רוזאנה וי

1 ההודעה מהדר מחכה לי בטלפון משבע בבוקר. ״היי רוזאנה, בוקר טוב. אני שולחת לך כאן את שלושים קוראות הבטא שנראות לנו הכי מתאימות. הגיעו איזה ארבע מאות. תראי מי החמש שאת בוחרת. חשוב שזו תהיה בחירה שלך. זה מה שהבטחנו להן. תוכלי בבקשה לשלוח לי עד מחר בבוקר? אם את לא מוצאת חמש, תבחרי את מי שאת רוצה ורמי ואני נשלים על זה כבר. שלא יטריד אותך.״

הבית מסודר. הוא מסודר תמיד בבקרים, לפני שהכתיבה שואבת אותי. לפני שהבית מתמלא כולו כוסות וצלחות, ובגדים שהחלפתי, ואריזות כסופות קטנות של מסטיקים בטעם קינמון, חריפים מספיק כדי להבעיר את הלשון. המנקה יגיע אחר הצהריים. סטודנט מתוק. אנחנו מתראים כשאני יוצאת להליכה שלי והוא נכנס לנקות, ושוב כשהוא מסיים ואני חוזרת לבית נקי שלא מעיד שחיה בו אישה כותבת.

אני שולחת להדר לייק. הייתי רוצה להיות יותר נחמדה אליה, אבל היא מעצבנת אותי. אולי כי עבורה אני רק רוזאנה. לא ורד. אנחנו מתקשרות בעיקר טלפונית ואונליין. היא פגשה אותי אולי שלוש פעמים. סתם בחורה צעירה ומתלהבת, ילדת טיקטוק שרמי קטף מהרשתות והביא לעשות את הסושיאל. הוא רצה לעשות הכול, וואן סטופ שופ, הוא קרא לזה בפגישה הראשונה שלנו, יצוג, יח״צ, הפקה. להביא תפיסה חדשה לתעשייה. אבל כשהבין שהוא דופק את הסושיאל כי הוא לא מבין בזה כלום, החלטנו להביא אותה. אני יושבת לקרוא אותן. את שלושים הנשים שרמי והדר בחרו, אלו שרוצות להיות קוראות הבטא של החדש של רוזאנה וי. שלושה שבועות רמי והדר הריצו את השטות הזאת בכל הקבוצות ובאתר, הזמנה לקוראות בטא, הגביע הקדוש של הקוראות. להיות ראשונות, להגיד מה הן חושבות, אולי אפילו להשאיר איזה סימן אישי, איזו טביעת אצבע בתוך ספר שלי. ארבע מאות מהן פנו.

הן כותבות כמה הן אוהבות את רוזאנה ועד כמה הן אוהבות את הדמויות שלה. הן כותבות איך שם־מסך השפיע על הזוגיות שלהן ועל חיי המין שלהן. יש את זאת שהייתה רוצה להיות כמו רוזאנה, ויש את זאת שרוצה להיות חברה שלה, ויש את זאת שרוצה לקנות לה מתנות.

אני בוחרת שלוש שנראות לי סבירות ומשאירה להדר ולרמי לבחור עוד שתיים. ממילא זה לא משנה. אני לא סובלת את הבטא. זו סתם שטות שיווקית שהדר המציאה ורמי עף עליה. שיווק בתחת שלי. התרפסות, זה מה שזה.

בערב, אחרי שהמנקה ילך, אופיר יקפיץ את הבנות, ואחרי יומיים וחצי אני אפסיק להיות רוזאנה ואחזור להיות ורד.

רמי הציע שנעשה פעם ריאיון, עם פנים מטושטשות ואפילו עיוות קול, בשביל הטיזינג. אחר כך הציע ריאיון בלאישה עם מישהי שתשתף פעולה. אחר כך הפסיק להציע.

עדיין יש לי כמה שעות של רוזאנה. אני לובשת את הבגדים שלה, את האיפור והתכשיטים שלה, ויושבת לכתוב. הבד של השמלה הדוק על העור. מכריח אותי להיות ערה לגוף שלי. של רוזאנה. כשאני כותבת אני צריכה את התזכורת הזאת. את זה ואת המבט על הידיים שלי, עם הטבעות שהן רק שלה. לוורד יש טבעות פשוטות יותר. פעם הייתה ביניהן גם טבעת נישואין אחת. רצועה דקה ומוזהבת. עכשיו כבר אין.

