האחים קאלו 3 - רפאל

פרולוג

פסיכופתיה. היעדר אמפתיה. היעדר רגשות אשמה או חרטה. מחסור ברגש. חוסר יכולת לבכות, לשמוח, לאהוב. ילד קטן ששברו לו את הנפש והפכו אותו לפסיכופת חסר רגש.

אני לא מתחרט על שום דבר שעשיתי בחיי. מה שאימא שלי עברה כדי להשיג את הטוב ביותר עבורי, ההקרבה שלה כדי שהחיים שלי ייראו אחרת — הכול היה לשווא. גדלתי עם אבא מרושע שריסק כל חלום, כל רגש, כל תקווה שהייתה לי למשהו טוב.

ההתעללות הממושכת הפכה אותי לאבן. אני אטום לכל מה שקורה סביבי, אפילו לכאב. אני לא מרגיש כאב, אני זה שמכאיב לאחרים, במיוחד לאלה שמגיע להם. כאב של אחרים תמיד הלהיב אותי. זאת הסיבה שאני גובה הכספים של המאפיה האיטלקית בניו יורק, נוסף על היותי הקונסיליירי של הקאפו.

מי שחייב לנו כסף ולא משלם בזמן, מקבל ממני כמה אזהרות.

אזהרה ראשונה: שבירה של עצמות, ידיים, רגליים, אצבעות, גב. אזהרה שנייה: עינוי שלא יוכל לעמוד בו. הוא יתחנן למוות שיציל אותו.

בדרך כלל, זה מספיק. הם מוצאים דרך להביא את הכסף. אם לא, מגיע השלב השלישי שממנו אף אחד לא יוצא חי.

״בבקשה, יש לי ילדים,״ הוא מתחנן אליי בקול רועד, כשגופו מרותק לקיר הלבנים שמחוץ לקזינו. המטומטם חייב לנו חצי מיליון דולר, ובכל זאת החליט להמר על עוד חצי מיליון.

אני מסתכל עליו במבט אכזרי, נטול חמלה. המשפחה שלו לא מעניינת אותי. הוא הפסיד לכן הוא צריך לשלם. אם אין לו איך לשלם בכסף, הוא ישלם בחייו.

אני לוקח צעד נוסף לכיוונו ומרים את הסכין. הוא משתנק מפחד.

״רפאל! אני מתחנן! אני אחזיר את הכסף!״

״אתה לא קורא בשמי,״ אני מסנן בזעם. הוא פוער את עיניו עוד יותר ומרים את ידיו כדי לנסות להציל את עצמו.

אני מושך את שערו ומטיח את ראשו בקיר בחוזקה. שוב ושוב. דם זולג ממנו. אני מרפה לרגע, מטיח בפניו אגרוף ומשסף את גרונו. דם דביק זולג מידי האוחזת בסכין אל הרצפה, נקישות הטפטוף נשמעות בסמטה החשוכה.

אני לא אדם עדין, מעולם לא הייתי ואני גם לא מתכוון להיות כזה. גם אם הייתי רוצה, אני לא יכול להיות כזה. יש בי אופל. חזק, אכזרי, מעוות. האופל הזה מתעצם עם כל רצח שאני מבצע ומעורר בי צורך שוב לרצוח. זו התמכרות מזוינת.

ליאונה טהורה, תמימה ועדינה. היא ההפך הגמור ממני. היא צריכה לברוח ממני ולהתפלל שלא תראה אותי שוב. האופל שבי יהרוס את התמימות שלה, יטמא אותה וישבור אותה לאלף חתיכות קטנות.

היא צריכה לברוח.

פרק 1 — רפאל

במרוצת השנים ליבי התכסה בשכבות מגן. אטימות מוחלטת, מחסור ברגשות וקור קיצוני. מאז הרצח של אימא הלב שלי נסגר.

אימא עשתה הכול כדי להגן עלינו ושילמה על כך בחייה. אבא שלי, הקאפו המפחיד והאכזרי, היה מפלצת. הוא אהב שהכול עובד לפי התוכניות שלו. הוא רצה שמתאו, לוקה ואני נהפוך למכונות הרג חסרות רחמים והוא לא בחל באף אמצעי בדרך להשגת המטרה שלו. הוא התעלל בנו בדרכים יצירתיות וחשף אותנו מגיל קטן לאלימות בלתי נתפסת. רצח היה חלק מסדר היום שלנו. לא הכרנו דרך אחרת לפתור בעיות.

מתאו סבל מאבא הכי הרבה כי הוא הבכור, אני אחריו. שנינו עשינו הכול כדי שלוקה יסבול כמה שפחות. ניסינו להגן עליו אפילו שהמחיר היה לספוג את המכות במקומו.

אימא עמדה בדרכו של אבא. היא ניסתה להעניק לנו ערכים, להזין את הלב שלנו באהבה וברגשות חיוביים ולשמור על התמימות שלנו. בזכותה נשארתי בחיים והצלחתי לשמור על הראש מעל המים.

אבא לא אהב את העובדה שאימא חינכה אותנו אחרת. היא הפריעה לתוכניות שלו. הוא הזיז אותה מהדרך בכך ששילם לאירים כדי שירצחו אותה. אימא הייתה העוגן היחיד בחיי. כשאיבדתי אותה, זה שבר אותי וריסק אותי לחתיכות. מאז הלב שלי נאטם לחלוטין.

״תוודא שהמסירה הגדולה של החומר באזור המזרחי מתנהלת כפי שתוכנן,״ מתאו אומר לפני שאנחנו יוצאים מהאחוזה בשעת בוקר מוקדמת, מוכנים לעוד יום עבודה גדוש אלימות והרס.

