לא היה אלא משטר של רגולציה מינימלית ומיסים נמוכים, אשר כצפוי קסם למשקיעים זרים ולהון ספקולטיבי. את הבור הבלתי נמנע בהכנסות המדינה כיסו סובסידיות מטעם האיחוד האירופי המושמץ, שקופתו נסמכת בראש ובראשונה על הכלכלות הלא יוצלחות כביכול של "אירופה הישנה" - גרמניה, צרפת והולנד. כשהתפוצצה המסיבה בוול־סטריט, גם הבועה האירית פקעה בעקבותיה. היא לא תשוב ותתנפח בקרוב.
המקרה הבריטי מעניין יותר: יש בו משום חיקוי של התכונות הגרועות ביותר של ארצות־הברית יחד עם כישלון לייבא לבריטניה את הניידות החברתית והחינוכית שאפיינה את הקידמה האמריקאית במיטבה. ככלל, הכלכלה הבריטית הזדנבה מאז 1979 אחרי אחותה השוקעת ממערב לא רק כשליבה גס בקורבנותיה, אלא גם בבולמוס מטורף לשירותים פיננסיים על חשבון התשתית התעשייתית של המדינה. אם משנות השמונים של המאה ה־19 ועד ראשית שנות השבעים של המאה ה־20 היוו נכסי הבנקים שיעור קבוע של כ־70 אחוז מהתמ"ג, הרי ב־2005 הם כבר חצו את הסף של 500 אחוז. בד בבד עם הגידול בעושר הלאומי המצרפי חל גידול בשיעורי העוני במרבית האזורים שמחוץ ללונדון ומצפון לנהר טרֶנט.
מטבע הדברים, אפילו מרגרט תאצ'ר לא יכלה לפרק לחלוטין את מדינת הרווחה, שהייתה פופולרית בקרב אותם בני המעמד הבינוני הנמוך שנשאו אותה על כפיים לראשות הממשלה. לכן, בניגוד לארצות־הברית, האנשים בתחתית הפירמידה הבריטית, שמספרם הולך וגדל, עדיין נהנים מגישה לשירותי בריאות ללא תשלום או במחיר נמוך, מפנסיות שדופות אך מוגנות, משרידים של קיצבאות אבטלה וממה שנותר ממערכת החינוך הציבורי. אם בריטניה "מתפוררת", כפי שסיכמו כמה משקיפים בשנים האחרונות, הרי הפירורים עדיין נתפסים ברשת ביטחון. כדי לראות דוגמה לחברה המכורה לאשליות של שגשוג וצמיחה תוך הפקרת המפסידים לגורלם, אנחנו מוכרחים לפנות - לדאבון הלב - לארצות־הברית.
 
המקרה המוזר של ארצות־הברית
 
"ככל שמעמיקים לחקור באופי הלאומי של האמריקאים, רואים שהם ניסו לגזור את ערכו של כל דבר בעולם מהתשובה לשאלה אחת: כמה כסף הוא יכניס?"
אלקסיס דה־טוקוויל
 
גם בלי להבין דבר בטבלאות של ה־OECD או בהשוואות לא מחמיאות עם מדינות אחרות, הרבה אמריקאים ערים לחלוטין לכך שמשהו מאוד לא בסדר. הם לא חיים טוב כמו פעם. כל הורה היה רוצה שילדיו ייהנו מסיכויי חיים משופרים מלידה: מחינוך טוב יותר ומאפשרויות תעסוקה טובות יותר. כל אדם היה מעדיף שלאשתו או לבתו יהיו אותם הסיכויים לעבור את הלידה בשלום כמו לנשים בשאר המדינות המפותחות. הוא לא היה מתנגד לביטוח רפואי מלא במחיר נמוך, לתוחלת חיים ארוכה יותר, לשירותים ציבוריים משופרים ולירידה בפשיעה. אבל כשמעירים לאמריקאים שהיתרונות האלה קיימים במערב אירופה, רבים מהם עונים: "אבל אצלם יש סוציאליזם! אנחנו לא רוצים שהמדינה תתערב לנו בחיים. והכי חשוב: אנחנו לא רוצים לשלם עוד מיסים."
