הפנימייה

"סע, קח אותו משם," אביו צועק.

"זה הבן שלה," פּאשָׁה עונה לו, "שתיקח אותו בעצמה."

"הוא האחיין שלך," אביו מזכיר לו.

"אז מה?"

"הוא הנכד שלי."

וכל זה בלי לכבות את הטלוויזיה. את הטלוויזיה הוא לא מכבה אפילו בלילה. היא אצלם כמו אש תמיד - דולקת פחות כדי לשמח את החיים, ויותר לזכר המתים. אביו מאזין לתחזית מזג האוויר בתשומת לב דרוכה, כאילו תכף יוזכר בה שמו. כשהתחזית מגיעה לסיומה, הוא יושב זמן מה כלא מאמין למשמע אוזניו. פּאשָׁה אינו צופה בטלוויזיה, בייחוד בשנה האחרונה, כשהחדשות פשוט מעוררות בהלה. הוא יושב בחדרו ליד שולחן שספרי לימוד נערמים עליו, אחר־כך אינו מתאפק, קם מן הספה, יוצא החוצה. אביו מפנה את הראש: קפיצי הספה משמיעים צליל יבש כמו ירייה, כשל זרדים מתפצחים במדורה של הצופים. הרהיטים בבית ישנים אך נאחזים בחיים: בוודאי יאריכו ימים יותר מבעליהם הנוכחיים. אחותו הציעה לרפד מחדש לפחות את הכורסאות, אבל פאשה התייחס להצעות שלה בביטול. למה לרפד, היה אומר, זה כמו מישהו שעושה תרגילי מתח בגיל שבעים: אפשר, כמובן, אבל עדיף לבלוע כדור נגד כאבים. אחותו כמעט לא הופיעה בזמן האחרון, ולכן אף אחד גם לא דיבר עוד על הריפוד מחדש.

פאשה אהב את הבית שלהם, הוא גר בו כל חייו והתכוון להמשיך לגור בו. שבויים גרמנים בנו אותו מייד אחרי המלחמה. היה זה מבנה דו־משפחתי די מרווח. הרחוב השני מתחנת הרכבת, מתחם של בתים פרטיים מאוכלס בצפיפות שגרו בו בעיקר עובדי התחנה. היישוב כולו אף נבנה סביב תחנת הרכבת - שסיפקה עבודה וגם תקווה, ודמתה ללב שהשחיר מעשן קטרים, המזרים דרכו את דם הערוצים ורצועות היער הסמוכים. אפילו כעת, כשהמוסך עמד ריק כמו בריכה שרוֹקנה ממימיה, ובסדנאות דרו אולי רק סנוניות וחסרי בית, נותרו חיים בתחנה. אבל עכשיו לא הייתה עבודה. מסיבה כלשהי, דווקא ביישובי פועלים נעלמת העבודה בראש ובראשונה. הסדנאות נסגרו והכול התפזרו איש־איש לענייניו, הסתתרו בחצרות הצפופות שהשמש היוקדת החריבה בהן את הבארות והמלאי במרתפיהן אזל עוד לפני חג המולד.

לפאשה, עם זאת, אין זכות להתלונן - יהיה אשר יהיה, הוא עובד מדינה. כן־כן, פאשה חושב כשהוא יוצא החוצה וסוגר אחריו את הדלת המרופדת בשמיכות של בית חולים, מה שלא יהיה, הוא מתוקצב, מה שלא יהיה, הוא עובד מדינה. השלג בחוץ ורדרד־כחול, משקף את השמש הנוטה לשקוע ואת שׁמֵי הערב, משחיר בנקבוביותיו העמוקות. צורב במישוש, מדיף ריח מי הפשרה של מרץ, מכסה בשכבה דקה את האדמה השחורה הצמיגית. אם כן, אין צורך בשום תחזיות: החורף יימשך זמן רב, הכול יספיקו להסתגל, להתייגע ולהתרגל. וכשיתרגלו, משהו אחר יתחיל. ובינתיים העולם מזכיר חופן שלג בכפות ידיים חמות - נמס, זורם והופך למים, אך ככל שהזמן עובר כן נעשות כפות הידיים קרות יותר, כן פוחתת בהן התנועה הפנימית החמימה, כן גדלה צינת הקרח. המים, אפילו מי ההפשרה, נשארים קטלניים, השמש טובעת במערכת סבוכה של מראות ובבואות מים, איש אינו מצליח להתחמם בה - מייד אחרי הצהריים, בעקבות הצפירות הלחות הנתלות מעל לתחנה, יורדים הדמדומים, וכהרף עין נעלמת התחושה של הפשרת השלגים, תחושת החמימות המתעתעת.

