בזמן ובמקום

כמעט ההתחלה

את חיי התחלתי כפגית בתחילת חורף קר בארץ זרה. יצאתי לאוויר העולם כי בדיוק באותה דקה אבא שלי החליט לספר לאימא שלי שאחותה היחידה בטי עדיין חיה. ההתרגשות הגדולה ודפיקות הלב המואצות רמזו לי שהגיע הזמן להתחמק מהלחץ ולבדוק מה קורה בחוץ.

אני משערת שזה תענוג מפוקפק מאוד לצאת לאוויר העולם לקראת סיום מלחמה בבית חולים ליולדות בעיר זרה בשם באקו באזרבייג'ן של פעם, בסביבה עוינת שמסריחה מנפט. לא יותר נחמד להתעורר במיטה נקייה בבית חולים מודרני וסטרילי?

אבל איש לא שאל לרצוני, ואני החלקתי החוצה, והתחלתי לצרוח. לפי דבריה של אימי צרחתי ובכיתי ללא הרף ורק נדנוד עריסה או טלטול על הידיים הצליח להרגיע אותי. "נדנוד עריסה"? לא צריך להגזים. למי הייתה עריסה באותם הימים? אימא אהבה לספר שהשכיבו אותי על שולחן המטבח והניחו את רגליו בנפט, כדי שהנמלים לא יטפסו ויגיעו אליי.

למזלי איני זוכרת דבר פרט לעובדה שהייתי קטנה מאוד, כאמור פגית. תוך שנה אימא שלי הגיעה למשקל של ארבעים קילו, בעוד אני עברתי את המחסום של עשרה. מאז ועד היום אני נלחמת עם עודף משקל. מישהי פעם רמזה לי שיש קשר בין פגות ומשקל עודף, אבל זה קשר שקשה להוכיח, ועוד הרבה יותר קשה לשנות.

לגבי השאר אין לי מושג. כשהבנתי מה קורה סביבי מצאתי את עצמי בישוב קטן בשם קריית עמל. רוב השעות לבד, כי אימא עובדת ואבא מנסה למצוא עבודה. איני זוכרת הרבה חברים. אולי כי לא היו הרבה ילדים סביבי?

אבל אני זוכרת את מיכאל, גדליה, עודד ושלִיקָה, ויש לי זיכרון עמום על הגננת בגן הילדים ועל שירים וסיפורים, ועל הליכה הביתה לבדי עם מפתח על הצוואר. כן, אני דווקא כן זוכרת הרבה שעות לבד, בהמתנה אילמת. אני זוכרת את אבא יוצא החוצה להשקות את הגינה ולקרוא את העיתון שלו, ואת אימא עובדת קשה גם בבית וגם בחוץ, כדי שיהיה אוכל על השולחן ובית נקי ומסודר.

כמעט ההתחלה

את חיי התחלתי כפגית בתחילת חורף קר בארץ זרה. יצאתי לאוויר העולם כי בדיוק באותה דקה אבא שלי החליט לספר לאימא שלי שאחותה היחידה בטי עדיין חיה. ההתרגשות הגדולה ודפיקות הלב המואצות רמזו לי שהגיע הזמן להתחמק מהלחץ ולבדוק מה קורה בחוץ.

אני משערת שזה תענוג מפוקפק מאוד לצאת לאוויר העולם לקראת סיום מלחמה בבית חולים ליולדות בעיר זרה בשם באקו באזרבייג'ן של פעם, בסביבה עוינת שמסריחה מנפט. לא יותר נחמד להתעורר במיטה נקייה בבית חולים מודרני וסטרילי?

אבל איש לא שאל לרצוני, ואני החלקתי החוצה, והתחלתי לצרוח. לפי דבריה של אימי צרחתי ובכיתי ללא הרף ורק נדנוד עריסה או טלטול על הידיים הצליח להרגיע אותי. "נדנוד עריסה"? לא צריך להגזים. למי הייתה עריסה באותם הימים? אימא אהבה לספר שהשכיבו אותי על שולחן המטבח והניחו את רגליו בנפט, כדי שהנמלים לא יטפסו ויגיעו אליי.

