סוף והתחלה סיפורה של יהודית הראל

פתח דבר

סיימתי לספר את סיפורי. הוקלט ותומלל. מכאן ואילך תוכלו לקרוא, להיכנס במנהרת הזמן אל תקופות שונות בחיי. כל תהפוכות גורלי מן הילדות המאושרת, הטובה והשמחה אל הקיצונית שבחוויות אנוש. האם הסקתי מסקנות? האם למדתי לקח? קשה לדעת. נראה שטעמתי מהכול.

מאז ילדותי אהבתי לקרוא. אחרי המלחמה הכרזתי חרם על העבר הקרוב. לא לספרים העוסקים בשואה. לא קצטניק ולא פרימו לוי, אפילו ויקטור פרנקל לא. הדחקתי הכול. לא לחזור לשם. מבטי היה מופנה קדימה, אל העתיד, אל המשימה הגדולה של דורי והיא הקמת המדינה.

באותם ימים, לפני משפט אייכמן, שררה בארץ אווירת בוז כלפי ״ההולכים כצאן לטבח״ ה־״סבונים״. עלבון לא יסולח. אי הבנה משוועת.

אני התהלכתי בהרגשה קשה שאיבדתי את עולמי ושום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה. לא בית, לא הורים, לא חברים. אני — ורושקה האהובה — שכולם קראו לה רק בשם החיבה שלה, איבדתי את זהותי, נהייתי אנונימית, אחת מניצולי השואה שכל הזמן צריכה להוכיח את עצמה, שלא אוהבים אותה כי היא מי שהיא.

בגלל האווירה הכללית, כך נדמה לי, הילדים לא שאלו ואני רציתי להגן עליהם ולא סיפרתי. לא לשתף אותם בטראומות שלי. כמעט כל שותפיי לגורל, הדחיקו את הסיוט. בנוסף האמנתי שהחוויה הזאת לא ניתנת להעברה. מי שלא היה במחנה ריכוז, לעולם לא יוכל להבין את רגש ההשפלה והאימה שחווינו. וחוסר ההבנה יעמיק את העלבון והפגיעה בנו.

פעם, ביום השואה, הוזמנתי לכיתה של סיגל לספר. הסכמתי. עברו מאז 40 שנה, בטח אתגבר ואוכל לספר.

התעוררתי בבוקר ומיהרתי לבית הספר. פתחתי את הפה אבל לא יצא קול. כולם היו המומים, כולל אותי. הגוף סירב לחזור לשם, אפילו למען מטרה נעלה.

בפעם השנייה הוזמנתי ליום השואה לצפית, לבית הספר של סיני, נכדתי, לספר הקורות אותי במלחמה. הנערים עמדו בפני המסע לפולין כאשר כל השנה הוקדשה ללימודי השואה. הפעם התכוננתי היטב וכתבתי את סיפורי פן אהיה אילמת שוב.

עברו יותר משישים שנה מאז היה משפט אייכמן, שזיעזע את כל הארץ, כאשר בני הארץ שמעו את העדויות במו אוזניהם וראו את יחיאל די־נור (קצטניק) מתעלף על דוכן העדים. ישראל למדה בדרך הקשה את העובדות (ולעיתים משתמשת בהן עד מיאוס). המדינה שינתה את יחסה וביקשה לכפר על העוול שעשתה לניצולים. עוול בלתי נסלח.

וכך עמדתי לפני אולם מלא נערות ונערים ושיתפתי אותם במקצת מזיכרונותיי.

מקצתם תוכלו לקרוא בספר.

יהודית הראל ינואר 2024

פרק ראשון
ימי
ילדותי

זיכרונות ראשונים

הזיכרונות המוקדמים שלי שזורים בריחות, חלקיקי תמונות וקולות, שניתן לצרפם זה לזה לכדי סיפור חיים, סיפור משפחתי. רקמה עדינה של אנשים, מקומות וזמנים. תפרים של הוויה.