פאשה עוקף את הבית, עושה את דרכו בין העצים בשביל בוצי. כל חייהם הם חלקו את הבית עם אחד מעובדי תחנת הרכבת. המחצית האחת הייתה שייכת לו, המחצית האחרת - למשפחתו המלוכדת של פאשה: אבא, אימא, פאשה ואחותו. לפני כחמש־עשרה שנים, כשכולם עוד גרו יחד, שרף עובד התחנה את המחצית שלו. הספיקו לכבות. אך העובד מיאן לשקם את מה שנחרב בשריפה: הלך לתחנה, עלה לרכבת הנוסעת מזרחה ונעלם מחייהם לתמיד. את חלקו השרוף של המבנה פשוט הרסו, סיידו את הקיר והמשיכו לחיות. מבחוץ הזכיר הבית חצי כיכר לחם על מדף בחנות. אביו תמיד היה קונה כך - חצי כיכר, כדי לא לשלם יותר מדי. וכדי שלא יישאר יותר מדי. כך לימדו אותו החיים בתחנה.

עצים שחורים עוטים שלג, ענפים חדים על רקע שמיים אדומים - מעבר לגדר משתרע הרחוב, בתי השכנים הקטנים הלבנים, במקומות אחדים - התפוזים הצהובים של אורות החשמל, גנים, גדרות, ארובות מעלות עשן, מָשָׁל היו אלה גברים עייפים שעומדים ומדברים בכפור ופולטים הבל נשימת ינואר חמה מריאותיהם. הרחובות שוממים, אין איש בשום מקום, רק בתחנה מעת לעת נצמדים הקרונות, מתכת כנגד מתכת, כאילו מישהו מזיז רהיטי ברזל. ועוד: מדרום, מכיוון העיר, במשך כל היום, מהבוקר נשמעים פיצוצים כבדים בודדים: פעם תכופים ומועצמים, פעם נדירים יותר. ההד מתפזר גבוה באוויר, האקוסטיקה בחורף מבלבלת, קשה לקבוע מאיפה עפים הפגזים, איפה הם נופלים. אוויר צח, ריח עצים לחים, דממה דרוכה. שקט כזה משתרר רק כשהכול משתתקים ומתחילים להאזין. פאשה סופר עד מאה ועושה את דרכו בחזרה. עשרה. אתמול בערב היו שישה. באותו פרק זמן. מעניין מה יגידו בחדשות.

את אביו הוא מוצא במטבח. הלה עומד רכון מעל השולחן, אורז את תיק הספורט שלו.

"נוסע רחוק?" פאשה שואל.