למזלי איני זוכרת דבר פרט לעובדה שהייתי קטנה מאוד, כאמור פגית. תוך שנה אימא שלי הגיעה למשקל של ארבעים קילו, בעוד אני עברתי את המחסום של עשרה. מאז ועד היום אני נלחמת עם עודף משקל. מישהי פעם רמזה לי שיש קשר בין פגות ומשקל עודף, אבל זה קשר שקשה להוכיח, ועוד הרבה יותר קשה לשנות.

לגבי השאר אין לי מושג. כשהבנתי מה קורה סביבי מצאתי את עצמי בישוב קטן בשם קריית עמל. רוב השעות לבד, כי אימא עובדת ואבא מנסה למצוא עבודה. איני זוכרת הרבה חברים. אולי כי לא היו הרבה ילדים סביבי?

אבל אני זוכרת את מיכאל, גדליה, עודד ושלִיקָה, ויש לי זיכרון עמום על הגננת בגן הילדים ועל שירים וסיפורים, ועל הליכה הביתה לבדי עם מפתח על הצוואר. כן, אני דווקא כן זוכרת הרבה שעות לבד, בהמתנה אילמת. אני זוכרת את אבא יוצא החוצה להשקות את הגינה ולקרוא את העיתון שלו, ואת אימא עובדת קשה גם בבית וגם בחוץ, כדי שיהיה אוכל על השולחן ובית נקי ומסודר.

הילדות

הילדות שלי? לא הייתה מאושרת. כדי להתמודד סיפרתי לעצמי סיפורים והרפתקאות. לפעמים גם לילדים הקטנים סביבי. כן, כדי להתחמק ממה שקורה בתוך הבית ומחוץ לו המצאתי הרבה סיפורים. רובם מצאו את דרכם לסיפורים חדשים וקצת יותר בוגרים.

הורי הרבו לריב ומיעטו להתפייס. הם התקוטטו כמעט על כל דבר, (מי לא הכין למי היום סלט? מי לא עזר למי בסידור הבית... ומי מנסה לחזר אחרייך ראיתי שההוא חייך אליך כשעברת...) וכשלא יכולתי לשאת את הצעקות בבית נהגתי לברוח, בתקווה שאם יחפשו אחריי יפסיקו לריב, אבל זה לא קרה לעיתים קרובות.

אחרי שהייתה לי הארה בעקבות ויכוח סוער במיוחד, הבנתי מי נגד מי, קלטתי כמה אני חשובה לאימי, והכרזתי בקול רם שכדאי להם להתגרש, ויפה שעה אחת קודם. זה היה הרגע המכונן שבו החליטה אימא שלי שאני צודקת, ושבאמת הגיע הזמן להתגרש. (הייתה גם תמיכה גלויה ולחץ מצד דודה בטי).

וכך, בגיל שבו ילדים זקוקים לחברת ילדים אחרים עקרנו ועברנו לחיפה. עברנו מספר דירות עד שהתמקמנו. אני זוכרת במיוחד את האור החיוור בחדר (למען חיסכון בחשמל) שאימי שכרה בדירה של משפחה לא נחמדה ברחוב השומר ואת הקיצוב במים חמים במקלחת.

משם עברנו לדירה של רכוש נטוש בבית ערבי ישן עם שירותים בחוץ מאחורי דלת ברזל כבדה ותיקנים מתרוצצים בלילה. לשמחתי אימא רכשה די מהר דירה קטנטונת בקריית אליעזר, חמישים מטר רבוע, חדר וחצי ופינת אוכל, אבל זה היה שלנו. אין לי מושג כיצד הצליחה להגיע לדירה כל כך מהר, אך כן, אימי הייתה אשף כלכלי מתוכנן ומחושב וידעה איך להבטיח את עתידנו.

