תיבת נוח

1

ביום קיץ אחד, בשלהי הרבע הראשון של המאה התשע־עשרה, התהלך לו פלוני ב"מקום הטוב" של הגטו היהודי בפרנקפורט, שקוע בהרהורים. כפעם בפעם עמד מלכת ונדמה כמעיין בכתובות החקוקות על המצבות הנוטות ליפול או בדרקונים, במגנים ובכוכבים שגולפו באבן; אך עיניו השחורות יקדו אל תוכו פנימה, ויותר משחזו בטרגדיה של המוות היהודי בערה בהן הטרגיות של החיים היהודיים.

כי "המקום הטוב" היה מקום המוות.

בפרנקפורט כולה לא נמצא לישראל נווה שלווה כחלקה המסוגרת הזאת, בקצה רחובם המסוגר של היהודים. אומנם בשארית רחוב היהודים חסו החיים שביניהם בשאננות־מה, ובכל זאת כאשר הִכּתה בעיר השריפה הגדולה — הדבר אירע תשעים שנים לפני הולדתו של פלוני — לא מרעבונן המאכל של הלהבות התייראו יושבי הגטו כדי כך שהגיפו את שעריו אלא מחמתם של שכניהם הנוצרים. אפילו בימים אלה היה על פלוני לחשב את צעדיו בזהירות כל אימת שנועז לחרוג מתחומו של הגטו. דרך המלך לא נועדה לו ולשכמותו; היה עליו לשרך רגליו בשבילים מאובקים, מִשְרָץ חַיתוֹ־יער. במקומות מסוימים נהגו בו הבריות כמי שמחלל את אורחן במצעדו, וחטפו מעל ראשו את המגבעת; יושבי קרנות ושיכורים מתנודדים קראו לעברו, "יהודי, דע את מקומך!"

עשר שנים קודם לכן דומה היה שחומותיו של הגטו נופלות במאמר פיו של ארכידוכס עדין־נפש, אשר נתפס לרוחה של הסובלנות הנפוליאונית. כשאר היהודים, פלוני שש אף הוא לקץ לילם הארוך של ימי הביניים. הוא הקדיש לעניין זה שיר עברי מחורז לתלפיות, משובץ במובאות הולמות מן המקרא ומן התלמוד, שראשי טוריו נוססים באקרוסטיכון את שמו הנאור של קרל תיאודור פון דאלברג. סוף סוף ייכון ישראל כעם בקרב העמים, עטרת כבוד על ראשו, אהבה בלבבו ועוז בחלציו. את מכתב התודה הנדיב שזכה לו מאת הארכידוכס צח־הלב הציג פלוני בחלון הראווה של חנות הספרים הקטנה אשר בבעלותו, בין מזוזות, תפילין, טליתות, מגילות עבריות ושאר כרכים.

אלא שהארכידוכס הודח, נפוליאון מת, שערי הגטו שבו והוגפו, והשיר הוטל למעצבה על מדף נשכח. לשווא חשו יהודים אסירי תודה להילחם בעד מולדתם, לריק כלכלו אותה בחלבם ובדמם. פלוני האומלל, שופע התלתלים, הותקף ברחוב באותו בוקר עצמו. הפורעים התנפלו עליו ובגרונם אותה קריאה נושנה, "הֶפּ! הֶפּ!" — נהמת קדומים מבשרת־אסון, מורשתם המחרידה של מסעי הצלב. מאה אחר מאה הדהדה קריאה זו מקצה אירופה ועד קצֶהָ. מאה אחר מאה דימו היהודים כי עלה בידם לשככה, לשחדה בשלמוני נאמנותם, להעבירה מן העולם בחין גינוניהם הטובים. אך היא שבה ונישאה לעומתם, פורקת עול וגועה לרצח. אוויל שכמותו — איך התפתה לקוות? אין תקווה.

