אפקט הפרפר

פרק 1
עונת הפרפרים
"ד"ר גורדון, אדוני! ד"ר גורדון, אדוני! זה נכון מה שאומרים?"

עשרות עיתונאים הקיפו את הדוקטור הזקן. הבזקים רבים הקשו עליו שלא לעצום את עיניו. הוא מיקד את מבטו בקיר הרחוק וניסה לשמור על קור רוח. הוא היה עצבני, עייף ומתוח. מאז שמונה בערב אתמול, כשיצאה ההודעה רשמית, הוא קיבל אין-ספור בקשות להתראיין, אבל למזלו הממשלה החליטה לפנות את בניין המדע שבו עבד בשעה ארבע. מאז הוא עמד באולם עם המזגן המקולקל, כבר חצי שעה, בחום הכבד של אחר הצוהריים, וענה על שאלות.

הדוקטור מחה פעם נוספת את מצחו בממחטה ישנה ונשם עמוקות. העיתונאים בהו בו בריכוז, פניהם קורנות פחד מהאסון הממשמש ובא והתרגשות מהידיעה שזוהי בהחלט כתבה לעמוד הראשון. ההמולה הייתה רבה על אף האקוסטיקה הטובה במקום. הוא ספר עד חמש בליבו, אך כשסיים עדיין התקשה לדבר. הוא הרגיש את ליבו מאיץ מרגע לרגע וטיפות של זיעה הזדחלו במורד גבו.

"אני חייב להתעשת," חשב בין נשימה כבדה אחת לאחרת. "בסדר, בסדר... מולי יש קיר לבן... אני באולם העיתונאים... בבניין המדע הכללי..." הוא הצליח לחזור ולהתרכז, ומחשבתו התחדדה מעט. "היום קרה האירוע המדהים ביותר בהיסטוריה האנושית. גם אני לא בטוח – "

"דוקטור?" עיתונאי גבוה בבגדים מהודרים החזיר אותו למציאות.

הוא קלט שכל העיתונאים השתתקו והם כעת מביטים בו בדאגה, הוא פתח את פיו לדבר אך לא יצא שום צליל. גוש חנק את גרונו. הוא לגם מהכוס שלידו באיטיות. השקט באולם היה כל כך מוחלט שהיו שומעים אותו בשורות האחרונות גם אם היה לוחש. לבסוף אזר אומץ ואמר, "כן, זה נכון."

ואז החלה מהומת עולם. הוא פנה ימינה וסימן לשומרי הראש שלו בהקשה על השעון, והם הנהנו. הם יחסמו את הדרך לעיתונאים נדחפים כשיסיים. הוא הפנה את מבטו לקהל שוב.

"זה נכון מה שאומרים," המשיך בהתרגשות גוברת, פניו סוקרות את ההמון, "אבל יש עוד תוכנית אחרונה להצלת המין האנושי."

***

עיניי צרבו ברגע שפקחתי אותן, והנשימה הראשונה סדקה את שפתיי ומילאה את פי באבק.

שכבתי ליד החללית במישור היבש, ראשי פונה אל היער שמשך אותי אליו בכל כוחו, קורא לי לחזור. אבל לא התכוונתי לחזור. קמתי לישיבה בגב כואב ועיניי הצטמצמו אל מול הכתובית שהופיעה לפניי – "יונק הדבש", כך קראו לה. השם היה חצי מחוק אבל עוד קריא. לא זכרתי את הפעם האחרונה שקראתי, והאותיות המטושטשות נדמו בעיניי המתאמצות לעשבים דקים הנעים ברוח. החללית לשעבר הייתה עכשיו גוש מפוחם, מרוסק, מעשן מהסדקים. בפנים היו שתי גופות שכבר שרפתי אתמול בערב, אחרת הפרפרים היו מגיעים.

נעמדתי על רגלי באיטיות. כאילו האוויר הדחוס נלחם בי. האדמה היבשה התפוררה במגע הקליל ביותר והתפזרה בין אצבעותיי, בולענית. חלקיקי אבק וחול התנתקו ממנה והתעופפו מסביב.

