איך שאנחנו חיים זה איך שאנחנו מתים

הקדמה

כידוע, הבודהה ייעץ לתלמידיו לא להאמין לכל מה שאמר ולבדוק את דבריו בעצמם. בלימוד שלו נהג להדגיש את ההתנסות הישירה, שהייתה עדיפה בעיניו בהרבה על פני אמונה עיוורת. "אל תסמכו על כל מה שאני אומר," ביקש מתלמידיו, "בחנו את הלימוד שלי כמו שצורף בוחן זהב." הבודהה לימד, למשל, שהתמקדות רבה מדי בעצמנו גורמת לנו כאב וחרדה, אבל ביטויי אהבה ואכפתיות כלפי אנשים אחרים – ואפילו אם הם זרים או אנשים שמקשים עלינו – מביאה לנו שמחה ושלווה. וזה נכון. אנחנו יכולים להיווכח בכך מתוך הניסיון האישי שלנו. אנחנו יכולים להתנסות בלימוד הזה. אנחנו יכולים לבדוק אותו ככל שנדרש לנו כדי להשתכנע.

אבל התורות שמובאות בספר זה שייכות כמדומה לקטגוריה אחרת. המילה הטיבטית בַּארדוֹ שתופיע כאן לעתים קרובות, מתייחסת בדרך כלל למרחב מַעֲבָר שאנו שוהים בו לאחר המוות ולפני החיים הבאים. אבל איך ניתן לאמת מתוך התנסות אישית את מה שקורה אחרי שאנחנו מתים? ואיך נוכל לדעת בוודאות שהחיים הבאים קיימים בכלל? בפרקים שלפניכם תמצאו תיאורים של אורות צבעוניים עזים, של קולות מחרישי אוזניים, של רוחות רפאים רעבות, של אלוהויות שוחרות שלום או רודפות נקם. איך אפשר לבחון תורות כאלה כפי שצורף בוחן זהב?

אני לא מתכוונת לשכנע אתכם להאמין בתפיסת העולם הטיבטית ולקבל כאמת לאמיתה תיאורים כמו אלו, של המתרחש לאחר המוות. להגיד על משהו שבוודאות הוא מתרחש כך או אחרת, זה לפספס את העניין עצמו. אני מרגישה שזה מנוגד לרוח הלימוד של הבודהה. ובכל זאת, חכמים רבים בני זמננו לומדים את תורות הבארדו ומתייחסים אליהן ברצינות: לא כנושא למחקר אקדמי, אלא כמקור של חוכמה עמוקה שמשפרת את חייהם. אומנם לא נוכל כנראה לאשר את הלימוד המסורתי הזה בדרך של התנסות ישירה. אבל בין אם אנחנו מאמינים בתפיסת העולם הטיבטית ובין אם לא, לימוד מהותה של תורת הבארדו יועיל לנו לא רק לאחר מותנו – אלא כבר השנה, כבר היום, כבר הרגע.

תורה זו מבוססת על טקסט טיבטי עתיק שנקרא בּארדוֹ טוֹדרוֹל. בתרגומו הראשון לאנגלית קיבל את השם ספר המתים הטיבטי, אלא שפירוש שמו המילולי הוא "שחרור באמצעות שמיעה במצב הביניים [או בין מצבים]". הבארדו טודרול אמור להיקרא בקול רם באוזני אלו שמתו ונכנסו למצב ביניים זה. הוא מתאר את החוויות השונות שהאדם המת עובר, ועל כן משמש כמדריך שמסייע למתים לנווט את דרכם במה שנחשב למסע מבלבל מהחיים האלו אל החיים הבאים. הרעיון הוא ששמיעת הבארדו טודרול תשפר את סיכוייו של המת לחוות מיתה שלווה, מסע שלֵו ולידה מחדש מיטיבה. התרחיש הטוב ביותר שניתן לצפות לו הוא זה שבו משתחרר המת כליל מן הסמסארה – המעגל המייסר של לידות ומיתות.

לרוב מזוהה המונח בארדו כשלב הביניים שבין גלגולי חיים, אבל בתרגום רחב יותר משמעות המילה היא פשוט "מעבר" או "מרווח". המסע שמתרחש לאחר מותנו הוא סוג אחד של מעבר כזה, אבל אם נבחן מקרוב את החוויה, ניווכח שאנחנו נמצאים תמיד במעבר כלשהו. בכל רגע ורגע בחיינו מסתיים דבר אחד, ודבר אחר מתחיל. אין זו תפיסה אזוטרית. כאשר אנחנו מקדישים לכך תשומת לב, אין כל ספק שזוהי החוויה המרכזית של חיינו.

ספר המתים הטיבטי מונה שישה סוגי בארדו: הבארדו הטבעי של החיים האלו, בארדו החלימה, בארדו המדיטציה, בארדו המוות, בארדו של דְהַארְמַאטָה והבארדו של ההתהוות.