הינה הריח, ריח חזק של קפה שמילא את חלל מחסנו של אבי, שהיה סמוך לחנות הגדולה שבבעלות הוריי, דֶז'וֹ ואִיבּוֹיָה רוט. הייתה לנו חנות מכולת מכובדת. שם נמכרו גם פירות מיובאים, כמו תפוזים ובננות, שלא ניתן היה למצוא בכל מקום. במחסן ליד ניצבה מכונה גדולה לתוכה נשפכו פולי הקפה הירוקים שנשמרו בשקי יוטה, נקלו עד ששינו גוונם לחום ולבסוף נטחנו לקפה. הריח היכה בנחיריי בכל פעם כשנכנסתי למחסן בעקבותיו של אבא. או מראה אימא יושבת רכונה בקומת הגלריה של החנות על ספרי החשבונות של העסק, מעל ראשי הקונים, לשם אפשר לטפס בסולם. ואימא מרוכזת כל כך בעבודתה שמצחה מתקמט בעורכה את החישובים הנחוצים.

צליל מכונת החישוב הגדולה צרם באוזניי, כשאבא הקליד באצבעותיו על מקשיה, ״הינה הסיגריות שביקשת, גברת שטראוס" הוא פנה בנימוס מתבקש לאחת הגברות שפקדו את המכולת, והושיט לה את מבוקשה.

צחוק, ונגינת פסנתר, ודקלומי שירה, כולם נכרכים אלו באלו בסיפור ילדותי, שהייתה שמחה. עוד לפני שחרב העולם.

זיכרונותיי הראשונים מתחילים מוקדם, ילדה קטנה, אולי הייתי אז בת ארבע, בביתם של סבא וסבתא שלי, הוריה של אימי, שעמד אז ברחוב קוֹשוּט שבעיר מונקאץ' העיר בה התגוררנו. באותן השנים הייתה מונקאץ', ששכנה באזור הקרפטים, חלק מצ'כוסלובקיה. נהר לאטוריצה שנביעתו מתחילה בהרי הקרפטים האוקראינים חלף בדרכו גם בעירנו. בעיר התגוררה אז קהילה יהודית מכובדת וחשובה, הידועה הן באדיקותה הדתית, אך גם בפעילות הציונית הענפה המתרחשת בה. המתח בין חלקים אלו של הקהילה היה רב. בעיר פעלה אז חצר חסידות גדולה — חסידות מונקץ' ובראשה עמד הרב חיים אלעזר שפירא. האדמו"ר השלישי של החסידות, היה אחד מחשובי הרבנים במזרח־מרכז אירופה בין שתי מלחמות העולם, והנהיג קו שמרני ותקיף של התנגדות לציונות ולאגודת ישראל. בכל יום ראשון כשהגיעו התלמידים היהודים אל בניין הגימנסיה העברית אותה ייסד וניהל ד"ר חיים קוגל, לו קרא האדמו"ר ״בוגד במדינה" (הכוונה לצ'כוסלובקיה כמובן), מצאו הם את זגוגיות חלונות הבניין מנותצות מאבנים שזרקו האברכים בצאתם מהתפילה במוצאי השבת. אולם כל זה לא המעיט מחשיבותו של ד"ר קוגל בקרב תושבי העיר המשכילים ובקרב בני משפחתי. לימודים בגימנסיה העברית נחשבו במיוחד, ואף עלו לא מעט, דבר אשר הצביע גם על מעמדם הכלכלי של הלומדים שם. שמו של ד"ר קוגל והצלתו ייכרכו בהמשך סיפורי בקורות בני משפחתי.

בערבי שישי פסענו אל ביתם של סבי וסבתי מדירתנו שבעיר, אני הקטנה נהגתי לשלשל את כף ידי הקפואה אל תוך כיס מעילו של אבי. מעילו חורפי וכבד, ותחושת כף ידו החמה עטפה את אצבעותיי וחיממה אותי בדרך לסבא וסבתא. ובתוך הבית, חם ונעים. לאחר שהסרנו מעלינו את המעילים והכובעים הצטרפנו אל בני המשפחה האחרים שכבר המתינו לנו, ישובים סביב שולחן ארוך המכוסה במפה לבנה. גם סבא שם, שכולם קראו לו ארמין או בשמו העברי צבי קאלוש. הינה הוא מתרומם ממקום מושבו בראש השולחן, אוחז בידו את גביע הקידוש ומברך על היין. וכזה נחקק זיכרוני — איש גבוה ונישא, שערו זהב בלונדיני, מרשים בהילוכו. זו התמונה היחידה שנשתמרה בזיכרוני מסבי זה, אביה של אימי. הוא הלך לעולמו, מדלקת ריאות, בשנת 1935.