אימא התעקשה לשלוח אותי ללמוד בבית הספר הפרטי "חוגים", המיועד לעשירי הכרמל. מזל שלא היה לה כסף לשלוח אותי לתיכון ריאלי. ואני, האם הייתה לי ברירה? אבי, שכעס עליי ועל אימי, סירב להשתתף בתשלום שכר הלימוד לבית הספר הפרטי, ואני נעלבתי קשות ולא סלחתי לו על כך. אימא ויתרה לו. כדי להתגרש אימא ויתרה על הרבה דברים נוספים; היא ויתרה על חלקה בדירה שהיא מימנה את רובה בעצמה, ומכל תכולת הבית שלנו יצאנו רק עם שתי מזוודות.

בקרית אליעזר הבדידות נעלמה כשמצאתי שתי חתולות קטנות, שאותן האכלתי בפיפטה עד שהתאוששו. די מהר הן הפכו לחברותיי הטובות ביותר.

אך אבוי, ערב אחד נעלמו החתולות. כל הלילה הסתובבתי וחיפשתי אחריהן נואשות. בבוקר מצאתי רק אחת, חולה מאוד. סחבתי אותה בתיק באוטובוס מקרטע עד לווטרינר שעל הר הכרמל, קניתי תרופות והזרקתי לה נוזלים, אבל היא לא החזיקה מעמד ונפטרה.

אני זוכרת את השכנה, שראתה אותי לבושה שחורים, שואלת בדאגה: "מה קרה, מי מת?!" ואני, בשפתיים רועדות, עונה בכמעט לחישה, "אהה, זה סתם כי אני אוהבת שחור." היא שמעה אותי בוכה ומייללת, אבל היה לה שכל לא ללחוץ עליי. ושוב נותרתי לבדי. רק שנים לאחר מכן גילתה אימא את אוזני שהשכנה מעלינו הרעילה את החתולות, החברות היחידות שלי בעולם קר ומנוכר, כי פחדה מהן.

אסתי

כשאני חושבת על אסתי אני נזכרת בתמונה הראשונה שצילמתי אותה. כן, כבר אז נהגתי לצלם כל מה שזז סביבי. הצילום איננו בידי, אך הרגע חקוק היטב בזיכרוני: אסתי טיפסה בשירותים על האסלה ונתלתה על הסורגים. אני אפילו זוכרת את דברי אימא שלה: "רדי מייד! עוד יחשבו שאת בבית סוהר ושאת מנסה לצאת." אבל אסתי לא ירדה, ואנחנו צחקנו אחר כך עד שכאבה לנו הבטן. אוי אסתי, אסתי... כן, הבית היה סוג של בית סוהר בשבילך.

נפגשנו לראשונה בתיכון. אסתי גרה בטבעון על הגבעה — המעוז של בעלי המקצועות החופשיים — ואני במורד, בקריית עמל של הפועלים. אינני זוכרת באיזה שלב אוחדו שני הישובים והפכו לקריית טבעון, אבל אני זוכרת שנעלבתי כי הדגש והעיקר עכשיו הייתה טבעון, מקום הנופש והסיאסטה.

למרות שהקשר שלי עם אסתי בקריית טבעון נמשך רק שנה אחת, ובאותה שנה אסתי חזרה להיקרא בשם המשפחה של אביה (במקום לספח לעצמה את שמו של אביה החורג, הבעל החדש של אימהּ), נשארנו חברות טובות.

אולי הקשר המוזר והמסובך, שהתקיים בצל העובדה שלשתינו לא היה אבא נוכח, הוא זה שיצר את החיבור העמוק בינינו?