אבל מה יש לשאול? ברור שהוא מתכוון ללכת להביא את נכדו. זורק בהפגנתיות עיתון לתוך התיק (איך אפשר לקרוא מחדש עיתונים שכבר נקראו? זה בדיוק כמו לעיין מחדש בתשבצים שכבר נפתרו), משקפיים (פאשה תמיד רב איתו בגלל המשקפיים האלה - עדשות עבות ותמונה מעוותת, מוטב כבר שתרכיב משקפי שמש, הוא אומר לאביו, בין כה וכה אי־אפשר לראות כלום), תעודת גימלאי (אם יהיה לו מזל, ייסע בחינם), טלפון נייד משופשף כמו חלוק אבן, ממחטת אף נקייה. אביו מכבס ומגהץ את ממחטות האף שלו בעצמו, אינו מטיל את המשימה על בִּתו, אינו רוצה. פעם בחודש עומד ליד קרש גיהוץ ומעביר בשקדנות את המגהץ על פני ממחטות אף שהאפירו עם הזמן, כמייבש שטרות כסף שערכם נשחק. פאשה מביא לו בקביעות מגבוני נייר, אבל אביו ממשיך להשתמש בממחטות שלו - הרגל ישן, עוד מהזמנים שעבד במשרד התחנה, כשמגבוני נייר פשוט לא היו קיימים. וגם ממחטות בד. אביו כמעט אינו יודע להשתמש בטלפון הנייד, אבל כל הזמן סוחב אותו איתו - מכשיר חבוט, לחצן ירוק משופשף. פאשה דואג לו ליתרה כספית אצל הספָּק, עד היום הוא לא למד לעשות את זה בעצמו. והנה עכשיו הוא אורז הכול בשקדנות, נובר בתוך התיק, שותק בעלבון - ככל שהזמן עובר קשה איתו יותר, אי־אפשר לדבר על שום נושא, נעלב כמו ילד קטן. פאשה הולך אל התנור, מרווה את צימאונו ישר מהקומקום. הבארות יבשו בקיץ ומי ברז מפחיד לשתות - מי יודע מה שט לו שָׁם היום בצינורות. לכן את המים מרתיחים, ואת מקורות המים עוקפים. אביו שותק, נובר בכיסים.

"בסדר," אומר פאשה, "אני אסע, אביא אותו."

אבל אביו לא נכנע בלי מאבק. שולף את העיתון, פורשׂ אותו, מגלגל, מקפל לארבע, תוחב בחזרה לתיק. אצבעותיו הצהובות הגרומות שוברות בעצבנות את נייר העיתון. בפאשה אפילו אינו מעיף מבט, מתגבנן מעל לשולחן, רוצה להוכיח משהו, נלחם בכל העולם.

"אתה שומע?" אומר פאשה, "אסע, אביא."

"לא צריך," אביו עונה.

"אבל אביא אותו, אמרתי לך," פאשה אומר שוב בעצבנות מה.

אביו שולף החוצה בהפגנתיות את העיתון שלו ויוצא. מושך חזק ופותח את דלת חדר המגורים. פס האור הרך מהטלוויזיה מוטל אל המסדרון החשוך. הוא טורק אותה אחריו בתנועה חדה, כאילו מסתגר מבפנים בתוך מקרר ריק.

יום אחד

בוקר ינואר דומם כמו תור בקופת חולים. קור של בוקר במטבח, אפלולית כעין הגרפיט מעבר לחלון. פאשה ניגש אל התנור וקולט מייד את ריח הגז המתקתק. אצל פאשה הוא נקשר תמיד להתעוררות בוקר נמרצת. בכל בוקר, כשאתה מתכונן לצאת לעבודה, אחרי שזרקת אל תוך הילקוט את מחברות התלמידים ואת ספרי הלימוד, לצאת אל המטבח, לשתות תה חזק ולאכול פרוסת לחם מאתמול, לשכנע את עצמך שחייך עלו יפה, ואחרי ששכנעת - לרוץ לעבודה. הריח הזה מלווה את כל חייו, אפילו אין לו תיאבון אם מזדמן לו להתעורר מחוץ לבית: חסר תנור הבוקר הביתי המדיף ריח מבערים חרוכים. פאשה מביט בחלון, מתבונן בשלג השחור ובשמיים השחורים, יושב אל השולחן, מטלטל את ראשו כדי להתעורר סופית. שש בבוקר, ינואר, יום שני, עוד יום ללא עבודה.