אין כל חדש בדיסוננס הקוגניטיבי המוזר הזה. זכורה היטב שאלתו של הסוציולוג הגרמני ורנר זומבָּרט מלפני מאה שנה: "למה אין סוציאליזם באמריקה?" לשאלה הזאת יש כמה וכמה תשובות. חלקן נוגעות לעצם גודלה של המדינה: קשה לארגן ולהוציא לפועל משימות משותפות בקנה מידה אימפריאלי, וארצות־הברית היא מכל היבט מעשי אימפריה יבשתית.
קיימים גם גורמים תרבותיים, שהמפורסם בהם הוא החשד האופייני של האמריקאים בשלטון המרכזי. בעוד שכמה יחידות גיאוגרפיות גדולות ומגוונות ביותר, כמו סין או ברזיל, תלויות ברשויות ובפעילויות של שלטון מרכזי מרוחק, הרי ארצות־הברית - שמתגלה כאן כנצר מובהק להגות האנגלו־סקוטית של המאה ה־18 - הוקמה על בסיס ההנחה שאת כוחו של השלטון המרכזי חשוב לתחוֹם מכל הכיוונים. דורות של מתיישבים ומהגרים הפנימו את הנחת המוצא של מגילת הזכויות של ארצות־הברית ולפיה כל סמכות שלא נמסרה במפורש לממשלה הפדרלית שמורה למדינות, וראו בה אישור למנוע מהממשל בוושינגטון "להתערב לנו בחיים".
החשד הזה ברשויות המדינה - שערב־רב של חברי "המפלגה האמריקאית" האנטי־פדרליסטים, פעילים נגד מיסוי, ובזמן האחרון גם שדרני רדיו דמגוגיים מהימין הרפובליקאי, מלבים מעת לעת עד לדרגה של פולחן - הוא תופעה אמריקאית ייחודית. הוא שואב מהחשד המסורתי במיסוי (עם או בלי ייצוג) ומתרגם אותו לדוֹגמה פטריוטית. בארצות־הברית נוהגים לראות במיסים הפסד הכנסה נקי. המחשבה שהם עשויים לשמש (גם) לאספקת טובין ציבוריים שאנשים פרטיים לעולם לא יוכלו לממן כבודדים (כבישים, כבאים, שוטרים, בתי־ספר, עמודי תאורה, סניפי דואר, שלא לדבר על חיילים, ספינות קרב וכלי נשק) - כמעט שאינה עולה על הדעת.
באירופה הקונטיננטלית, כמו בחלקים גדולים של העולם המפותח, הרעיון שאדם יחיד יכול פשוט "לבנות את עצמו בשתי ידיים" התאייד יחד עם אשליות האינדיווידואליזם של המאה ה־19. כולנו בעלי חוב לקודמינו, כמו גם למי שיטפלו בנו לעת זיקנה או מחלה. כולנו תלויים בשירותים שאנחנו מממנים יחד עם אזרחים אחרים, למרות האנוכיות שאנו עשויים להפגין בחיים הכלכליים הפרטיים שלנו. ואילו באמריקה האידיאל של היזם הפרטי האוטונומי לא איבד מזוהרו.
ובכל זאת, ארצות־הברית לא תמיד הייתה בן חורג לעולם המודרני. אם התיאור הזה תקף לאמריקה של אנדרו ג'קסון או רונלד רייגן, הרי הוא בוודאי חוטא לרפורמות החברתיות מרחיקות הלכת בתקופת הניו־דיל או בימי "החברה הגדולה" של לינדון ג'ונסון בשנות השישים. אחרי ביקור שערך קיינס בוושינגטון ב־1934 הוא כתב לפֶליקס פרנקפוּרטֶר: "כאן, ולא במוסקבה, הריהי המעבדה הכלכלית של העולם. הצעירים המנהלים אותה הם בחורים מעולים. אני נפעם מכישרונם, מן האינטליגנציה שלהם ומחוכמתם. פה ושם עוד תפגוש כלכלן קלאסי שצריך היה לבעוט החוצה - אך רובם כבר נבעטו."
דברים דומים אפשר לומר על השאיפות ועל ההישגים המרשימים של הקונגרסים בשנות השישים, שהיו בשליטה דמוקרטית - אותם קונגרסים שיצרו את תלושי המזון, את מדיקֶייר ומֶדיקֶייד, את חוק זכויות האזרח, את הֶד־סטארט,* ואת הקרן הלאומית למדעי הרוח, הקרן הלאומית לאמנויות ותאגיד השידור הציבורי (PBS). אם זאת אמריקה, הרי שהיא דמתה דמיון מוזר ל"אירופה הישנה".
