היהלום הכחול 1 - סטילר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
היהלום הכחול 1 - סטילר
מכר
אלפי
עותקים
היהלום הכחול 1 - סטילר
מכר
אלפי
עותקים

היהלום הכחול 1 - סטילר

4.8 כוכבים (156 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

***

"את פוחדת מהלא נודע."
"ומה רע בזה?"
"מחרטות את צריכה לפחד יותר. הן כמו חולדות שמכרסמות אותך עד שלא נשארת לך פיסת עור על העצמות, והן בחיים לא ייתנו לך מנוחה."

***

עשרים וארבע שעות.
זה הדד־ליין שסטילר נתן לי כדי להחזיר תשובה להצעה שלו.

הצעה שהוא כינה ״טובה תחת טובה״.

רק אתמול האיש הזה הצטייר בפניי כמלאך המוות – כשהחזיק אקדח צמוד לרקה שלי – ופתאום עכשיו הוא רוצה להפוך למושיע? להיות היחיד שיעניק לי הזדמנות לברוח מהחור הנידח שבו אני חיה ומהבית הדפוק הזה?

לא משנה אילו מילים יצאו מפיו בניסיון לשכנע אותי, האיום הסמוי נשמע היטב בקולו המחוספס והסכנה קרנה מכל חלק בגופו החסון.

לא הייתה לי ברירה ושקלתי את ההצעה ברצינות. אסור היה לי לעשות את זה, אבל זה היה חזק ממני.

לא הייתי תמימה. ידעתי שלכל בחירה שאעשה יהיו השלכות, ואמרתי לעצמי שאתמודד איתן בבוא העת.

עד שסטילר החליף את הטובה שהוא חייב לי, בחוב שאני חייבת לו.

קוראים לו סטילר כי הוא אחד הגנבים הטובים והמבוקשים ביותר במדינה. 
ואם לא הייתי נותנת לו את מבוקשו מרצוני החופשי, הוא היה גונב את זה ממני בכל מקרה.

***

סטילר הוא רומן פשע סוחף והעלילה שבו תכניס אתכם אל לב ליבה של רשת מסועפת. התחלת הסיפור מעורפלת, אבל עם כל דף שתהפכו הוא ישאב אתכם עמוק יותר פנימה ואתם תתמכרו לסטילר ועמנואל.
זהו הכרך הראשון בטרילוגיית היהלום הכחול.

שרון חיון גינת הפכה לאחת מכותבי רבי־המכר הגדולים בישראל. ספריה הקודמים מככבים במשך שנים ברשימות המובילות וכובשים פעם אחר פעם את המקומות הראשונים!

פרק ראשון

פרולוג

פקחתי עיניים בבת אחת.

ערפל.

חשכה.

גנחתי מכאב. הגרון שלי צרב. כתפיי וצווארי שרפו. הקור חדר לעורי. זמזום נוראי קדח באוזניי. הדופק הלם בחוזקה בתוך ראשי, בתוך חזי, בכל גופי.

איפה אני?

לא זיהיתי את המקום. היה חשוך מדי, מטושטש מדי, קר מדי. צללים הופיעו פה ושם. מצמצתי. כיסא? אסלה?

הנעתי מעט את כפות רגליי והרגשתי את רצפת הבטון מתחת לסוליות מגפיי. לפחות הייתי לבושה. נדרש לי רגע כדי לקלוט שזרועותיי מורמות ומתוחות מעלה. ניסיתי להרים את הראש, אבל הצוואר שלי היה תפוס כל כך, שהפעולה הייתה בלתי אפשרית. ניערתי את זרועותיי וחשתי בשלשלאות סביב מפרקי כפות ידיי. שמעתי אותן.

לא הופתעתי.

אפילו לא ניסיתי להשתחרר מהן. לא היה טעם.

תתרכזי!

איך נתפסתי? לא זכרתי, אבל ידעתי. הכאב ההולם באחורי ראשי רמז על כך שמישהו הכה בי שם.

העפעפיים שלי היו כבדים ועיניי נעצמו מאליהן. סיממו אותי.

תתרכזי!

כלום. רק ערפל. ולמרות זאת, מחשבותיי היו צלולות.

שאפתי אוויר בחדות. הקור, הלחות וריח הטחב רמזו על כך שנכלאתי במרתף כלשהו. ידעתי למה החזיקו בי, וחשוב יותר — ידעתי מי החזיק בי. זה היה רק עניין של זמן עד שהוא ימצא אותי. לא הייתי טיפשה, היה לי ברור שלא משנה כמה אנסה, לא אוכל לברוח ממנו לנצח. אבל נדרשו לו שנתיים. עשרים וארבעה חודשים שבמהלכם פיתחתי תקווה שהיום הזה לא יגיע לעולם.

מצמצתי שוב ונאבקתי להשאיר את עיניי פקוחות. שלפוחית השתן שלי איימה להתפוצץ, אבל הזמזום הנוראי באוזניי הלך והתפוגג והראייה שלי החלה להתמקד בהדרגה. עצם מלבני היה מונח על הרצפה בפינה רחוקה. מזרן. סמוך אליו היו תלויים כיור ו... זו אסלה.

שלושה פריטים שרימזו על כך שלא עמדתי למות בקרוב.

רעדתי.

חריקה צורמת. דלת, אולי? לא הייתי בטוחה אם דלת החדר רחוקה או קרובה למקום שבו נכבלתי, אבל אור עמום הגיח ממקום כלשהו — גבוה יותר, בצד ימין — וסנוור אותי.

עצמתי עיניים, שמטתי את ראשי לפנים וניסיתי להרפות את גופי ככל האפשר. ואז, שמעתי צעדים.

סטילר.

גם בלי לראות אותו, ידעתי שזה הוא. זיהיתי את קול צעדיו — כבדים, רגועים, מאיימים. זועקים סכנה.

קרוב לוודאי שהוא ירד במדרגות. עם כל צעד איטי שהתקדם לעברי, פעימות הלב שלי הלכו וגברו.

אל תפשלי, לא משנה מה.

כעבור זמן שנדמה כמו נצח, הצעדים פסקו. ואיתם פסק הכול — הדופק שלי. המחשבות. הזמן.

הוא עמד מולי. קרוב כל כך, שיכולתי לשמוע את נשימותיו ולחוש את מבטו עליי, חודר ופוצע את עורי. שקלתי להעמיד פני מעולפת, אבל לא היה בזה טעם. עדיף היה לגמור עם זה. או, ליתר דיוק, להתחיל.

כל שריר בגופי שרף כשהזדקפתי מעט. פקחתי עיניים, והדבר הראשון שנגלה מולי היה החולצה שלו. מצמצתי כמה פעמים, עד שהצלחתי להבחין בצבע שלה. אפור־כהה, כמובן.

סטילר תמיד לבש בגדים כהים. אף פעם לא צבעים בולטים, בטח לא צבעים עליזים. כזה הוא היה — כהה מבפנים. אפל. מסוכן.

אט־אט, הרמתי את מבטי והשתהיתי על צווארו. אותו צוואר שאהבתי כל כך לנשק. הגרגרת הסקסית והגברית שלו בלטה. היא תמיד בלטה כשהוא בלע את הרוק בכעס. גל של געגוע תקף אותי, וזה היה הדבר היחיד שהפתיע אותי בכל הסיטואציה הזאת. בשנתיים האחרונות לא הרשיתי לעצמי להתגעגע אליו. כל מה שחשתי כלפיו היה פחד. פחד שימצא אותי. פחד מהיום הזה.

"שלום, ילדונת." קולו הצרוד והשקט הגיע עד למעמקי בטני, כמעט ודגדג אותי.

ילדונת. חלפו שנים מהתקופה ההיא, כשהוא קרא לי בכינוי הזה. הוא נהג לקרוא לי כך עד שהחליף אותו באחר, עד שהפך אותי רשמית לשלו.

הרמתי את ראשי אליו, התעלמתי מהכאב הצורב בעורפי ופגשתי במבטו. שום רגש לא ניבט מעיניו.

האוויר יצא מריאותיי.

סטילר הביט בי ממלוא גובהו. התנשא מעליי. ואף על פי שלא היה קרוב מספיק כדי לגעת בי, הנוכחות שלו עטפה את כולי. חנקה אותי.

"את לא שמחה לראות אותי, אשתי?"

אשתי. כך הוא קרא לי מהרגע שהתחתן איתי. היו לי כמה שמות מאז שלקח אותי תחת חסותו. אינספור פעמים הוא שינה את הזהות שלי, אבל גם כשהיינו לבד, הוא מעולם לא קרא לי באף אחד מהשמות שהעניק לי, וגם לא בשמי האמיתי, אם כי ידע מה הוא. בהתחלה הייתי "ילדונת", לאחר מכן "אשתי", ובין לבין "מלאכית" או "מתולתלת". כזה הוא היה — מצמיד לך כינוי שמתאים לתפקיד שהוא נותן לך, ולעיתים גם כינוי שהוא בוחר בגלל מאפיין פיזי שבולט אצלך.

אפילו את שמו האמיתי לא ידעתי. אני עדיין לא יודעת. הוא תמיד היה סטילר עבורי, עבור כולם. הוא היה אחד הגנבים הטובים והמבוקשים ביותר במדינה.

סטילר הטה מעט את ראשו וחיכה לתשובה לשאלתו. מובן שלא עניתי. היה ברור לשנינו שזאת לא שאלה, שהדבר האחרון שהרגשתי באותו רגע היה שמחה.

הוא נסוג צעד לאחור כדי לבחון אותי טוב יותר. האור היחיד הסתנן למרתף מהדלת שפתח קודם. הוא לא סגר אותה. לא ידעתי אם זה סימן טוב או רע.

קרו מקרים שבהם סטילר נעל אנשים במרתפים. הוא מעולם לא הרשה לי להיכנס לאף אחד מהם, לא שרציתי, אבל לא היה צריך להיות גאון כדי לדעת מה מתרחש שם.

