שנער מגדל בשמיים

✦

שקט. דממה.

אני ניצב ומתבונן קדימה אל האופק, אל כל המרחב שסביבי כאן על הכוכב השקט, הריק ורחב הידיים ואוהב אותו. זהו ביתי. ומי שחושב שאין כאן חיים טועה.

החיים, יש להם הרבה צורות. לא רק מה שאתה מכיר ופגשת. החיים הם גדולים וחזקים יותר מכל דבר אחר ביקום. הם הכוח החזק ביותר שקיים. הם גוברים על כל מכשול ומתקדמים דרך כל תנאי שטח קיימים. הם השולטים. עד שיגיע ה'אין' ויגבר עליהם, בינתיים הם כאן כדי להישאר. ולא תמיד אתה מזהה אותם, לא תמיד אתה רואה את החיים בעיניים שלך.

אבל להאמין רק למה שהעיניים שלך רואות, יכול להיות טעות גדולה. כי לפעמים יש לחיים צורה אחרת, כי לפעמים הם לא נראים כמו שאתה מצפה שייראו, או אולי לא נראים בכלל. וגם כי באופן כללי העיניים הן אינן האיבר המוצלח ביותר לראייה.

במבט ראשון אין כאן כלום מלבד אדמה וסלעים. אבל הכוכב הזה רוחש חיים. הם נמצאים בכל מקום, בכל פינה על האדמה, בתוכה ומתחתיה. צריך רק ללמוד להבחין בהם, לשים לב ולכבד אותם, כי הם היו כאן הרבה מאוד זמן לפני שהגעתם, אנשים משונים. והחיים האלה ימשיכו להתקיים כאן הרבה אחרי שכבר לא תהיו.

הקשיבו ואספר לכם סיפור על הכוכב שלי ועל זן פולש שנחת פה פעם, כדי להחריבו.

✦

✦

למות? אתה חושב שאני מפחדת למות?

אני אקריב חיי בקרב, ברגע. אני אסתער על כל מי שעומד מולי בלי לחוש רתיעה או פחד, אף לא לרגע אחד. עם כל גופי ורוחי אני אסתער ולא אחוש כלל בחרב שננעצת בתוכי. ואיתה יחד אני אמשיך להלום באויב שמנסה להכניע אותי, בלי לדעת כלל שנפצעתי, בלי לכאוב או להסס. עד שאהרוג אותו. עד שהוא יתבוסס בדם של עצמו ואני אתמלא סיפוק שיציף אותי עד הולם לב, עד שליבי יתפוצץ מאושר.

ואולי אז אתמוטט אל האדמה. ואם אשרוד אז אשרוד. ואם אמות על הצלת הבית שלי, האנשים שלי, המשפחה והעם שלי, אז אמות. וזה יהיה נפלא לא פחות. זה יהיה אלוהי.

זה יהיה כמו לחיות חיים שלמים, מלאים בכל מה ששווה לחיותו. ואז לעזוב.

✦

הקדמה

התעוררתי שטוף זיעה משנתי. מה השעה?

בשעון זהרו הספרות 02:11. אמצע הלילה. אוף, החלום הארור, עכשיו לא אירדם שעות.

בחלומי אני מנחית את החללית שלי על הכוכב שנער, בתוך המושבה שלנו, לרסה, והיא צמודה ממש למושבת האסירים נורפולק. הגדֵרות של שתי המושבות צמודות, כך בחלומי. במציאות הן תהיינה מרוחקות מרחק רב האחת מהשנייה. ובחלומי יש לנו דגל בלרסה, והוא מתנופף גבוה על בניין במרכז המושבה. הוא דגל מוזר, צבעו לבן והוא משובץ כולו בתותים אדומים קטנים.

הבטתי באשתי שישנה לצידי חצי עירומה. התחתונים שלבשה היו לבנים עם תותים אדומים.