[*. מדיקייר: ביטוח רפואי ממשלתי (אמריקאי) שהונהג ב־1965 עבור כלל האזרחים מעל גיל 65 ששילמו את מיסיהם לתוכנית עד הגיעם לגיל זה, ולחולים במחלות מסוימות. מדיקייד: ביטוח רפואי ממשלתי (אמריקאי) למעוטי יכולת. הונהג ב־1965. הדסטארט: תוכנית ממשלתית אמריקאית המספקת חינוך, שירותי בריאות ותזונה לילדים ממשפחות מעוטות יכולת. הונהגה ב־1965 (הערת המתרגם).]
יתר על כן, ה"מגזר הציבורי" האמריקאי הוא במובנים מסוימים מוּבנה, מפותח יותר, ואף זוכה להערכה רבה יותר, בהשוואה למערכות דומות באירופה. הדוגמה המובהקת לכך היא המימון הציבורי של מוסדות אקדמיים מהשורה הראשונה - דבר שארצות־הברית עושה טוב יותר, ולאורך זמן רב יותר, ממרבית מדינות אירופה. בשום מקום מחוץ לארצות־הברית לא נמצא אח ורֵע למכללות שקמו על בסיס מענקי קרקע והפכו לימים לאוניברסיטאות קליפורניה, אינדיאנה, מישיגן, ושאר מוסדות בעלי מוניטין בינלאומי. גם המכללות האזוריות, שלפעמים נוטים לזלזל בהן, הן תופעה אמריקאית ייחודית.
זאת ועוד: למרות הכישלון המתמשך של האמריקאים לקיים רשת רכבות לאומית, לא זו בלבד שהם רישתו את כל המדינה בכבישים מהירים שנבנו בכספי משלם המיסים, אלא הם מסבסדים היום בכמה ערים אמריקאיות גדולות מערכות מתפקדות היטב להסעת המונים, בה בשעה שעמיתיהם האנגלים לא מוצאים מה לעשות בהן חוץ מלהיפטר מהן ולמסור אותן למגזר הפרטי במחירי חיסול. אמנם נכון שאזרחי ארצות־הברית עדיין אינם מצליחים לספק לעצמם דבר אלמנטרי כמו מערכת בריאות ציבורית - אבל התואר "ציבורי" כשלעצמו לא תמיד נחשב למילה גסה בלקסיקון הלאומי.
 
דת הכלכלה בלא נחת
 
"ביום שנרשה לעצמנו לסרב לקריטריון הרֶווח של רואה החשבון, נתחיל לשנות את הציוויליזציה שלנו."
ג'ון מיינרד קיינס
 
למה קשה לנו כל־כך אפילו לדמיין חברה מסוג אחר? מה מונע מאיתנו להעלות על הדעת מערכת שונה של הסדרים חברתיים לתועלתנו המשותפת? האם אנחנו נידונים להתחבטות אינסופית בין "שוק חופשי" לא מתפקד לבין תועבות ה"סוציאליזם" המפורסמות?
הנכות שלנו היא נכות דיסקורסיבית: פשוט שכחנו איך מדברים על נושאים כאלה. בשלושים השנה האחרונות, כשהתלבטנו אם לתמוך במדיניות, בהצעה או ביוזמה כלשהי, הגבלנו את עצמנו לשיקולים של רווח והפסד, כלומר לשאלות כלכליות במובן הצר. אלא שאין כאן נטייה אנושית אינסטינקטיבית: מדובר בטעם נרכש.
כבר היינו פה פעם. בהרצאה באוקספורד ב־1905 העלה ויליאם בֶּוורידג' הצעיר, מי שהיה עתיד להניח בדו"ח מ־1942 את היסודות למדינת הרווחה הבריטית, את השאלה הבאה: מה קרה שהכלכלה הקלאסית התחילה להאפיל בדיון הציבורי על הפילוסופיה הפוליטית? השאלה של בוורידג' נשאלת בכל תוקפה גם היום. אף־על־פי־כן, לירידת קרנה של ההגות הפוליטית אין שום קשר למה שכתבו הכלכלנים הגדולים עצמם.
