האחים קאלו 2 - לוקה

פרולוג

שתיים שלושים ואחת.

אני מתעורר כל לילה בשעה המזוינת הזו לתוך מועקה בלתי נסבלת. אני לא מצליח לשחזר את הזיכרונות מהשנים האחרונות. ניסיתי הכול, כל טיפול אפשרי, אבל שום דבר לא עזר. אני מרגיש שיש לי בור בתוך החזה והוא שואב אותי לתוכו. אני מנסה להיאחז בזיכרון כלשהו כדי לא ליפול פנימה, אבל שום זיכרון לא עולה לי. משהו חסר לי והתחושה הזאת מאיימת להרוס אותי מבפנים.

שתיים שלושים ואחת.

השעה שבה התרחש הפיצוץ.

מאז אני חצי בן אדם.

זה רודף אותי. זה מטריף אותי.

אני לא זוכר מי הייתי.

שנתיים נמחקו לי מהזיכרון ברגע דפוק אחד.

אחים שלי מסתכלים עליי ברחמים. הם חושבים שהם יודעים איך זה פאקינג מרגיש, אבל מי שלא חווה את זה, לעולם לא יבין את המועקה, את הכאב שמכלה אותי. חלק ממני נלקח, חלק שלא יחזור לעולם. וזה חסר לי, משהו חסר לי. אני מרגיש שאני עומד להשתגע.

פרק 1 - לוקה

מספר חודשים לפני הפיצוץ:

״הכסף, מאורו,״ קולי קר. אני משחק עם הסכין בידי, מבטי המאיים לא עוזב את עיניו שמתמלאות אימה.

״א-אדוני אמרתי לך,״ הוא נופל על ברכיו ומתחנן על נפשו. ״אני צריך עוד קצת זמן כדי להשיג את הכסף! אנ-״

אני תופס בצווארון חולצתו ומצמיד אותו בכוח לקיר. עיניו מבועתות כשהסכין שלי חותכת את הלחי שלו. אני מסתכל על הדם שמכתים את הסכין ומרגיש סיפוק.

״אתה חושב שיש לי זמן לשטויות האלה?״ אני צועק על האידיוט. ״קיבלת הארכה של פאקינג שבוע כי הקאפו היה רחמן. אין יותר הארכות, חתיכת מזדיין.״

אני משחרר את צווארון חולצתו ומטיח את אגרופי בפניו. מאורו נופל על הרצפה, רועד מפחד וזועק מכאב.

״אני מתחנן, יש לי אישה וילדים, בבקשה.״

״תגיד תודה שלא הגענו אליהם. יש לך מזל שהקאפו אוסר לפגוע בנשים ובילדים.״

״אני אחזיר לך את הכסף מחר, אני נשבע!״

״מועד התשלום נקבע להיום. אתה חושב שזה משחק? קנית חומר יקר. אנחנו לא מחלקים שום דבר בחינם.״

אני מאבד את הסבלנות שלי ותוקע את הסכין בבטנו. מאורו מתכווץ ומיילל בכאב. הוא תופס בחולצתי, מבט מלא תחנונים בעיניו. מבטי זולג אל ידו, הוא משחרר את אחיזתו בחולצתי.

"אתה יודע מה העונש של מי שמאחר בתשלום?" אני כורע מולו.

הוא מרים אליי את עיניו המפוחדות. "לוקה, אני מתחנן."

שמעתי מספיק. אין לי זמן מיותר לבזבז על הבן זונה הזה. אני מרים את הסכין ובתנועה מהירה חותך לו את העורק הראשי. כך הוא מסיים את חייו האומללים. מי שלא משלם בחיים, ישלם במוות.

אני מתרומם על רגליי, מנקה את הסכין בחולצתו של מאורו ומחזיר אותה לחגורה.

״תגיעו לסמטה שמאחורי ה'בלו רוק' ותטפלו בלכלוך,״ אני מורה לראש צוות הניקיון שלי.