קיללתי את מצבי. שנאתי את עצמי על כך שיצאתי מהיער. בשביל מה עשיתי את זה? החללית לא הזכירה לי כלום. היא לא יכולה הייתה לעזור לי. הייתי מיובש, רעב ופצוע. כל תודעתי התייסרה במציאות החדשה. הרמתי את עיניי למעלה, אך היה לי קשה שלא להשפיל אותן. זאת הייתה שעת צוהריים, וחומן של שתי השמשות האדומות צרב את פניי, קורן מתוך ענן האובך שכיסה את השמיים ללא הפרעה. כמעט לא יכולתי להרגיש את הרוח, אבל מדי פעם היא גברה בלחישה עמוקה וציננה את האוויר הלוהט. מסביב היה מישור אדיר, מתמשך לכל עבר, חום האדמה ואפור השמיים. רק פס ירוק דק הפריד ביניהם, היער. הוא היה במרחק של יום הליכה, ומתוך האובך בקושי היה אפשר להבחין בו. אם הייתי מתקדם עוד קצת הוא כבר היה נעלם.

הייתי היחיד בכוכב שלי. מעולם לא פגשתי פה מישהו אחר. ראיתי את השמשות עולות ויורדות מאות פעמים, לבד. עד שראיתי את החללית היו ימים ששאלתי את עצמי אם אני בכלל קיים.

הסיבה היחידית שעוד שרדתי הייתה הפחד מהפרפרים. אתמול ראיתי אחד בזמן ההליכה. הוא היה גדול כמו עץ והתעופף באוויר בכבדות. גופו היה חלול ושקוף, כנפיו יפות, כחולות כמו שמיים צלולים. הוא נחת על יצור לא רחוק ממני. היצור לא היה קטן ממנו בהרבה, אך לא היה לו סיכוי. רגליו נכרכו סביבו כחבלים וכנפיו נחתו משני עבריו כאילו כדי להסתיר את הזוועה שמתרחשת שם, אולם יכולתי לשמוע את זעקותיו של היצור בעודו נלחם על חייו ללא הועיל. הפרפר ינק את כולו, את כל כולו, וכשעזב, היה היצור חיוור ועורו נמתח על השלד, כאילו מת מזמן. אז, היה הפרפר מלא עד חצי הבטן בדמו של היצור, כאילו לועג לו. ואז הוא התעופף ונעלם, והאוויר היה שקט שוב, כאילו דבר לא אירע. זה היה כמו סיוט, מחזה טירוף, הזיה של מחלה ממושכת.

המראות היו עוד צרובים בזיכרוני, מופיעים מדי פעם בחלומות שחלמתי בשנתי העמוקה. נזהרתי לא להתעמק בהם, אך מדי פעם בלילה שערותיי היו סומרות והייתי יכול להישבע שיש פרפר מאחוריי. הפרפרים היו בכל מקום מלבד ביער, והופיעו רק בזמנים קבועים. עכשיו, למשל, הייתה העונה שלהם, הזמן שבו היו יוצאים מהאדמה, חיים קצת ואז מתים, משאירים מאחור גופות לחות וריח מתכתי של דם, ונערמים פה ושם כגבעות קטנות על פני השטח, עד שגם אלו היו מתכסות, בבוא הזמן, מתחת לתלוליות פירורים ואדמה ונעלמות לחלוטין, ואז דבר לא היה נותר מהם חוץ מזיכרונות.

הפרפרים היו פעילים בעיקר בלילה, או לפחות בשעות דמדומים. החשכה מוחלטת שירדה אחרי שקיעת השמש והאובך שלעולם לא שקע, הסתירו בשלמות את חזותם הברורה למדי, ותעופתם האיטית התעמעמה בין לחישות הרוח. בבוקר הם התחבאו. לא ידעתי איפה. אולי נכנסו מתחת לערמת פירורים, אולי חזרו אל היער ונשארו על איזה ענף גבוה. מה שבטוח, הם לא נשארו סתם כך במישור, שכן בבוא היום האוויר הרותח מקרינת שתי השמשות היה לבטח צולה את גופם הלח.

צוהרי היום היו חמים במיוחד. גופי היה מכוסה זיעה, ובהבנה שאני רחוק עכשיו מאוד ממקור מים צוננים רכנתי לשבת בצל החללית. ידי ירדה מטה, אך נרתעתי. החללית הייתה צוננת למרות השהייה הארוכה בשמש, ועורי עקצץ בשל ההפרש החד בטמפרטורות. ידי רפרפה על המתכת, שהרגישה שרוטה ומלוכלכת, ומבטי עקב אחר אצבעותיי במסלולן עד שפגשו במסילה שהקיפה את דלת הכניסה.

