אקוסטיקה של התבגרות

קוכליאה

בכל יום שעובר אני מרגיש עוד קצת מת.

דמיינו ילד שלא שומע, ואיש לא יודע שהוא לא שומע.

דמיינו ילד, חירש, שלא יודע שהוא חירש. דמיינו שהילד אפילו שמח, קצת, בשקט הלא מודע הזה שהוא חי בתוכו. דמיינו בית תינוקות קיבוצי שיש בו לינה משותפת. דמיינו את המטפלת מכבה את האורות בחדרים, במסדרון, ויוצאת מבית הילדים. דמיינו את הילד החירש, עיוור בלילות. דמיינו אותו בעריסת עץ גדולה. מעין כלוב. דמיינו אותו מחפש את האורות, מגשש בחושך אחר סורגי העריסה, חולם על שפתיים זזות של אנשים ועל תנועות הגוף שלהם. דמיינו את התינוק החירש בוכה, צורח, מיילל. הוא לא שומע את הבכי של עצמו.

דמיינו את השקט שהוא רואה.

דמיינו אותו רואה תינוקות אחרים בוכים. הוא לא שומע אותם, רק מבין את המצוקה. אולי כואב להם משהו, אולי הם רעבים. אולי הם מתגעגעים, כמוהו, לאבא ואמא, שיום או יומיים אחרי הלידה העבירו אותו לשם, לבית הילדים: מבנה מלבני באורך של מגרש כדורגל, עתיר דלתות וחדרים.

עדיין קיימים מבנים רבים כאלו בקיבוץ, אם כי במתכונת אחרת; כמו בתי ילדים שהפכו למרכז מדיטציות ודיקור סיני, לספרייה ציבורית או למועדון יום עבור קשישים עם מוח שעדיין עובד. כשאני מבקר כאן כאיש בוגר, קשה לי להבין את ההיגיון האדריכלי של המבנים שהוקמו בשנות השישים, קוביות האחסון האלה. בכל אחת מהן התרחשה פעילות אחרת; קוביית מקלחות, קוביית החלפת חיתולים, קוביית חדר אוכל; קוביות של חדרי שינה, שבתוכן עוד קוביות, קטנות יותר — ארונות מרובעים, מיטות מלבניות, חלונות מרובעים קטנים. הכול זוויתי, נוקשה, גבולות ישרים שסירסו את העגלגלות התינוקית של מי שגר בפנים. כילד בגן לא חשבתי על זה, אבל ייתכן שכבר אז נבטה בי תחושה של חיים בכלא. חצרות בתי הילדים, שפנו פנימה ולא החוצה, יצרו חצר פנימית כמו בכלא. אני זוכר שמעצי האורן נפלו על ראשי אצטרובלים מכאיבים בכל תזוזה של הרוח.

כגבר שחולף על פני המבנים האלה, אני מתמלא כעס על מי שתכנן את הצורה הזו, הדחוסה, המתכנסת אל תוך עצמה, במקום ליצור פתחים לאוויר ולנוף שסביבנו; לגבעות הירוקות, לעצי האלון, לכל המרחב שמתארך במורד עד הים של חיפה.

דמיינו את התינוק החירש גדל, הופך לפעוט, לילד בגן שכולם עושים לו תנועות עם הידיים ואין הוא מבין כלל מה רוצים ממנו. דמיינו אותו יושב רחוק מכולם. החיתול שלו רטוב משתן או חרא, והוא טבול בארגז החול כמו ספוג, מצייר צורות עם האצבעות או בעזרת ענף. דמיינו שהוא מתקרב אל הילדים האחרים והם צוחקים, עושים זה לזה תנועות בעזרת השפתיים. שנים רבות אחר כך הוא יבין שהם פשוט דיברו ושמעו זה את זה, והוא לא. מהר מאוד הוא יבין שהם ידעו שמשהו דפוק אצלו, אז הם התרחקו ממנו. הם לא היו רעים. הם היו ילדים, שלא הבינו את מושג הרוע.

הגננות. בשנות השישים והשבעים, לא רק מי שלמדה בסמינר לגננות או במכללה לחינוך הגיעה לעבוד בבתי התינוקות. היו כאלה שפשוט לא מצאו את עצמן במקומות התעסוקה שהקיבוץ הציע להן בגלל האישיות או מוסר העבודה שלהן. בכל מקרה, ניתן היה להניח שעבור כמה מהן, העבודה בבית תינוקות הייתה סוג של עונש עקיף, כמו שאסירים משוחררים על תנאי זוכים לעבודות הבזויות: שטיפת כלים בחומוסיות או ניקוי שבילי הליכה ברחובות עם מטאטא ויעה.