זהו סיפורי, סיפור חיי. אני, יהודית או ורה לבית רוט, בתם של איבויה לבית קאלוש ודז'ו רוט, אחותו של צבי (טומי) רוט. ילידת העיר מונקאץ', שנת 1931.

בית אימי

בביתם רחב הידיים, לאחר מות סבי, נותרה סבתי, רחל לבית שפרלינג. קרובה הייתי אל סבתי זו, ואל שאר בני משפחתה של אימי.

סבתא רחל נולדה ב־3 באפריל 1883 בקורימא (Kurima) שבצפון סלובקיה, במרחק של למעלה ממאה וחמישים קילומטרים ממונקאץ'. אביה של סבתא רחל היה ברוך שפרלינג ואימה נקראה לני. סיפרו על סבתי שהייתה מורה בהשכלתה. אני זוכרת היטב את כתב ידה היפה של סבתא, אותיות מעוגלות משורטטות כמו בציור, בכתיבה תמה. יהודים דתיים היו סבי וסבתי, כמו רבים אחרים מיהודי מונקאץ', והיו חלק מהקהילה החסידית המקומית, שהאדמו"ר שעמד בראשה, ובעקבותיו גם חסידיו, התנגדו לכל דבר שדבק בו ״ניחוח" ציוני.

אולם שלא כמו בבתי אותם אברכים חסידיים, חדרו קולות ההשכלה והחילוניות אל בית ילדותה של אימי. שהרי סבי וסבתי היו סוחרים. הייתה להם חנות בדים גדולה שעמדה ברחובה הראשי של מונקאץ'.

חמישה ילדים נולדו להם. אימי הייתה הבת הבכורה. איבויה היה שמה ההונגרי או טובה, שמה העברי. אימא נולדה ב־4 ביוני 1906. אני לא יודעת הרבה על ילדותה ונערותה. ספורים הרגעים בהם היא סיפרה לי מתוך חייה שלפני המלחמה, על הבית בו גדלה.

אני זוכרת שסיפרה לי על הפעם ההיא, כשהייתה נערה וישבה בחצר ביתם של סבא סבתא קאלוש, סבי וסבתי, הוריה של אימי, מתחת לשני עצי הלילך שצמחו שם, האחד צבעו סגול והשני צבעו לבן, והקריאה באוזני סבתה, סבתא רבתא שלי ששמה נשתכח ממני, אימו של אביה שהגיעה לביקור, מתוך אחד הספרים שהיו ברשותה. עד שלפתע נפל מאחד מענפי העץ זוחל כלשהו על זרועה, והיא ניתרה בבהלה ובצעקה ממקומה. סבתא זו, שהייתה אישה נוקשה וקפדנית, הורתה לה לאחוז בזחל, להניחו בחזרה על זרועה ולהמשיך לקרוא כאילו כלום, ואימא, למרות חרדתה עשתה כדבריה, ונותרה עם זיכרון ילדות קשה זה לילדה.

בלה, דודי, אחיה היפה של אימא, שנסע לפריז שבצרפת מיד כשסיים את מבחני הבגרות שלו, עבד כשוטף כלים במסעדה עד שהתקבל לעבודה בחברת הובלות. לימים הפך בלה לאחד ממנהלי החברה. לאחר מותו של סבי, אביהם של בלה ואימי, חזר בלה לעזור לסבתא לנהל את העסק המשפחתי. הוא נשא לאישה את אטה מייזליק, גם היא צעירה יפיפיה ממונקאץ', לשניים נולדה אניקו, בת דודי.

אח נוסף, פטצ'יו, שנפטר בצעירותו ממחלת הטיפוס. כל שנותר לי הוא כינויו, אינני יודעת מה היה שמו האמיתי.