לוקח מחברות מאדן החלון, מדפדף בהן, מניח אותן בחזרה, קם, הולך למסדרון, מציץ אל החדר. אביו ישן בישיבה בכורסה, אדם מוצף דם צועק ממסך הטלוויזיה, רוצה שישמעו אותו, אך לשווא: אביו דומם את הצליל עוד אתמול בלילה ועכשיו לא ניתן להגיע אליו, תצעק ככל שתצעק. פאשה קופא לרגע, מביט בדם. זה שצועק מעביר גם הוא את מבטו אל פאשה, ועתה הוא כבר צועק לו: אל תכבה, תקשיב, זה חשוב, זה נוגע גם לך. אבל פאשה מוצא מהר את השלט־רחוק, לוחץ על כפתור אדום גדול - כמנסה לסחוט משחת שיניים משפופרת, משליך את השלט־רחוק על השולחן ויוצא החוצה. בזהירות, כדי לא להעיר את אביו, סוגר מאחוריו את הדלת, אבל הדלת בכל זאת משמיעה חריקות מדאיגות באפלולית הבוקר. אביו מתעורר מייד בחדר, מוצא את השלט־רחוק ובשתיקה מדליק את הטלוויזיה, שמתרחש בה משהו מחריד הנוגע לכול. בזמן הזה פאשה כבר מתקרב בריצה לתחנת הרכבת.

* 

משהו לא בסדר, הוא חושב, משהו כאן לא בסדר. אף לא נפש חיה אחת, שום קול. אפילו את הקטרים אין שומעים. אפילו אין סוחרים. השלג הכחול־כהה זולג מים, הטמפרטורות בחוץ גובלות באפס אבל השמיים מכוסים עננים, לחלוחית תלויה באוויר והופכת מפעם לפעם לגשם בקושי מורגש. הלאה משם טובלים פסי הרכבת בערפל, ובערפל הזה אין שומעים לא קולות ולא צעדים. מוקדם עדיין, חושב פאשה מחשבה מאומצת, פשוט מוקדם עדיין. גם בדרום, מקום שבו מתחילה העיר, שוררת דממה חשודה, בלא פיצוצים, בלא אוויר שנקרע. אוטובוס מגיח מעבר לפנייה. פאשה נאנח בהקלה: התחבורה פועלת, הכול בסדר. פשוט מוקדם עדיין.

הוא אומר שלום לנהג. הלה מכניס בחשש את ראשו עמוק יותר לתוך צווארון מעיל העור. פאשה נכנס לאוטובוס הריק, מתיישב ליד חלון משמאל. אחר־כך אינו מתאפק ועובר לשבת מימין. הנהג צופה בדריכות בכל פעולותיו במראה, כמפחד להחמיץ משהו חשוב. כשפאשה לוכד את מבטו הוא מסב את ראשו, מתניע, מושך בידית ההילוכים. הברזל חורק בעלבון, האוטובוס זע ממקומו, הנהג עושה סיבוב ניצחון בערפל הריק ותחנת הרכבת נשארת מאחור. באוטובוסים כאלה מובילים מתים, חושב פאשה משום מה. אוטובוסים מיוחדים כאלה, עם פס שחור לאורך הדופן. מעניין אם יש בהם מקומות לנוסעים? או שהאלמנה נאלצת לשבת על מכסה הארון? ולאן בכלל אגיע ברכב הלוויות הזה?

האוטובוס נוסע ברחוב שומם, אחר־כך ברחוב נוסף. במרחק מה משם, מעבר לסיבוב, אמור להיות שוק רחוב שגמלאיות סוחרות בו יום־יום במוצרים קפואים כלשהם. האוטובוס פונה, אבל אין שום גמלאיות, שום עוברי אורח. פאשה כבר מבין שמשהו באמת לא בסדר, קרה משהו, אבל מעמיד פנים שהכול כשורה. ומה יעשה, ייכנס לפאניקה? הנהג מתאמץ להסב את עיניו כשהוא מדהיר את רכב הלוויות מבעד למים ולערפל. היה עליו כנראה לצפות בחדשות, חושב פאשה בלחץ. בעיקר השקט הזה, אחרי כל אותם ימים שבהם השמיים בדרום, מעל לעיר, הזכירו ברזל שלוּבַּן באש. דממה ושממה, כאילו כל התושבים עלו לרכבת לילה ונסעו. נשארו רק פאשה והנהג, אבל גם הם - אחרי שהשאירו מאחוריהם שני רבי־קומות שנבנו בחולות ומוסך אוטובוסים - מתגלגלים החוצה מן היישוב. שדרת צפצפות ארוכה מובילה לכביש המהיר. הצפצפות מציצות מן הערפל כמו ילדים מאחורי כתף הוריהם. אי־שם במרומים כבר נעה השמש, היא בוודאי כבר הופיעה אי־שם, ואף שאין רואים אותה, בכל זאת אפשר לחוש בה. ומלבד זאת אי־אפשר לחוש בדבר. פאשה מתבונן בדריכות בכל הלחלוחית שמסביב ומנסה להבין מה הוא החמיץ, מה ניסה להסביר לו הטיפוס המדמם מהטלוויזיה. הנהג עוקף בזהירות בורות ומהמורות, מגיע אל הכביש, פונה ימינה. האוטובוס מתקרב לתחנה ונעצר כמתוך הרגל: כאן תמיד מישהו עולה. אבל כנראה לא היום. הנהג ממתין זמן מה, מתוך הרגל יש להניח, בלי לסגור את הדלתות, אחר־כך מפנה את ראשו אל פאשה, כמבקש את רשותו, הדלתות נסגרות, האוטובוס ממשיך בנסיעתו, צובר מהירות ויוצא ישר אל המחסום.