אני חייב לשתות משהו כדי להירגע. הרגליים שלי נושאות אותי לתוך ה'בלו רוק'. לא מזמן החלטנו לשפץ את המקום ולהוסיף רחבה גדולה כדי להסב את המקום למועדון בסופי השבוע. השדרוג הזה מביא הרבה לקוחות.

אני מסמן בראשי לרומרו ומתיישב על הבר.

״בוס, שמעתי שאתם נוסעים בשבוע הבא לאיזו חתונה.״ רומרו, מנהל הבר שמתאו מינה בחודש שעבר, מופיע מולי. הבחור בשנות השלושים לחייו. הוא הסתבך יותר מדי עם עולם הפשע והגיע בסופו של דבר לידיים שלנו. מתאו התרשם מהיכולות שלו ומינה אותו לפקח על הבר, תחת השגחתי, כמובן.

רומרו מוזג כוסית ויסקי ומגיש לי אותה. אני לוגם מהמשקה החריף בזמן שהוא מנגב ומבריק את הכוסות הרטובות לקראת הערב.

״הבן של ריקרדו אמוסו מתחתן. נסגור שם איזה עניין קטן ונחזור מייד.״

רומרו מהנהן. אני מסיים בלגימה אחת את כוסית הוויסקי ועוזב את הבר.

לכל אחד מאיתנו יש תפקיד. מתאו הוא הקאפו, רפאל הוא הקונסיליירי ואני אחראי על העסקים הלא חוקיים של הארגון. אני מכיר כל פינה בעסקים שלנו, כל מי שנכנס למקומות שלנו וכל שמועה שרצה באזור. אני לא טיפוס רחמן, בתור האח של הקאפו אני לא יכול להרשות לעצמי רחמים. הרבה עיניים סקרניות ננעצות בי ומחפשות את החולשה שלי כדי לפגוע בי, אבל זה לעולם לא יקרה.

אני מגיע לאחוזה ומוצא את מתאו ורפאל יושבים בסלון.

״נזמין פיצה?״ רפאל מציע.

אני מהנהן. ״אתה יודע מה להזמין לי.״

התרגלנו לחיות על הג'אנק של ניו יורק. אין לאף אחד מאיתנו כישרון קולינרי.

רגע לפני שאני נכנס למקלחת, התראת הודעה מופיעה על מסך הטלפון שלי.

סטייסי: פנוי היום בערב?

אני: שמונה בערב ב'בלו רוק', אל תאחרי.

סטייסי היא עוד אחת מהבחורות שאני מזיין לפעמים. אני לא מחפש קשר רציני. הסטוצים היא הדרך שלי לשמור על עצמי. אני הילד הרע שמזיין ועובר הלאה, אין לי רצון או זמן להתעסק ברגשות או ברומנטיקה.

״לוקה, תישאר קרוב אליי ואל רפאל. אני לא אוהב את הרעיון שהקאפו של שיקגו יסתובב לי בין הרגליים כל הערב,״ מתאו מורה בטון הקשוח שלו.

הוא ורפאל מרגישים צורך לגונן עליי כאילו אני לא חלק מהמאפיה. מגיל קטן זה היה ככה, הם גוננו עליי מאבא ומהזוועות שעברנו. חשבתי שבגיל עשרים ושלוש הם יניחו לזה, אבל מתברר שטעיתי.

כשאנחנו נכנסים לתוך האולם המפואר, הרעש גובר. אנחנו מזהים את ריקרדו אמוסו עומד לצד מספר גברים מהמאפיה של שיקגו. אני לא אוהב את זה. הידיים שלי מעקצצות ואני בקושי מצליח להשתלט על הרצון לשלוף את הנשק.

״בואו נגיד שלום,״ מתאו אומר.

״קאלו, עבר זמן רב!״ ריקרדו פונה למתאו בנימה של כבוד. הם לוחצים ידיים ואני סורק בעיניי את האולם. אנחנו בשטח אויב, יש פה יותר מדי אנשים ואני לא אוהב את זה בכלל. הלוואי שיכולתי להוריד כמה ראשים מוכרים שנמצאים כאן.