אנחנו כולנו נמצאים כעת בבארדו הטבעי של החיים האלו. כפי שאוסיף ואדגיש לאורך כל הספר, הבארדו הטבעי של החיים האלו הוא זה שבו העבודה שעלינו לעשות. ככל שניטיב להבין את מהות הבארדו של החיים האלה – מצב של שינוי תמידי – כך ניטיב להתמודד עם כל סוג אחר של בארדו שיגיע, גם אם יהיה לחלוטין לא מוכר לנו.

בארדו המוות מתחיל כאשר אנחנו מבינים שאנחנו עומדים למות, ונמשך עד נשימתנו האחרונה. אחריו מגיע בארדו הדהארמאטה, שמשמעות שמו "טבען האמיתי של התופעות". לבסוף מגיע בארדו ההתהוות, שבמהלכו אנחנו עוברים אל החיים הבאים שלנו. בספר זה אדבר בפירוט על שלושת סוגי הבארדו הללו, ואקשר אותם אל החוויות המוכרות יותר שאנחנו עוברים במהלך חיינו.

שאיפתי היא לכתוב באופן כזה שהקריאה תהיה משמעותית והלימוד יהיה מועיל, לא משנה במה אתם מאמינים. בה בעת, הייתי רוצה לעודד אתכם "להטות את ההיפתחות" שלכם לעבר ההיבטים המוכרים פחות של הלימוד, כפי שאוהב לומר המורה שלי דְזִיגַאר קוֹנְגְטְרוּל רִינְפּוּצֶ'ה. תמיד אני מוצאת שהצמיחה האישית המשמעותית ביותר שלי מתרחשת כאשר התודעה והלב שלי סקרניים יותר מכפי שהם ספקניים. כולי תקווה שתקראו את הספר הזה בגישה דומה.

כאשר אנחנו מסוגלים ללמוד לנווט את שטף המעברים בחיינו הנוכחיים, אנחנו מוכנים לקראת מותנו ולקראת כל דבר שאולי יגיע אחריו, לא משנה מהי תפיסת העולם שקיבלנו על עצמנו. המורים שלי, ובראשם צ'וֹגְיַאם טְרוּנְגְפָּה רינפוצ'ה, העניקו לי הנחיות רבות כיצד לבצע זאת כהלכה. הניסיון הראה לי שיישום תורת הבארדו פטר אותי מחרדות ומפחדים רבים שהיו לי לגבי המוות. אבל חשוב לא פחות, התרגול הזה גרם לי לחוש חיה יותר, פתוחה יותר ואמיצה יותר בחוויית החיים היומיומית שלי. לכן אני מעוניינת להעביר הלאה אליכם את הלימוד הזה ואת יתרונותיו.

1.

השטף המופלא של לידה ומוות

זהו ספר על פחד מוות. ליתר דיוק, הספר הזה מציג שאלה: איך אנחנו מתייחסים אל הפחד הבסיסי ביותר, הפחד מפני המוות? יש אנשים שמסלקים מדעתם כל מחשבה על מוות, ומתנהלים כאילו יחיו לנצח. יש כאלה שאומרים לעצמם שהחיים הם הדבר היחידי שמשנה, משום שהמוות – לדעתם – הוא כלום גדול. יש שנהיים אובססיביים לבריאותם ולביטחונם, וכל חייהם סובבים סביב התרחקות מן הבלתי נמנע, במשך שנים רבות ככל שמתאפשר להם. נפוץ פחות לראות אנשים שפותחים את עצמם לרווחה אל מול עובדת מותם הבלתי ניתנת לשינוי – וכל הפחדים שעלולים להתעורר בעקבותיה – וחיים את חייהם בהתאם.

מצאתי שאותם אלו שאכן נפתחים באופן כזה, חיים ביתר שאת ומתוך הערכה רבה יותר כלפי מה שיש להם. הם שקועים פחות בדרמות הפרטיות שלהם, ויש להם השפעה מיטיבה יותר על הזולת ועל כדור הארץ בכללותו. בין האנשים האלה נכללים המורים שלי, אך גם חכמים נוספים מכל המסורות הרוחניות שיש בעולם. אבל יש גם אנשים רגילים רבים שלא מתכחשים למוות וגם לא עוסקים בו באובססיביות: הם חיים בהרמוניה עם הידיעה המסוימת שיום אחד יעזבו את העולם הזה.

לפני כמה שנים לימדתי את הנושא הזה בסמינר סוף שבוע במכון אומגה בריינבק, ניו יורק. אחת המשתתפות התוודתה בפניי שכאשר שמעה לראשונה שאני מתכוונת לדבר על מוות, התגובה שלה הייתה "איזה באסה!" למרות זאת, עד שהסמינר נגמר היא גילתה שנושא הלימוד הזה משנה חיים. ואומנם, אני מקווה שהנושא הזה יעזור לכם להתיידד עם המוות ולהרגיש איתו נוח יותר; שתוכלו לחיות ביתר הרמוניה עם מה שקודם לכן הפחיד אתכם – לנוע ביתר קלילות מ"איזה באסה!" לעבר פריצת דרך.

