סוף המשחק

א

המשכיות הפארקים

הוא החל לקרוא את הרומן ימים אחדים קודם לכן. הוא זנח את הקריאה בשל עניינים דחופים ושב אליה ברכבת, בשעה שעשה את דרכו חזרה לחווה. אט־אט הוא התיר לעלילה ולתיאור הדמויות לעורר בו עניין. באותו אחר־צהריים, לאחר שכתב מכתב לבא־כוחו ושוחח עם מנהל החווה על עניין שהיה קשור להסכם שותפות חקלאית, חזר לקרוא בספר בחסות השלווה של חדר העבודה שלו, שממנו נשקף פארק האלונים. הוא ישב לו בנוחות בכורסה החביבה עליו, גבו אל הדלת שהיתה עלולה להפריע לו כמקור מרגיז להטרדות, הניח לידו השמאלית ללטף שוב ושוב את הקטיפה הירוקה, ופתח בקריאת הפרקים האחרונים. זכרונו נצר ללא קושי את שמותיהם ומראם החיצוני של הגיבורים. האשליה שברומן כבשה אותו כמעט מיד. הוא התענג על ההנאה, הסוטה כמעט, מכך שהוא מרשה לעצמו להתנתק שורה אחר שורה ממה שסבב אותו, ובה־בעת מרגיש שראשו שעון בנוחות על הקטיפה של מסעד הגב הגבוה, שהסיגריות עדיין בהישג ידו, שמעבר לחלונות מרקד אוויר אחר־הצהריים תחת עצי האלון. מלה אחר מלה, כשהוא שקוע כולו במחלוקת האפלה של הגיבורים, מרשה לעצמו להיסחף לעבר התמונות שהתארגנו והלכו ושנוספו להן צבע ותנועה, הוא היה עֵד למפגש האחרון בבקתה בהר. ראשית נכנסה האשה, בחשש. כעת הגיע המאהב, פניו פצועות מצליפת ענף. באופן מעורר התפעלות היא עצרה את הדם בנשיקות פיה, אולם הוא דחה את הליטופים, שכן לא בא כדי לחזור על הטקסים של איזו תשוקה סודית, המוגנת בעולם של עלים יבשים ומשעולים נסתרים. הפגיון התחמם על חזהו, ומתחתיו פעמה החירות שחסתה בסתר החזה. דו־שיח עמוס כמיהה עבר בדפים כמו נהר של נחשים, והוא חש שהכול היה כבר מוחלט מאז ומתמיד. אפילו אותם ליטופים שנכרכו על גופו של האהוב כאילו הם רוצים לעצור בעדו ולגרום לו להימלך בדעתו, אפילו הם ציירו באורח נתעב את צורתו של גוף אחר שהיה צורך להרוס. שום דבר לא נשכח: אפשרויות לאליבי, אירועים מקריים, שגיאות אפשריות. החל מאותה שעה היה לכל רגע תפקיד משלו, תפקיד שהוטל עליו בקפידה רבה. החזרה הנוספת, חסרת הרחמים, נקטעה רק כדי שיד תלטף לחי. הערב החל לרדת.

הם כבר לא הביטו זה בזה. השניים, צמודים בנוקשות למשימה שהמתינה להם, נפרדו בדלת הבקתה. עליה היה להמשיך ללכת במשעול המוליך צפונה. מן המשעול הנגדי הוא פנה לרגע וראה אותה רצה בשיער פזור. הוא מצדו רץ, מוצא מסתור בין העצים והשיחים, עד שהבחין בערפל הסגלגל של שעת הדמדומים בשדרת העצים שהוליכה אל הבית. הכלבים לא היו אמורים לנבוח, ואכן לא נבחו. מנהל החווה לא היה אמור להיות בשעה הזאת, ואכן לא היה. הוא עלה את שלוש המדרגות של הגזוזטרה ונכנס. מתוך הדם שדהר באוזניו הגיעו אליו דבריה של האשה: ראשית טרקלין כחול, לאחר מכן מסדרון, גרם מדרגות מרופד בשטיח. למעלה, שתי דלתות. בחדר הראשון – אף אחד, וכך גם בשני. דלת הטרקלין, ואז הפגיון ביד, האור מן החלונות, מסעד הגב הגבוה של כורסת קטיפה ירוקה, ובכורסה ראשו של הגבר, שקורא רומן.