"באימא שלך," זה כל מה שהנהג אומר.

אל המחסום נדחסו אנשי צבא: הם עומדים מאחורי גושי הבטון, תחת דגלי המדינה הממורטטים, ומביטים בשתיקה לכיוון העיר. כמה פעמים הוא עבר במקום הזה בחצי השנה האחרונה, מאז שהמדינה השיבה את המקום לידיה לאחר קרבות קצרים? בדרכו העירה או בשובו הביתה, לתחנה, היה עליו לחכות כל פעם לבדיקת המסמכים, ובמילים אחרות: לצפות לבעיות. עם זאת, לפאשה תמיד נתנו לעבור בשתיקה, בלי שום שאלות - מקומי, מתגורר בכתובת שהוא רשום בה, אין למדינה טענות אליו. פאשה התרגל למבטים האדישים, לתנועות המדודות והמכניות של אנשי הכוחות המזוינים, לציפורניהם השחורות, לכך שעליו למסור להם את הדרכון שבו מצוינת כתובת המגורים ולחכות שהמדינה שלך תיווכח בפעם המי יודע כמה שאתה אזרח שומר חוק. הלוחמים היו משיבים בשתיקה את המסמכים, פאשה היה תוחב את הדרכון לתוך הכיס ומשתדל לא לפגוש שום מבט. הגשמים שטפו את הצבעים מדגלי המדינה, הם דהו והתמוססו באוויר הסתווי האפור, כמו שלג במים חמים.

פאשה מביט מן החלון, רואה ג'יפ עובר לידם ביעף. מתוך הג'יפ קופצים שלושה, חמושים בתת־מקלעים. בלי לשים לב לרכב הלוויות שלהם, הם מסתערים לתוך ההמון המתקבץ במהירות במרחק מה לפניהם. הלוחמים עומדים, צועקים זה לזה, תולשים זה מידי זה משקפות, בוחנים את הכביש המשתרע לפניהם, מאמצים את עיניהם האדומות מעשן וממחסור בשינה, ממוסגרים בקמטים עמוקים. אבל הכביש המהיר ריק, עד כדי כך ריק, שזה מעורר בהלה. בדרך כלל תמיד נעים בו כלי רכב. אף שעל העיר היה מוטל כבר זמן רב מצור כמעט מלא וטבעת הכיתור סביבה התהדקה כל הזמן, מישהו תמיד הצליח לפרוץ בדרך היחידה הזאת - פעם לשם ופעם בחזרה. לרוב היו אלה אנשי צבא שהובילו לעיר אמצעי לחימה, או מתנדבים שהביאו מכאן, מן הצפון, מן השטחים ששורר בהם שלום, כל מיני דברים לעיר הנצורה, דוגמת בגדים חמים ותכשירים רפואיים נגד צינון. מי היה עשוי להזדקק לתכשירים נגד צינון בעיר שתותחים כבדים הרעישו אותה ושציפו לכניעתה בכל רגע? אבל זה לא עצר איש: שיירות שלמות המשיכו לנסות לפרוץ את דרכן מן היבשת אל הנצורים, ולפעמים נקלעו - בהחלט כצפוי - להפגזות. אף שהיה ברור שהעיר תיכנע, שהצבא ייאלץ לסגת ולקחת איתו את דגלי המדינה של פאשה, ושקו החזית יועתק, כך או אחרת, צפונה, אל התחנה; אם כן, גם המוות יתקרב בעשרה קילומטרים. אבל את מי זה הטריד? גם האזרחים גייסו אומץ, ביקשו להגיע - העירה, על פני מדרכות שקרביהן הפוכים. אנשי הצבא ניסו להניא אותם, אבל אף אחד לא נתן כאן מי יודע מה אמון באנשי הצבא, כל אחד חשב שהוא חכם ונדחף אל מתחת לאש המרגמות כדי לקבל איזה אישור מקרן הפנסיה. האמת היא שאם עליך לבחור בין מוות לבירוקרטיה, לפעמים מוטב לבחור דווקא במוות. אנשי הצבא כעסו, לפעמים חסמו את המעבר, אבל מייד אחרי שההפגזות שככו שוב התארך התור לפני המחסום. נאלצו לתת להם לעבור.