השאיפה השנייה שלי כרוכה בראשונה, והיא מכוונת לכך שההיפתחות אל המוות תסייע לכם להיפתח אל החיים. כפי שאחזור ואומר בדפים הבאים, המוות הוא לא רק איזה עניין שמתרחש בסוף חיינו. מוות מתרחש בכל רגע. אנחנו חיים בשטף מופלא של לידה ומוות, לידה ומוות. סופה של חוויה אחת הוא תחילתה של החוויה הבאה, שעד מהרה מגיעה גם היא אל קיצה ומובילה אל התחלה חדשה. זה כמו שטף תמידי של נהר.

בדרך כלל אנחנו מתנגדים לשטף הזה על ידי כך שאנחנו מנסים למצק את החוויה שלנו ולייצב אותה בדרך כזאת או אחרת; אנחנו מנסים למצוא דבר כלשהו – כל דבר – להיאחז בו. ההנחיה כאן היא להירגע ולהרפות. התרגול כאן הוא להרגיל את עצמנו להתקיים בתוך השטף התמידי הזה. זוהי הדרך לעבוד עם פחד המוות שלנו וגם עם פחד החיים, ולאפשר להם להתמסמס ולהיעלם. אין כאן תוצאה מובטחת. לא תוכלו לבקש את הכסף שלכם בחזרה אם זה לא יקרה, או אם יידרש לזה זמן רב יותר מכפי שהייתם רוצים. אבל אני מתקדמת לאט בכיוון הזה, ואני סבורה שגם אתם יכולים.

במסורת המאהיאנה של הבודהיזם שאליה אני משתייכת, נהוג לפתוח כל לימוד, כל תרגול וכל פעילות חיובית אחרת, בהרהור על המטרה הרחבה יותר שלנו. נוכל למשל להרהר בתועלת שיכולה ההתיידדות עם שטף הלידה והמוות להעניק לסביבה המיידית שלנו ולאנשים בחיינו – ואפילו מעבר להם. נוכל לחשוב על השפעתה החיובית של הנינוחות הרבה והולכת שלנו ביחס לחיים ולמוות, על כל מה ומי שנפגוש בדרך.

המחשה לזיקה הפנימית המתקיימת בין כל הדברים בעולם שלנו ניתן למצוא בדבריהם של תיאורטיקנים של תורת הכאוס: הם אומרים שפרפר שמרפרף בכנפיו באמזונס משפיע על מזג האוויר באירופה. כך בדיוק משפיע מצב התודעה שלנו על העולם. אנחנו יודעים איך משפיע מצב הרוח שלנו על אנשים סביבנו. אם תזעיפו פנים למישהו, יש סיכוי גבוה שהוא יזעף על מישהו אחר. אם תחייכו למישהו, הוא ירגיש טוב יותר ויש סיכוי גבוה שהוא יחייך אל מישהו אחר. באופן דומה, ככל שתהיו נינוחים יותר עם הטבע המשתנה של החיים, עם המוות הבלתי נמנע, תשפיעו את הנינוחות הזאת על אחרים סביבכם.

כל אנרגיה חיובית שאנחנו מפנים כלפי עצמנו או כלפי אחרים יוצרת אווירה של אהבה וחמלה כלפי הזולת, והיא מתפשטת עוד ועוד – מי יודע עד לאיזה מרחק? עלינו לגשת לנושא המוות מתוך הגישה הזאת. להגיע אל החקירה הזאת עם העצמי הטוב ביותר שלנו, העצמי הרגיש לפחדים ולכאבים של אחינו ושותפינו להוויה, עם העצמי המעוניין לעזור. כדי לתמוך בשאיפה זו, נוכל להקדיש את המסע המסוים הזה דרך הבארדו לדאגה לשלומו של אדם אחר אחד לפחות שמתמודד עם קשיים. אתם יכולים להתחיל בכך שתרשמו לעצמכם כמה שמות של אנשים כאלה, ותוסיפו לרשימה שמות נוספים במהלך הדרך. בסופו של דבר, אולי תמצאו את עצמכם מול רשימה בת כמה וכמה עמודים.

מיליארדי אנשים על פני הכדור הזה זקוקים לאכפתיות ולתמיכה. אנחנו יכולים לקוות שכל התקדמות שלנו תעניק להם איכשהו מעט מן העזרה שהם זקוקים לה. אולי נהיה מסוגלים לעזור ישירות רק למספר קטן של אנשים, אבל ניתן לכלול את כולם בשאיפותינו.

ביסוס המוטיבציה שלנו בצורה כזאת נקרא "ייצור בודהיצ'יטה", שהיא לב החמלה – או כפי שדזיגאר קונגטרול רינפוצ'ה קורא לזה, "תודעת התעוררות". אנחנו מעמיקים את לימוד הדהרמה שלנו לא רק כדי לעזור לעצמנו, אלא כדי לעזור לעולם כולו.