לא להאשים איש

הקור מסבך תמיד את הדברים, בקיץ קרובים כל־כך לעולם, נוגעים כל־כך עור בעור, אבל עכשיו בשש וחצי אשתו מחכה לו באיזו חנות כדי לבחור מתנה לחתונה, כבר מאוחר והוא שם לב שקריר, צריך ללבוש את הסוודר הכחול, כל דבר שיתאים לחליפה האפורה, הסתיו הוא כולו לבישה והסרה של סוודרים, הסתגרות, התרחקות אט־אט. הוא שורק בלי חשק נעימה של טנגו בעודו מתרחק מן החלון הפתוח, מחפש את הסוודר בארון ומתחיל ללבוש אותו מול המראה. זה לא קל, אולי באשמת החולצה שנצמדת לצמר של הסוודר, אבל קשה לו להעביר את הזרוע, הוא מקדם את היד לאט לאט, עד שלבסוף מציצה אצבע משרוול הצמר הכחול, אבל באור הערב היורד, האצבע נראית כמו מקומטת ודחוסה פנימה, ובקצהָ ציפורן שחורה ומחודדת. בבת־אחת הוא מושך את שרוול הסוודר ומתבונן בידו כאילו לא היתה שלו, אבל כעת, כשהיא מחוץ לסוודר, ניכר שזו ידו הרגילה והוא מניח לה להישמט בקצה הזרוע הרפויה, ועולה בדעתו שהדבר הטוב ביותר יהיה להכניס את הזרוע השנייה לשרוול השני, אולי כך יהיה פשוט יותר. נראה שאין זה כך, שכן עד מהרה הצמר של הסוודר שוב נדבק לבד של החולצה, העובדה שהוא אינו רגיל להתחיל בשרוול השני מקשה עוד יותר על ביצוע הפעולה, ואף כי שוב התחיל לשרוק כדי להסיח את דעתו הוא חש שהיד מתקדמת בקושי ושאם לא יעשה תמרון נוסף הוא לא יצליח לעולם להביאה אל הפתח. מוטב לעשות את הכול ביחד, להוריד את הראש כדי להכניסו לפתח הצוואר של הסוודר ובה בעת להכניס את הזרוע החופשית לתוך השרוול השני, למתוח אותו ולמשוך בו־בזמן בשתי הזרועות ובפתח הצוואר. באפלולית הכחולה הפתאומית שעוטפת אותו נראה בעיניו מגוחך להמשיך לשרוק, והוא מתחיל לחוש מידה של חום בפניו, אף כי חלק מראשו היה אמור כבר להיות בחוץ, אבל מצחו וכל פניו עודם מכוסים וידיו הגיעו אך בקושי לאמצע השרוולים, וכמה שהוא מושך שום דבר אינו יוצא החוצה, ועולה בדעתו שאולי הוא טעה בזעם האירוני שבו חידש את הפעולה, ושעשה שטות והכניס את ראשו לאחד השרוולים ואת אחת מידיו לפתח הצוואר של הסוודר. במקרה כזה היתה ידו אמורה לצאת בקלות, אולם אף שהוא מושך בכל כוחו אין הוא מצליח לקדם לא את ידו האחת ולא את האחרת, אם כי נראה שהראש, לעומת זאת, עומד לפלס לעצמו דרך, כיוון שכעת הצמר הכחול לוחץ על אפו ועל פיו במידה מרגיזה כמעט, חונק אותו יותר ממה שהיה יכול לתאר לעצמו, מכריח אותו לנשום עמוק בעוד הצמר נרטב והולך על פיו, הוא ככל הנראה ידהה ויכתים את פניו בכחול. למזלו, בדיוק באותו רגע מגיעה ידו הימנית אל האוויר, אל הקור שבחוץ, לפחות יד אחת כבר בחוץ אף כי השנייה עדיין כלואה בשרוול, ואולי נכון שידו הימנית היתה בפתח הצוואר של הסוודר, לכן מה שהוא חשב שהוא פתח הצוואר לוחץ כך על פניו, חונק אותו עוד ועוד, ולעומת זאת היד הצליחה לצאת בקלות. בכל אופן, וכדי להיות בטוח, הדבר היחיד שהוא יכול לעשות הוא להמשיך