בחלום אני משוטט בלרסה ואז יורד במדרגות נעות אל תוך מרכז מסחרי עצום הומה אדם ומחפש דוכן שבו אוכל לקנות כריך, אני רעב בחלום, אולי גם במציאות.

מה עוד היה בחלום? לא הצלחתי לזכור, אני לחוץ. מחר בבוקר ההמראה איפרד מאשתי ומבני הקטן והאהוב למשך שנה וחודשיים. אני שותה מעט מים מהכוס שלצד המיטה.

עליי לצאת למשימה, בניית המושבה החדשה של סוכנות החלל, לרסה. הפעם היא תיבָּנה ותאויש על ידי עובדי סוכנות החלל ולא על ידי אסירים. סוכנות החלל לא עושה שוב את אותה הטעות. הנבלות האלה השתלטו על המושבה הקודמת, נורפולק, ולא נותנים לאיש להתקרב אליה. וכעת בגלל הזבל האנושי הזה, חלאות האדם האלה ששוחררו מהכלא כדי לבנות מושבה בחלל, והחליטו לבעוט החוצה את מי ששלח אותם ושילם בכספי מיסים ומשקיעים על בניית מושבה זו, בגללם אני צריך לעזוב את ביתי ומשפחתי לזמן כה ארוך.

אבל מה יש לצפות מאנשים כאלה? מה חשב לעצמו מי ששלח חבורת אסירים נידונים למוות, רקבובית החומר האנושי, להקים עבור האנושות את חזון העתיד שלה? הלוא זה היה כמעט ידוע מראש. היו יכולים לשאול אותי, כבר בהתחלה חשבתי שזה רעיון גרוע מאוד שעוד יתפוצץ לנו בפנים. והנה לכם...

אז אנחנו ממריאים מחר בבוקר וננחת בעוד 3 חודשים ונקים את המושבה שכרגע קיימת רק על הנייר, בתוכניות של סוכנות החלל, תוכניות שבקרוב מאוד יקרמו עור וגידים ויהפכו למושבה השלישית על הכוכב שנער.

הראשונה, נורפולק, לא בידינו, בינתיים. היא בידי האסירים הבוגדים. אולי ביום מן הימים נצליח להשיב אותה לשליטתנו. האחרת, השנייה, היא מושבה רוסית, אותה אני לא סופר. שלנו תהיה השלישית והיא זו שבאמת תביא תקווה לתושבי כדור הארץ ומקום אמיתי להתיישב בו. מקום לבנות בו עתיד לאנושות. לאנושות הטובה, זאת אומרת. לזאת שהייתם רוצים שתמשיך ותתקיים. האנושות הראויה באמת, זו שאין גבולות ליכולותיה ואשר דבר לא יעצור בעדה מלהמריא אל העתיד הנשגב והגבוה ביותר שקיים עבור בני האדם, ואף מעבר לו.

אמן.

פרק ראשון

עפר ויהלום

1

ניקול בילתה שעות וימים באזור הביצות. כה אהוב עליה היה מקום זה עד שלעתים בילתה שם גם בלילות וסרקה את האזור לאורכו ולרוחבו, לומדת אותו, מגלה בכל פעם תוואי חדש, שבילים שלא הכירה ונופים חדשים. באופן מוזר, כאן היא חשה תמיד בטוחה ושייכת כפי שלא הייתה שייכת לשום מקום אחר. משהו בעובדה שהיא נמצאת שם בחוץ בשממה, שאין איש איתה, גרם לה לחוש חלק ממשהו גדול ועצום הרבה יותר. גרם לה לחוש תחושת ביטחון גדולה יותר מכל תחושה שאדם או מקום כלשהו יכול להעניק לה. היא לא חשה פחד או בדידות אלא תחושת מלאות והגנה. כאילו שהיא עטופה בכל מעטי האהבה והדאגה שיכול היקום להעניק לה.