אליזבת, היא בֶּזִ'יקֶה, רבקה בשמה העברי. ילידת 15 במרץ 1915 היא הייתה מורה. בז'יקה למדה בתיכון רוסי במונקאץ' ולאחר מותו של סבי, כשמצבה הכלכלי של המשפחה הלך והורע, נגנז חלומה ללמוד באוניברסיטת פראג הנחשבת. את בעלה, יחיאל או מישל רבינוביצ'י הכירה בוינה שם עברה, לאחר שהחליטה לעלות לפלשתינה. למען האמת, הייתה זו פגישה מחודשת עבור השניים שנפגשו בכפר בו בז'יקה עבדה כמורה. מישל עצמו יליד 1915 מטשרנוביץ' שברומניה היה סטודנט בסורבון, איש מרשים ומשכיל שדיבר בתשע שפות והגיע אל הכפר ההוא לסקי על מדרונות הרי הקרפטים, הסמוכים, המושלגים.

הם מתחתנים בחצר ביתה של סבתי בשנת 1943 ואחי הצעיר צבי, שהיה אז עוד ילד קטן הופיע בכל פעם אוחז בידו פרוסת עוגה נוספת, למרבה צחוקם של הסובבים ששאלו אותו ״מניין?" והוא, ברצינות תהומית של ילד רך, השיב ״בוא, אני אראה לך" ובכל פעם לקח את השואל אל מחסן הבית, שם המתינו העוגות לזמן שלהן בארוחה...

ובת הזקונים, מרגיט, מָנְצִיקָה. ילידת 1923. הפער בין מנציקה הצעירה לאימי הבכורה היה שבע עשרה שנים. כשסבתי רחל גילתה שהיא הרה ללדת היא התייעצה עם הרופא שלה אם הדבר נכון בגילה, והוא השיב לה במין חוכמת אנשים הרואים את הנולד, ״כשיבגרו ילדייך האחרים ויעזבו את הבית, את תשמחי כי לעת זקנתך את לא תישארי לבד". וכך אכן היה.

הקשר בין איבויה אימי למנציקה היה קשר חם וטוב. הן היו אחיות קרובות וקשורות. לעיתים נדמה היה כי אימי משמשת כמו ״אימא קטנה" למנציקה בדאגתה לה.

״תצאי משם, מנציקה!"

״לא רוצה!"

״בבקשה... תצאי מתחת למיטה, הרצפה קרה..."

״לא!"

״את עוד עלולה לחלות, מנציקה"

יום אחד מנציקה זחלה אל מתחת למיטה הגדולה בבית וסירבה לצאת, ולא עזרו תחנוניה של אימי ושידוליה שתצא החוצה. מנציקה התעקשה וסירבה עד שאימי התייאשה. כעבור מספר שנים, כך סיפרה לי מנציקה, היא חשבה לעצמה שאם איבויה רק הייתה שבה ומבקשת עוד פעם אחת היא הייתה נעתרת לה, משנה את דעתה שלה, ויוצאת מתחת למיטה ולא נותרת שם מתמידה בהתעקשותה זו, ולמעשה מענישה את עצמה.

מנציקה למדה בגימנסיה הצ'כית במונקאץ' והמשיכה משם ללמוד בגימנסיה העברית הידועה של עירנו, בהנהלתו של ד"ר חיים קוגל. בתום לימודיה שם, היו אלו חוקי הנומרוס קלאוזוס, שהגבילו את מספר היהודים היכולים ללמוד במוסדות השכלה באירופה שמנעו ממנה להמשיך ללימודים גבוהים באחת האוניברסיטאות הנחשקות ברחבי היבשת.

חנות הבדים של משפחת קאלוש

כפי שכבר סיפרתי קודם לכן, לאחר שהתאלמנה נותרה סבתא לבדה, תחילה מרגיט (מנציקה) עוד התגוררה איתה עד שבשנת 1940 נסעה ללמוד בסמינר המורות בעיר מישקולץ.