אני צוללת לתוכה. יש לי עוד ספר שלם לכתוב. גם זאת הייתה הצעה של רמי, שאחרי הטרילוגיה נוציא לפחות עוד דואט, ספר יחיד לא יספיק. הראשון יחזור עוד מעט מהבטא, השני צריך להיות בעבודה. הוא רוצה קצב מהיר. חצי שנה בין הספרים. ״אחרי מה שעשית עם שם־מסך את לא יכולה להוריד לחץ. עכשיו זה הזמן למנף.״ הוא אמר והדר הנהנה לידו כמו הבובות הסיניות האלה שמדביקים על הדשבורד של הרכב.

אני כותבת עד שלוש ואז פושטת מעצמי את רוזאנה ולובשת את ורד, שתכף תלך לאימון. בארבע המנקה מגיע, ואני מסלקת לקראתו את כל הרמזים הקטנים. שלא ישאר שום דבר מאחור.

בשש אני אחרי מקלחת ואופיר מביא את הבנות, מתעכב לקפה זריז. זה בעיקר מה שנשאר מאיתנו, החלפת משמרות ידידותית. יש בבנות משהו סוער. אני חושבת שהן רבו קודם. או שמשהו קרה בבית הספר. בלילה הן בקושי נרדמות. אנחנו רואות יחד מחזות זמר ישנים, אבל רק את השירים הטובים. מתעכבות בעיקר על גריז. הן עושות בסלון את כל הריקוד מהשיר בסוף, בלונה פארק. אנחנו צוחקות. בעיקר אני.

אחרי שהן נרדמות אני מוזגת כוס יין ופותחת את תיבת הדואר של רוזאנה. הדר כתבה מהכתובת הרשמית ברכות לחמש הנבחרות עם קישור לקריאה של גל־פרא, הראשון בדואט ים־יבשה. לא הייתי צריכה להסכים לזה. אני מסתכלת על המייל הזה ויש לי תחושה רעה מאוד.

כמה דקות אחרי המייל מהדר מגיע עוד מייל לתיבה של רוזאנה, זו שמאז הדר כמעט ולא מקבלת מיילים מקוראות. פעם הכול הגיע לכאן אבל הדר הציעה לפצל כדי שיהיה לי שקט. היא כבר תעביר מה שחשוב. קוראים לה אבישג. היא כותבת לי: ״אני מקווה שזה בסדר שאני שולחת לך לכאן, את לא מבינה איך אני שמחה להיות אחת מקוראות הבטא. אני הולכת לארגן לעצמי כוס יין אדום ולשבת עם החדש של רוזאנה וי. לפני כולם. ולמרות שכנראה מה שמילאתי בטופס היה מספיק כדי להיבחר, חשוב לי לכתוב לך, באופן אישי. אפילו שזה מביך אותי. ואולי גם אותך. אני מרגישה כאילו את ואני מדברות כבר שלוש שנים דרך הספרים. זה כאילו את כותבת אותי. הלוואי שהייתי יכולה להיות חברה שלך. הלוואי שהייתי יכולה לדבר איתך באמת. אני קוראת את הספרים שלך ומרגישה כאילו את מבינה אותי. זו לא בקשה או משהו. באמת. אני יודעת שאת לא נפגשת עם מעריצות. אבל שתדעי. את נגעת לי בחיים. תודה.״

אני לא עונה לה. לפעמים אני אומרת לרמי שאני חושבת על חשיפה. אולי אחרי הדואט, או לפני הטרילוגיה הבאה, שאני חושבת לעשות את זה בגדול. כתבת שער במוסף או משהו. למרות שאני לא רוצה ולא מתכוונת ללכת על זה, אני אעשה כאילו השתפנתי ברגע האחרון. אבל אני נותנת לו להרגיש שהוא דוחק אותי. שהוא כמעט לוקח אותי מעבר לגבולות שלי.

לפנות בוקר הבנות מתעוררות. סיוט של הגדולה מעיר את הקטנה, הן מזינות את הפחדים זו של זו, והפחד הופך לשיחה. אני לא מתערבת. רק יושבת במיטה שלי ומאזינה עד שהן נרדמות.

2 בעבודה אני לא מתפתה להיות היא.