אבל עכשיו הכביש ריק לגמרי. עושה רושם ששם, בעיר, באמת מתרחשים דברים נוראים, דברים שיש בהם כדי לעצור אפילו נהגים של מוניות שירות וספסרים. המון של גברים לא מגולחים, שלִבּם התקשה מנדודי שינה וחוסר מוצא, עומד מוקף גושי בטון ותיל דוקרני. כולם צועקים זה על זה, מוציאים זה על זה את הזעם. ואז יוצא מן ההמון ופונה לכיוון האוטובוס שלהם לוחם רזה וגבוה. מתחת לקסדה הגדולה עליו במקצת, עיניו המוכות טירוף נזעם פקוחות לרווחה מפַּחד, קרוב לוודאי. הלוחם שולח את ידו לפנים, כמאותת: לעמוד, לא לזוז. אבל הם לא זזים בלאו הכי: עומדים קפואים במקום, בנשימה עצורה. מתברר פתאום שבאוטובוס יש המון מקום, והאוויר נעשה דליל מאוד: בין אם תנסה לתפוס אותו בפיך ובין אם לאו, אין במה לנשום. הלוחם ניגש אל הדלת וחובט בכף ידו על פני המתכת. האוטובוס נענה בהדהוד, כמו צוללת טבועה. הנהג פותח את הדלת בתנועה חדה מדי.

"לאן, בני זונות?" צועק לו הלוחם ומטפס בגב כפוף לתוך האוטובוס. הוא נאלץ להתכופף והקסדה גולשת אל עיניו. לפאשה נדמה שהוא מכיר אותו, אבל מאיפה? מאיפה, פאשה חושב. והלוחם מביט במבט זעוף, ניגש, מסדר את הקסדה על ראשו, מוחה את עיניו בכף ידו ומטיח צעקה ישר בפניו של פאשה:

"מסמכים! בני זונות, תעודות!"

פאשה תוחב את ידו לכיסים. הכיסים פתאום מתרחבים כל־כך, שהוא מאבד את עצמו ביניהם ואינו מצליח למצוא שום דבר, הוא שולף רק פסולת: פעם מפיות לחות שהוא מוחה בהן בבקרים בבית הספר את נעליו, פעם נושאי שיעורים שהדפיס, פעם הודעות על חבילה מסניף הדואר. כן־כן, חושב פאשה ומביט בפני הלוחם במבט מבוהל, הרי צריך לקחת את החבילה, החבילה, החבילה. שכחתי, הוא חושב, ועורו נעשה באחת רטוב וקר, כאילו מחו אותו במפיות לחות.

"נו?" צועק הלוחם ונתלה מעליו.

והעיקר, פאשה אינו מצליח להבין באיזו שפה הוא מדבר. ברוסית? באוקראינית? המילים שפורצות מפיו הן רק קרעי מילים רצוצות. אין בהן נעימה ואין בהן מבטא, הוא פשוט צועק משהו, כמו משתעל כדי לפלוט החוצה צינון. הייתי צריך לדבר בשפת המדינה, באוקראינית, נתקף פאשה בהלה, לפני חודש הייתה מוצבת כאן יחידה מז'יטוֹמיר, נדמה לי, הם צחקו עליי שגלשתי מרוסית לאוקראינית, ולהפך. האם זה הם או לא, חושב פאשה בקדחתנות שעה שהוא מביט בעיניים מוכות הזעף המשקפות את מלוא הבהלה שלו, של פאשה.