עבורן היינו כולנו — החירש והשומעים כאחד — יצורים קטנים להעביר איתם את היום; לנגב להם את הטוסיק, לכרוך להם סביב התחת והביצים חיתול בד חדש, להאכיל אותם בדייסות או בחתיכות מרוסקות של קציצות עוף או פירה, תלוי מה הכינו באותו בוקר במטבח של הקיבוץ. היו ימים קבועים עם מנות קבועות (וככה זה עד היום), אבל אני מניח שבישלו בהתאמה לדרישות תזונתיות, עם פחות שמן ומלח גס. ביום ראשון — הטעים ביותר — אכלנו את השאריות של מה שנותר מארוחת ליל שישי המושקעת, אלא שבצורה מרוככת יותר; דייסת בשר בקר ואורז לבן ופסטה לבנה ופתיתים לבנים וסלט כרוב לבן, הכול בוהק, לבן, ובולט מאד על רקע הפורמייקה הירוקה של שולחנות האוכל בבתי הילדים.

המלחמה הגדולה של הגננות הייתה להשכיב אותנו לשנת צהריים, גם אם לא היינו עייפים. כשאני חושב על זה היום קשה לי להבין את ההיגיון במעבר מיידי מארוחה עתירת פחמימות לשכיבה מאולצת במיטה. לא היה שום סיכוי שנירדם אחרי כמות כזו של פחמימות, אבל ממרחק של למעלה מחמישים שנה אני לפעמים מתגעגע לשכיבה בחדר קטן, שתריסיו פתוחים חלקית ופסים של אור משורטטים על הקירות, לרצפת השיש המחוספסת, למשב הרוח של מאוורר רצפתי החולף במעגלים בין המיטות, ומניע גם את הווילון שמתנפח ומתרוקן ועולה ויורד, כמו כנפיים של עוף דמיוני.

דמיינו ילד חירש שרוצה שידליקו אור בחדר גן הילדים. האור — האמצעי הכי חשוב שבעזרתו קלטתי את שהתרחש סביבי. ריחות עלו והתנדפו, נגיעות לא הותירו סימן, טעמים דהו ונעלמו. חושי הטעם, המגע והריח היו לא יציבים, נוכחותם הוטלה בספק כל זמן שלא הופיעו, אבל האור היה נייח, קבוע, כל עוד היו עיניי פקוחות. העיניים היו הג'י־פי־אס שלי, תמרורי הכביש, סימני הדרך, צמד שכירי חרב יוצאי יחידות מובחרות שהקיפו את קיומי ונטרלו את הסכנות שבו.

בכל חדר הייתה מנורת תקרה בצורת קערת זכוכית. לא היו מנורות אישיות סמוך למיטות. כאלה נמצאו רק בבתים של הילדים הגדולים יותר, שהחזיקו ספרים על המדף מעל הכרית וקראו לפני השינה או בבוקר לפני השיעור הראשון.

דמיינו את הילד גולש מהמיטה, מזיז שרפרף ולא מודע לרעש ההזזה, מתרומם על קצות האצבעות ומדליק את האור. דמיינו את הגננת מגיעה במהירות. גופה מכסה את פתח החדר, סיגריה ביד אחת, מועכת אותה על שולחן פורמייקה כחול, לופתת את הילד בידיה, מצמידה את אצבעותיה אל בית השחי שלו, ומשליכה אותו בחזרה על המיטה; פונה לכיוון פתח החדר, ואת האור — מכבה.

הילד החירש בחושך, עם כאבים בבית השחי, ספוג בריח של סיגריות. דמיינו שהוא קם שוב ממיטתו, מותח יד, מדליק שוב את האור ורץ אל המיטה, נשכב על הגב, מאושר מהאור, מציורי פילים וג'ירפות ופרחים על הקיר, מהמובייל הענק שמסתובב על כנפי מאוורר התקרה שעבד במקביל למאוורר הרצפה. דמיינו את הגננת חוזרת. רגלה הימנית שלוחה קדימה, ידיה על מותניה, לחייה מתוחות, עיניה אדומות מרוב עישון. היא מכבה את האור, צילה מתקרב אל הילד החירש, והיא מושכת אותו בכפות ידיו, גוררת אותו החוצה אל מגרש המשחקים.

דמיינו אותו, לבד, בשעת מנוחת הצהריים של כל הגנים ובתי התינוקות, משתעמם מחצר הגרוטאות, מטפס מעל גדר הברזל ויוצא מרחבת הגן, צועד על שבילי האספלט. מתרחק. דמיינו גוף ללא חולצה, מכנסי בד קצרים מעל חיתול עבה, הליכה ברווזית. השמיים מחליפים צבעים, כחול, צהוב, כתום, אפור. החשכה יורדת. האספלט והבטון מתחלפים באדמה וקוצים. אלומות אור מרצדות, בוקעות מתוך פנסים תוהים, מאותתות לו לחזור הביתה.