מבטו שוטט באיטיות מטרידה על גופי, אך בניגוד לכל הפעמים שבהן הוא עשה זאת בעבר, הפעם לא היה שום דבר מיני בדרך שבה הוא סקר אותי. לא זיהיתי בעיניו תאווה, תשוקה או אהבה. הייתה בהן רק שנאה.

צל של בלבול חלף בפניו, הוא בטח ציפה לראות שינוי כלשהו בגופי. עודף משקל? אם כן, קרוב לוודאי שהוא התאכזב נורא. הייתי רזה יותר מהפעם האחרונה שבה ראה אותי.

כשמבטו עלה בחזרה ולכד את מבטי, חיוך לעגני התפשט על שפתיו. חרקתי שיניים ונשפתי חזק דרך האף.

"אז?" הוא שאל ושתק לרגע, נתן לקולו הצרוד להדהד בחלל, "איפה מה שגנבת ממני?"

היה תורי לחייך, ותורו לחרוק שיניים.

כן, הייתי גנבת. גנבת מעולה.

בזכותו. או בגללו. תלוי איך מסתכלים על זה...

הוא היה המאסטר, זה שלימד אותי את כל מה שידעתי. בלי האימונים והשיעורים הבלתי פוסקים שלו, לא הייתי יודעת איך להתחמק, איך לברוח, איך לשמור על פרופיל נמוך כשחצי מדינה מחפשת אחריי. בזכותו, למדתי להסתתר מהטובים ביותר — ממנו. אירוני, לא?

סטילר התקרב אליי בצעד מהיר ומאיים. הלב שלי החסיר פעימה כשהבל פיו החמים ליטף את לחיי. "אני לא רוצה להכאיב לך. לא לך. אל תכריחי אותי."

הלם אחז בי. לא ציפיתי לשמוע תחינה בקולו. הוא לא היה טיפוס שמתחנן, בטח שלא אליי. בטח שלא עם כל הכעס שצבר נגדי בשנים האחרונות. הוא מעולם לא הכאיב לי, לא פיזית לפחות. אבל הוא הכאיב לרבים. ליותר מדי אנשים. ואלה היו רק האנשים שעליהם ידעתי. הייתי בטוחה שיש עוד רבים שעליהם לא אגלה לעולם. לא רציתי לגלות. מה שכבר ידעתי אכל אותי מפנים.

וזאת בדיוק הייתה הבעיה בינינו, הסיבה שבגינה לא היה לנו שום סיכוי — הוא לא היה בן אדם טוב, ואילו אני לא הייתי בן אדם רע.

כן, ביצעתי מעשים לא חוקיים — בגללו — אבל היו לי מוסר, מצפון וגבולות. על אף שהעולם שלנו היה עטוף רוע, ידעתי להבדיל בין טוב לרע. אלא שהבנתי מאוחר מדי שלא יכול להיות לי עתיד טוב. שלא יכול להיות לנו עתיד מובטח. או שאולי תמיד ידעתי ופשוט סירבתי לראות...

"לא אגלה לך כלום," הגרון שלי היה יבש כל כך, שכאב לי לומר את המילים. "עדיף שתהרוג אותי כבר עכשיו." התכוונתי לכל מילה.

הוא צחק. צחוק קצר וצרוד. עורי התכסה צמרמורת.

"להרוג אותך? זה יהיה קל מדי, את לא חושבת?" אומנם זאת הייתה שאלה, אבל היה טבול בה איום נוראי. זה לא הפתיע אותי ועדיין, זה לא מנע מהפחד להזדחל עד עמקי נשמתי.

שאפתי עמוק כדי לצבור כוח, כדי להזכיר לעצמי שלא משנה מה הוא יעשה ועד כמה רחוק ילך, אסור לי להישבר. אבל לרגע שכחתי עד כמה הוא קרוב אליי והריח שלו חדר לאפי. חלפו כמעט שנתיים מאז שאפתי אותו לתוכי. ריח של בית. שנאתי את עצמי באותו הרגע על המחשבה הזאת, אבל לא הייתה לי כל שליטה. סטילר היה הסיבה שבגללה עדיין נשמתי. הוא היה הבית שלי.

הוא הניף את ידו לעברי ולרגע הייתי בטוחה שהוא עומד לסטור לי, אבל הוא רק תפס תלתל אחד שלי בין אצבעותיו ושיחק בו. כפי שעשה יותר פעמים משיכולתי לספור.

"את תחזירי לי את מה שגנבת ממני. אני לא ארפה ממך עד שאשים על זה את הידיים, את שומעת אותי?" הוא משך בתלתל שלי באזהרה. בלעתי את הרוק.

זה לא שתכננתי לגנוב ממנו. בשלב ההוא כבר השלמתי עם העובדה שאני מאוהבת בגבר הזה, שאני רוצה לבלות איתו את חיי. זאת הייתה אהבת אמת, כזו שאתה חי ונושם בשבילה, לפחות מבחינתי. אבל לא מבחינתו. עבורו זאת הייתה אובססיה. סטילר היה אובססיבי לגביי מהרגע הראשון שראה אותי. מעולם לא הבנתי למה.

כשהמציאות הכתה בי, היא לא הותירה לי ברירה וברחתי. וזאת הייתה הטעות הראשונה — לברוח בלי לתכנן את הבריחה. מעשה אימפולסיבי וטיפשי. במבט לאחור, אני מבינה שיכולתי לעשות הכול אחרת.

"תהיי מהירה, אבל אל תיתני לפחד לזרז אותך. תבחני כל שטח לפני שאת מגיעה אליו. תחשדי בכל אדם שאיתו את מדברת. תשני סימני זיהוי על הגוף שלך. תקפידי לטשטש עקבות. תשתמשי בכרטיסי אשראי רק במקומות שלא תהיי בהם יותר. תתחפשי. תאלצי את עצמך לדבר עם מבטא כלשהו. תסמכי על האינסטינקטים שלך, הם קיימים כדי להגן עלייך.

"והכי חשוב, בשום פנים ואופן אל תיצרי קשר עם אחד מאיתנו. אנחנו כבר נמצא אותך."

כן, במבט לאחור, הייתי צריכה לזכור את כל מה שסטילר לימד אותי. ייתכן שזה מה שהיה מונע ממנו למצוא אותי. אבל מה זה כבר משנה? במבט לאחור אתה תמיד חכם יותר.

האמת היא שגם לו ידעתי מה מחכה לי, אילו השלכות יהיו למעשים שביצעתי, איזה מחיר אשלם על הטעויות שלי, כמה כאב אחוש בליבי וכמה דמעות יזלגו מעיניי, אפילו היום — במבט לאחור — לא הייתי משנה דבר.

 

 

1

אני טורקת את דלת תיבת הדואר הריקה וייאוש תוקף אותי.

למה הם מחכים, לעזאזל?!

בדרכי אל תחנת האוטובוס, שמש הצהריים שורפת את פניי והאוויר לח כל כך, שהוא מקשה עליי לנשום. התחנה לא רחוקה, בסך הכול חמש דקות הליכה מהבית, אבל בחום הזה הכול נראה רחוק.

אני מתיישבת על הספסל ומבט מהיר בטלפון הנייד מבשר לי שנותרו לי עשרים דקות עד תחילת המשמרת שלי בדיינר. טיפת זיעה זולגת על המצח שלי ונוחתת על הצג. היא מזכירה לי את החום, את הלחות ואת כל מה שאני שונאת בעיירה המקוללת הזאת. התקווה שזה הקיץ האחרון שלי בג'ספר, אלבמה, עוזרת לי לנשום. אבל... תיבת הדואר הריקה...

מחר. מחר תקבלי את התשובה.

מהמכולת שמעבר לכביש יוצאת דמות מוכרת למדי. כריסטין.

כמה ימים חלפו מאז הפעם האחרונה שבה ראיתי אותה? יומיים? שלושה? אני די בטוחה שהיא לבשה את אותם הבגדים שהיא לובשת עכשיו, ואני אפילו לא רוצה לחשוב על הריח שנודף ממנה.

היא חוצה את הכביש ובידה שקית אטומה. ברור לי מה יש בתוכה. די במבט אחד במיקי, בעל המכולת שעומד מאחוריה, כדי להבין שהיא הרגע מכרה לו את הגוף שלה כדי לקבל כמה בקבוקי טקילה, ואולי גם סמים. כשהסוטה הזקן והמסופק קולט אותי יושבת בתחנת האוטובוס, הוא מעביר את הלשון על שפתיו ומעורר בי בחילה.

אני רוצה להטיח את המרפק בפנים המקומטות שלו, כמו שעשיתי בפעם הקודמת, כשהוא תפס אותי במטבח שלנו וצבט אותי בתחת בזמן שכריסטין הייתה מעולפת על הספה. במקום זה, אני מרימה אליו אצבע משולשת ואומרת ללא קול, לך תזדיין.

הוא צוחק בתגובה, ורק כשהוא נכנס בחזרה למכולת, אני עוצמת עיניים ומשחררת נשימה.

בבקשה, אלוהים, תעשה שמחר אקבל את התשובה.

אני מודה לאלוהי המזגנים כשאני נכנסת לדיינר. המקום לא מיוחד, אפילו המיקום שלו הוא באזור סתמי — מול הכביש הראשי ביציאה מהעיירה —והעיצוב שלו די טיפוסי, בסגנון "אם ראית אחד, ראית את כולם", אבל משום מה, הוא מצליח יותר מברים וממסעדות אחרים שבמרכזה.

אני עושה את דרכי אל חדר העובדים כשדילן, הבעלים של המקום, מניח כוס מלאה במים קרים על הבר. אני לוקחת אותה ומרוקנת את כולה בלגימה אחת תוך כדי הליכה.

"יום קשה?" הוא שואל.

"אין לך מושג," אני עונה מעבר לכתפי.

"כל עיכוב הוא לטובה, חומד."

אני מגלגלת עיניים, "מה שתגיד."