הדלת שהובילה פנימה הייתה עבה. מאחוריה הייתה עוד דלת, ושתיהן נפתחו בעת שהנחתי את היד במרכזן, דבר שלמדתי רק אחרי שניסיתי לפתוח את הראשונה בכוח. הסתכלתי סביב – בחוץ לא היה מנוס מקרני השמש החורכות. חשבתי שאשב בתוך החללית, אבל בפנים היה חם ומחניק אפילו יותר משהיה בחוץ, והאוויר היה כל כך עכור שטעמתי אותו על שפתיי והרגשתי אותו חונק את גרוני.

התיישבתי בחוץ, במעט הצל שהטילה החללית, וחיכיתי. השמשות התמקמו במרכז השמיים והלהיטו את האוויר, שהפך צלול. הרוח נחלשה עד שנעלמה. בשיא החום היה השקט כל כך מוחלט, עד שיכולתי לשמוע את ליבי דופק. האופק התבהר והתחדד לכדי קו ישר ואחיד, שריצד קלושות בחום העז כאילו האדמה המפוררת הפכה נוזלית. עכשיו היה אפשר לראות רחוק יותר, אם כי עדיין לא נראה שיש סוף למישור. אפילו כשנעמדתי על החללית, כל שיכולתי לראות היה גבעה מזערית בכיוון דרום-מערב ושני יצורים קטנים רצים ואז נעלמים בבורותיהם ממזרח.

ישבתי זמן רב כנגד החללית, מבטי אל היער, מהרהר בו. האם כדאי לי לחזור בכל זאת? לא היו פה מים או מזון. התנאים היו בלתי אפשריים. אך בסופו של דבר השמשות החלו להגיח לתוך שדה הראייה שלי, מבשרות על ערבו של יום. לא היה חכם להתחיל לשוטט עכשיו. מחר כבר אחליט. אספתי את הענפים שייבשתי, אלו שנשאתי איתי מהיער, והדלקתי מדורה. הרוח החלה לגבור וציננה אותי, מייבשת את עורי הרטוב. שערותיי סמרו. הקור בלילה גרוע לא פחות מהחום ביום, דבר שגיליתי כבר ביממה הראשונה שביליתי מחוץ ליער.

בבוא הערב אכלתי את מנת המזון האחרונה שברשותי. גופי ניזון מחום האש לא פחות. בלילה הרוח גברה והאש רקדה בשלל צבעים. היא לא יכלה לרוח, והקור העז חדר את עורי כמחטים דקות, מסיר ממני את התחושה בידיי וברגליי. פחדתי פחד מוות, וכל ייללה של הרוח נשמעה כמו זעקת פרפר. אבל מגע קל של גבי אל החללית הזכיר לי שיש לי לאן לברוח. מוזר. היא הייתה עכשיו חמימה ונעימה למגע. אט-אט הצלחתי לאזור אומץ ולרכון לאחור, ולבסוף ישבתי עם הגב לחללית ושיחקתי במקל בגחלי האש, מנסה להעסיק את עצמי במשהו שאינו הפחד.

תמיד הייתי לבד, כל חיי. איכשהו תמיד הסתדרתי. הצלחתי לצוד לבד ולהכין דברים לבד ולהדליק אש לבד. אבל בלילה תמיד פחדתי, פחד משתק וכרוני, ממש כמו מחלה, פחד שהתגנב לליבי בכל ערב ונמס בכל קרן ראשונה של שמש שהאירה את פניי. זה היה הדבר היחיד שלא התגברתי עליו, לא משנה כמה פעמים ראיתי את השמשות יורדות מעבר לאופק. זה הדבר היחידי שלא ידעתי לעשות לבד.

לאט-לאט האש דעכה וכשעפעפיי כבר החלו להכביד פניתי לישון בתוך החללית. החללית המאובקת, עם הרצפה המפויחת, הקשיחה והלא-ישרה, זאת שהייתה המחסה היחידי שלי בלילה, זאת שהסריחה עוד מהגופות.