אומנם נדמה שמאז חשכת ימי הביניים לא פרשׂה רדיפת היהודים את נוצותיה לראווה כזאת. פרעות ומעשי טבח נפוצו ברחבי גרמניה כולה, ודי היה במה שראה פלוני בתוך הגטו כדי למרר עליו את אהבתו למולדת ולמוטט את מבטחו בנוצרים: חלום האלף פקע ונמוג כבועה! רוטשילד עצמו — מעונו שמגן אדום בחזיתו — היה מוקד המתקפה על הגטו היהודי. שוב לא היה רצוי כִּלפנים בטרקליניהם של שועי העיר, והישגים מקומיים אלה ליבו את בערת השנאה בכל אתר. "הבה נמכור את בני ישראל לאנגלים," המליץ עלון רב־תפוצה, "למען ישמשו אותם במטעיהם שבהודו במקום הכושים. יש לטהר את הארץ מן הארס היהודי — אם על ידי השמדה ואם כדרך שהשכיל לעשות פרעה, והחרו־החזיקו אחריו בני מיינינגן, וירצבורג ופרנקפורט, על ידי גירושם אל מחוץ לגבולות המולדת."

"אלוהים!" אמר פלוני בליבו בשעה שמחשבותיו נתגלגלו במרוצת הדורות, מפרעה ועד פרנקפורט. "לנוע ולנוד לעולמים, ארור מכל האדמה? אומנם שמת אות על מצחו, אך עונשו כבד מנשוא."

המתים נערמו סביבו זה על גבי זה, ומצבות שהאפירו במניין המאות נדחקו מפני מצבות אדומות, אשר סותתו למיתות חדשות. בעוצר המלחמה על מרחב המיתה התרוממה האדמה מעל השבילים, ופלוני הגה במתים האלה, שתמיד הם נקבצים ובאים לכאן, אפילו בחייהם, בשעה שהאויב מכלה בהם את זעמו. כאן החביאו את הנשים והילדים, ואז חזרו להתפלל בבית הכנסת. הפחדנים! מתנדנדים כל ימיהם הלוך ושוב בין בית הקברות לבית הכנסת: מדוע לא חיו? מדוע לא לחמו? אלא שהם לחמו — בעד גרמניה לחמו, וזאת הייתה תשובתה.

ואולם מדוע לא יילחמו היהודים בעד עצמם — בכסף אם לא בשלח, בזהב אם לא בפלדה? ככלות הכול, ההון הוא שריר המלחמה; מדוע אפוא לא יחבור הממון היהודי ויתקבץ מארבע כנפות עולם? אלא שאחוות יהודים כזאת לא התקיימה אלא בחלומם של שונאיהם. מה עוד שהיהודים היו בלולים בעולם האירופי מכדי לדמות את היאספותם במחנה משל עצמם. אפילו בשעה שמעונה של משפחת רוטשילד בפרנקפורט היה מכותר בפורעים, בני הענף הפריזאי של המשפחה ערכו באחוזתם נשף לעידית החוג הדיפלומטי.

אין זאת אלא שהצדק עם היהודים הזקנים — בית הכנסת ובית הקברות וחוזר חלילה ודבר לא עוד.

אך האומנם עוד נותר להם בית הכנסת? והרי גם הוא מת. האמונה החיה, מעיין התקווה שבזכותו יכלו ישראל לימי הביניים ואף הזהירו באפלתם, לא ניכרה עוד אלא בקרב קנאים שבערותם העיוורת ודבקותם המשולהבת באותיות מתות ובצורות מיושנות האפילו על מידת הפיוט והשגב אשר בקשיות עורפם. פלוני נטה לחשוב כי בימי הביניים היה שירו מוצא את דרכו אל מחזור התפילות, כי כאשר הדת ופולחניה היו בין החיים, הם נטלו מן העולם והשיבו לו בה־במידה — כדרך כל חי. אלא שבעידן זה בית הכנסת מת.

נותר בית הקברות לבדו.

"יהודי, תמות כמו בהמה!"

ואומנם, מה עוד היה לו לפלוני לעשות? הוא, שאפילו רוטשילד לא היה, הזכיר לעצמו באנחה משועשעת; הוא, שאינו אלא משורר אומלל, אלמוני בן בלי שם שאפילו בריאותו אינה עומדת לו; צל שלא נתמחש אלא בסבל, לב מתפקע שמיתריו המתוחים מפיקים אנקת תחנונים לכל משב מזדמן; קינה בדמות אנוש, קול בוכה במדבר, דמעה שהותססה, חלום שתם לגווע, ערפל־אדם, לא־כלום — בקיצור, פלוני!

דורות המתים שאבו אותו אל חיקם המאובן. הוא קרס אל אחד הקברים, בוכה מרה.