חדר העובדים ריק. אני מכניסה את התיק ללוקר, לוקחת את הסינר וטורקת את הדלת בצליל חבטה.

"למה העצבים?" קול נשי מוכר נשמע מאחוריי ואני לא צריכה לסובב את הראש כדי לדעת שג'ולי עומדת בכניסה לחדר.

"אני לא עצבנית." אני מהדקת את הסינר סביב מותניי וקושרת אותו חזק מהרגיל.

"עדיין לא קיבלת תשובה, אני מבינה."

"הם אמרו בתחילת יוני, אנחנו כבר בראשון ביולי ו..." אני נאנחת בתסכול, "וזה אומר הכול."

"זה לא אומר כלום. שלילית או חיובית, את תקבלי אותה."

"אני כבר לא יודעת."

"אולי היא שוב החביאה אותה..."

כבר חשבתי על האפשרות הזאת וחיפשתי בכל מקום בבית, אבל בניגוד לפעם הקודמת, לא מצאתי שום מעטפה. או שהמכתב לא נשלח אליי או שכריסטין הגיעה אליו לפניי ובמקום להחביא אותו, היא פשוט השמידה אותו.

"עזבי," אני ממצמצת כדי לחסום את הדמעות, כי אין סיכוי שאתן למישהו לראות אותן. "אני חייבת להתחיל את המשמרת."

"עמנואלה —"

"לא עכשיו," אני קוטעת אותה. אין לי כוחות להתמודד עם זה, בטח שלא לשמוע הבטחות יוצאות לה מהפה. הן לא שוות כלום.

"כבר אמרתי לך, תני לי לעזור לך. יש לי חסכונות."

חה... ממש!

שתינו יודעות שאלה רק מילים, ולא ברור לי בכלל למה היא אומרת אותן. אולי כי היא יודעת שאני לא מאמינה להן ושגם אם אאמין, לא אקח ממנה דולר אחד. היא זקוקה לכל סנט מאז שבעלה נטש אותה ואת בטי, הילדה שלהם. חוץ מזה, לא משנה כמה חסכונות יש לה, הם לא יספיקו.

אני אוספת את השיער לפקעת מבולגנת ותלתל סורר אחד נופל לצד פניי. "אני אסתדר. תודה בכל מקרה."

המשמרת עוברת במהירות. ערבי חמישי תמיד עמוסים, במיוחד כשמשודר על המסכים משחק ספורט כלשהו בשידור חי. כבר שלוש שעות שאני מתרוצצת בין השולחנות. מלצרית אחת בהתלמדות ואחרת לא הגיעה. נתנו לי את האזור שלה, מה שאומר יותר עבודה. אין לי תלונות. יותר עבודה, יותר טיפים. ואני זקוקה לכל דולר.

פעמון דלת הכניסה משמיע צליל כשארבעה גברים נכנסים לדיינר. אחד בעל שיער מחומצן, אחד קירח, אחד ג'ינג'י והרביעי — הגבוה מכולם — חובש כובע בייסבול.

אוקיי, זה נשמע כמו התחלה של בדיחה גרועה.

מהלבוש שלהם — בגדים ארוכים בחום של יולי באלבמה — אני מבינה שהם לא מכאן. הם ניגשים לתא המרוחק ביותר מכולם, שבמקרה נמצא באזור שלי, וליבי קופץ בשמחה. תיירים תמיד אדיבים יותר ממקומיים.

אני ניגשת אליהם ומושיטה להם תפריטים. הם לא לוקחים אותם.

"תביאי לנו ארבע בירות מהחבית," אומר הקירח במבטא בריטי כבד. צלקת ארוכה מעטרת את לחיו הימנית והיא גסה ומכוערת כל כך, שאני מסיטה את המבט.

"משהו לאכול?"

"לא," הוא עונה בקצרה.

בדרכי אל הבר, אני אוספת על המגש שלי צלחות, כוסות ובקבוקים ריקים, ועוצרת באחת מעמדות המחשב כדי להקליד את ההזמנה שלהם.

אני מרוקנת את המגש במטבח וכשאני מגיעה אל הבר, דילן בדיוק מניח את הבירה הרביעית בזמן שהוא מדבר עם המלצרית המתלמדת. היא נראית אבודה.

"איך הולך?" אני שואלת אותה ומעמיסה את הבירות על המגש.

"זה קשה יותר ממה שחשבתי."

"הסוד הוא לא ללכת ולחזור בידיים ריקות. ככה יהיה לך פחות עומס. קחי איתך מגש, ותוכלי להעמיס כמה שיותר."

"אני לא יודעת להחזיק מגש. כשניסיתי, הכול כמעט נפל לי."

"זה רק עניין של תרגול. תני לי להגיש את הבירות ואראה לך."

אני מסתובבת וקופאת במקומי כשעיניי ננעלות על טובי. הוא עומד בכניסה לדיינר, ידיו תחובות בכיסי הג'ינס שלו והמבט שלו מהוסס. מאינספור ההודעות שהוא שלח לי בחודש האחרון, ידעתי שהוא אמור לחזור העירה בחופשת הסמסטר, אבל לא חשבתי שיעז להגיע למקום העבודה שלי.

"היי," הוא אומר לי במבוכה. ג'רמי וג'ייקוב עומדים מאחוריו כמו שני חיילים שלו, ונראים מתוחים. "את נראית טוב," הוא מוסיף.

זה שקר.

אני נראית כמו שאף בחורה לא רוצה להיראות כשהיא פוגשת את האקס שלה. התלתלים שלי אסופים בבלגן על קודקוד ראשי, אין על פניי טיפת איפור ואני יודעת שעיגולים כהים מקיפים את עיניי. ואם לא די בכך, נודף ממני ריח חזק של טיגון.

טובי פוסע צעד לפנים ומתכוון לומר עוד משהו, אבל אני לא נותנת לו הזדמנות וניגשת אל התא שבו יושבים ארבעת הגברים.

הם כולם רכונים מעל השולחן ומתלחשים ביניהם. הגבר שחובש את כובע הבייסבול אומר משהו ונועץ את אצבעו על שולחן העץ. הוא משתתק בבת אחת כשאני נעמדת מולם ומניחה את הבירות בזו אחר זו על השולחן. איש מהם לא מודה לי ו...

יש פתאום מין אנרגיה סטטית באוויר. כזו שלא נעימה, והיא גורמת לי לחוש לא בנוח. כאילו מישהו נועץ בי מבט ממושך. טובי?

אבל בזווית העין, אני רואה אותו ואת שני החיילים שלו מתיישבים בתא הסמוך כשגבו מופנה אליי. עיניי נמשכות אל הגבר שחובש את כובע הבייסבול. המצחייה משוכה כה נמוך על פניו שלא ניתן לראות אותן בבירור, פרט ללסת המעוטרת בזיפים כהים בני יומיים ולשפתיו המלאות, שקיסם נעוץ ביניהן. אבל הוא, ללא ספק, מסתכל עליי.

אני מפנה את פניי ממנו ומביטה אל המחומצן שמחייך אליי. הוא צעיר בהרבה מחבריו.

"תיהנו," אני אומרת וניגשת לקונסולה כדי לקחת תפריטים.

"ראית את ההוא עם הכובע?" שואלת ג'ולי שנצמדת אליי פתאום.

"לא ממש ראיתי את הפנים שלו. למה?" אני אומרת באדישות, כאילו הנוכחות של הבחור ששבר לי את הלב לפני חצי שנה לא הופכת לי את הבטן.

"עזבי את הפנים. תראי את הגוף."

אני מפנה את הראש לתא שבו הגבר המסתורי יושב, והוא בדיוק מתרומם. שמתי לב לגובה שלו לפני כן, אבל רק עכשיו אני מבחינה בכתפיים הרחבות ובגב הארוך.

לא חם לו עם ז'קט העור הזה?

"בדיוק הטיפוס שלך," אני אומרת לג'ולי. "למה שלא תיגשי אליו?"

"את לא צעירה מדי בשביל לדבר על דברים כאלה?"

"אני צעירה מדי בשביל לראות את הלשון שלך עושה כל מיני דברים לאיבר המין של דילן."

היא מזעיפה פנים. "עוד כמה זמן תזכירי לי את זה?"

"עד שתלמדי לנעול דלתות," אני יורה. הזיכרון של שניהם במשרד של דילן עדיין מזעזע אותי.

"ראית טבעת אולי?" היא מחווה בראשה אל מר־לא־מראה־את־פניו שיוצא מהדיינר כשסיגריה לא דלוקה בפיו.

"לא התעמקתי בזה. למה? זה משנה משהו?" מובן שזאת שאלה רטורית. דילן נשוי ועוד לחברת ילדות שלה, וזה לא עצר אותה.

"לכי תזדייני," היא יורה.

אני מחייכת. "אני לא צעירה מדי בשביל זה?"

היא מגלגלת עיניים ופניה מרצינות כשהיא מסתכלת על נקודה מאחוריי. "זה טובי?"

אנחה רמה נפלטת מפי, "בכבודו ובעצמו."

"יש לו חוצפה לבוא לכאן. רוצה שאקח את ההזמנה שלו?"

"לא. אני מסתדרת."

"בטוחה?"

לא ממש.

"כן. התגברתי על זה."

היא שולחת אליי מבט ספקני, שולפת מכיס הסינר שלה סיגריה מגולגלת ועוברת על פניי. עיניי עוקבות אחר דמותה בעודה יוצאת מהדיינר וניגשת אל הגבר המסתורי.

נראה שהוא בכלל לא שם לב אליה. הוא עומד מול הזגוגית ברגליים פשוקות מעט כשטלפון צמוד לאוזן שלו, ולמרות כובע הבייסבול שאינו חושף את עיניו, אני מוכנה להישבע שכל תשומת ליבו מופנית אליי.

מה הבעיה שלו?

ג'ולי מבקשת ממנו משהו ומאלצת אותו להסיט את פניו. הוא תוחב את הטלפון בין הכתף לאוזן ומצית את הסיגריה שלה. היא אומרת לו משהו, אבל הוא מסתובב והולך. היא פונה אליי בפה פעור ואומרת ללא קול, וואט דה פאק?