ליוויתי את אסתי כשהלכה להיות מורה בצפת במסגרת השירות הצבאי, בעוד אני לומדת בבית הספר לאחיות בשיבא, ואחר כך לאורך כל שנות לימודיה באוניברסיטת ירושלים, כשלמדה ביולוגיה ואני סוציולוגיה ומנהל באוניברסיטת תל אביב. המשכנו לשמור על קשר ולהתכתב גם בהמשך, כשאסתי הפכה לעוזרת מחקר במעבדה והתמקדה בחקר עכברים. לא חדלנו גם כשנסעה לשנת השתלמות בגרמניה, בעוד אני מבלה את לילותיי בלימודי תואר שני בסיעוד בבוסטון.

המרחק לא הפריע לנו. כשהבנים שלי היו קטנים סחבתי אותם לירושלים למדשאות הירוקות שליד בניין הנציב העליון וניסינו להעיף עפיפונים. בהמשך, כשהבנים כבר גדלו, הלכנו לראות סרטים מצוירים בפסטיבל הקולנוע בסינמטק של ירושלים.

ירושלים הלכה והתחרדה. אם בתחילה יכולתי להגיע עם הרכב שלי עד למגרש החנייה של הבית, לא עברו כמה שנים ומחסומים ניצבו מסביב, מקשים על מציאת מקום חנייה קרוב לבית, או לפחות במרחק הגיוני.

כיוון שאני כבר הייתי לבד באותה התקופה, וגם אסתי נשארה בודדה מאחר שמעולם לא נישאה, יצאנו ביחד לטיולים בעולם. היינו בוונציה, בבולגריה, ביוגוסלביה, ונהנינו מכל דקה. אני זוכרת שבוונציה התחשק לה גלידה, למרות האיסור בגלל הסוכרת. אוי, כמה חשת ברע, אסתי יקרה, אחרי הליקוק הראשון! וכמה רגשות אשם חשתי אני על שלא הצלחתי למנוע את ההסתערות המטורפת שלך על גביע הגלידה. אבל אסתי הייתה קשוחה, ברגע שהחליטה זה היה זהו זה, סוף הדרך!

והחיים זרמו ועברו במהירות מסחררת. אימא שלה, יהודית, עברה לבית אבות על הכרמל ומעת לעת נסעתי לבקר אותה. האח אריק היה בן מסור, אך עד גבול מסוים, ובעצם כל העול נפל על כתפיה של אסתי, שנאלצה לנסוע לעיתים תכופות מירושלים לחיפה, על מנת לבקר את אימא שלה ולהשגיח עליה.

כשיהודית חלתה ואושפזה בבית החולים כרמל ביקשתי לבוא לבקרה ונתקלתי בהתנגדות, שאותה לא הצלחתי להבין. עד היום אינני מבינה. רק אחרי שכנוע קיבלתי רשות להגיע.

בביקור מצאתי את אימהּ של אסתי במיטה, כמעט ללא תנועה. ביקשתי עזרה מאסתי כדי לשנות תנוחות. להפתעתי נתקלתי בהתנגדות עזה, אותה לא הבנתי. רק אחרי כרבע שעה של תחנונים הצלחתי לשכנע את אסתי לעזור לי להזיז את אימא שלה, ואז גיליתי פצעי לחץ מרובים בגב ובישבן, והכי חמורים בעקבים. הצעתי שינויי תנוחות, ונתקלתי בכעס בלתי מוסבר.

למחרת אסתי לא ענתה לי בטלפון. אבל אני לא ויתרתי; הפכתי עולמות עד שמצאתי בחיפה אחות מומחית לטיפול בפצעי לחץ, אשר הייתה מוכנה לבוא לבדוק ולהציע טיפול. וכל זאת מבלי לבקש את רשותה של אסתי.

לא הורשתי לחזור לחיפה, והכעס עליי רק התעצם. מהדיווח של האחות המומחית הבנתי שמצב הפצעים השתפר, וזמן קצר לאחר מכן האימא שוחררה לבית האבות שבו שהתה. לא שמעתי מילת תודה או תוכחה על ההתערבות "המוגזמת" שלי, או על שהזעקתי מומחית פצעים. הנושא נסגר כמו שנפתח — בשתיקה רועמת. ואני הרמתי ידיים וויתרתי.