בזמן האחרון חלמתי יותר. החלומות היו מוחשיים עד כדי כך שלפעמים הייתי הולך מתוך שינה, או שהייתי מתעורר וחושב שאני עוד חולם. פעמים אחרות הייתי מתעורר בבהלה, בזעקות אימה. שנאתי לחלום, אך התרגלתי לכך. עכשיו כבר יכולתי לזהות את החלום מייד. המדריך כמעט תמיד הופיע בו.

הפעם ישבתי בכיתה קטנה, איפשהו בעומק אותה חללית מוכרת שהופיעה בכל חלום. היא הזכירה מעט את החללית שישנתי בה עכשיו, אך ידעתי שזה טיפשי. חלמתי על החללית ההיא הרבה לפני שראיתי את זו. טסנו כהרגלנו, משייטים בשקט ובמהירות דרך החלל האין-סופי שהקיף אותנו. מבעד לחלון יכולתי לראות אותו, את החלל, ואת כל הכוכבים. פעמים רבות ייחלתי לראות אותו בכללותו, ייחלתי לרחף בו, חופשי. החללית הייתה מגבילה, כרטיס לכיוון אחד. לא ידעתי לאן טסנו, אבל פני החללית היו מועדות לאיזשהו יעד שאליו היא מיהרה בביטחון מתמיד. ידעתי מה יקרה כשנגיע אל אותו מקום, אם כי זה לא היה הנושא של החלום הזה.

הפעם המדריך העביר לי שיעור בהישרדות. הוא עמד מול מסך כחול ושקוף למחצה שהתנוסס מאחוריו, מצייר עליו קווים כתומים. ישבתי על מושב מרחף במרכז החדר, מעין דסקית לבנה ודקה שנחה תחתיי. החדר היה גדול מספיק כדי לאכלס מספר ילדים, אבל לא זכרתי שהיה שם אף אחד מלבדי. צעצועים ומשחקי חשיבה היו מונחים מסביב, חלקים מהמשחק האחרון ששיחקנו, ממש לפני שהשיעור התחיל, היו עדיין מונחים על דסקית גדולה יותר, שהייתה השולחן, ולצידה הדסקית שעליה ישב המדריך בזמן ששיחק. כמה קשקושים שציירתי בצבע ירוק זרחני היו פזורים פה ושם על הקירות הלבנים. זכרתי כמה המדריך כעס כשגילה אותם.

"היי, אני מאבד אותך."

הפנים שלי הסתובבו אליו בבת אחת. פי נפתח מעצמו, כמו בכל חלום, וממנו בקע קולו של ילד קטן.

"סליחה. לשנייה חשבתי על משהו אחר," אמר הילד. בחלום השפה שלי נכונה ומדויקת, אך כשאני ער המילים יוצאות שבורות ומבולבלות. אחרי כל כך הרבה זמן לבד כבר שכחתי קצת איך להשתמש במילים.

המדריך נאנח. ידו עברה למותניו ופרצופו שידר, "אין לי זמן לשטויות האלה". עמידתו הזקופה התערערה מעט. "הבטחתי לך משהו ואני אקיים. ברגע שנסיים פה, נמשיך את המשחק שלנו. לא נשאר הרבה זמן עד סוף השיעור, אני מבטיח."

ראשי זז מעצמו, הילד הנהן בהבנה. "מצטער, בוא נמשיך."

"אתה זוכר איך מדליקים אש?"

חיוך עלה על שפתיי, הילד זכר את התשובה. "אש היא תוצר של משולש הבערה: ניצוץ או חיכוך המייצרים חום, חמצן, ודלק שיחזיק את האש." הוא תמיד אהב לתת תשובות מלאות למדריך, הוא רצה שהוא יתגאה בו, הוא רצה לראות את החיוך שלו, זה שראה רק לעיתים רחוקות.

"נכון. ואתה זוכר מה הדרך הקלה ביותר להדליק אש?"

"כן!" הוא אמר בהתרגשות. "צריך לקחת שני מקלות יבשים, דומים בגודל וישרים, לעשות באחד כוך מעגלי בעזרת אבן ו-עזרה לי!"

"מה?" עיניו של המדריך הצטמצמו לכדי חריצים, גבותיו התעקלו, חיוכו הקל נעלם.

"עזרה לי!"