אני מושכת בכתף, חוזרת לתא שבו טובי יושב עם החברים שלו ומגישה להם תפריטים.

"אני כבר יודע מה אני רוצה," אומר טובי ועיני הדבש שלו מלכסנות אליי מבט. הוא נראה הרבה יותר בטוח בעצמו משהיה כשנכנס לכאן. עכשיו הוא מזכיר לי את הנער הפופולרי בבית הספר, הנער שהיה כל עולמי לפני שזרק את כל מה שהיה בינינו במשך שנה שלמה בהינף יד.

אני שולפת את הפנקס ואת העט מכיס הסינר. "מה אתה רוצה?"

"אותך," הוא מחייך את החיוך הזה שהמס כל בחורה בתיכון, ושהיום בטח ממיס כל בחורה בקולג'. גם עליי החיוך הזה עבד פעם, אבל עכשיו הוא מגעיל אותי. "אני רוצה אותך בחזרה."

אני מתעלמת ממנו — כפי שהתעלמתי מכל הודעה, שיחת טלפון או ביקור שלו בעיירה בחצי שנה האחרונה — ופונה לחברים שלו, "החלטתם מה אתם רוצים להזמין?"

ג'רמי וג'ייקוב נשמעים נבוכים כשהם עונים "עדיין לא" בו־זמנית.

"אתן לכם כמה דקות להחליט."

אני מסתובבת ומתנגשת בחזה מוצק. ריח חריף של עשן סיגריות מהול במשהו גברי תוקף את נחיריי, כששתי ידיים חזקות אוחזות בזרועותיי ומייצבות אותי.

"תיזהרי, ילדונת," קול נמוך וצרוד נלחש באוזני ורטט חשמלי מטריד עובר בי.

כשאני מרימה את הראש, הגבר המסתורי כבר משחרר את זרועותיי, עוקף אותי ולא נותן לי הזדמנות להציץ בפניו.

המשמרת ממשיכה, המשחק נגמר, טובי וחבריו עזבו בלי להזמין שום דבר, המתלמדת מתרגלת לאיטה למגש, לקוחות קמים והולכים, וכך גם ארבעת הגברים.

רגע לפני שהם יוצאים מהדיינר, הקירח בעל הצלקת המכוערת מסתובב אליי ומודה לי במנוד ראש. אני מנופפת אליו בחיוך וניגשת לתא שבו הם ישבו. הם הזמינו שני סיבובי בירות והשאירו טיפ גבוה יותר מהחשבון עצמו.

אני אוספת את הכוסות ואת המפיות המקומטות על המגש כשמשהו שמונח על ספת העור מושך את תשומת ליבי. נייר מקופל. אני תופסת אותו ומעיפה מבטים סביבי.

הדיינר התרוקן כמעט לגמרי. ג'ולי והמלצרית המתלמדת צוחקות ממשהו שדילן אומר, זוג מבוגר משלם את החשבון ושתי בחורות פונות אל היציאה.

מבעד לזגוגית שמשקיפה אל מגרש החניה, אני מבחינה בארבעת הגברים. שלושה מהם נכנסים לתוך ג'יפ שחור והגבר המסתורי כבר לא חובש את הכובע, אלא קסדה שחורה. הוא עולה על אופנוע בקלילות ובחן, מתניע אותו ומתחיל בנסיעה. הג'יפ השחור נצמד אליו מאחור.

רק כשהם נעלמים משדה הראייה שלי, אני פותחת את הנייר המקופל ומיישרת אותו.

מצחי מתכווץ.

זה נראה כמו מבנה משורטט בעיפרון שחור. שרטוט מקצועי. הפסים ישרים להפליא והפינות מעוגלות. פה ושם מצוירים חיצים המכוונים למלבנים, שבתוכם מילים כתובות:

כניסה ראשית

אזור קבלה

מחלקת השקעות

מחלקת בנקאות פרטית

שירותים

יציאת חירום

חדר תחזוקה

חדר ישיבות

מזכירות

משרד המנהל

כספת

"מה זה?" שואלת ג'ולי מאחוריי. "הוא השאיר את הטלפון שלו לפחות?"

אני ממהרת לקפל בחזרה את הנייר ומכניסה אותו לכיס הסינר שלי. "לא, סתם קשקוש."

"אכפת לך לזרוק את הזבל? עשיתי מניקור."

כל ערב אותו סיפור. אם לא הייתי סקרנית כל כך להסתכל שוב על השרטוט, הייתי מתעמתת איתה על זה.

"שימי עין על האזור שלי."

היא מופתעת מהקלות שבה נכנעתי לבקשתה ולפני שתהיה לה הזדמנות לומר עוד משהו, אני ממהרת למטבח, לוקחת את שקיות הזבל ויוצאת מהיציאה האחורית.

אני משליכה את השקיות במכולה הירוקה, מנגבת את ידיי בסינר ומתכוונת לשלוף שוב את הנייר.

"...אתה מנסה לדפוק אותי?" קול גברי עמום בוקע ממקום כלשהו. אני מרימה את הראש בניסיון לראות משהו מעל מכולת הזבל, אבל היא גבוהה מדי.

"נשבע לך שלא. היא הייתה בכיס שלי."

מבטא בריטי?

"ואיפה היא עכשיו, לעזאזל?"

הפעם המבטא אמריקאי. לא מהדרום.

אני מניחה את ידיי על קצה המכולה המטונפת כדי לקבל תנופה. רגליי מתנתקות מהרצפה וצחנה מכה באפי כשהראש שלי מציץ מעליה.

שני גברים. את הראשון אני מזהה מייד — מר־לא־מראה־את־פניו. כובע הבייסבול שוב על ראשו. השני צעיר יותר — המחומצן שחייך אליי קודם.

הם לא עזבו לפני רגע?

"סטילר, אני נשבע —"

סטילר?

"אתה יודע מה יקרה אם מישהו ישים יד על המפה הזאת?"

"היא בטח נפלה לי במכונית או בחדר במוטל. אני אלך לחפש אותה," אומר הצעיר ומפשיל את שרוולי החולצה שלו. אני מזהה קעקוע על זרועו השמאלית ומצירה את עיניי כדי לראות טוב יותר בחשכה. זאת... גיטרה?

"אתה לא עושה כלום."

"תן לי לתקן את זה," מתחנן הצעיר בשקט. זה בהחלט מבטא בריטי. "כבר הוכחתי לך את עצמי בתחנת הדלק ההיא."

סטילר, אני מניחה, צוחק. אבל זה צחוק מקניט ומזלזל. "ואתה חושב שזה מספיק?" הוא תוחב סיגריה לפיו ומצית אותה. "כמעט פישלת והנה עכשיו..." הוא מצביע על זרועו המקועקעת של הצעיר, שמייד מחזיר את שרווליו למקומם.

"רק אנחנו כאן. נפטרתי מההרגל הזה."

על מה הם מדברים?

"תנמיך את הקול שלך, לעזאזל!" לוחש סטילר בתקיפות.

הצעיר לוחש חלש כל כך, שכל מה שאני שומעת הם חלקים מדבריו, "נמ... אמר... מוכן... ג'רזי..."

סטילר תופס את הצעיר בצווארון החולצה שלו. "תסתום. פאקינג תסתום!"

"פאק. מצטער... אין... אף אחד. אתה... פרנ... יד..."

מה הוא אומר? פרנואיד?

"שאני אבין," לוחש סטילר באיום ומרכין את ראשו אל הצעיר, כך שהאפים שלהם כמעט נוגעים זה בזה, "אתה חושב שאתה יכול ללמד אותי איך לעשות את העבודה שלי?"

ידיי מתחילות להחליק ואני מניחה את כפות הרגליים בשקט מופתי על הקרקע. אני נכנסת בחזרה לדיינר ולא סוגרת את הדלת האחורית מחשש שתרעיש.

מפה? הם דיברו על השרטוט שמצאתי?

אני נכנסת לשירותים וניגשת לכיור. אולי כדאי לי לנסות לתפוס את המחומצן ולתת לו את השרטוט. הוא נראה הרבה יותר נחמד מהגבר השני, וכנראה הסתבך כי איבד את המפה הזאת.

אני פותחת את המים, מסבנת היטב את ידיי ומרימה את הראש אל המראה. צעקה נמלטת מפי.

הוא כאן.

לא הבחור הצעיר, אלא השני.

אני סוגרת במהירות את הברז ומסתובבת. גופו שעון על הקיר וזרועותיו משולבות על החזה.

"אלה שירותי הנשים," אני אומרת ומנסה להסתיר בכל כוחי את הפאניקה שלופתת אותי.

הוא מנתק את גופו הגדול מהקיר וצועד באיטיות לעברי. אני נסוגה מעט ואוחזת בכיור שמאחוריי. ידיי הרטובות מחליקות על החרסינה ועיניי נמשכות אל דלת הכניסה. היא סגורה. והיא תמיד חורקת כשהיא נפתחת או נסגרת.

איך לא שמעתי אותו נכנס? איך הוא היה מאחורי הדיינר אם רגע לפני ראיתי אותו נוסע בכיוון ההפוך?

הוא עוצר כשהוא מולי והוא גבוה כל כך, שאני חייבת למתוח את הצוואר לאחור כדי להביט בפניו.

לראשונה, אני מצליחה לראות את עיניו מתחת לכובע הבייסבול והן פשוט... מפחידות. ויפהפיות. הצבע שלהן נע בין כחול זועק לאפור פלדה, ושתי טבעות עבות ושחורות מקיפות כל אחד מאישוניו. נדמה כי כלב האסקי סיבירי מסתכל היישר אליי, מחכה לרגע הנכון לזנק לעברי.

"אני לא יודע מה את חושבת ששמעת או מה את חושבת שראית," קולו צרוד, שקט, מאיים. "אבל לא משנה מה זה היה, את תשכחי מזה. זה ברור?"