באחת מהפעמים שבהן נשארה ללון שם, התעוררה מוקדם בבוקר, בטרם עלה השחר הירקרק, הצבע האופייני לשמי שנער לפנות בוקר, והחליטה לטייל לכיוון חדש שאליו עוד לא פנתה. היא נסעה לבדה בארץ שוממת לחלוטין ודיברה בקול רם אל הישות הפלאית שנגלתה אליה פעמים כה רבות ולאחרונה נעלמה מחייה.

"אתה חסר לי, יו, מזמן לא באת אלי, לא דיברת איתי, לא ראיתי אותך כבר זמן רב. אולי אתה עסוק בענייניך, בענייני העולם שלך. אני יודעת שאתה שומע אותי אבל אני ממש רוצה לראות אותך. אני אוהבת אותך בכל ליבי ואני יודעת שאתה אוהב אותי, אני הרגשתי את זה, את האהבה שלך שמילאה אותי כל כך הרבה פעמים. אילו עניינים יש לך בכלל לטפל בהם? אני לא מזלזלת, חלילה, אבל רק לדעת, מה הדברים בהם ישויות אדירות כמוך צריכות לעסוק? האם אתה גר במקום כלשהו? האם אתה זקוק למזון או לשינה? אני בעצם לא יודעת עליך דבר".

כך נסעה ושוחחה עם יו שלה, מקווה שאולי יתגלה אליה לפתע ויענה לה. היא החלה לתהות מדוע נעלם מעיניה ועל האפשרות שיש לו חיים שלמים אחרים במישור אחר לחלוטין, שהיא לא הייתה חלק ממנו. 'מה אני בשבילו? האם הוא רואה בי יצור תבוני ושווה ערך אליו? או שמא אני נדמית בעיניו נחותה, אולי כמו שחיות מחמד נדמות בעינינו? אנו אוהבים אותן אבל מחשיבים אותן כנחותות, כמי שחוסות בצילנו ואנו משפיעים עליהן מטובנו ומטפלים בהן'.

הנסיעה הייתה איטית והיא נהנתה מהשקט, מהנוף ההררי שהלך והתרומם מול עיניה. רכס הרים שלא הכירה נישא במרחב ובתוכו על דפנותיו נפערו פתחים שחורים, נחבאים בין הסלעים אולם נראים בבירור ככל שהתקרבה אליהם. נדמה היה לה כי מדובר במערות והיא התקרבה אל הרכס. ככל שהיא התקדמה התרחבו מולה פתחי המערות. השחר כבר עלה ואור האיר את הנוף. היא הגיעה אל המערות, תוהה האם להיכנס פנימה לבדה. לבסוף החליטה שהיא לא עוזבת את המקום בלי לבדוק לפחות האם אלו אכן מערות או רק חורים בדופן ההר וידעה בכל ליבה שיו ישמור עליה, כמו שעשה תמיד עד עכשיו, מאז שהגיעה לשנער. היא ירדה מהרכב, פוסעת בהיסוס ובזהירות, נעמדת בפתח של מה שנראתה המערה הגדולה ביותר בין כל האחרות. היא נזכרה שלפני זמן רב סיפרו כי כמה מחברי המושבה ששוטטו הרחק מהמושבה, באזור אחר לגמרי ומרוחק מאוד מזה שבו היא עומדת כעת, גילו צביר דומה של מערות. אולם אחד התושבים נדקר אז מאבן קיפוד רעילה שהרים בטעות מהקרקע, אחת מרבות שהיו פזורות באותו אזור, והם נאלצו לעזוב את המקום בחיפזון כדי להביאו למרפאה עוד לפני שהספיקו להיכנס למערות. ישנן, אם כן, עוד מערות במקומות נוספים על הכוכב וכעת היא התכוונה להיכנס לזו שמולה.