האמנתי שעשיתי כמיטב יכולתי וניסיתי לעזור בכל האמצעים שעמדו לרשותי. לא הבנתי מדוע הופנה כל הכעס הזה כלפיי; למעשה, עד היום אינני מבינה.

אבל למרות הכול המשכנו להיפגש ולהיות חברות. במקום לנסוע לירושלים או להגיע לפתח תקווה בחרנו את העולם הרחב, ותכננו להמשיך לטייל ביחד עד שנגיע לגיל מופלג.

הטיול המתוכנן הבא שלנו היה אירלנד. בשלב זה החלה אסתי לרדת במשקל ונראתה נהדר. היא איבדה 18 קילוגרמים ממשקלה, ולא עלה על דעתי שמשהו חשוד קורה; ידעתי שהיא במעקב צמוד אצל רופא משפחה ורופא סוכרת. אם להודות על האמת די קינאתי. איך זה שהקילוגרמים המיותרים שלה מתמוססים מבלי להתאמץ, ואילו אני בכל פעם שמחליטה לרדת במשקל עולה עוד מאתיים גרם? אסתי התעלמה מהירידה במשקל והתמקדה בקטרקט, כי החליטה שהגיע הזמן דווקא עכשיו לטפל בו, כדי שתוכל לראות טוב יותר את העולם.

הופתעתי מאוד כשנתבקשתי לבוא לשהות עימה בערב הניתוח ולמחרת. הייתה לאסתי קבוצת תמיכה די גדולה בירושלים; בנות, רובן רווקות, שמנהלות משפחות חד־הוריות. היו ביניהן כמה שלא סבלו אותי, ולא ידעתי למה. אולי קינאו בחברות בינינו?

חייכתי כשהוזמנתי לשהות בערב הניתוח בירושלים. הבנתי שזה רק בגלל שאני שייכת לעולם הרפואה וכנראה שעליי אפשר לסמוך, והגעתי. בערב נשארנו בבית. אסתי הייתה בלחץ אטומי. אני זוכרת, היום כמו אתמול, כיצד שכבה בחוסר אונים על הספה בחדר המגורים הקטנטן, ובכל פעם שהתרוממה לחשה: "אי, אי, כואב לי... זה הסרטן שלי שהתעורר!"

ניסיתי להרגיע אותה ואמרתי בקול בוטח: "אסתי, סרטן לא כואב על ההתחלה, אלא רק בסוף הדרך, נכונות לך עוד הרבה שנים טובות. הרי אנחנו נוסעות לאירלנד עוד מעט!"

ניתוח הקטרקט עבר בקלות יחסית, אבל אסתי המשיכה לאבד משקל. אף על פי כן, נראתה יפה מתמיד. כשעמדה לעבור את הניתוח השני דחתה אותי ואמרה: "את לא צריכה להישאר לישון כאן חנה, אני בסדר."

אחרי הניתוח חזרנו הביתה. הפעם כל תנועה עוררה בה כאב חד, ואני כבר לא אמרתי דבר, רק דאגתי.

עוד שבועיים חלפו, ואסתי אושפזה בדחיפות לבירור בבית החולים. קפצתי לביקור.

בחצר של בית החולים היה פסל גדול של ציפור תקועה על מקל, ואני תהיתי מה עושה כאן ציפור פצועה. בשלב זה אסתי נראתה רע מאוד: חיוורת, ועל גבול הצהוב. היא דיווחה לי שלקחו ביופסיה, והזמינה אותי לשיחה עם הרופאה.

"את בטוחה שאת רוצה אותי בפנים?"

"כן, כדי שתסבירי לי מה שהיא אומרת, אם לא אצליח להבין."

נכנסתי עם דפיקות לב מואצות.