כשכתבתי את חדר פרטי, הראשון של שם־מסך, הייתי הולכת לעבודה לפעמים עם משהו מרוזאנה. סוד קטן כזה ביני לביני. כמו לקחת איתך מזכרת ממאהב. הייתי הולכת עם הבושם שלה, או טבעת אחת, או תחתונים. זה עבד. זה השאיר אותי דלוקה בין זמני הכתיבה. היא שמרה עלי שלא אשקע.

הייתי זקוקה לה אז איתי. היומיום היה מדכא מדי. טבעת הנישואים שלי עוד הייתה על האצבע, אבל אלה היו כבר רק שאריות של נישואים. הייתה לי העבודה במשרד החינוך, והטיפול בבית ובילדות, והיה את הזמן שהושקע בטיפול הזוגי הכושל, והייתה התחושה שאני מאבדת את אופיר, ואיתו את הביטחון שאני בכלל יכולה להחזיק חיים כאלה, יציבים ורגילים עם ילדות ובעל וכלבה וחברים שהם בדיוק כמונו. פחדתי שאם אוותר עליה לרגע, אם אלך לעבודה בלי משהו ממנה, לא אדע לחזור. היינו הולכים לטיפול הזוגי מרוחקים ובלילה הוא היה הולך לישון ואני הייתי יושבת לכתוב בשקט, במרפסת השירות, כשכל הדלתות סגורות מאחורי, שלא ישמעו כלום. שלא יראו אור. שהוא לא ידע. הייתי יושבת לכתוב והייתי רוזאנה לכמה שעות. שוב. חסרת פחד, רעבה, עם אש במקום דם.

אבל עכשיו, אחרי הפרידה ואז הגירושים, אחרי שלושה ספרים שהצליחו, כשיש לי ימים שלמים בלי הילדות, ובלי אופיר, זה כבר לא אותו דבר. לא אותה תחושה בגוף. נשאר רק הטקס. הבגדים, התכשיטים, האיפור. אני מנסה לזמן אותה. אבל אני יושבת לכתוב ויש לי רק דם בוורידים ופחדים של אמא. אני לובשת רוזאנה אבל אני עדיין נשארת בעיקר ורד. ובכל זאת, לפעמים כשאני לובשת את העור הזה שלה אני עוד זוכרת משהו קלוש. כמו שאריות של בושם על בגד. אבל ללבוש את רוזאנה כשאני לא כותבת מרגיש סתם כמו תחפושת.

אז אני הולכת לעבודה בבגדים רפויים. יכולה לשכוח את הגוף. עדיף ככה. יומיים בשבוע אני במשרד, שלושה ימים בשבוע אני אמורה לעבוד מהבית. מתנה מהמגפה. את העבודה אני דוחסת תמיד לשעתיים הראשונות של יום ראשון, ואז יש לי עד שלישי אחר הצהריים להיות רוזאנה. לכתוב. אם הדואט יעשה את העבודה שלו ויכניס מספיק כסף, אעזוב את המשרד. אולי אז אספר לאופיר מה אני עושה. אולי לא. הוא לא יודע על רוזאנה. גם לא הבנות. אפילו ספרים אני לא מחזיקה בבית. רק עותק חתום אחד מכל אחד מהשלושה, במדף האחורי של הספרייה. חתמתי ״לוורד״. אולי יום אחד הם יהיו שווים משהו. אולי לא. אולי כל זה סתם הרפתקה חולפת.

אבל בינתיים ההרפתקה הזו מכניסה לי מספיק כסף כדי שאשכור את שירותיהם של רמי והדר ואשב לכתוב עוד. אני גם נהנית מזה. קראתי ספרי רומנטיקה הרבה לפני שכתבתי אותם. סיפורי אהבה של פעם, ורומנים ישנים בכריכות מצהיבות, וכשהתחיל הגל הגדול בעולם ובארץ קראתי עוד. הייתי קוראת וחושבת על מה שאכתוב. הייתי קוראת וחושבת על ירון. התחלתי לכתוב בשבילו. התאמנתי במכתבים שלנו. גיליתי שאני יכולה להדליק אותו דרך המילים שלי. אחר כך התברר שלא רק אותו.