צינה צמררה את עורה בעת שנכנסה אל המערה שהייתה עצומה בגובהה ובגודלה. גובה תקרתה שיווה לה מראה של קתדרלה ובמרכז התקרה היה פתח שהכניס פנימה אור שמש טבעי שמילא את כל המערה. עומקה היה רב וסלל דרך ארוכה פנימה אל תוך ההר. החלל שבו עמדה כעת ניקול היה גדול מאוד, בקלות נדמה היה כמו המועדון במבנה הראשי במושבה, שבו ישבו לעתים וקיימו את אספותיהם. היא התקדמה פנימה עם המסדרון הטבעי החצוב באבן שהיה צר והוביל אל חלל גדול, גם הוא אולם מעט קטן יותר מזה הראשון והמשיכה לטייל פנימה, מתפעלת והמומה ממה שראתה. לפניה נתגלתה מערכת של מערות מחוברות יחד, מסתעפת לחללים קטנים ויוצרת מבנה עצום ומורכב. היא נגעה בקירות המערה, באבן הקרה והחלקה, תוהה אם זוהי אותה האבן ממנה עשויים הסלעים שבחוץ, שמצמיחים מתוכם עצים וגידולים. לפתע עלה במוחה רעיון והיא רצה החוצה, כמעט איבדה את דרכה, לקחה מהרכב שלה סל עם פירות ונכנסה פנימה. היא הוציאה תפוח, תפוז ואפרסק, נוגסת בהם ומכרסמת אותם במהירות, את חלקם יורקת מפיה כי לא רצתה לאכול אותם אלא רק להגיע אל הגרעינים שבליבתם. היא הוציאה מתוכם את הזרעים ותחבה אותם בקפלים שונים שמצאה בתוך קירות המערה הראשונה הגדולה, כמו שעשו כששתלו אותם המתיישבים בסלעים שבמושבה, והחליטה שתחזור לכאן בהקדם כדי לראות אם נקלטו בסלעים והחלו להנץ ניצנים. כעבור כמה שעות שבהן בילתה בתוך המערה, לא ידעה כמה, הרגישה שעליה לצאת חזרה לכיוון המושבה וכל הדרך התלבטה האם עליה לספר למישהו על המערות שגילתה או לשמור את הדבר בסוד רק לעצמה. וגם כשהגיעה חזרה למושבה, עוד לא החליטה.

2

ניקול התכופפה במהירות ונצמדה לקרקע, מכסה את ראשה באינסטינקט הישרדותי, על אף שלא רחוק מהם התפרץ גייזר של מים לוהטים וכיסוי ראשה לא היה מציל אותה מלהיכוות. "בואי, מהר, רוצי", קרא אליה בוב והיא התרוממה במהירות ורצה אחריו ואחרי אנתוני, שלושתם מזנקים אל הרכב שהשאירו בשולי המושבה לרסה, מוסווה מאחורי מבנה דמוי מחסן שעמד גם הוא בעוד רגע להתמוטט מעוצמת הרעידות שאחזו באדמה שסביב. פרצי בוץ לוהט ומים ניתזו וכמעט נגעו בשמיים, אדמה רועדת שנבקעה ומבנים מתמוטטים, זה היה המראה שנגלה לעיניהם כשהעזו לסובב ראשם לרגע לאחור, בעודם נמלטים מהמקום בעור שיניהם.

"מה זה? מה קרה פה"? קרא אנתוני בבהלה, תוהה מה התחיל את מחזה יום הדין שצפו בו כעת מרחוק, בעת שהם ממשיכים לנסוע במהירות ולהימלט מהמושבה הבוערת. "אני לא יודע", ענה בוב, נוהג בטירוף ומתנשף בפחד וגם מעט בהקלה על שהצליחו להציל את עצמם. "מארק נהרג שם", העירה ניקול בצער, "כולם, כל מי שהיה איתנו מת", אומרת בקול שבור את מה ששלושתם כבר ידעו ושתיקה של יגון עטפה אותם. לא נותר להם עוד מה לומר. הם המשיכו לנסוע עד שבוב חשב כי הם יצאו מטווח סכנה ועצר את הרכב. הם ישבו בו בדממה מביטים במחזה האימה ממרחק, יודעים כי כל חבריהם שנותרו מאחור בלרסה נהרגו מאש החיילים או מרעידת האדמה שאירעה שם, ושאר חיילי נורפולק שעסקו בלחימה נגד חיילי הסוכנות מחוץ למושבה, ייתכן שגם הם כולם נהרגו. הם בהו קדימה בשקט ולא ידעו לאן ממשיכים מכאן.