"שכחתי," פאשה עונה.

"מה זה?" לא מאמין הלוחם.

הנהג מסתער ממושבו ואינו יודע מה עליו לעשות: לברוח או לעמוד במקום. גם פאשה אינו יודע מה לעשות וחושב: אבל איך זה יכול להיות, איך זה יכול להיות?

באותו רגע מישהו צועק מבחוץ, והצעקה שלו חדה וממושכת כל־כך שהלוחם נרעד, מסתובב ופורץ לכיוון היציאה, דוחף את הנהג. זה צונח על מושבו, אבל מתעשת מהר וקופץ החוצה בעקבות הלוחם. גם פאשה קופץ החוצה, והם מתקרבים יחד בריצה אל ההמון, שמשתתק פתאום ונסוג לצדדים. ואז מדרום, מעבר לאופק, מכיוון העיר הנצורה והמכותרת, כמו מכיס אוויר לא נראה, מתחילים להגיע המוני אנשים. אחד־אחד, שניים־שניים, קבוצות שלמות - הם מגיחים בכבדות מעבר לקו האופק ונעים לכאן, אל ההמון שעומד וממתין בשתיקה. שם, באופק, הם בקושי נראים, אך הם גדלים וצומחים בהדרגה, כמו צללים אחרי חצי היום. איש כבר אינו מביט במשקפת ואיש אינו צועק, כמו מפחד לזרוע בהלה בתהלוכה שהולכת וממלאת את הכביש כולו, ומתמתחת על פני מאות מטרים. הלוחמים הולכים בצעד מדוד, אפילו נדמה שאינם ממהרים לשום מקום, ואולם מייד מתברר שפשוט אינם מסוגלים ללכת מהר יותר - הם יגעים מדי, קשה להם מדי לגבור על מאות המטרים האחרונים. אבל צריך ללכת, והם הולכים בלי להיעצר, מתקרבים בעקשנות, הולכים לכיוון הדגל שלהם, עולים אל המחסום מן העמק, כמו נוסעים שהורדו מאוטובוס מפני שנסעו ללא כרטיס. נדמה שהזמן הואץ והכול מתרחש מהר כל־כך, שאיש אינו מספיק להיבהל או לשמוח. הראשונים כבר ניגשים אל גושי הבטון הצבועים, ושם, באופק, מופיעים עוד ועוד חיילים ויורדים גם הם למטה ופונים צפונה, אל אנשיהם. וככל שהם מתקרבים, ככל שפניהם מצטיירים ביתר בהירות, כן רב השקט מסביב. כי עכשיו אפשר לראות את העיניים שלהם, שום טוב אין בהן - רק תשישות וצינה. גם הנשימה שלהם קרה כל־כך עד שאפילו אינה מעלה אדים. הפנים השחורים מלכלוך, הלובן הבוהק של העיניים. קסדות, כובעים שחורים קרועים. סביב הצוואר מלופפות מטפחות שהאפירו מאבק לבֵנים. נשק, רצועות, כיסים ריקים, שקים מאחורי השכם, ידיים שחורות משמן סיכה, נעליים שהתלכלכו מאדמה שחורה רטובה ומשִׁברי לבֵנים. הראשונים שמגיעים, כבר מתבוננים בפני העומדים בתוכחה ובאי־אמון, כאילו כל אלה שעומדים ומחכים להם כאן אשמים במשהו, כאילו כל זה היה אמור להיות הפוך: הם, אלה שיוצאים מן העיר, היו אמורים לעמוד כאן עכשיו, תחת שמי ינואר הנמוכים ולהביט דרומה, אל מעבר לאופק, שאין שם אלא בוץ ומוות. והנה הראשון שבהם מתקרב אל הביצורים ופתאום מרים בתנופה אגרוף קפוץ ומתחיל לצעוק, כמקלל את האלים בשל התנהגות רעה. מקלל, מאיים, כועס, דמעות זולגות על פניו, עושות