אני בולעת רוק ומשפילה את הראש. איך נתפסתי? הם היו שקועים כל כך בשיחה שלהם, שהייתי בטוחה שלא הבחינו בי כלל. אני לא יודעת מה היה פשר השיחה, אבל מה שבטוח הוא שמדובר במשהו שלא הייתי אמורה לשמוע. משהו מסוכן. בדיוק כמו האיש הזה.

"אין לי מושג על מה אתה מדבר."

הוא מניח אצבע מתחת לסנטר שלי ומרים בחדות את פניי.

מבטינו נפגשים.

יש קצת אדמומיות בלובן עיניו, כאילו עישן יותר מדי וויד, אבל המבט שלו צלול. מפוקס.

נשימתי נעתקת כשהוא מכניס באיטיות מצמררת את ידו השנייה לתוך כיס הסינר שלי ושולף מתוכו את הנייר המקופל. ובכל אותה העת, עיני ההאסקי סיבירי שלו לא משות מעיניי.

"האם. זה. ברור?" הוא חוזר, מדגיש כל מילה ומילה, כשהוא צובט בחוזקה את הסנטר שלי לאות אזהרה. או איום.

אני הודפת את ידו ממני בתנועה חדה ועונה בהתרסה, "כשמש..."

 

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

היהלום הכחול 1 - סטילר שרון חיון גינת

פרולוג

פקחתי עיניים בבת אחת.

ערפל.

חשכה.

גנחתי מכאב. הגרון שלי צרב. כתפיי וצווארי שרפו. הקור חדר לעורי. זמזום נוראי קדח באוזניי. הדופק הלם בחוזקה בתוך ראשי, בתוך חזי, בכל גופי.

איפה אני?

לא זיהיתי את המקום. היה חשוך מדי, מטושטש מדי, קר מדי. צללים הופיעו פה ושם. מצמצתי. כיסא? אסלה?

הנעתי מעט את כפות רגליי והרגשתי את רצפת הבטון מתחת לסוליות מגפיי. לפחות הייתי לבושה. נדרש לי רגע כדי לקלוט שזרועותיי מורמות ומתוחות מעלה. ניסיתי להרים את הראש, אבל הצוואר שלי היה תפוס כל כך, שהפעולה הייתה בלתי אפשרית. ניערתי את זרועותיי וחשתי בשלשלאות סביב מפרקי כפות ידיי. שמעתי אותן.

לא הופתעתי.

אפילו לא ניסיתי להשתחרר מהן. לא היה טעם.

תתרכזי!

איך נתפסתי? לא זכרתי, אבל ידעתי. הכאב ההולם באחורי ראשי רמז על כך שמישהו הכה בי שם.

העפעפיים שלי היו כבדים ועיניי נעצמו מאליהן. סיממו אותי.

תתרכזי!

כלום. רק ערפל. ולמרות זאת, מחשבותיי היו צלולות.

שאפתי אוויר בחדות. הקור, הלחות וריח הטחב רמזו על כך שנכלאתי במרתף כלשהו. ידעתי למה החזיקו בי, וחשוב יותר — ידעתי מי החזיק בי. זה היה רק עניין של זמן עד שהוא ימצא אותי. לא הייתי טיפשה, היה לי ברור שלא משנה כמה אנסה, לא אוכל לברוח ממנו לנצח. אבל נדרשו לו שנתיים. עשרים וארבעה חודשים שבמהלכם פיתחתי תקווה שהיום הזה לא יגיע לעולם.

מצמצתי שוב ונאבקתי להשאיר את עיניי פקוחות. שלפוחית השתן שלי איימה להתפוצץ, אבל הזמזום הנוראי באוזניי הלך והתפוגג והראייה שלי החלה להתמקד בהדרגה. עצם מלבני היה מונח על הרצפה בפינה רחוקה. מזרן. סמוך אליו היו תלויים כיור ו... זו אסלה.

שלושה פריטים שרימזו על כך שלא עמדתי למות בקרוב.

רעדתי.

חריקה צורמת. דלת, אולי? לא הייתי בטוחה אם דלת החדר רחוקה או קרובה למקום שבו נכבלתי, אבל אור עמום הגיח ממקום כלשהו — גבוה יותר, בצד ימין — וסנוור אותי.

עצמתי עיניים, שמטתי את ראשי לפנים וניסיתי להרפות את גופי ככל האפשר. ואז, שמעתי צעדים.

סטילר.

גם בלי לראות אותו, ידעתי שזה הוא. זיהיתי את קול צעדיו — כבדים, רגועים, מאיימים. זועקים סכנה.

קרוב לוודאי שהוא ירד במדרגות. עם כל צעד איטי שהתקדם לעברי, פעימות הלב שלי הלכו וגברו.

אל תפשלי, לא משנה מה.

כעבור זמן שנדמה כמו נצח, הצעדים פסקו. ואיתם פסק הכול — הדופק שלי. המחשבות. הזמן.

הוא עמד מולי. קרוב כל כך, שיכולתי לשמוע את נשימותיו ולחוש את מבטו עליי, חודר ופוצע את עורי. שקלתי להעמיד פני מעולפת, אבל לא היה בזה טעם. עדיף היה לגמור עם זה. או, ליתר דיוק, להתחיל.

כל שריר בגופי שרף כשהזדקפתי מעט. פקחתי עיניים, והדבר הראשון שנגלה מולי היה החולצה שלו. מצמצתי כמה פעמים, עד שהצלחתי להבחין בצבע שלה. אפור־כהה, כמובן.

סטילר תמיד לבש בגדים כהים. אף פעם לא צבעים בולטים, בטח לא צבעים עליזים. כזה הוא היה — כהה מבפנים. אפל. מסוכן.

אט־אט, הרמתי את מבטי והשתהיתי על צווארו. אותו צוואר שאהבתי כל כך לנשק. הגרגרת הסקסית והגברית שלו בלטה. היא תמיד בלטה כשהוא בלע את הרוק בכעס. גל של געגוע תקף אותי, וזה היה הדבר היחיד שהפתיע אותי בכל הסיטואציה הזאת. בשנתיים האחרונות לא הרשיתי לעצמי להתגעגע אליו. כל מה שחשתי כלפיו היה פחד. פחד שימצא אותי. פחד מהיום הזה.

"שלום, ילדונת." קולו הצרוד והשקט הגיע עד למעמקי בטני, כמעט ודגדג אותי.

ילדונת. חלפו שנים מהתקופה ההיא, כשהוא קרא לי בכינוי הזה. הוא נהג לקרוא לי כך עד שהחליף אותו באחר, עד שהפך אותי רשמית לשלו.

הרמתי את ראשי אליו, התעלמתי מהכאב הצורב בעורפי ופגשתי במבטו. שום רגש לא ניבט מעיניו.

האוויר יצא מריאותיי.

סטילר הביט בי ממלוא גובהו. התנשא מעליי. ואף על פי שלא היה קרוב מספיק כדי לגעת בי, הנוכחות שלו עטפה את כולי. חנקה אותי.

"את לא שמחה לראות אותי, אשתי?"

אשתי. כך הוא קרא לי מהרגע שהתחתן איתי. היו לי כמה שמות מאז שלקח אותי תחת חסותו. אינספור פעמים הוא שינה את הזהות שלי, אבל גם כשהיינו לבד, הוא מעולם לא קרא לי באף אחד מהשמות שהעניק לי, וגם לא בשמי האמיתי, אם כי ידע מה הוא. בהתחלה הייתי "ילדונת", לאחר מכן "אשתי", ובין לבין "מלאכית" או "מתולתלת". כזה הוא היה — מצמיד לך כינוי שמתאים לתפקיד שהוא נותן לך, ולעיתים גם כינוי שהוא בוחר בגלל מאפיין פיזי שבולט אצלך.

אפילו את שמו האמיתי לא ידעתי. אני עדיין לא יודעת. הוא תמיד היה סטילר עבורי, עבור כולם. הוא היה אחד הגנבים הטובים והמבוקשים ביותר במדינה.

סטילר הטה מעט את ראשו וחיכה לתשובה לשאלתו. מובן שלא עניתי. היה ברור לשנינו שזאת לא שאלה, שהדבר האחרון שהרגשתי באותו רגע היה שמחה.

הוא נסוג צעד לאחור כדי לבחון אותי טוב יותר. האור היחיד הסתנן למרתף מהדלת שפתח קודם. הוא לא סגר אותה. לא ידעתי אם זה סימן טוב או רע.

קרו מקרים שבהם סטילר נעל אנשים במרתפים. הוא מעולם לא הרשה לי להיכנס לאף אחד מהם, לא שרציתי, אבל לא היה צריך להיות גאון כדי לדעת מה מתרחש שם.

מבטו שוטט באיטיות מטרידה על גופי, אך בניגוד לכל הפעמים שבהן הוא עשה זאת בעבר, הפעם לא היה שום דבר מיני בדרך שבה הוא סקר אותי. לא זיהיתי בעיניו תאווה, תשוקה או אהבה. הייתה בהן רק שנאה.

צל של בלבול חלף בפניו, הוא בטח ציפה לראות שינוי כלשהו בגופי. עודף משקל? אם כן, קרוב לוודאי שהוא התאכזב נורא. הייתי רזה יותר מהפעם האחרונה שבה ראה אותי.

כשמבטו עלה בחזרה ולכד את מבטי, חיוך לעגני התפשט על שפתיו. חרקתי שיניים ונשפתי חזק דרך האף.

"אז?" הוא שאל ושתק לרגע, נתן לקולו הצרוד להדהד בחלל, "איפה מה שגנבת ממני?"

היה תורי לחייך, ותורו לחרוק שיניים.

כן, הייתי גנבת. גנבת מעולה.

בזכותו. או בגללו. תלוי איך מסתכלים על זה...