3

רק מספר אנשים פגשו את הישויות שחיות על הכוכב, ישויות ארוכות ושחורות המשייטות בשמיים והן נשמת הכוכב החי. מחוברות אל הכוכב, צומחות ממנו, מתוך ליבתו המבעבעת ומרבות לשהות בבריכות הבוץ העצומות השואבות חיים ממעמקי האדמה. אחד מהן היה יו (You), וכאשר יו ביקר בתודעתה של ניקול הוא נמלא הלם ממה שספג שם, בתוכה. הוא חש לראשונה מה פירוש הדבר להיות אנושי, לחיות בגוף אורגני, להרגיש רגשות ולחוש תחושות, לפחד, לשמוח, לאהוב, להתפלא, לראות בעיניים של בן אנוש ולחשוב מחשבות של בן אנוש. והחוויה הפלאית הזאת חרצה בו חריצים עמוקים ובלתי נשכחים שאותם הוא רצה לחוש שוב ושוב ויכול היה לעשות זאת רק בעזרתה של ניקול ובתוכה. והוא סיפר זאת לאחרים כמותו, חלקם רצו גם הם לנסות לבקר בתוך האנשים ונמלאו פליאה, אך רובם לא אהבו את החוויה. ביצת הרגשות האנושית שבה טבלו לא נעמה להם ומילאה אותם בתחושות של חולשה, בלבול וייאוש. קל היה להם הרבה יותר ללא החוויה האנושית ורבים מהם לא חיבבו כלל את זן האנשים. חלק מהישויות פשוט בחנו אותם בסקרנות, לומדים את התנהגותם אך לא מעוניינים להתערבב בהם. מביטים בהם מרחוק. מלמעלה. תוהים מה פשר הצורך שלהם לפנות אל הישויות בתפילות ובבקשות שחזרו על עצמן שוב ושוב ללא הפסקה ובאופן תקיף והחלטי. תוהים על הליכותיהם המשונות שהתבטאו בניסיונותיהם להתקדם ולכבוש עוד פסגות ומנגד, גם בפעולות המחבלות בהצלחותיהם.

4

✦

אני רואה אותם סוגדים, מתפללים, קוראים לי, לנו. אני שומע ולא עונה. והם לא מוותרים. מבטיחים, נשבעים. מה אתם רוצים? חיו את חייכם. אני משגיח על האדמה, על הבית שלי. והם מחזרים ללא לאות.

הם מתפללים אלינו. ממלמלים משפטים שוב ושוב, כמו בשיר. למה שמישהו יתפלל אליי? אני בסך הכול חי פה, על הכוכב שלי. כולנו כך. נכון, ניכר שאנו גדולים וחזקים מהם ומכירים את כל רזי המקום, אבל אין לנו יכולת לתת להם את מה שהם מבקשים. וגם אם כן, למה שנעשה זאת? האם זה משרת אותנו? אולי כל הזן הזה, על כל קבוצותיו, לא צריך להיות כאן? מין זן משונה, שרק הורס לנו את הכוכב.