״יטופל,״ אני עונה ונכנס לרכב השחור שלי. בתור הקונסיליירי של מתאו, אני מכיר כל רחוב וכל סמטה ברחבי העיר כמו שאני מכיר את כף ידי. אני מאזן את ההתנהגות האימפולסיבית של אחי הגדול. יש לו נטייה לפעול ואחר כך לחשוב, בניגוד אליי.

הקדשתי את רוב שנותיי ללמידה של גוף האדם ובמיוחד של המוח האנושי. למדתי גם לקרוא שפת גוף ולנתח כל פיסת מידע שיכלה לסייע לנו בניהול המאפיה של ניו יורק. הכרתי כל שיטת עינוי שקיימת, כל דרך להשאיר את הקורבן כמה שיותר זמן בחיים בזמן שאני מענה אותו. למדתי לזהות את נקודות החולשה של האדם שמולי, וגם את נקודות החוזק שלו. למדתי לקרוא שפת גוף ולצפות מראש את התנועות של האויב שלי. היום אני בלתי מנוצח. מפלצת חסרת רגשות. בדיוק מה שאבא שלי רצה שאהיה.

אני עוצר את הרכב ליד בית הקפה שבו אני נוהג לשתות כל בוקר את הקפה הטוב ביותר בעיר. אני יוצא מהרכב ומתקדם אל המארחת ששולחת לעברי חיוך פלרטטני, שוב מנסה את מזלה. אני יודע בדיוק מה היא רוצה. היא רוצה את הכסף ואת הכוח שלי.

אני לא מחפש אהבה. זה לא מעסיק אותי, זה בכלל לא מושך אותי. הקשר שלי עם נשים מסתכם ביחסי מין בלבד. אני לוקח את מה שאני צריך ונעלם. הן יודעות את זה ולא מצפות לקבל מעבר לכך. היו שניסו לסחוט ממני רגש, אך בסופו של דבר הן נאלצו להתמודד עם אכזבה עמוקה. לא ריחמתי על אף אחת. הן ידעו מראש לאן הן נכנסות.

המארחת מושיבה אותי בשולחן הקבוע שלי, מניחה מולי תפריט בודד והולכת. היא מבליטה את התחת שלה תוך כדי הליכה. אני מגלגל את עיניי ומחכה שהמלצרית תגיע לקחת את ההזמנה שלי.

אין לי הרבה זמן, אני חייב לצאת לכיוון אזור המסירה.

״בוקר טוב, תרצה להזמין?״ קול מתוק ועליז נשמע מימיני. אני מרים את ראשי אל המלצרית המוכרת. היא מחווירה מעט ברגע שהיא מזהה אותי. היא נראית תמימה, פגיעה, חסרת ביטחון.

״קפה,״ אני אומר.

היא מהנהנת במהירות. ״סוכר?״ היא מצייצת.

אני מניד בראשי לשלילה ובוחן כל פרט בפניה היפות.

״משהו נוסף?״ היא שואלת.

אני מסתכל עליה ומשהו בה מציק לי. אני לא אוהב את המבט הפגיע בעיניה, אני לא אוהב לראות שהיא מפחדת ממני. אני רגיל שאנשים נזהרים ממני, חוששים לחשוף בפניי את הפחד שלהם. הם יודעים שאנצל זאת.

היא נראית כמו ילדה במכנסיים השחורים הצמודים ובחולצה הוורודה שהיא לובשת מתחת לסינר השחור. נעלי הסניקרס הלבנות רק מוסיפות למראה המתוק שלה. יש לה גוף של דוגמנית צמרת, עיניה הכחולות מזכירות לי את השמיים באביב. שערה חום, עורה בהיר. היא מושלמת, האישה הכי יפה שראיתי אי פעם. כשאני מסתכל עליה מתעורר בי רצון עז לגעת בה. זה משגע אותי. היא נראית כל כך תמימה. היא מסיחה את דעתי וזה מעצבן אותי.

״לא,״ אני נזכר ששאלה אותי שאלה. היא כמעט מתעלפת מרוב פחד כשאני מביט לתוך עיניה.

היא מהנהנת וניגשת להקליד את ההזמנה במחשב. אני בוחן את התחת שלה כשהיא מתרחקת ומסיט את מבטי במהירות, חושק את שיניי ומנסה להרגיע את הבליטה המזוינת שמופיעה במכנסיי.

הבחורה הזאת נכנסה לחיים שלי מאז שאחי הקטן התחיל לרדוף אחרי קיארה. הן החברות הכי טובות, ונפגשות די הרבה באחוזה מאז שקיארה עברה לגור איתנו. מרתיח אותי שהיא מסתכלת עליי עם העיניים המבוהלות שלה. לעזאזל, אני חושב עליה יותר ממה שהייתי רוצה.

אני צריך למצוא דרך להוציא את הבחורה הזאת מהחיים שלי כמה שיותר מהר, היא מערערת את השלווה שלי ואני לא אוהב את זה. אני יכול לחזות את הכאוס שהולך להשתלט על חיי המסודרים. אם יש משהו שאני שונא, זה חוסר סדר.

״בבקשה, אדוני,״ היד העדינה שלה מושטת לעברי כשהיא מניחה את כוס הקפה מולי. היא רועדת מעט והקפה כמעט ונשפך. ריח הבושם המתוק שלה אופף אותי וכמעט וגורם לי להשתגע. מבטי פוגש במבטה המבוהל.

״משהו לא בסדר, אדוני?״ היא שואלת בעיניים גדולות.

״כן,״ אני אומר.

היא נדרכת בפחד. כל שרירי גופה מכווצים ונראה שהיא לא יכולה לחכות לרגע שבו תוכל לברוח ממני.

״אל תקראי לי אדוני, ליאונה.״