זכרונות מרמת אביב

פתח דבר

שכונת רמת אביב א', שנקראת היום "הישנה" או "הירוקה", הייתה השכונה התל־אביבית הראשונה שנבנתה מצפון לנחל הירקון — גבולה הטבעי של העיר טרם קום המדינה. היא הוקמה בין השנים 1955 ל-1961 על אדמותיו החקלאיות של היישוב הערבי שייח' מוניס. חלקות השדה השתרעו על הגבעות המתונות שגלשו מרכס הכורכר שעליו ניצב הכפר, דרומה לעבר מישור ההצפה של הירקון ומערבה עד לדיונות החוליות אשר ליחחו את כביש החוף, הלוא היא דרך חיפה. השכונה נבנתה במסגרת מפעל השיכון הארצי, שפעל בעשור הראשון לקום המדינה במטרה לספק קורת גג לאוכלוסייתה ההולכת וגדלה. אגף השיכון היה מסונף אז למשרד העבודה שבראשו עמדה גולדה מאיר. היא הייתה מיוזמי השכונה ואף התגוררה בה לאחר הקמתה עד יום מותה.

השם "רמת אביב" נגזר משמו של המלון המפואר, "מלון גנים רמת אביב", שנבנה בתחילת שנות החמישים מדרום־מערב לשכונה, מהעבר השני של דרך חיפה. השכונה תוכננה על ידי האדריכלים רוברט בנט ויצחק פרלשטיין כיחידה אוטונומית־למחצה המכילה מבני מגורים, מסחר ושירותים. שימת לב מיוחדת ניתנה לשטחים הפתוחים שהיוו אז כ-40% משטח השכונה. לצורך כך אף הועסקו אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור שדאגו לרציפותם של השטחים הירוקים, תוך ניצול הטופוגרפיה הטבעית וביצוע תוכנית שתילה מסיבית. הודות לריבוי השטחים הפתוחים שהשתרעו בין מבני השכונה ורחובותיה נשמר האופי הירוק והמרווח של רמת אביב זמן רב לאחר הקמתה.

שני צירי התנועה הראשיים החובקים את השכונה, הרחובות ברודצקי ורידינג, נפגשים בשתי נקודות, אחת בכניסה הראשית מדרום־מערב והשנייה בחלקה הצפון־מזרחי, כך שבמבט־על הם יוצרים תבנית של עין מעוגלת. בליבה של אותה העין רוכזו שטחי מסחר ושירותים ומבני ציבור שונים. שם נבנו המרכז המסחרי הגדול מרכז ברודצקי, על שלל חנויותיו, וכן סניף קופת חולים כללית, סניף הדואר, בית הקולנוע המקומי, וסמוך לו שני בתי כנסת, אחד לעדה האשכנזית ואחד לעדה הספרדית.

מתוך העין נמתחו אשכולות השיכונים השונים שהקיפו אותה: אשכול כפר יונה, אשכול פיכמן, אשכול נוח, אשכול צמחי היהודים ואחרים. כל אחד מהם נבנה סביב רחוב ראשי ממנו התפצלו רחובות משנה קטנים וסמטאות ללא מוצא. בכל אשכול נבנו מספר סוגים של בניינים, טורי שיכונים בני שתיים ושלוש קומות, מחופי גגות רעפים כתומים, ומבני דירות מלבניים, לבנים וארוכים, דמויי קופסאות נעליים. דירות המגורים בשיכונים אלה היו קטנות בדרך כלל ומנו שניים־שלושה חדרים. אך היו גם שורות אחדות של קוטג'ים טוריים גדולים יותר, שמאחורי כל אחד מהם הסתתרה גינה קטנה וכן כמה בתים משותפים בני 9 ואף 14 קומות, שהדירות בהם היו בנות 3.5 חדרים. בתים אלה היו מבני המגורים הגבוהים ביותר בישראל של סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים. באשכולות השיכונים גם נבנו מרכזי מסחר זעירים עם חנויות מכולת, ירקות וכדומה, שסיפקו את צורכיהם המיידיים של התושבים וחסכו את ההליכה למרכז הקניות הגדול.

בשכונה נבנו בשנות החמישים והשישים גם כמה בתי ספר ומבני ציבור, הגדול שבהם — בית ברודצקי. הבניין והרחוב שבו הוא שכן נקראו על שם המדען והעסקן הציוני־בריטי, שהיה גם נשיא האוניברסיטה העברית, פרופסור זליג ברודצקי. הבניין בן ארבע הקומות תוכנן על ידי האדריכל בנט, מתכנן השכונה כולה, ונבנה בעזרת תרומות שגייסה הסתדרות יהודי בריטניה. הוא נועד להוות מרכז קליטה לעולים עמידים יחסית, בעלי מקצוע מארצות המערב.