המארחת מובילה אותנו לשולחן השמור לנו. רפאל ואני מתקדמים בזמן שמתאו נתקע מאחור.

״מתאו,״ אני מסתובב וקורא בשמו. הוא בוהה בנקודה מרוחקת ומפסיק כשאני קורא לו. אני מכיר את המבט שעל פניו, הוא מתכנן משהו.

״קוסטלו,״ רפאל מוזג ויסקי לשלוש כוסות. ״הבן זונה הזה שונא את אבא כמעט כמונו.״

החיוך המעוות על פניו של מתאו גורם לי לחשוב שאולי אשתתף הערב ברצח המוני. מתאו חתיכת מטורף, הוא מסוגל לפתוח באש אפילו שאנחנו בחיסרון מספרי מובהק.

״אני לא יודע מה גורם לך לחייך ככה, אבל אני לא בטוח שאני הולך לאהוב את מה שזה לא יהיה.״

מתאו צוחק. ״אני הולך לפטפט עם אדון קוסטלו.״ הוא נשמע משועשע מהעניין.

רפאל תופס בידו של מתאו בתקווה לעצור אותו. מתאו מחזיר לו מבט מזהיר.

״הם יראו בזה איום. על מה לעזאזל יש לך לדבר איתו?״ רפאל מכווץ את גבותיו.

מתאו מתעלם ומישיר מבט אל הקאפו של שיקגו. אין בו פחד. ״אמרת בעצמך שהוא שונא את אבא. למה לא לנצל את זה לטובתנו?״

״הוא ירצה משהו בתמורה,״ רפאל משיב בטון קשוח. אני מבין שהוא לא מרוצה מההחלטה של מתאו.

״ברור שהוא ירצה משהו,״ החיוך של מתאו מתרחב. ״אתן לו הצעה שהוא לא יוכל לסרב לה.״

מתאו פסיכי, הם ישחטו אותנו במקום. אבל אני יודע שלא משנה מה יהיה, אלך עם המטורף הזה עד הסוף. השבועה שלנו חזקה מכל דבר אחר.

מתאו, רפאל ואני מביטים בשולחן של משפחת קוסטלו שממוקם רחוק מאיתנו. הקאפו טיאגו יושב במרכז השולחן תחת אבטחה כבדה. לצידו יושב היורש, אדריאנו. יש לו פרצוף מתנשא שמעורר בי רצון עז להכניס לו אגרוף.

שתי נשים מתקדמות לכיוון השולחן של קוסטלו והמבט של מתאו משתנה. הוא זומם משהו.

״נסיכת הקרח,״ רפאל אומר.

״מי?״ אני שואל וקולט שמתאו לא מוריד את מבטו מהבחורה הצעירה.

״אנג'לה קוסטלו. יפהפייה קטלנית וכריזמטית. מספרים שאין לה רגשות. הבחורה הזאת היא היחידה במאפיה האיטלקית בשיקגו שלומדת באוניברסיטה. קוסטלו שומר עליה כמו על אוצר.״

הבזק של טירוף עובר בעיניו של מתאו בזמן שהוא בוחן את נסיכת הקרח. הוא מעוניין בה יותר ממה שהוא צריך להיות. אני מקווה שהוא לא מתכנן להתעסק עם הנשים של קוסטלו. לעזאזל, אני היחיד שחושב כאן בהיגיון?!

״לאן?״ רפאל שואל כשמתאו נעמד על רגליו.

״תישאר צמוד ללוקה, אני הולך לקוסטלו. אם משהו לא נראה לכם, תתחילו להוריד ראשים,״ מתאו פוקד ונעלם מהשולחן.

״הוא הולך לפתוח פאקינג מלחמה,״ אני מגלגל את עיניי וצופה בדמותו המתרחקת של מתאו.

״הוא הקאפו, אני יכול רק לייעץ,״ רפאל אומר.

בדרך לשולחן, מתאו נתקל בנסיכת הקרח. לא נראה שאחד משומרי הראש שלה נמצא באזור. היא עומדת מול מתאו, אני לא יודע על מה הם מדברים, אבל יש לי תחושה שזה הולך לדפוק אותנו.