דמיינו את החירש מבין. דמיינו אותו פוסע בחזרה לכיוון האורות הקטנים. האדמה והקוצים שוב לובשים אספלט ובטון. דמיינו אותו שוב באור, את אבא ואמא שלו רצים לעברו, מחבקים. דמיינו גננת מעשנת לידם, מחכה שהם ימסרו אותו לידיה. דמיינו אותו בוכה, מכה באגרופיו על חזהו השעיר והנעים של אבא, מושך באצבעותיו את גופייתו, שולח יד לאמא. הוא לא שומע את עצמו בוכה. כלום הוא לא שומע, רק רוצה אותם ואת האור.

אני בן חמש. השנה היא 1973. ארה"ב וצפון וייטנאם חתמו על הפסקת אש, פינק פלויד (שהאזנתי להם לראשונה שלושים שנה לאחר מכן) הוציאו את "הצד האפל של הירח", תקליט שבמשך כל שנות הילדות שלי היה בסך הכול תמונה, עטיפה שתלויה על הקיר ליד מיטתי, מושג שהדהד וניגן רק ויזואלית. אליו הצטרפו עם השנים עטיפות רבות של תקליטים, בלי הוויניל עצמו, רק הנייר הקשיח והמרובע. בקיר שמול מיטתי תמונה של בילי ג'ין קינג, והיום, כשאני פוגש באירועים קיבוציים את הילדה שהפכה לאישה וחיה עם בת זוג, אנחנו מדברים על נטיות מיניות ובעיקר על בילי ג'ין קינג. בשנה הזו פרצה מלחמת יום הכיפורים, גולדה מאיר נבחרה לראשות הממשלה, מפלגת הליכוד הוקמה, ובקיבוץ ראיתי יותר אבות שהסתובבו עם מדי צבא מאי פעם.

עד שנת 1973 היה העולם סרט אילם. בשעה שאני כותב את הדברים האלה הוריי בני 88. חברות וחברי קיבוץ בני גילם שזוכרים אותי כתינוק וכילד מספרים שרקדתי המון, ומפני כך לא חשדו שאני חירש. "איך רקדת אם לא שמעת?" שאל והתריס אבא של בן גילי. בזמן אמת לא ידעתי כיצד לענות, שתי המילים "לא שמעת" היו לי קשות, אבל היום אין לי בכלל ספק שהראינוע שבו צפיתי בחיים שקדמו למכשירי השמיעה היה כוריאוגרף, די־ג'יי שלימד אותי לרקוד.

לא שמעתי את זעקתי. לא שמעתי כלום אבל רקדתי, צחקתי הרבה, וציירתי ציורים גדולים וצבעוניים בגואש על גיליונות נייר שנפרשו לאורך המסדרון.

בספטמבר 2022 אירע אסון. אחי מת. הוא זה שלימד אותי להיות מוזיקלי, כבר בגיל שנה. בטלפון הנייד שלי שמורה תמונה של שנינו. חדר ההורים, מחצלת קש, אחי יושב, אני שוכב על הבטן, ידיי ורגליי דרוכות. ראשי נישא. בתמונה רואים את אחי מכניס חליל צד מעץ אל פי. אני מנחש שהוא ידע לפני כולם שאני לא שומע, אבל אחי עקף מגבלות. הוא לימד את עצמו המון שפות וכך ידע להקשיב באופן מיוחד לקולות מתרבויות שונות.

הוא סיפר לי שבכל פעם שקירב חליל אל שפתיי, השמעתי קולות. "ממש ניגנת," אמר. התמונה הנציחה את הרגע הזה — ראשית השמיעה המוזיקלית שלי, שבשלב זה של חיי לא היה בינה ובין חוש השמיעה שלי שום קשר. שנים מאוחר יותר, כאשר שמעתי בעזרת מכשירי שמיעה, הרגשתי שזרעי המוזיקליות שטמן בי אחי עוצבו לכדי חוש מוזיקלי מפותח. עטיפות מסקרנות של תקליטים הפכו למוזיקה אמיתית, לדציבלים ממשיים של כלי נגינה ושירה.

בתחילת גיל ההתבגרות לעגו לי אידיוטים משכבות גיל בוגרות יותר על אוסף הקסטות והתקליטים שלי. היו לי המון. אחי נתן לי תקליטים, ולפעמים אמא הביאה לי מתנה מחנות "התקליט", מהקומה השנייה ברחוב הרצל 11 בשכונת הדר בחיפה. אבא מעולם לא יצא מהבית לקניות, ובעיקר האזין למקהלת הצבא האדום ברשת ב' של קול ישראל. הופתעתי מהשמיעה המוזיקלית שלי, כנער בוגר עם מכשירי שמיעה שחי בקרב שומעים ושומעות.

המשך העלילה בספר המלא