הוא היה המאסטר, זה שלימד אותי את כל מה שידעתי. בלי האימונים והשיעורים הבלתי פוסקים שלו, לא הייתי יודעת איך להתחמק, איך לברוח, איך לשמור על פרופיל נמוך כשחצי מדינה מחפשת אחריי. בזכותו, למדתי להסתתר מהטובים ביותר — ממנו. אירוני, לא?

סטילר התקרב אליי בצעד מהיר ומאיים. הלב שלי החסיר פעימה כשהבל פיו החמים ליטף את לחיי. "אני לא רוצה להכאיב לך. לא לך. אל תכריחי אותי."

הלם אחז בי. לא ציפיתי לשמוע תחינה בקולו. הוא לא היה טיפוס שמתחנן, בטח שלא אליי. בטח שלא עם כל הכעס שצבר נגדי בשנים האחרונות. הוא מעולם לא הכאיב לי, לא פיזית לפחות. אבל הוא הכאיב לרבים. ליותר מדי אנשים. ואלה היו רק האנשים שעליהם ידעתי. הייתי בטוחה שיש עוד רבים שעליהם לא אגלה לעולם. לא רציתי לגלות. מה שכבר ידעתי אכל אותי מפנים.

וזאת בדיוק הייתה הבעיה בינינו, הסיבה שבגינה לא היה לנו שום סיכוי — הוא לא היה בן אדם טוב, ואילו אני לא הייתי בן אדם רע.

כן, ביצעתי מעשים לא חוקיים — בגללו — אבל היו לי מוסר, מצפון וגבולות. על אף שהעולם שלנו היה עטוף רוע, ידעתי להבדיל בין טוב לרע. אלא שהבנתי מאוחר מדי שלא יכול להיות לי עתיד טוב. שלא יכול להיות לנו עתיד מובטח. או שאולי תמיד ידעתי ופשוט סירבתי לראות...

"לא אגלה לך כלום," הגרון שלי היה יבש כל כך, שכאב לי לומר את המילים. "עדיף שתהרוג אותי כבר עכשיו." התכוונתי לכל מילה.

הוא צחק. צחוק קצר וצרוד. עורי התכסה צמרמורת.

"להרוג אותך? זה יהיה קל מדי, את לא חושבת?" אומנם זאת הייתה שאלה, אבל היה טבול בה איום נוראי. זה לא הפתיע אותי ועדיין, זה לא מנע מהפחד להזדחל עד עמקי נשמתי.

שאפתי עמוק כדי לצבור כוח, כדי להזכיר לעצמי שלא משנה מה הוא יעשה ועד כמה רחוק ילך, אסור לי להישבר. אבל לרגע שכחתי עד כמה הוא קרוב אליי והריח שלו חדר לאפי. חלפו כמעט שנתיים מאז שאפתי אותו לתוכי. ריח של בית. שנאתי את עצמי באותו הרגע על המחשבה הזאת, אבל לא הייתה לי כל שליטה. סטילר היה הסיבה שבגללה עדיין נשמתי. הוא היה הבית שלי.

הוא הניף את ידו לעברי ולרגע הייתי בטוחה שהוא עומד לסטור לי, אבל הוא רק תפס תלתל אחד שלי בין אצבעותיו ושיחק בו. כפי שעשה יותר פעמים משיכולתי לספור.

"את תחזירי לי את מה שגנבת ממני. אני לא ארפה ממך עד שאשים על זה את הידיים, את שומעת אותי?" הוא משך בתלתל שלי באזהרה. בלעתי את הרוק.

זה לא שתכננתי לגנוב ממנו. בשלב ההוא כבר השלמתי עם העובדה שאני מאוהבת בגבר הזה, שאני רוצה לבלות איתו את חיי. זאת הייתה אהבת אמת, כזו שאתה חי ונושם בשבילה, לפחות מבחינתי. אבל לא מבחינתו. עבורו זאת הייתה אובססיה. סטילר היה אובססיבי לגביי מהרגע הראשון שראה אותי. מעולם לא הבנתי למה.

כשהמציאות הכתה בי, היא לא הותירה לי ברירה וברחתי. וזאת הייתה הטעות הראשונה — לברוח בלי לתכנן את הבריחה. מעשה אימפולסיבי וטיפשי. במבט לאחור, אני מבינה שיכולתי לעשות הכול אחרת.

"תהיי מהירה, אבל אל תיתני לפחד לזרז אותך. תבחני כל שטח לפני שאת מגיעה אליו. תחשדי בכל אדם שאיתו את מדברת. תשני סימני זיהוי על הגוף שלך. תקפידי לטשטש עקבות. תשתמשי בכרטיסי אשראי רק במקומות שלא תהיי בהם יותר. תתחפשי. תאלצי את עצמך לדבר עם מבטא כלשהו. תסמכי על האינסטינקטים שלך, הם קיימים כדי להגן עלייך.

"והכי חשוב, בשום פנים ואופן אל תיצרי קשר עם אחד מאיתנו. אנחנו כבר נמצא אותך."

כן, במבט לאחור, הייתי צריכה לזכור את כל מה שסטילר לימד אותי. ייתכן שזה מה שהיה מונע ממנו למצוא אותי. אבל מה זה כבר משנה? במבט לאחור אתה תמיד חכם יותר.

האמת היא שגם לו ידעתי מה מחכה לי, אילו השלכות יהיו למעשים שביצעתי, איזה מחיר אשלם על הטעויות שלי, כמה כאב אחוש בליבי וכמה דמעות יזלגו מעיניי, אפילו היום — במבט לאחור — לא הייתי משנה דבר.

 

 

1

אני טורקת את דלת תיבת הדואר הריקה וייאוש תוקף אותי.

למה הם מחכים, לעזאזל?!

בדרכי אל תחנת האוטובוס, שמש הצהריים שורפת את פניי והאוויר לח כל כך, שהוא מקשה עליי לנשום. התחנה לא רחוקה, בסך הכול חמש דקות הליכה מהבית, אבל בחום הזה הכול נראה רחוק.

אני מתיישבת על הספסל ומבט מהיר בטלפון הנייד מבשר לי שנותרו לי עשרים דקות עד תחילת המשמרת שלי בדיינר. טיפת זיעה זולגת על המצח שלי ונוחתת על הצג. היא מזכירה לי את החום, את הלחות ואת כל מה שאני שונאת בעיירה המקוללת הזאת. התקווה שזה הקיץ האחרון שלי בג'ספר, אלבמה, עוזרת לי לנשום. אבל... תיבת הדואר הריקה...

מחר. מחר תקבלי את התשובה.

מהמכולת שמעבר לכביש יוצאת דמות מוכרת למדי. כריסטין.

כמה ימים חלפו מאז הפעם האחרונה שבה ראיתי אותה? יומיים? שלושה? אני די בטוחה שהיא לבשה את אותם הבגדים שהיא לובשת עכשיו, ואני אפילו לא רוצה לחשוב על הריח שנודף ממנה.

היא חוצה את הכביש ובידה שקית אטומה. ברור לי מה יש בתוכה. די במבט אחד במיקי, בעל המכולת שעומד מאחוריה, כדי להבין שהיא הרגע מכרה לו את הגוף שלה כדי לקבל כמה בקבוקי טקילה, ואולי גם סמים. כשהסוטה הזקן והמסופק קולט אותי יושבת בתחנת האוטובוס, הוא מעביר את הלשון על שפתיו ומעורר בי בחילה.

אני רוצה להטיח את המרפק בפנים המקומטות שלו, כמו שעשיתי בפעם הקודמת, כשהוא תפס אותי במטבח שלנו וצבט אותי בתחת בזמן שכריסטין הייתה מעולפת על הספה. במקום זה, אני מרימה אליו אצבע משולשת ואומרת ללא קול, לך תזדיין.

הוא צוחק בתגובה, ורק כשהוא נכנס בחזרה למכולת, אני עוצמת עיניים ומשחררת נשימה.

בבקשה, אלוהים, תעשה שמחר אקבל את התשובה.

אני מודה לאלוהי המזגנים כשאני נכנסת לדיינר. המקום לא מיוחד, אפילו המיקום שלו הוא באזור סתמי — מול הכביש הראשי ביציאה מהעיירה —והעיצוב שלו די טיפוסי, בסגנון "אם ראית אחד, ראית את כולם", אבל משום מה, הוא מצליח יותר מברים וממסעדות אחרים שבמרכזה.

אני עושה את דרכי אל חדר העובדים כשדילן, הבעלים של המקום, מניח כוס מלאה במים קרים על הבר. אני לוקחת אותה ומרוקנת את כולה בלגימה אחת תוך כדי הליכה.

"יום קשה?" הוא שואל.

"אין לך מושג," אני עונה מעבר לכתפי.

"כל עיכוב הוא לטובה, חומד."

אני מגלגלת עיניים, "מה שתגיד."

חדר העובדים ריק. אני מכניסה את התיק ללוקר, לוקחת את הסינר וטורקת את הדלת בצליל חבטה.

"למה העצבים?" קול נשי מוכר נשמע מאחוריי ואני לא צריכה לסובב את הראש כדי לדעת שג'ולי עומדת בכניסה לחדר.

"אני לא עצבנית." אני מהדקת את הסינר סביב מותניי וקושרת אותו חזק מהרגיל.

"עדיין לא קיבלת תשובה, אני מבינה."

"הם אמרו בתחילת יוני, אנחנו כבר בראשון ביולי ו..." אני נאנחת בתסכול, "וזה אומר הכול."

"זה לא אומר כלום. שלילית או חיובית, את תקבלי אותה."

"אני כבר לא יודעת."

"אולי היא שוב החביאה אותה..."

כבר חשבתי על האפשרות הזאת וחיפשתי בכל מקום בבית, אבל בניגוד לפעם הקודמת, לא מצאתי שום מעטפה. או שהמכתב לא נשלח אליי או שכריסטין הגיעה אליו לפניי ובמקום להחביא אותו, היא פשוט השמידה אותו.

"עזבי," אני ממצמצת כדי לחסום את הדמעות, כי אין סיכוי שאתן למישהו לראות אותן. "אני חייבת להתחיל את המשמרת."