על בתי הספר היסודיים ששמותיהם נלקחו, בהתאם לאופי השכונה, מעולם הצומח נמנים "אילנות", "אורנים", "אלומות" הממלכתי־דתי ו"ניצנים", שנבנה מעט מאוחר יותר מצפון לרמת אביב הישנה. בית הספר התיכון היחיד בה הוא "אליאנס" או תיכון עירוני י'. הוא הוקם ממש במרכז העין על שטח נרחב בין הרחובות ברודצקי ורידינג, במימונו של אדמונד דה־רוטשילד, נכדו של הברון הידוע. "אליאנס" תוכנן גם הוא על ידי משרדו של בנט בשיתוף עם אדריכלים צרפתיים ונחשב לאחד מבתי הספר הגדולים והמפוארים בישראל.

בשנות השישים, השבעים והשמונים המשיכה השכונה להתפתח ונוספו לה חלקים חדשים, בתחילה "שיכון לדוגמה" מצפון לרחוב איינשטיין, בו נשמרו עדיין העקרונות התכנוניים המקוריים — הבנייה הנמוכה והמרחבים הירוקים בין הבניינים. בהמשך נבנו צפונה יותר נווה אביבים ושיכון רסקו ולבסוף גם רמת אביב ג'. בחלקים אלה הלך ונזנח האופי המקורי לטובת בנייה רוויה בשורות של רבי קומות צפופים.

תיק המידע המצוין שהכינה המחלקה לשימור מבנים ואתרים בעיריית תל אביב מספק מידע מרתק על אוכלוסייתה המקורית של רמת אביב. שלא כמו בשיכונים אחרים שנבנו בפאתי הערים הגדולות, מרבית התושבים בה היו ותיקים, ילידי הארץ ועולים שהגיעו לפני שנת 1951, משפרי דיור שהגיעו משכונות אחרות של העיר וכן עולים אקדמאים ששוכנו על פי החלטת מוסדות הקליטה בקרבת האוניברסיטה. מוצאם של רוב המשתכנים היה ממזרח אירופה, בהם בלטו יהודים פולנים, ורק 13% מהם היו יוצאי צפון אפריקה. כשלושה רבעים מהתושבים עסקו במשלחי יד של "צווארון לבן": מורים, מנהלים, פקידים, אקדמאים ואמנים משכבת האינטליגנציה העובדת, וייתרם פועלים, אומנים ובלתי מקצועיים. המרקם האנושי האחיד והבידוד היחסי משאר חלקי העיר יצרו תחושה מובהקת של קהילה, מעין קיבוץ גדול שצמח בפאתי תל אביב.

בשנת 1961, בהיותי בן ארבע, עברה משפחתי מדירה קטנה ברחוב ישראליס שבמרכז תל אביב, אל אחד מרבי הקומות החדשים בסמטת ברלינר מספר 8, באשכול הרחובות של צמחי היהודים. גדלתי ברמת אביב הישנה והתחנכתי בבתי הספר שבה. פרקים מהתקופה המיוחדת הזאת בחרתי לתאר במקבץ של סיפורים קצרים מקורותיי, מקורות משפחתי וחבריי ומהווי השכונה. הסיפורים ערוכים בסדר כרונולוגי, פחות או יותר, והם מבוססים על אירועים ואנשים אמיתיים, אם כי ייתכן שפה ושם לא דייקתי בשמות או בפרטים אחרים, מחמת זיכרון לקוי או חופש יצירתי שנטלתי לעצמי. אני תקווה שלא פגעתי באיש ואם כן, קבלו נא מראש את התנצלותי.

מיקי גרדוש

אוקטובר 2023

אני ואבי במרפסת דירתנו בברלינר 8, תחילת שנות השישים.
ברקע למעלה: הכפר הנטוש שייח' מוניס

1. הפר

מעבר לרחוב האוניברסיטה השתרעו בתחילת שנות השישים גבעות מתונות שטיפסו כלפי מזרח לעבר הכפר שייח' מוניס והרכס שנמשך ממנו כלפי צפון. במרחב הפתוח הזה בלט בניין אחד גדול, קירותיו מצופים לבנים אדומות, שהיה ממוקם סמוך לכביש. שכנה בו הפקולטה למשפטים, שהייתה מוכרת גם בשם "השלוחה הירושלמית" כיוון שנוהלה אז על ידי האוניברסיטה העברית. על הגבעות השתרעו שטחי בור בהם לבלבו בחורף כלניות ורקפות, וכן שדות מעובדים, בחלקם תלמים חשופים של אדמת חמרה אדמדמה ובאחרים גידולי שדה ירקרקים. בין השדות נמתחו דרכי עפר עליהן יצאנו לשוטט בטיולי שבת ארוכים, חוקרים את המרחבים הלא נודעים האלה, מדמיינים עצמנו כמגלי ארצות.

בקצה הצפוני של האזור המעובד עמד עץ שקמים עבות בעל גזע מיובל ולידו חווה קטנה ששימשה את החקלאים שעיבדו את השדות. היו שם כמה צריפי פח, לידם כלים חקלאיים שונים, ובמרכז מבנה אבן גדול יחסית, כנראה בית באר שנבנה על ידי התושבים הערביים של שייח' מוניס. את הבית הקיף מטע של עצי פרי, שבתחילת החורף הופיעו עליהם פירות חושחש כתומים וגויאבות צהבהבות.