היא מתרחקת ממתאו והמטורף הזה ממשיך בדרכו לעבר הקאפו של שיקגו. הוא מתיישב עם טיאגו קוסטלו והם פותחים בשיחה. הסקרנות אוכלת אותי מבפנים. גופי דרוך ומוכן למתקפה שעלולה להגיע בכל רגע.

עשרים דקות מאוחר יותר, מתאו מסמן לנו לעמוד. אנחנו מצטרפים אליו וצועדים יחד לכיוון הרכב. המבט המרוצה שעל פניו מעיד על כך שהשיג בדיוק את מה שרצה.

״מה היה הקטע באולם?״ אני שואל את מתאו. הוא מסתכל עליי דרך המראה הקדמית של הרכב.

״איזה קטע?״

״הבחורה הזאת לא פחדה ממך. זה לא קורה הרבה. אתם מכירים?״

״אתה מדבר על הבת של קוסטלו?״ רפאל שואל ואני מהנהן.

״היא מעניינת,״ מתאו עונה בחיוך שגורם לי לתהות מה הוא זומם.

״מתאו, אל תעשה שטויות. יש לנו תוכנית להוציא לפועל,״ רפאל מזהיר. הוא צודק, האבא המטומטם שלנו חייב למות.

״מי אמר שזה לא חלק מהתוכנית?״ מתאו נשמע משועשע. ״מה יבטיח את ההסכם ביני לבין טיאגו קוסטלו יותר מחתונה עם נסיכת הקרח?״

חתונה? אני פורץ בצחוק. מתאו הוא האחרון עלי אדמות שיתחתן.

״תחשבו על זה, ברגע שהבת שלו תהיה תחת ההגנה שלי, הוא לא יעז לעשות מהלך שיעמיד אותה בסכנה.״

המוח שלו מעוות לחלוטין, אבל זה לא מונע ממני למצוא היגיון בטירוף שלו.

״ומה בדיוק גורם לך לחשוב שהוא יסכים לשידוך הזה?״ רפאל שואל.

אני מגלגל את עיניי. זה פאקינג מתאו, הוא לא מקבל 'לא' כתשובה.

״היא תהיה שלי, שלא יהיה לך ספק לרגע.״

אני לוקח בחשבון שלא אזכה לחיות עוד הרבה בגלל התוכניות המטורפות שלו.

פרק 2 - קיארה

״זה יעלה שלושים דולר. מזומן או אשראי?״ הקופאית שואלת תוך כדי שהיא לועסת מסטיק בקולניות. האודם האדום שעל שפתיה מרוח מעט והשיער הצבוע שלה נראה מזעזע.

אני מושיטה לעברה את השטרות, והיא לוקחת אותם מידי בגלגול עיניים שגורם לי לרצות לתת לה סטירה. אוי אלוהים, תן לי סבלנות.

אני לוקחת את העודף, מרימה את השקיות ויוצאת מהסופר אל הדירה החדשה ששכרתי. כשאני מגיעה הביתה, אני מסדרת את הקניות בארונות ולוקחת את המודעה שגזרתי מהעיתון.

דרושה ברמנית בעלת ניסיון לעבודה ב'בלו רוק'

מתחת למודעה מופיע מספר של גבר בשם רומרו. אני מתקשרת אליו והוא שואל אם אני יכולה להגיע לריאיון עבודה בעוד חצי שעה. אני מייד אומרת שכן, וניגשת להחליף את הבגדים שעליי לכאלה שמתאימים לעבודה בבר. אני חייבת את העבודה הזאת כדי לשלם את השכירות. אומנם קשה לגור לבד, אבל טוב לי. לא סבלתי את בתי האומנה שהועברתי אליהם בשנים האחרונות, מעולם לא הרגשתי שייכת למקום שבו הייתי. האנשים בבתי האומנה היו קשים ובלתי נסבלים, הם חשבו שהם עשו לי טובה ענקית בכך שלקחו אותי אליהם. העניין הוא שאני לא מכירה מציאות אחרת מאחר וההורים הביולוגים שלי מתו כשהייתי תינוקת. מעולם לא התעניינתי בסיבת מותם, זה ממילא לא היה משנה משהו. שום דבר לא יחזיר אותם לחיים.