אותם נקיים יותר. ההמון מפנה מעבר עוד יותר רחב, ואלה שמתקרבים מתערבבים באלה שעומדים, כמו מי נהר עכורים המתערבבים במי ים שקופים. לאנשים כבר לא נמצא מקום בין גושי הבטון הקרים, וזה שהגיע ראשון עוד עומד באמצע ההמון וזועק משהו על חוסר צדק ועל נקמה, על כך שמסרו את העיר, נטשו אותה, יחד עם כל אלה שגרים בה, מסרו לידי זרים, לא הצליחו להיאחז, נסוגו, נחלצו ממלכודת. אלה שנחלצו טוב להם, ומה יהא על אלה שנשארו שם, ברחובות הירויים? מה לעשות בהם? מי יאסוף אותם משם? מה עשינו, הוא צועק בלי להרפות את אגרופיו, נטשנו, ברחנו, בגדנו בעיר? איך זה יכול להיות? מי יישא באחריות לזה? אוֹלֵזָ'ה, הוא צועק, אולז'ה, הוא ואני היינו צוות, אפילו לא הספקתי לקבור אותו, לא הספקתי לגרור אותו אל תוך השלג, הוא מוטל בתחנת דלק, שרוף. למי השארתי אותו? מי יוציא אותו? מי? הוא צועק ומאיים באגרופו על ענן גשם. עד שמישהו מאלה שבאו מאוחר יותר, נדחק ועובר לידו ופשוט מנחית לו מכה על הראש, כרוצה לומר: זיפְת גם בלעדיך. ואז מתחילים לדבר כולם בבת אחת: יש מי ששואל, יש מי שעונה, יש מי שגוררים אותו הצידה כדי שיתחמם, יש מי שעוטפים אותו בשמיכה ישנה, חרוכה. ואז פתאום יוצאת אל העמדה עוד קבוצה אחת - הם נושאים אלונקה על הכתפיים, ועל האלונקה מוטל מישהו שבשרו קרוע ומדמם עד כדי כך שפאשה רק מסיט את מבטו, וקצין אחד מתחיל לצעוק שיביאו אמבולנס מהר, אבל מאיפה יימצא כאן אמבולנס? באלונקה אוחזים אלה שנשארו להם יותר כוחות והם נושאים אותה אל האוטובוס. קדימה, הם צועקים לנהג, תתניע, תיקח אותו לתחנת הרכבת. פאשה חושב שזו בכלל האפשרות הטובה ביותר - לחזור הביתה עכשיו, ועושה גם הוא צעד לכיוון האוטובוס, אבל ליד הדלת כבר עומד איש צבא ודוחף את פאשה אפילו בלי להסב את ראשו. הלה רואה רק כיצד מעבירים את האלונקה בזהירות אל אמצע האוטובוס, מבחין בשיער ראשו הדבוק של השוכב ובחיוורון העצם הבוהק, כאילו חתכו מלון והפכו החוצה את קרביו המתוקים, רואה את ידו התופסת את האלונקה, אחוזה עווית, נאחזת בה חזק כל־כך כמו שנאחזים רק בחיים.

האוטובוס מנסה להסתובב, אבל ההמון מתנועע סביבו, כולם צועקים ומפריעים, מפריעים וצועקים, צועקים בעיקר שלא יפריעו. לבסוף מישהו נותן פקודה, ההמון זז ממקומו וזוחל הצידה, האוטובוס עושה פניית פרסה ונעלם מאחורי עיקול הכביש. דחקו את פאשה אל שולי הדרך, הוא מנסה להיחלץ משם בחוסר אונים, מישהו פונה אליו מאחורי גבו, תן אש, אומר לו לוחם בלי קסדה ששערו הכסוף מלוכלך. אין לי, פאשה עונה לו. ומה יש, לא מרפה ממנו הלוחם. בתנועה מכנית פאשה מכניס את ידו לכיס ושולף משם את הדרכון¹ שלו.

המשך בספר המלא