בצהריים אני אכין לבנות את הקציצות שהן אוהבות, לא הרבה תבלינים, שמן עמוק, קראסט של קמח כדי לשמור על עסיסיות ולתת את הפריכות. אני אכין גם ירקות על מחבת, רק חצי מבושלים כאלה, לשמור להם על הטריות. הבנות יקטרו שאין צ'יפס, ואני אבטיח לפצות אותן בפעם הבאה ואמשיך לכעוס על עצמי שאני נכנעת לכל התכתיבים האלה, לכל ההרצאות שאנחנו מארגנים להורים בזום, על תזונה נכונה לבני נוער. תכלס, לבנות נוער, על מי אנחנו מנסות לעבוד. אותן אנחנו תמיד בודקות יותר. ובכל זאת, עם כל התודעה הפמיניסטית, עם כל הביקורת, אני לא אכין להן צ'יפס.

בהפסקת הצהריים, במטבחון, אני לא יכולה שלא לצותת לכל שיחה סביבי. עמית המתוקה מדברת לידי עם הגננת של הקטנה, יש להן שם איזשהו משבר עם שלולית, נחום מהתחזוקה עצבני בטלפון על הספק של הציוד המשרדי, וכנרת מהחשבונות מדברת מהצד השני שלי עם המזכירה החדשה על המנטורית שלה, ועל השינוי התזונתי שלה, ועל הבגדים החדשים שלה ועד כמה זה תהליך משנה חיים. היא נשמעת כמו שהיא נשמעת אחרי כל סדנה, או ריטריט, או צום מיצים בבקתת בוץ. התראת מייל שנכנס מאבישג מעירה בי את הרוזאנה. אני מתאפקת לא לקרוא ישר ובטח שלא לענות. אני לא רוצה להתעסק בזה כשאני בעבודה. אני לא בטוחה בכלל שיהיה נכון לכתוב לה. אולי אשלח אליה את הדר. היא אוהבת להתחנחן לקוראות.

בלילה, אחרי שאספתי את הבנות מבית הספר — ובסוף כן הכנתי להן צ'יפס, כי אני לא מתכוונת להיכנע לשטויות האלה והבנות נהדרות והכול בסדר — ואחרי שבקושי נגעו בו, כי גם להן כבר שטפו את המוח, אחרי שהן רבו והשלימו וראו טלוויזיה וצחקנו קצת ואני סידרתי אחריהן את כל פירורי הבלגן שהן משאירות בבית, בנות של אמא שלהן, הן הלכו לישון. רק אחרי שהן צוללות לשינה, כשהשעה מאוחרת מספיק, אני יושבת לקרוא את המייל ממנה.

היא כותבת לי: ״רוזאנה היקרה. חשבתי שבטח יעניין אותך לשמוע מתוך תהליך הקריאה. להציץ קצת למה שקורה איתנו, איתי ועם הגיבורים שלך, והסיפור שלך. זה נורא שונה משם מסך! לא ציפיתי. תפסת אותי לא מוכנה. אני בשליש הראשון, ובכל מכתב שם אני מתרסקת עוד קצת. זה מתחיל משברון הלב, אני מתגעגעת למייקל כאילו הייתי ג'ני. אמרתי לך שאת כותבת אותי, נכון? אבל את גם כותבת אותך. אני מרגישה כאילו הנחת שם משהו ממך. איזשהו סוד. איזו נדיבות יש בכתיבה שלך. אני חוזרת לקרוא. אבל הייתי חייבת לשלוח לך ד״ש משם.״

״אבישג, תודה על דרישת השלום והקריאה הנדיבה.״ אני עונה לה, מנסה להיות סופרת אדיבה לקוראות שלה. אבל הניסוח נורא. אני יכולה לשמוע את הטון המורתי מבין המילים. לא ככה. זה לא מתאים. אני עולה על מדי רוזאנה חלקיים. רק טבעות וזהו. רק לגרש קצת את ורד, מוחקת וכותבת מחדש: ״תודה שנתת לי להציץ.״ וחותמת עם אימוג'י ורד קטן. אני נשארת נאמנה לדמות, למקצוע, למה שהיא בוודאי מצפה ממני.

אני חושבת על אבישג. אני לוקחת אותה איתי במחשבות גם כשאני פושטת את רוזאנה, וסוגרת את היום. אני סקרנית לדעת איפה היא קוראת, ומה היא חושבת עכשיו, ולאן הגיעה.