"עמנואלה —"

"לא עכשיו," אני קוטעת אותה. אין לי כוחות להתמודד עם זה, בטח שלא לשמוע הבטחות יוצאות לה מהפה. הן לא שוות כלום.

"כבר אמרתי לך, תני לי לעזור לך. יש לי חסכונות."

חה... ממש!

שתינו יודעות שאלה רק מילים, ולא ברור לי בכלל למה היא אומרת אותן. אולי כי היא יודעת שאני לא מאמינה להן ושגם אם אאמין, לא אקח ממנה דולר אחד. היא זקוקה לכל סנט מאז שבעלה נטש אותה ואת בטי, הילדה שלהם. חוץ מזה, לא משנה כמה חסכונות יש לה, הם לא יספיקו.

אני אוספת את השיער לפקעת מבולגנת ותלתל סורר אחד נופל לצד פניי. "אני אסתדר. תודה בכל מקרה."

המשמרת עוברת במהירות. ערבי חמישי תמיד עמוסים, במיוחד כשמשודר על המסכים משחק ספורט כלשהו בשידור חי. כבר שלוש שעות שאני מתרוצצת בין השולחנות. מלצרית אחת בהתלמדות ואחרת לא הגיעה. נתנו לי את האזור שלה, מה שאומר יותר עבודה. אין לי תלונות. יותר עבודה, יותר טיפים. ואני זקוקה לכל דולר.

פעמון דלת הכניסה משמיע צליל כשארבעה גברים נכנסים לדיינר. אחד בעל שיער מחומצן, אחד קירח, אחד ג'ינג'י והרביעי — הגבוה מכולם — חובש כובע בייסבול.

אוקיי, זה נשמע כמו התחלה של בדיחה גרועה.

מהלבוש שלהם — בגדים ארוכים בחום של יולי באלבמה — אני מבינה שהם לא מכאן. הם ניגשים לתא המרוחק ביותר מכולם, שבמקרה נמצא באזור שלי, וליבי קופץ בשמחה. תיירים תמיד אדיבים יותר ממקומיים.

אני ניגשת אליהם ומושיטה להם תפריטים. הם לא לוקחים אותם.

"תביאי לנו ארבע בירות מהחבית," אומר הקירח במבטא בריטי כבד. צלקת ארוכה מעטרת את לחיו הימנית והיא גסה ומכוערת כל כך, שאני מסיטה את המבט.

"משהו לאכול?"

"לא," הוא עונה בקצרה.

בדרכי אל הבר, אני אוספת על המגש שלי צלחות, כוסות ובקבוקים ריקים, ועוצרת באחת מעמדות המחשב כדי להקליד את ההזמנה שלהם.

אני מרוקנת את המגש במטבח וכשאני מגיעה אל הבר, דילן בדיוק מניח את הבירה הרביעית בזמן שהוא מדבר עם המלצרית המתלמדת. היא נראית אבודה.

"איך הולך?" אני שואלת אותה ומעמיסה את הבירות על המגש.

"זה קשה יותר ממה שחשבתי."

"הסוד הוא לא ללכת ולחזור בידיים ריקות. ככה יהיה לך פחות עומס. קחי איתך מגש, ותוכלי להעמיס כמה שיותר."

"אני לא יודעת להחזיק מגש. כשניסיתי, הכול כמעט נפל לי."

"זה רק עניין של תרגול. תני לי להגיש את הבירות ואראה לך."

אני מסתובבת וקופאת במקומי כשעיניי ננעלות על טובי. הוא עומד בכניסה לדיינר, ידיו תחובות בכיסי הג'ינס שלו והמבט שלו מהוסס. מאינספור ההודעות שהוא שלח לי בחודש האחרון, ידעתי שהוא אמור לחזור העירה בחופשת הסמסטר, אבל לא חשבתי שיעז להגיע למקום העבודה שלי.

"היי," הוא אומר לי במבוכה. ג'רמי וג'ייקוב עומדים מאחוריו כמו שני חיילים שלו, ונראים מתוחים. "את נראית טוב," הוא מוסיף.

זה שקר.

אני נראית כמו שאף בחורה לא רוצה להיראות כשהיא פוגשת את האקס שלה. התלתלים שלי אסופים בבלגן על קודקוד ראשי, אין על פניי טיפת איפור ואני יודעת שעיגולים כהים מקיפים את עיניי. ואם לא די בכך, נודף ממני ריח חזק של טיגון.

טובי פוסע צעד לפנים ומתכוון לומר עוד משהו, אבל אני לא נותנת לו הזדמנות וניגשת אל התא שבו יושבים ארבעת הגברים.

הם כולם רכונים מעל השולחן ומתלחשים ביניהם. הגבר שחובש את כובע הבייסבול אומר משהו ונועץ את אצבעו על שולחן העץ. הוא משתתק בבת אחת כשאני נעמדת מולם ומניחה את הבירות בזו אחר זו על השולחן. איש מהם לא מודה לי ו...

יש פתאום מין אנרגיה סטטית באוויר. כזו שלא נעימה, והיא גורמת לי לחוש לא בנוח. כאילו מישהו נועץ בי מבט ממושך. טובי?

אבל בזווית העין, אני רואה אותו ואת שני החיילים שלו מתיישבים בתא הסמוך כשגבו מופנה אליי. עיניי נמשכות אל הגבר שחובש את כובע הבייסבול. המצחייה משוכה כה נמוך על פניו שלא ניתן לראות אותן בבירור, פרט ללסת המעוטרת בזיפים כהים בני יומיים ולשפתיו המלאות, שקיסם נעוץ ביניהן. אבל הוא, ללא ספק, מסתכל עליי.

אני מפנה את פניי ממנו ומביטה אל המחומצן שמחייך אליי. הוא צעיר בהרבה מחבריו.

"תיהנו," אני אומרת וניגשת לקונסולה כדי לקחת תפריטים.

"ראית את ההוא עם הכובע?" שואלת ג'ולי שנצמדת אליי פתאום.

"לא ממש ראיתי את הפנים שלו. למה?" אני אומרת באדישות, כאילו הנוכחות של הבחור ששבר לי את הלב לפני חצי שנה לא הופכת לי את הבטן.

"עזבי את הפנים. תראי את הגוף."

אני מפנה את הראש לתא שבו הגבר המסתורי יושב, והוא בדיוק מתרומם. שמתי לב לגובה שלו לפני כן, אבל רק עכשיו אני מבחינה בכתפיים הרחבות ובגב הארוך.

לא חם לו עם ז'קט העור הזה?

"בדיוק הטיפוס שלך," אני אומרת לג'ולי. "למה שלא תיגשי אליו?"

"את לא צעירה מדי בשביל לדבר על דברים כאלה?"

"אני צעירה מדי בשביל לראות את הלשון שלך עושה כל מיני דברים לאיבר המין של דילן."

היא מזעיפה פנים. "עוד כמה זמן תזכירי לי את זה?"

"עד שתלמדי לנעול דלתות," אני יורה. הזיכרון של שניהם במשרד של דילן עדיין מזעזע אותי.

"ראית טבעת אולי?" היא מחווה בראשה אל מר־לא־מראה־את־פניו שיוצא מהדיינר כשסיגריה לא דלוקה בפיו.

"לא התעמקתי בזה. למה? זה משנה משהו?" מובן שזאת שאלה רטורית. דילן נשוי ועוד לחברת ילדות שלה, וזה לא עצר אותה.

"לכי תזדייני," היא יורה.

אני מחייכת. "אני לא צעירה מדי בשביל זה?"

היא מגלגלת עיניים ופניה מרצינות כשהיא מסתכלת על נקודה מאחוריי. "זה טובי?"

אנחה רמה נפלטת מפי, "בכבודו ובעצמו."

"יש לו חוצפה לבוא לכאן. רוצה שאקח את ההזמנה שלו?"

"לא. אני מסתדרת."

"בטוחה?"

לא ממש.

"כן. התגברתי על זה."

היא שולחת אליי מבט ספקני, שולפת מכיס הסינר שלה סיגריה מגולגלת ועוברת על פניי. עיניי עוקבות אחר דמותה בעודה יוצאת מהדיינר וניגשת אל הגבר המסתורי.

נראה שהוא בכלל לא שם לב אליה. הוא עומד מול הזגוגית ברגליים פשוקות מעט כשטלפון צמוד לאוזן שלו, ולמרות כובע הבייסבול שאינו חושף את עיניו, אני מוכנה להישבע שכל תשומת ליבו מופנית אליי.

מה הבעיה שלו?

ג'ולי מבקשת ממנו משהו ומאלצת אותו להסיט את פניו. הוא תוחב את הטלפון בין הכתף לאוזן ומצית את הסיגריה שלה. היא אומרת לו משהו, אבל הוא מסתובב והולך. היא פונה אליי בפה פעור ואומרת ללא קול, וואט דה פאק?

אני מושכת בכתף, חוזרת לתא שבו טובי יושב עם החברים שלו ומגישה להם תפריטים.

"אני כבר יודע מה אני רוצה," אומר טובי ועיני הדבש שלו מלכסנות אליי מבט. הוא נראה הרבה יותר בטוח בעצמו משהיה כשנכנס לכאן. עכשיו הוא מזכיר לי את הנער הפופולרי בבית הספר, הנער שהיה כל עולמי לפני שזרק את כל מה שהיה בינינו במשך שנה שלמה בהינף יד.

אני שולפת את הפנקס ואת העט מכיס הסינר. "מה אתה רוצה?"

"אותך," הוא מחייך את החיוך הזה שהמס כל בחורה בתיכון, ושהיום בטח ממיס כל בחורה בקולג'. גם עליי החיוך הזה עבד פעם, אבל עכשיו הוא מגעיל אותי. "אני רוצה אותך בחזרה."

אני מתעלמת ממנו — כפי שהתעלמתי מכל הודעה, שיחת טלפון או ביקור שלו בעיירה בחצי שנה האחרונה — ופונה לחברים שלו, "החלטתם מה אתם רוצים להזמין?"