לפלס לעצמו דרך, תוך שהוא נושם עמוק ונושף את האוויר מעט־מעט, גם אם זה מגוחך, שכן שום דבר אינו מונע ממנו לנשום ללא כל הפרעה, פרט לכך שהאוויר שהוא בולע מעורבב במוך מן הצמר של הצווארון או השרוול של הסוודר, ובנוסף לכך ישנו הטעם של הסוודר, אותו טעם כחול של הצמר שבוודאי מכתים כעת את פניו, כשהלחות של הבל פיו מתערבבת והולכת עם הצמר, ואף כי הוא אינו יכול לראות אותו, כיוון שאם הוא פוקח את עיניו עפעפיו מסתבכים בצמר באורח מכאיב, הוא בטוח שהצבע הכחול כבר מקיף את פיו הרטוב, את נחירי אפו, כובש את לחייו, וכל זה ממלא אותו חרדה והוא היה רוצה לגמור כבר ללבוש את הסוודר, שלא לדבר על כך שבוודאי מאוחר ושאשתו ללא ספק מאבדת את סבלנותה בפתח החנות. הוא אומר לעצמו שהדבר ההגיוני ביותר לעשותו הוא לרכז את תשומת־לבו בידו הימנית, שכן היד הזו, הנמצאת מחוץ לסוודר, נמצאת במגע עם האוויר הקר של החדר, היא מעין הודעה שחסר רק עוד מעט, ופרט לכך היא יכולה לעזור לו, לעלות לאורך גבו עד שתאחז בשוליים התחתונים של הסוודר באותה תנועה קלאסית המסייעת ללבוש כל סוודר, במשיכה חזקה כלפי מטה. אלא שהבעיה היא שאף כי היד ממששת את הגב בחיפוש אחר שולי הצמר, נראה שהסוודר נותר מגולגל כולו סמוך לצוואר והדבר היחיד שהיד מוצאת הוא החולצה, שמתקמטת והולכת, שאפילו יצאה בחלקה מן המכנסיים, ואין הרבה תועלת בהבאת היד קדימה ובמשיכה בסוודר מלפנים כי על החזה מרגישים רק בחולצה, נראה שהסוודר עבר רק דרך הכתפיים ונותר בוודאי שם, מגולגל ומתוח כאילו כתפיו רחבות מדי לסוודר הזה, מה שמוכיח ללא ספק שהוא אכן טעה והכניס את אחת הידיים לפתח הצוואר ואת האחרת לשרוול, ובכך המרחק בין פתח הצוואר לאחד השרוולים הוא בדיוק מחצית מהמרחק בין שני השרוולים, וזה מסביר את העובדה שראשו מוטה מעט שמאלה, הצד שבו היד עדיין שבויה בשרוול, אם זה אכן השרוול, ושלעומת זאת היד הימנית, שכבר נמצאת בחוץ, מתנועעת באוויר בחירות מלאה, אם כי הוא אינו מצליח להוריד את שולי הסוודר שעדיין מגולגל בחלק העליון של גופו. באורח אירוני עלה בדעתו שאילו היה כיסא בקרבת מקום הוא היה יכול לנוח ולנשום ביתר נוחות עד שיגמור ללבוש את הסוודר, אלא שחוש ההתמצאות שלו השתבש לאחר שסבב פעמים רבות כל־כך באותה התעמלות תזזיתית שמאפיינת תמיד את תחילת לבישתו של פריט לבוש, ושיש בה דבר־מה הדומה לצעד ריקוד מוסווה, שאיש אינו יכול למתוח עליו ביקורת כיוון שהוא נועד להשגת תועלת מוגדרת ולא למימוש נטיות כוריאוגרפיות שאפשר להטיל בהן אשמה. בעומק הדברים, הפתרון האמיתי היה להסיר את הסוודר הלבוש, שהוא לא הצליח להעלות על גופו, לגלות את הפתח הנכון לשרוול המתאים לכל יד ואת פתח הצוואר לראש, אבל ידו הימנית ממשיכה ללכת לכאן ולכאן ללא סדר כאילו בשלב הזה של הדברים כבר מגוחך לוותר על הניסיון, וברגע כלשהו היא אף מצייתת ועולה עד לגובה הראש ומושכת