במקלחת אני שומעת את ה״דינג״ של הדואר הנכנס. היא עונה, ״קצת נחמד לי שרוזאנה וי מציצה לי.״

3 הדר שולחת לי את חוות הדעת של שתיים מקוראות הבטא, הזריזות מביניהן. רמי אולי היה זה שבא עם הרעיון לתת את הספר לקריאת בטא, אבל הדר הייתה זו שהציעה את התחרות ואת הבחירה, ולהפוך את זה לעניין. לא אהבתי את זה בשום גרסה. ״זה גיוס שגרירות, זה חשוב,״ הוא אמר והיא הנהנה, למרות שזה מראש היה רעיון שלה. הוא הביא אותה להיות כוח עזר, אבל היא המוח האמיתי. קוראת אדוקה, נולדה לעולם של הרומנטיקה, עומדת בתורים של הדוכנים בשבוע הספר כבר שנים. מדברת סושיאל ברמת שפת אם. ובכל זאת כשרמי לוקח בעלות על הרעיונות שלה היא נותנת לו. אני לא יודעת אם היא תמימה מאוד או חכמה מאוד. אבל שניהם המוחות ואני הבובה שלהם. הם מפעילים אותי. אין לי מה להתלונן, שכרתי אותם בדיוק בשביל זה.

זו המהות של רוזאנה כיום: חפץ. בובה. כלי.

אני לא היא. כבר לא. אולי אף פעם לא הייתי.

אני לא נוגעת במה שהדר שלחה כי זה יום עבודה של ורד. אין לכל זה מקום עכשיו. אני במשרד, ויש לי הרים של מיילים וניירת, ואת עמית מהאגף שחייבת לרוץ לאסוף את הקטנה שלה מהגן, עם חום והכול, והיא צריכה שאחפה עליה בישיבת הצוות. לא הייתי אמורה לקרוא את הבטא, זו הדר שמתקשרת עם הקוראות. לא אני. זה היה התנאי שלי בכל הסיפור הזה. ובכל זאת היא שלחה לי.

אני בישיבה, החזייה לוחצת לי על הסרעפת והמכנסיים לוחצים לי על הבטן התחתונה והשמש מחממת לי יותר מדי חצי פנים. המילים של אבישג נכנסות לי לתודעה. ה״קצת נחמד לי״ הזה שלה. אני יכולה לשמוע בו את החיוך, את הפלרטוט. אני מנסה לגרש אותה. זה לא מתאים. אני לא רוצה בזה עכשיו וזה מביך אותי. אולי היא בכלל לא התכוונה לזה ככה. אולי זאת רק המחשבה האוטומטית של מי שכותבת רומנטיקה. כל משפט הוא רמיזה מינית. בכל מקרה, זה לא הזמן לכל המחשבות האלה. עכשיו זמן ורד. בלי הפרדה זה לא ילך. זה היה הדיל שלי עם עצמי. כי ורד הצילה אותי מלהיות רוזאנה. ורד לא מפלרטטת עם אף אחד. ורוזאנה לא מטגנת שניצלים, לא עושה לילדות שלה צמות, ולא עובדת במשרד החינוך ומביאה משכורת יציבה הביתה. וזה גם הדיל שלי עם רמי. יש רוזאנה ויש ורד ולא מערבבים. הוא רצה לשתף את הדר, שתכיר אותי. אבל לא הסכמתי. שתעבוד רק מול רוזאנה. להפחית חשיפה וסיכון. אני כועסת על הדר ששלחה לי מייל ביום של ורד, ואני כועסת על עצמי שהתכתבתי עם אבישג ככה, שנתתי לעצמי לשכוח מי אני אמורה להיות, לא שמרתי מספיק מרחק, ואני כועסת על עצמי כי אני רוצה לקרוא את התגובות על הבטא ולא פחות מזה למצוא עוד מייל ממנה. וכועסת על רמי שבכלל המציא את השטות הזו. כלומר זרם עם הדר. אני לא יודעת אם אני סמוקה מכל זה או מהשמש, ואני מבינה שלא הקשבתי למילה אחת בישיבה הזאת. אז מיד אני מהנהנת וזורקת הערה עם המילים הנכונות: היברידי, לתכלל, פדגוגיה. זה מספיק כדי שאף אחד לא ישים לב שאין לי מושג על מה אנחנו מדברים.