עכשיו, כשהגעתי לגיל עשרים ואחת ועזבתי את בית האומנה האחרון, עליי להתמודד עם המציאות החדשה והעצמאית שלי.

אני לובשת חולצה שחורה צמודה בעלת מחשוף קטן ומכנסי עור שמחמיאים לי בצורה לא נורמלית, אוספת את שערי הבלונדיני לקוקו מתוח, עונדת עגילי חישוק גדולים בצבע כסף ונועלת את המגפיים השחורים שלי. לפני שאני יוצאת, אני לוקחת את הטלפון ואת המפתחות משולחן האוכל הקטן ויוצאת מהבית, לא שוכחת לנעול אחריי.

לפי הכתובת שמופיעה במודעה, הבר נמצא לא רחוק מהבית שלי, עשר דקות הליכה בערך. האזור הזה של ניו יורק מבודד ומסוכן. השמועות מספרות שמתרחשים כאן פשעים מדי יום. לצערי, זה האזור היחיד שבו יכולתי למצוא דירה נורמלית בהתאם לתקציב שלי.

אני מגיעה לבר והמאבטח שעומד בכניסה עושה עליי חיפוש, כאילו הגעתי לפגישה עם נשיא ארצות הברית. כשהוא משחרר אותי, אני פותחת את הדלת הגדולה ונכנסת לתוך הבר. המקום הרבה יותר גדול ממה שתיארתי לעצמי. בצידו השמאלי נמצא בר משקאות עצום ובצידו הימני רחבת ריקודים ענקית. בין הבר לרחבה ניצבים שולחנות רבים. לקוחות בעלי חזות מפוקפקת יושבים סביב השולחנות, כשמלצרית צעירה מסתובבת ביניהם.

אני מתקדמת לעבר בר המשקאות. גבר בשנות העשרים לחייו עומד בתוכו, מוכן לשרת את הלקוחות. עיניי ממשיכות לסרוק את האזור עד שהן מבחינות בדלת הגדולה שמאחורי הבר. מאבטח מגודל שומר עליה. הוא עומד דרוך, משלב את ידיו על החזה ושולח לעברי מבט מזהיר. מעניין מה נמצא מאחורי הדלת הזו.

״שלום,״ הברמן אומר בחיוך פלרטטני. אני נלחמת בדחף שלי לגלגל את עיניי. לעזאזל קיארה, תהיי נחמדה. את צריכה את העבודה הזו והביטחון המופרז שלך לא יעזור לך כרגע.

״היי, דיברתי עם רומרו-״

״אני אקרא לו, אבל אני לא חושב שאת לבושה בהתאם,״ עיניו סורקות את גופי ללא בושה. מי הוא חושב שהוא?

״סליחה?!״

״את יודעת, משרה של זונה באה עם דרישות,״ הוא מסנן. עיניי נפערות בזעם.

״על מה אתה מדבר?! הבנתי שמחפשים פה ברמנית, לא זונה!" יש לי חשק להחטיף לו! הוא מביט מעבר לכתפי.

״אוי, פאק,״ הוא ממלמל. ״תנמיכי את הקול שלך, את לא רוצה להתעסק עם האנשים שמגיעים לפה.״

״מי מגיע לפה? בוא נראה עם מי אני לא צריכה להתעסק,״ אני מסתובבת לאחור. שני הגברים שמתקדמים לעברנו גורמים לברמן להזדקף ולסתום את הפה.

״יש כאן בעיה?״ קול עמוק וגברי נשמע מאחוריי.

אני בוחנת את הגבר שמולי. הוא שרירי וגבוה, שערו שחור כפחם, עיניו כחולות כמו האוקיינוס ועצמות לחייו בולטות. הוא כזה לוהט. עיניו מביטות בי באדישות, הוא נראה מלא ביטחון.

אני לא יכולה לשלוט במחשבות המלוכלכות שמתרוצצות בראשי.