למעלה בלי שהוא יבין, בזמן שהסוודר נדבק לפניו באותה תחושה דביקה ולחה של הבל הפה המעורב בכחול הצמר, וכשהיד מושכת כלפי מעלה הכאב נורא כאילו תולשים את אוזניו ומבקשים לקרוע את עפעפיו. אם כן לאט יותר, אם כן צריך להשתמש ביד התקועה בשרוול השמאלי, אם זה אכן השרוול ולא הצוואר, ולשם כך לעזור ליד השמאלית באמצעות הימנית כדי שהיא תוכל להתקדם לאורך השרוול או לסגת ולהשתחרר, אם כי אין כמעט כל אפשרות לתאם את תנועות שתי הידיים, כאילו היד השמאלית היא חולדה בכלוב וחולדה אחרת, מחוץ לכלוב, מבקשת לעזור לה להימלט, אלא שבמקום לעזור לה היא נושכת אותה כיוון שלפתע כואבת לו היד הכלואה ובאותה עת היד השנייה ננעצת בכל כוחה במה שאמור להיות ידו וכואב לו, כואב לו עד כדי כך שהוא מוותר על הניסיון להסיר את הסוודר ומעדיף לעשות מאמץ אחרון להוציא את הראש מחוץ לפתח הצוואר ואת החולדה השמאלית מחוץ לכלוב והוא מנסה לעשות זאת תוך שהוא נלחם בכל גופו, משליך עצמו קדימה ואחורה, סובב באמצע החדר, אם הוא אכן באמצע כי כעת הוא מתחיל לחשוב שהחלון נותר פתוח ושיש סכנה בכך שהוא ימשיך להסתובב בלי לראות דבר והוא מעדיף לעצור גם אם ידו הימנית תמשיך ללכת לכאן ולכאן בלי להתעסק בסוודר, גם אם הכאב בידו השמאלית גובר והולך כאילו אצבעותיו ננשכו או נכוו, ויחד עם זאת היד הזאת מצייתת, מכווצת אט־אט את האצבעות הפגועות ומצליחה ללפות מבעד לשרוול את שולי הסוודר המגולגל על הכתף, מושכת כלפי מטה כמעט ללא כוח, כואב לו יותר מדי והיה צורך שהיד הימנית תעזור במקום לטפס ולרדת ללא הועיל לאורך הרגליים, במקום לצבוט את ירכו כפי שהיא עושה כעת, שורטת וצובטת דרך הבגדים בלי שהוא יוכל למנוע זאת ממנה כיוון שכל כוח הרצון שלו מסתיים ביד השמאלית, ייתכן שהוא נפל על ברכיו והוא מרגיש כאילו הוא תלוי מהיד השמאלית שמושכת שוב את הסוודר ולפתע הקור בגבות ובמצח, בעיניים, ובאורח אבסורדי הוא אינו רוצה לפקוח את עיניו אולם הוא יודע שיצא החוצה, המהות הקרה הזו, העונג הזה הוא האוויר החופשי, והוא אינו רוצה לפקוח את עיניו והוא ממתין שנייה, שתיים, מניח לעצמו לחיות בזמן קר ושונה, הזמן שמחוץ לסוודר, הוא על ברכיו ונפלא להיות כך עד שבהוקרת תודה הוא מתחיל לפקוח מעט את עיניו החופשיות מהריר הכחול של הצמר מבפנים, פוקח מעט את עיניו ורואה את חמש הציפורניים השחורות תלויות באוויר ומכוונות לעבר עיניו, רוטטות באוויר לפני שהן מזנקות אל עיניו, ויש לו זמן לשמוט את עפעפיו ולזנק לאחור תוך שהוא מכסה על פניו ביד השמאלית שהיא ידו, שהיא כל מה שנותר לו שיוכל להגן עליו מתוך פנים השרוול, שימשוך את צווארון הסוודר כלפי מעלה והריר הכחול ישוב להיכרך על פניו בעודו מתיישר כדי להימלט למקום אחר, כדי להגיע סוף־סוף למקום כלשהו בלי יד ובלי סוודר, למקום שיהיה בו רק אוויר רוטט שיעטוף אותו וילווה אותו וילטף אותו ושתים־עשרה קומות.