השיחה הייתה קצרה, כנה וכואבת. אינני זוכרת בדיוק את המילים שבהם השתמשה הרופאה, אבל גזר הדין היה ברור: סרטן הלבלב. אין שום טיפול. אפשר רק לקבל הקרנות, להקלת הכאב.

באמצע השיחה קיבלה הרופאה שיחת טלפון ועזבה אותנו לנפשנו לכמה דקות. בשקט שהשתרר שאלתי את אסתי, "יש לך עוד שאלות? אולי את רוצה שאני אשאל?"

אסתי תקעה בי מבט כאוב.

"לא", ענתה, "אני מבינה הכול. אין לי צורך בשאלות נוספות."

לא הייתי בטוחה שהבינה, או שקלטה את דברי הרופאה. אני, למשל, הייתי רוצה לדעת כמה זמן עוד נותר לי והאם יש אי אלו טיפולים שניתן לנסות. אולי איזה טיפול ניסיוני, או תרופת מחקר חדשנית, או אפילו ניתוח. אבל אחר כך, כשהלכנו לשוחח עם העובדת הסוציאלית, הכול התבהר.

"יש לי סרטן בלבלב שלא ניתן לריפוי. יתנו לי הקרנות להקלת הסבל, ואזדקק לעובדת זרה. אשמח אם תוכלי לארגן לי עזרה."

כן. אסתי באמת הבינה הכול.

חזרנו לאט־לאט לחדרה, ובמיטה היא אמרה בקול כעוס: "את זוכרת שאמרת שסרטן כואב רק לקראת הסוף? ובכן, צדקת. עכשיו באמת כואב לי מאוד."

שתקתי. מה יכולתי לומר? שהייתי צריכה לשתוק מלכתחילה? שהייתי צריכה לאבחן את הסרטן מוקדם יותר? שחבל שלא פניתי לרופא הסוכרת שלה? שהייתי צריכה להתעורר כשראיתי שהיא יורדת במשקל? כולם ראו שהיא מרזה ואיש לא התעורר בזמן, רק העניקו לה מחמאות... אבל האם כל זה היה משנה משהו בכלל?!

למחרת, בשבת בבוקר, שוב נסעתי לביקור. ידעתי שנכונו לי עוד כמה ימי נסיעה לירושלים, לביקורים. צלצלתי גם לאימא שלה, ודיווחתי לה שאסתי חולה מאוד וכדאי שתגיע. לא הייתי בטוחה שהיא יודעת, ולא הייתי בטוחה מה נאמר לה, אבל מבט אחד בפניה של אסתי הבהיר לי שלא נותר הרבה זמן, ושכדאי שהאימא תגיע בהקדם האפשרי.

לא הבנתי מדוע אני צריכה להזעיק את האימא, אבל הרמתי טלפון. מסתבר שהאימא לא ידעה מכלום, והגיעה. באותו לילה לפנות בוקר אסתי נפטרה. חברותיה של אסתי התעלמו ממני בהלוויה, ואני, משום מה, לא הייתי מופתעת.

שנה לאחר מכן ארגנתי לעצמי טיול לאירלנד. בכל מקום שאליו הגעתי חשבתי על אסתי. "אסתי, את היית נהנית לראות את הפרחים האלה, את הנוף, כמה חבל שלא זכית."

גם היום, כשאני חושבת על שנות החברות עם אסתי שבהן היו הרבה שתיקות, אני מנסה להבין ואין לי מושג על מה ולמה. למדתי לקבל אותה כמו שהיא; סגורה, לא משתפת הרבה, אבל תמיד שם בשבילי ובשביל כולם, חמה, אוהבת ודואגת. למדתי לקבל את הזמנים הטובים והפחות טובים, את השיחות וגם את השתיקות; הערכתי אותה, ואם פספסתי משהו לא נותר לי אלא להתנצל על שלא יכולתי להיות אחרת. אסתי חסרה לי. היא חסרה לי מאוד.