ג'רמי וג'ייקוב נשמעים נבוכים כשהם עונים "עדיין לא" בו־זמנית.

"אתן לכם כמה דקות להחליט."

אני מסתובבת ומתנגשת בחזה מוצק. ריח חריף של עשן סיגריות מהול במשהו גברי תוקף את נחיריי, כששתי ידיים חזקות אוחזות בזרועותיי ומייצבות אותי.

"תיזהרי, ילדונת," קול נמוך וצרוד נלחש באוזני ורטט חשמלי מטריד עובר בי.

כשאני מרימה את הראש, הגבר המסתורי כבר משחרר את זרועותיי, עוקף אותי ולא נותן לי הזדמנות להציץ בפניו.

המשמרת ממשיכה, המשחק נגמר, טובי וחבריו עזבו בלי להזמין שום דבר, המתלמדת מתרגלת לאיטה למגש, לקוחות קמים והולכים, וכך גם ארבעת הגברים.

רגע לפני שהם יוצאים מהדיינר, הקירח בעל הצלקת המכוערת מסתובב אליי ומודה לי במנוד ראש. אני מנופפת אליו בחיוך וניגשת לתא שבו הם ישבו. הם הזמינו שני סיבובי בירות והשאירו טיפ גבוה יותר מהחשבון עצמו.

אני אוספת את הכוסות ואת המפיות המקומטות על המגש כשמשהו שמונח על ספת העור מושך את תשומת ליבי. נייר מקופל. אני תופסת אותו ומעיפה מבטים סביבי.

הדיינר התרוקן כמעט לגמרי. ג'ולי והמלצרית המתלמדת צוחקות ממשהו שדילן אומר, זוג מבוגר משלם את החשבון ושתי בחורות פונות אל היציאה.

מבעד לזגוגית שמשקיפה אל מגרש החניה, אני מבחינה בארבעת הגברים. שלושה מהם נכנסים לתוך ג'יפ שחור והגבר המסתורי כבר לא חובש את הכובע, אלא קסדה שחורה. הוא עולה על אופנוע בקלילות ובחן, מתניע אותו ומתחיל בנסיעה. הג'יפ השחור נצמד אליו מאחור.

רק כשהם נעלמים משדה הראייה שלי, אני פותחת את הנייר המקופל ומיישרת אותו.

מצחי מתכווץ.

זה נראה כמו מבנה משורטט בעיפרון שחור. שרטוט מקצועי. הפסים ישרים להפליא והפינות מעוגלות. פה ושם מצוירים חיצים המכוונים למלבנים, שבתוכם מילים כתובות:

כניסה ראשית

אזור קבלה

מחלקת השקעות

מחלקת בנקאות פרטית

שירותים

יציאת חירום

חדר תחזוקה

חדר ישיבות

מזכירות

משרד המנהל

כספת

"מה זה?" שואלת ג'ולי מאחוריי. "הוא השאיר את הטלפון שלו לפחות?"

אני ממהרת לקפל בחזרה את הנייר ומכניסה אותו לכיס הסינר שלי. "לא, סתם קשקוש."

"אכפת לך לזרוק את הזבל? עשיתי מניקור."

כל ערב אותו סיפור. אם לא הייתי סקרנית כל כך להסתכל שוב על השרטוט, הייתי מתעמתת איתה על זה.

"שימי עין על האזור שלי."

היא מופתעת מהקלות שבה נכנעתי לבקשתה ולפני שתהיה לה הזדמנות לומר עוד משהו, אני ממהרת למטבח, לוקחת את שקיות הזבל ויוצאת מהיציאה האחורית.

אני משליכה את השקיות במכולה הירוקה, מנגבת את ידיי בסינר ומתכוונת לשלוף שוב את הנייר.

"...אתה מנסה לדפוק אותי?" קול גברי עמום בוקע ממקום כלשהו. אני מרימה את הראש בניסיון לראות משהו מעל מכולת הזבל, אבל היא גבוהה מדי.

"נשבע לך שלא. היא הייתה בכיס שלי."

מבטא בריטי?

"ואיפה היא עכשיו, לעזאזל?"

הפעם המבטא אמריקאי. לא מהדרום.

אני מניחה את ידיי על קצה המכולה המטונפת כדי לקבל תנופה. רגליי מתנתקות מהרצפה וצחנה מכה באפי כשהראש שלי מציץ מעליה.

שני גברים. את הראשון אני מזהה מייד — מר־לא־מראה־את־פניו. כובע הבייסבול שוב על ראשו. השני צעיר יותר — המחומצן שחייך אליי קודם.

הם לא עזבו לפני רגע?

"סטילר, אני נשבע —"

סטילר?

"אתה יודע מה יקרה אם מישהו ישים יד על המפה הזאת?"

"היא בטח נפלה לי במכונית או בחדר במוטל. אני אלך לחפש אותה," אומר הצעיר ומפשיל את שרוולי החולצה שלו. אני מזהה קעקוע על זרועו השמאלית ומצירה את עיניי כדי לראות טוב יותר בחשכה. זאת... גיטרה?

"אתה לא עושה כלום."

"תן לי לתקן את זה," מתחנן הצעיר בשקט. זה בהחלט מבטא בריטי. "כבר הוכחתי לך את עצמי בתחנת הדלק ההיא."

סטילר, אני מניחה, צוחק. אבל זה צחוק מקניט ומזלזל. "ואתה חושב שזה מספיק?" הוא תוחב סיגריה לפיו ומצית אותה. "כמעט פישלת והנה עכשיו..." הוא מצביע על זרועו המקועקעת של הצעיר, שמייד מחזיר את שרווליו למקומם.

"רק אנחנו כאן. נפטרתי מההרגל הזה."

על מה הם מדברים?

"תנמיך את הקול שלך, לעזאזל!" לוחש סטילר בתקיפות.

הצעיר לוחש חלש כל כך, שכל מה שאני שומעת הם חלקים מדבריו, "נמ... אמר... מוכן... ג'רזי..."

סטילר תופס את הצעיר בצווארון החולצה שלו. "תסתום. פאקינג תסתום!"

"פאק. מצטער... אין... אף אחד. אתה... פרנ... יד..."

מה הוא אומר? פרנואיד?

"שאני אבין," לוחש סטילר באיום ומרכין את ראשו אל הצעיר, כך שהאפים שלהם כמעט נוגעים זה בזה, "אתה חושב שאתה יכול ללמד אותי איך לעשות את העבודה שלי?"

ידיי מתחילות להחליק ואני מניחה את כפות הרגליים בשקט מופתי על הקרקע. אני נכנסת בחזרה לדיינר ולא סוגרת את הדלת האחורית מחשש שתרעיש.

מפה? הם דיברו על השרטוט שמצאתי?

אני נכנסת לשירותים וניגשת לכיור. אולי כדאי לי לנסות לתפוס את המחומצן ולתת לו את השרטוט. הוא נראה הרבה יותר נחמד מהגבר השני, וכנראה הסתבך כי איבד את המפה הזאת.

אני פותחת את המים, מסבנת היטב את ידיי ומרימה את הראש אל המראה. צעקה נמלטת מפי.

הוא כאן.

לא הבחור הצעיר, אלא השני.

אני סוגרת במהירות את הברז ומסתובבת. גופו שעון על הקיר וזרועותיו משולבות על החזה.

"אלה שירותי הנשים," אני אומרת ומנסה להסתיר בכל כוחי את הפאניקה שלופתת אותי.

הוא מנתק את גופו הגדול מהקיר וצועד באיטיות לעברי. אני נסוגה מעט ואוחזת בכיור שמאחוריי. ידיי הרטובות מחליקות על החרסינה ועיניי נמשכות אל דלת הכניסה. היא סגורה. והיא תמיד חורקת כשהיא נפתחת או נסגרת.

איך לא שמעתי אותו נכנס? איך הוא היה מאחורי הדיינר אם רגע לפני ראיתי אותו נוסע בכיוון ההפוך?

הוא עוצר כשהוא מולי והוא גבוה כל כך, שאני חייבת למתוח את הצוואר לאחור כדי להביט בפניו.

לראשונה, אני מצליחה לראות את עיניו מתחת לכובע הבייסבול והן פשוט... מפחידות. ויפהפיות. הצבע שלהן נע בין כחול זועק לאפור פלדה, ושתי טבעות עבות ושחורות מקיפות כל אחד מאישוניו. נדמה כי כלב האסקי סיבירי מסתכל היישר אליי, מחכה לרגע הנכון לזנק לעברי.

"אני לא יודע מה את חושבת ששמעת או מה את חושבת שראית," קולו צרוד, שקט, מאיים. "אבל לא משנה מה זה היה, את תשכחי מזה. זה ברור?"

אני בולעת רוק ומשפילה את הראש. איך נתפסתי? הם היו שקועים כל כך בשיחה שלהם, שהייתי בטוחה שלא הבחינו בי כלל. אני לא יודעת מה היה פשר השיחה, אבל מה שבטוח הוא שמדובר במשהו שלא הייתי אמורה לשמוע. משהו מסוכן. בדיוק כמו האיש הזה.

"אין לי מושג על מה אתה מדבר."

הוא מניח אצבע מתחת לסנטר שלי ומרים בחדות את פניי.

מבטינו נפגשים.

יש קצת אדמומיות בלובן עיניו, כאילו עישן יותר מדי וויד, אבל המבט שלו צלול. מפוקס.

נשימתי נעתקת כשהוא מכניס באיטיות מצמררת את ידו השנייה לתוך כיס הסינר שלי ושולף מתוכו את הנייר המקופל. ובכל אותה העת, עיני ההאסקי סיבירי שלו לא משות מעיניי.

"האם. זה. ברור?" הוא חוזר, מדגיש כל מילה ומילה, כשהוא צובט בחוזקה את הסנטר שלי לאות אזהרה. או איום.

אני הודפת את ידו ממני בתנועה חדה ועונה בהתרסה, "כשמש..."