לאמיתו של דבר, האפשרות שנתחיל להגביל את שיקולי המדיניות הציבורית שלנו לתחשיב כלכלי צר עוררה דאגה כבר לפני מאתיים שנה. המרקיז דֶה־קוֹנדוֹרסֶה, אחד מבעלי העט המושחזים שכתבו על הקפיטליזם המסחרי בשנותיו הראשונות, ניבא במרירות עתיד שבו "החירות לא תהיה עוד, בעיניהן של אומות חרוצות, אלא תנאי להבטחת הפעילות הפיננסית". המהפכות שהתחוללו בדור ההוא היו עלולות לגרום לבלבול בין החירות לעשות כסף - לבין החירות כשלעצמה.
גם אנחנו התבלבלנו. האורתודוקסיה הכלכלית העכשווית - חבולה, אך מסרבת בעליל להכות על חטא אחרי שלא הצליחה לחזות או למנוע את התמוטטות הבנקים - מתארת את ההתנהגות האנושית במושגים של "בחירה רציונלית". לגירסתה, כולנו בריות כלכליות. אנחנו מבקשים את טובתנו האישית (אשר מוגדרת כתועלת כלכלית מקסימלית), וממעטים להתייחס לאמות־מידה חיצוניות כמו אלטרואיזם, הקרבה, טעם, הרגלים תרבותיים או מטרות משותפות. כשיש בידינו מידע מספיק ומדויק על "שווקים" - אם שווקים ממשיים ואם מוסדות לקנייה ומכירה של מניות ואגרות חוב - אנחנו נוטים לבחור באפשרות הטובה ביותר מצד התועלת הפרטית והקיבוצית שלנו.
מה שמעסיק אותי כאן אינו תוקפן של הקביעות האלה. מי עוד יכול לטעון היום בלי לגחך שנשאר משהו ממה שנקרא "השערת השוק היעיל"? כלכלני השוק החופשי מדור קודם נהגו לציין שהבעיה בתיכנון הסוציאליסטי נובעת מהצורך בידיעה מושלמת (של ההווה ושל העתיד גם יחד) מסוג שלעולם אינו מובטח לבני אנוש פשוטים. הם צדקו. אבל המציאות מוכיחה שזה נכון גם להוגים של כלכלת השוק: הם אינם יודעים הכל, ולכן, מתברר, בעצם אינם יודעים כלום.
ה"דיוק הכוזב" שג'ון מיינרד קיינס האשים בו את הכלכלנים שהעבירו עליו ביקורת לא נעלם. ומה שחמור יותר: כדי לחזק את הטיעונים הכלכליים שלנו הגנבנו לתוכם אוצר מילים פסוודו־"מוסרי" שמוסיף כסות מתחסדת לחישובים התועלתניים הגסים שלנו. ראו למשל איך המחוקקים בבריטניה ובארצות־הברית קושרים לעצמם כתרים על "ההכרעות הקשות" שנכפות עליהם כל אימת שהם מקצצים בתוכניות הרווחה לעניים.
העניים מצביעים הרבה פחות מכולם. לכן הסיכון הפוליטי בהטלת גזירות עליהם זניח: מה כבר יכול להיות ה"קושי" בהכרעות האלה? היום אנחנו מתגאים בעובדה שאנחנו קשוחים מספיק להכאיב לזולת. אם המובן הישן - שבו קשיחות היא היכולת לסבול כאב ולא להסב אותו לאחרים - עדיין היה בתוקף, אולי היינו חושבים פעמיים לפני שהיינו מעמידים בקור רוח כזה יעילות לפני חמלה.*
[*. Avner Offer, The Challenge of Affluence: Self-Control and Well-Being in the United States and Britain since 1950 (Oxford: Oxford University Press, 2007), p. 7]
אם כן, איך צריך לדבר על האופן שבו אנחנו בוחרים לארגן את החברה שלנו? דבר ראשון, אי אפשר יותר להעריך את העולם ואת ההכרעות שלנו בתוך רִיק מוסרי. גם אם יכולנו להיות בטוחים שכל פרט רציונלי מודע ומיודע דיוֹ תמיד יבחר במה שמשרת את האינטרס הפרטי שלו - עדיין היינו צריכים לשאול מהם בדיוק האינטרסים האלה. לא ניתן לגזור אותם מתוך התנהגותו הכלכלית, שכן זה יהיה טיעון מעגלי. צריך לשאול במה אנשים ונשים מעוניינים, ומהם התנאים שיאפשרו לרצונות האלה להתגשם.