אני לוקחת את הבנות לחוגים, את סתיו לקרקע, את גאיה לרובוטיקה. ואז יושבת כמו כל האימהות, בלובי של המתנ״ס. המכופתרת שלי כבר ספגה קצת ריח זיעה, למרות הדיאודורנט, והשיער שלי איבד כיוון וקופץ לכל הכיוונים לא משנה כמה פעמים אחליק אותו עם הידיים. ואם היא תעבור עכשיו, אבישג, ותסתכל, אני אראה לה כמו עוד אמא עייפה שהגיעה מהעבודה ונגררת עם הילדים. היא בחיים לא תנחש שאני רוזאנה. זו רק אחת מהסיבות לפיצול הזה. רוזאנה לא יכולה לחיות את החיים האלה. אין לה הפוגה. אין לה מקומות פרומים. ולוורד אין את הנטיה הזו, להגיע לקצה ואז לקפוץ.

לפעמים אני מתגעגעת לקצוות.

זה מתסכל אותי.

אבל לא כמו חוות הדעת של קוראות הבטא. אני קוראת אותן כשאני ממתינה שהחוגים יסתיימו. ממילא אף אחד לא יֵדע. זה יכול להראות כמו עניין מקצועי של ורד. זה לא לכתוב. זה רק מִנהלות. אני קוראת את חוות הדעת עד הסוף למרות שכבר במשפט הראשון של כל אחת מהן אני מבינה לאן זה הולך. אני קוראת אותן כמו עונש.

את המשפטים הגרועים באמת אני מעתיקה לרמי. לא להדר. לא בא לי להגיד להדר כלום. אני כותבת לו בהודעה, ״הבטא היתה טעות בדיוק כמו שאמרתי בהתחלה. הנה, ציטוטים נבחרים: אחרי שם־מסך נראה לי כל כך משונה לקרוא סלואו־ברן מרוזאנה. למה שינוי הכיוון; הסקס בסוף ונילי מדי. בטח מול מה שהיא חשבה עליו; הספר נפלא! איך חיכיתי לעוד ספר של רוזאנה וי! אבל הוא בלבל אותי. אני אפילו לא מבינה למה. אולי הוא דורש עוד עבודה; זה לא יושב, ואני חושבת שהבחירה ללכת לכיוון הזה הייתה טעות. זה בטח לא יחזיק דואט. אולי כדאי שהם יצליחו להיות יחד באיזשהו שלב של הספר? דווקא אהבתי בשם־מסך שזה היה סיפור מכאן, שהם ישראלים. פתאום זה שהם ג'ני ומייקל, והכול באיזה מקום זר — אני לא מבינה את זה; פרק חמש היה כבר ממש נפילת מתח. מכתבים לא יכולים להחזיק סיפור אהבה ככה. זה פשוט סתם עצוב; זה בכלל לא מרגיש כמו סיפור של רוזאנה וי. זה מרגיש כמו סיפור של מישהי ביישנית וסתמית ואפורה.״

אני מוחקת את ההודעה לפני שאני שולחת לו. הייתי יכולה לצטט לו את המחמאות מהן, עם גילויי האהבה. אבל אני לא עושה את זה. ישר מזנקת על מה שגרוע. הוא הרי אמר לי שהוא חושב שיש לי את סינדרום הספר השני, אפילו שזה אחרי טרילוגיה. ולא אמרתי לו שזה בכלל החמישי שלי כי יש לי עוד כתב יד גנוז. גנוז כי יש דברים שמותר לכתוב אבל אסור לפרסם. הוא חבוי בעומק הארון. מתחת לארכיון של הנהלת החשבונות שבע שנים אחורה.

בלילה, אחרי שהבנות נרדמות סוף־סוף אני שולפת את כתב היד ההוא. אני מתיישבת בתוך ערמת הקלסרים והמעטפות שהוצאתי כדי להגיע אליו. איך מיהרתי להחביא אותו מתחת לכל מה שלא מעניין. שנים לא נגעתי בו. אבל אני לא פותחת אותו, לא קוראת. רק מלטפת את הכריכה הריקה שלו. בלי תמונת שער, אפילו בלי שם. לספרים שלי אין שמות עד שהם מוכנים לצאת לאור. עד לרגע האחרון. קוראים לו ״שם זמני 1״. כתבתי אותו לפני החתונה עם אופיר. ספר אחד בודד. מכתב פרידה. מכתב אהבה שלא נשלח. יש עליו תאריך ואת השם שלי. אז זה עוד היה רק רוזאנה. בלי ה־וי.

המשך הפרק בספר המלא