סבתא לא כיסתה את ראשה בפאה, כמנהג נשות החסידות, שיערה שהאפיר קלות היה אסוף על עורפה וגלוי, ובגדיה לא היו בגדי אבלות שחורים, אלא ניכר היה בה כי היא אישה עירונית ומטופחת. היא הייתה עוד אישה צעירה כשסבא נפטר, בת חמישים ושתיים שנים בלבד, ולאחר מותו של סבא, היא התקשתה לנהל לבד את החנות. רק כעבור שנים מספר יגיע דודי בלה לעזור לה בחנות, אז המלחמה כבר התדפקה על שערינו. קודם לכן עבד ביחד איתה צעיר מקומי בשם ארווין, שהיה בנה של עוזרת הבית של סבתא. לאחר המלחמה הוא היה מהיהודים האחרונים שחזרו למונקאץ' ונותרו בה.

הייתה זו חנות בדים גדולה ברחובה הראשי של העיר, לא הרחק מהגשר שחצה את נהר לאטוריצה. שם ברחוב הראשי ניצב גם בניין העירייה והייתה טיילת, עליה טיילו תושבי העיר בימים חמימים ויפים. במיוחד בשבתות, כשהעסקים היהודים פסקו ממלאכתם, שוטטו הצעירים הלוך ושוב על גדת הנהר משוחחים להנאתם. נדמה כי היו אלו ימים פשוטים ויפים.

בעיניי הילדה שהייתי החנות הייתה גדולה ומרתקת. תילי תילים של גלילי בדים שהונחו בצפיפות על מדפי החנות. בדים בצבעים מרהיבים ודוגמאות אופנתיות, ונשות העיר נהגו לסור אל החנות ולרכוש לעצמן ולבנותיהן את הבדים הטובים על מנת לתפור מהן שמלות וחלוקים. חלקה האחורי של החנות שימש כמחסן, גם שם נערמו הבדים, וריח דחוק של אבק קלוש נישא באוויר. אהבתי להגיע אל החנות של סבא וסבתא, לראות את ארווין שולף מאחד המדפים את גליל הבד המבוקש, ואז בעזרת מקל עליו היו מסומנות שנתות מדידה כמו על סרגל גדול, היה מודד את האורך הרצוי וגוזר במספריים הכבדים שאחז בידו. בשלב מסוים, חזר בלה הביתה אל מונקאץ' לעזור לסבתא בחנות.

בית אבי

את סבי וסבתי, בני משפחתו של אבי שהתגוררו במונקאץ', סבא יעקב וסבתא סלי ששמה היהודי היה שרה (לבית אמסל) רוט, נהגתי לבקר בקביעות בכל יום שני, ולאכול מתבשיליה החלביים הטעימים של סבתא כמו פאלצ'ינטה, שהוא הבלינצ'ס ההונגרי ומרק שעועית ירוקה המבושלת בשמנת. הם היו מההונגרים הוותיקים בעיר, בית יהודי אורתודוכסי הונגרי.

הסבים שכבר היו מבוגרים מאוד כשנולדתי לא דיברו הונגרית, רק יידיש, ומכיוון שאני לא הבנתי אותם הייתה השפה למחסום בינינו, ואני רק הנהנתי לעברה של סבתי בהכרת תודה ובנימוס. זו גם הסיבה לכך שמיעטנו לשוחח בינינו ולהכיר זה את זה. סבא, כך סופר, כשעוד היה בחיים, נהג לשבת בחנותו של אבא, על יד הקופה, ולגבות את הכספים מהלקוחות.

משפחתו של אבי הייתה משפחה דתייה, שחיה את חייה בצניעות. סבא יעקב רשום כבעל חנות מכולת. ביתם היה ברחוב ברגזי (Beregszaszi) מספר 544. זה היה בית גדול שפנה אל הרחוב. ואני זוכרת שאחד החדרים, נדמה לי שהיה זה המטבח עצמו, נבנה מתחת לגובה הרחוב, ודרך החלונות שפנו לכיוון הרחוב והיו בגובה תקרת החדר, יכולתי להשקיף אל רגלי ההולכים ושבים ברחוב.

המשך הפרק בספר המלא