ברור שאי אפשר להסתדר בלי אמון. אילו הייתה אמת בטענה שאין לנו אמון זה בזה, הרי שלא היינו משלמים מיסים כדי לממן צרכים משותפים. לא היינו מעזים להתרחק מהבית מאימת האלימות או הרמאות שאנחנו עלולים לסבול משאר האזרחים הבוגדנים. יתר על כן, אמון הוא לא ערך מופשט. אחת הסיבות שהקפיטליזם סופג היום כל־כך הרבה אש, בשום פנים לא רק ממבקרים משמאל, היא שגם שווקים ותחרות חופשית דורשים אמון ושיתוף פעולה. אם לא יהיה לנו אמון בכך שהבנקאים יפעלו ביושר, או שמתווכי המשכנתאות יספרו לנו את האמת על ההלוואות שהם מוכרים, או שהרגולטורים ישלפו כרטיס אדום לסוחרים לא הגונים בבורסה - עצם המנגנון הקפיטליסטי יעמוד מלכת.
השוק אינו יוצר באופן אוטומטי אמון, שיתוף פעולה או עשייה קולקטיבית לתועלת הכלל. ההפך הוא הנכון: מטבעה של התחרות הכלכלית, שחקן אשר מפר את הכללים גובר בדרך־כלל - לפחות בטווח הקצר - על מתחרים רגישים יותר לשיקולים אתיים. אבל התנהגות צינית כזאת הייתה קוברת את הקפיטליזם תוך זמן קצר. איך קרה, אם כן, שמערך של הסדרים כלכליים עם כוחות כאלה של הרס עצמי הצליח לשרוד? הסיבה נעוצה כנראה בהרגלים של ריסון, הגינות ומתינות שליוו אותו בלידתו.
אבל הערכים האלה אינם מושרשים בקפיטליזם עצמו. הם שאובים מנוהגים דתיים או קהילתיים ותיקים. "היד הנעלמה" של הקפיטליזם נשענה על עכבות שנבעו מהמסורת ועל הסמכות שעוד נותרה בידי האליטות החילוניות והכנסייתיות, אבל התבשמה מהאשליה כאילו היא עצמה מפצה בדייקנות צרופה על כל הקלקלות המוסריות של מממשיה.
תנאי הפתיחה הנוחים האלה חלפו ואינם, וכלכלת שוק מבוססת־חוזים אינה מסוגלת לייצר אותם בכוחות עצמה. זה מה שהביא הן מבקרים סוציאליסטים והן אנשי דת (ביניהם האפיפיור הרפורמטור ליאו ה־13 בראשית המאה ה־20) להזהיר מהסכנה ההרסנית שנשקפת לחברה משווקים כלכליים לא מוסדרים ומגילויים קיצוניים של עושר ועוני.
לפחות עד שנות השבעים, הרעיון שהתעשרות היא תכלית החיים ושתפקיד הממשלות הוא לסייע בכך היה מעורר לעג - לא רק מצד המבקרים המסורתיים של הקפיטליזם, אלא גם אצל רבים מהמגינים המובהקים עליו. אדישות יחסית לעושר כמטרה בפני עצמה הייתה גישה רווחת בעשורים שלאחר המלחמה. סקר שנערך ב־1949 בקרב תלמידים אנגלים העלה שככל שעולה רמת המשכל של הילד, גדֵלה הסבירות שהוא יעדיף קריירה מעניינת בשכר סביר על משרה שפשוט תכניס הרבה כסף.* התלמידים והסטודנטים בני זמננו מתקשים לדמיין אפשרות אחרת מחיפוש עבודה שרווח גדול בצידה.
[*. T. H. Marshall, Citizenship and Social Class (London: Pluto Press, 1991), p. 48]
איך ניגשים לתקן את מה שעשינו כשגידלנו דור שמכור למרדף אחרי עושר חומרי ואדיש לכל־כך הרבה דברים אחרים? אולי נתחיל בתזכורת, לעצמנו ולילדים שלנו, שאלה לא תמיד היו פני הדברים. לחשוב באופן "כלכלי", מה שעשינו בשלושים השנה האחרונות, אינה תכונה מהותית של האדם. היו ימים שאירגַנּו את חיינו אחרת.