״כן, יש בעיה," אני מתחילה לומר. הגבר הנמוך שלצד הבחור החתיך פוער את עיניו, מופתע מהחוצפה שלי. הבחור הגבוה מרים גבה, מופתע גם הוא מהטון שלי.

״בחור בשם רומרו הזמין אותי לריאיון. הבנתי שהוא מחפש ברמנית. אני מגיעה והברמן החצוף שלכם אומר לי שאני לא לבושה בהתאם כי אתם מחפשים זונה,״ אני מרימה את ידיי באוויר בכעס, מתעלמת לגמרי מהמבט המזהיר של הבחור הנמוך.

הבחור בעל העיניים הכחולות מביט בפניי בלי לומר מילה. השקט שלו מגביר את הכעס שלי. לא הייתי צריכה להגיע לכאן.

״לוקה,״ הבחור הנמוך אומר. ״אני אטפל בזה.״

הוא נראה מודאג, כאילו לוקה הזה הולך לעשות לי משהו. שינסה, אני אחטיף לו כאלה מכות שהוא יתחרט על כך. אם יש משהו שלמדתי בחיים האלה, זה להגן על עצמי.

״רומרו, קבעת איתה ריאיון עבודה?״ לוקה שואל את הבחור הנמוך שנראה כאילו הוא עוד דקה עושה במכנסיים.

״כן, אדוני. אני אטפל בזה עכשיו,״ רומרו אומר במהירות ומתקדם לעברי.

אדוני? מי הבחור הזה חושב שהוא, לעזאזל?

לוקה שולח את ידו קדימה וחוסם את רומרו. ״תמשיכו לעבוד, אני אערוך לה את הריאיון.״

אני מגלגלת את עיניי.

״יש לך איזושהי בעיה?״ לוקה שואל.

״לא אכפת לי מי יעשה לי את הריאיון, אבל אתם מאחרים. יש לי דברים לעשות, אם לא אכפת לך, אשמח שזה יהיה קצר,״ אני עונה בחוצפה. הברמן שמאחוריי מתנשף בכבדות.

״מטורפת,״ רומרו ממלמל וזוכה למבט עצבני ממני.

״בואי,״ לוקה אומר באדישות ומוביל אותי לאחד השולחנות. אני צועדת אחריו, בטוחה שאין סיכוי שאתקבל לעבודה. לעזאזל עם הביצ'יות שלי, אבל זאת מי שאני.

כדי לשרוד בבתי האומנה ובמתקני הרווחה שבהם עברתי במרוצת השנים, הייתי חייבת להיות מלאה בביטחון וביצ'ית. הבחורות השקטות והעדינות תמיד נדפקו. ככה זה כשאת לבד ואין מי שיילחם בשבילך, אין לך ברירה אלא להילחם בעצמך.

לוקה מתיישב ליד אחד השולחנות, ואני מתיישבת מולו כשראשי מורם. הוא מנסה לקרוא אותי, הבחור כנראה לא רגיל לבחורות כמוני, מלאות ביטחון.

״בת כמה את?״ הוא שואל.

"עשרים ואחת."

״יש לך ניסיון כברמנית?״

״סיימתי קורס ברמנים בהצלחה ועבדתי במשך שנה בבר בסן פרנסיסקו,״ אז נאלצתי לשקר בנוגע לגיל שלי, הייתי קטנה מדי כדי להתעסק עם אלכוהול. עכשיו כבר אין לי את הבעיה הזאת.

״למה הגעת לניו יורק?״

אני מרימה גבה. ״זה רלוונטי לריאיון?״

״את מתכוונת להישאר כאן הרבה זמן?״ הוא ממשיך לשאול ומתעלם מהחוצפה שלי.

״עברתי לגור כאן לא מזמן, אין לי מקום אחר ללכת אליו,״ אני עונה וחושבת לעצמי שהשאלות שלו מוזרות.

לוקה מהנהן. ״תרשמי לי כאן את הפרטים שלך,״ הוא מושך מפית לבנה מהשולחן הסמוך ושולף עט מכיס מכנסיו. "שם מלא, כתובת ומספר טלפון."