בתוך הבית היה פר. מבחוץ יכולנו לשמוע את טיפוף צעדיו הכבדים וצלצול רם, מתכתי, כאשר נע הלוך ושוב. דרך חרך צר בדלת הפח יכולנו גם לצפות בו. רק חלקו נגלה לנו אבל היה ברור שזהו יצור גדול ממדים. הוא מילא את מרבית החלל שבתוך המבנה, פרוותו חומה צמרירית ובמרכז ראשו הגדול, שרק צידו האחד היה מופנה אל הדלת, ובלטה ממנו עין קטנה וצהובה. מדי שבת או שתיים הגענו לבקר את הפר. המקום היה בדרך כלל ריק מאדם ולא היה את מי לשאול למי הוא שייך, מהיכן הגיע ולמה הוא נמצא שם, שאלות שהטרידו אותנו כאשר הצצנו בו דרך הדלת, חומלים על בדידותו.

באחד מימי חופש חנוכה הגענו שוב לביקור. מרחוק ניכרה תכונה בחווה הקטנה. סמוך לבית עמדה משאית ישנה בעלת ארגז מתכת שטוח, תחום במעקה לא גבוה וסביבו מוטות עץ עליהם נקשרו מספר יריעות ברזנט אפורות. הדלת האחורית של הארגז הייתה פתוחה ועליה הונח כבש עץ עבה שלרוחבו קובעו, כמעין מדרגות, קורות עץ נוספות כדי למנוע החלקה. גם דלת המבנה הייתה פתוחה ומתוכה בקעו קולות געייה רמים וצעקות של "הוררררר והררררר".

היה ברור שמשהו הולך לקרות. לפתע הופיע בפתח בחור צעיר לבוש בגדי עבודה, אוחז באחת מידיו שרשרת מתכת עבה שנמתחה פנימה אל תוך המבנה החשוך. אחריו הופיע הפר, פוסע בצעדים מדודים אל מחוץ למבנה, השרשרת הארוכה מחוברת לנזם עגול ומבהיק נקוב בתוך אפו. הוא אכן היה יצור ענקי, רגליו קצרות ומעליהן התנוסס גוף חום, מסיבי, מכוסה שיער מדובלל, עליו דבוקים פה ושם גושי בוץ. מעל צווארו המעובה הזדקר ראשו הכבד עם זוג קרניים קצרות וכתומות. כשהלך ראשו היטלטל מצד לצד. הוא הזכיר לי את המינוטאור הענק בסיפורו של תזאוס, שנכלל באוסף המצויר של המיתולוגיה היוונית שהיה מונח דרך קבע על הכוננית ליד מיטתי.

הבחור הצעיר עלה בזריזות לתוך ארגז המשאית, מושך בשרשרת, והיצור האימתני התקדם בצייתנות בעקבותיו. לפני שהניח את רגלו על הכבש עצר לרגע והפנה את ראשו העצום לאחור, עינו הצהובה הקטנה ננעצת בנו כשואלת, "לעלות או לא לעלות?" עוד משיכה בשרשרת והפר הושיט בהיסוס רגל קדימה והחל לטפס באיטיות, צעד אחר צעד, על משטח העץ, עד שגופו הגדול נכנס כולו לתוך הארגז. הבחור קפץ למטה, ניגש לאחורי המשאית וטרק בתנועה נמרצת את דלת הארגז שנסגרה בשקשוק עז. "היי", קראתי, "לאן אתם לוקחים אותו?" "אל תדאג ילד, אנחנו לוקחים אותו למקום יותר טוב מפה", ענה בחיוך. הבחור נכנס לקבינה, הנהג התניע והמשאית החלה לנסוע באיטיות על דרך העפר. התבוננו בה עד שנעלמה, אחר כך ניגשנו לאחד מעצי הגויאבה ותלשנו פרי או שניים שכבר הבשילו, צידה לדרך חזרה.

האם זכה הפר לרעות בנחת עם פרות דשנות בשדות בר מוריקים או שמא נלקח לבית מטבחיים טחוב בדרומה של תל אביב? ממבטו של הבחור הצעיר יכולתי לשער מה עלה בגורלו. לאחר כמה ימים הבחנתי, ממרפסת דירתי בקומה השמינית, בשני דחפורים גדולים וצהובים עובדים על ראש הגבעה, נוגסים בקרקע הפורייה. בשבועות שחלפו החלו השדות והשטחים המעובדים להיעלם בזה אחר זה, מפנים את מקומם לאתרי בנייה גדולים, לשדרות פיגומים ולקירות בטון. תחילה שינה הנוף את פניו בחלק המוגבה ואחר כך גם למטה, סמוך לרחוב האוניברסיטה. בהדרגה החלו הגבעות להתכסות במבניה הגדולים והאפורים של אוניברסיטת תל אביב.