✦

5

כבר הוסכם כמעט על ידי כולם כי הסלעים שעל הכוכב הם אינם באמת סלעים אלא יצורים חיים מזן כלשהו, שכן זרם בהם נוזל שדמה לפלזמה או דם בצבע חום, כזה הזורם בגופם של יצורים חיים על כדור הארץ. נדמה היה כי הנוזל מחייה אותם ומעביר בתוכם חומרי הזנה. הסלעים היו מחוברים ברשת של שורשים האחד לשני ויצרו מערכת קשרים אין־סופית. כמו כן, כשהבטת בהרכב החומרים של הסלע תחת עדשת המיקרוסקופ, יכולת לראות בבירור כי החומרים שם זזים ומתפתלים וכי יש בהם חיים מזן כלשהו, אותו אנשי כדור הארץ טרם פגשו. בהתחשב בכל הנתונים הללו ובהתחשב בכך שהחומר הממלא את הסלעים נספג באופן כלשהו בגוף האנושי וגורם לו ריפוי מהיר ופיתוח יכולות גופניות חדשות, הסיקו המדענים כי מדובר בזן חי שאינו מוכר למדע וקבעו כי יש לנהוג בסלעים כבבעלי חיים. בנוסף הראו הסלעים בחלוף הזמן התנהגות משונה. חלק מהם שהצמיחו מתוכם צמחים, עצים וגם כאלה שהיו חשופים ללא גידולים, החלו לשנות צורה וגודל. חלקם הפכו להיות מחודדים יותר וצמחו לפתע לגובה, חלקם התרחבו ונמכו. היו סלעים שהתפצלו במרכזם והתחברו לסלע שכן, כאילו נפרדו מבן זוג קרוב וחברו לאחר או אולי בחרו להתרבות עם שותף חדש. היו על הכוכב גייזרים רבים שהתפרצו תדיר וביצות חמות ומבעבעות וכל אלו העידו על פעילות רחבה ועזה המתרחשת מתחת לפני אדמת הכוכב. גם אם הדברים נראו רגועים מעל פני האדמה, הרי מתחתיה, כך הניחו המדענים, ישנה פעילות מתמדת, געשית או דומה. חלק מהמדענים אף סברו כי עדויות כה רבות של פעילות געשית כמו אלה שנצפו מעידות על פיצוצים מתמידים המתרחשים במעמקי האדמה ואשר גורמים לזעזועים ולתופעות של תזוזת אדמה, סלעים וזרימת מח סלע חם. לעתים נצפתה התייבשות והתכווצות של סלע בתוך שדה הסלעים המלבלב. הוא היה קמל, מתייבש ומתפורר לאט, עד שהפך לגרגירים יבשים שהתפזרו וכמו דישנו את האדמה שסביבו, כאילו סיים את חייו מסיבה כלשהי.

משלחת המומחים הביאה עימה הרבה ידע, אבל גם ובעיקר הרבה שאלות. שאלות ותהיות שהשפיעו על תוכניותיהם להמשיך ולחצוב באדמה. גם התושבים המייסדים וגם המדענים הסכימו כי על אף התוכניות הגדולות שהיו לסוכנות החלל ולממשלות על כדור הארץ, תוכניות שכללו פיתוח של שנער לכדי היותו כוכב משגשג ומתקדם עם בנייה מפוארת ותשתיות משוכללות, שיאפשרו לאוכלוסייה גדולה מכדור הארץ לחיות שם בעתיד בנוחות ובקדמה, על אף כל אלה, יש לנהוג באדמת הכוכב בזהירות רבה. זאת משום שהמציאות הראתה כי חפירות עמוקות ורבות מדי ועבודות פיתוח נרחבות הביאו לפעירת בולענים מסוכנים, התפרצות מוגברת של גייזרים, תזוזה של הקרקע ובאופן כללי פגיעה בטבעו של הכוכב ובמרקם העדין של החיים שעליו. חיים שעם הזמן הלכו ונחשפו יותר ויותר לתושבי הכוכב, גם אם בתחילה היו חבויים ונסתרים מעין אדם. על כן, עצרו התושבים את עבודות הפיתוח והסתפקו במושבה הפשוטה ובעלת המבנים הבסיסיים שבנו עד כה ואשר אפשרה להם לחיות חיים טובים ופשוטים בכפיפה אחת עם הטבע ובכבוד לחי ולדומם הסובב אותם.