אני כותבת את הפרטים שלי על המפית ומחזירה אותה ללוקה. הוא עסוק בהתכתבות בטלפון שלו ואפילו לא מסתכל עליי. רק כשאני מכחכחת בגרוני, הוא מואיל בטובו להרים את מבטו מהטלפון. אני מעבירה לו את המפית, הוא תוחב אותה לכיסו, אחר כך הוא נעמד ומסמן לי בידו ללכת אחריו. אני לא מבינה את זה, הוא משלם על כל מילה שיוצאת לו מהפה?

אני צועדת אחריו לתוך בר המשקאות. הוא נשען על הדלפק ובוחן אותי.

״תכיני קוקטייל.״

״משהו מסוים?״

הוא חושב לרגע. ״בלאדי מרי.״

אני מביטה בבקבוקים שמולי. מבטו של לוקה לא זז ממני לרגע. הוא בוחן כל תנועה שלי, אבל אני לא נלחצת. אני מזהה די מהר את הבקבוקים של הוודקה ושל מיץ העגבניות, שולפת אותם ומניחה אותם מולי. לאחר מכן אני לוקחת כוס מדידה ושופכת במיומנות את הוודקה. אני מוסיפה את מיץ העגבניות, מעט תיבול וקצת קרח ומשקשקת את הנוזל בתוך השייקר.

עיניו הכחולות של לוקה שורפות את עורי במבטן ואני מתאמצת להתעלם מהן. למה הבחור המעצבן הזה חייב להיראות כל כך טוב?

אני לוקחת גביע זכוכית ומוזגת לתוכו את הקוקטייל, מניחה על שפת הגביע חתיכת לימון ומגישה אותו ללוקה. הוא מרים את הגביע ולוגם מהקוקטייל. אני מחכה לשמוע מה דעתו, אפילו שאני יודעת מה היא תהיה.

״תגיעי מחר באחת עשרה בלילה. רומרו יהיה איתך בקשר בנוגע לשכר ולשאר התנאים.״

אני מהנהנת ויוצאת מתוך הבר. האווירה במקום מעבירה בי חלחלה, אבל אני מתעלמת. אני חייבת להכניס כסף כמה שיותר מהר כדי לשלם את שכר הדירה ואת שאר ההוצאות שלי. הטיפים שאעשה יסדרו אותי.

אני יוצאת מהבר וצועדת לכיוון הבית שלי. הברמן שפגשתי כשהגעתי, מעשן סיגריה ונועץ בי את עיניו. אני מתכוונת להתעלם ממנו.

״מתברר שאת די מטומטמת.״

״איך קראת לי עכשיו?״

״דיברת בחוצפה לאח הקטן של הקאפו. אם זה לא טמטום, אז יש לך חתיכת אומץ,״ הוא משחרר את העשן לאוויר.

״אח של הקאפו?״ אני מרימה גבה. ״אתה מתכוון לאחים קאלו?״ אני נזכרת שקראתי עליהם באחד העיתונים. היורש של אומברטו קאלו הכתיר את עצמו לקאפו של ניו יורק, על אף שלא שלט בכל ניו יורק. היה כתוב שיש לו מספר עסקים בעיר ושהאבטחה סביבו כבדה בגלל המלחמה עם אביו.

״כן, אני מתכוון לאחים קאלו,״ הוא מגלגל את עיניו. ״עצה שלי, אם את רוצה להשאיר את הראש שלך מחובר לגוף, אל תתחצפי אליו. הוא היה כל כך סבלני איתך היום, זה מחזה נדיר. הוא חתיכת פסיכי מטורף. כל האחים כאלה.״

״אני בסדר, תודה,״ עוד אידיוט שמנסה להפחיד אותי.

״אני רציני, ילדה. הביטחון המופרז שלך יכניס אותך לצרות,״ הוא זורק את הסיגריה על הרצפה, דורך עליה ונכנס לבר. פאק, קיארה, לאיזו צרה הכנסת את עצמך עכשיו?