עיניי נפקחו בבת אחת וגופי התיישר לישיבה. דפיקות זריזות נשמעו על הדלת, מפוחדות, כמו טפיחות רגליים של חיה. אבל הקול היה אנושי, אנושי מאוד. הפה שלי היה יבש כמו המדבר, גופי היה מכוסה ערבוביה של חול וזיעה דביקה, והלב שלי דפק חזק כל כך שהרגשתי כאילו הוא מנסה לפרוץ החוצה. צמרמורות עברו בכל גופי כאילו הייתי מכוסה חרקים.

"מי זה?" שאלתי באי-אמון.

"פתח את הדלת או אמות." הנקישות לא נחלשו לרגע, הקול נשמע מבועת.

הזדרזתי אל הדלת הראשונה. היא נפתחה בהחלקה, נענית בחריקה למגע ידי, נעלמת בכוך שהיה בקיר. נעצרתי מול הדלת השנייה. מבעדה יכולתי לשמוע את נשימתה המאומצת של הדמות. גם הדלת הזו נפתחה למגע הקל ביותר של ידי. בחוץ עדיין היה לילה, והרוח ייללה בעוצמה אדירה. פירורים התעופפו לכל מקום ולא ניתן היה לראות דבר. הרגשתי משהו נוגע בי, ושמעתי את הדמות ממהרת בבהלה אל תוך החללית. חזרתי למקומי והדלתות נסגרו מאחוריי. הדמות הצטופפה לידי בחשכה המוחלטת. שמעתי אותה מתנשמת בחולשה לידי, עורה קר ומלוכלך. רגשות הציפו אותי, הייתי המום מכדי לחשוב בבהירות.

זמן רב עבר עד שמישהו פצה פה. כשהתחלתי לדבר לבסוף נזכרתי בחוסר היכולת שלי להתבטא בבהירות. הרגשתי שהמילים הנכונות והרגשות המדויקים היו בראשי, אך לא יכולתי להוציא אותם החוצה, כאילו החול שבגרוני מונע מהם להתקדם. "מה יש בחוץ שם?" שאלתי.

"זה רדף אחריי, הפרפר. ידעתי בסכנה אבל לא ראיתי זה," השיבה הדמות. הקול שלה היה מעט יותר גבוה משלי.

"איך מציאה אותי?" שאלתי.

הדמות שתקה לרגע. "השאריות של האש עוד מדברות," היא גמגמה.

"אנחנו הגנה. כאן הקיר ממתכת לא חדיר," ניסיתי להרגיע.

"עשוי ממתכת? חשבתי זה אבן, מה זה?" קולה התגבר מעט בסקרנות.

"זהו חללית, מצאתי בדרך. גם אתה מהיער?"

"כן, עקבתי אחריך יצאת מיער," הדמות התוודתה.

"כמה זמן...?"

"ממש עכשיו, לא ראיתי לפני, יער הסתיר."

"ידעת אני קיים?"

"מה אתה לא?"

תשובתה זעזעה אותי. לא רק שבפעם הראשונה בחיי מצאתי מישהו נוסף, אלא שהוא גם היה מודע לקיומי. רציתי לשאול אם יש אנשים נוספים, אך מצאתי את עצמי שותק. פתאום רציתי להיות לבד שוב. מדוע פתחתי את הדלת? לרגע אור כוכבים קלוש הסתנן מבעד לחריצים שבתקרה המנותצת. קווי המתאר של הגוף שלפניי נגלו. ראיתי רגליים ארוכות שרעדו בקור העז, וגו כפוף קדימה, נישא בחיבוקן המגונן של שתי ידיים רזות. הקול היה שונה, בזאת לא היה לי ספק, אך הצללית השטוחה שלפניי, מטושטשת בחלקיקי האבק, נדמתה באופן מתעתע לצילי שלי. אדם נוסף בכוכב, שחי את אותם החיים שחייתי אני.

"היה פרפר," המשיכה הדמות. "כמעט לא ראיתי. השערות שלי סמרו ממש לפני שהוא לנחות עליי. ואז התחלתי לרוץ. יכול להיות שהוא כבר לא רודף... לפחות מקווה."

"נקווה שלא יבוא," אמרתי בהסכמה. "לא יודע כמה דלתות חזקות. חללית ממש הרוסה."

"גם אני מקווה," הסכימה הדמות, ואז מיהרה להוסיף, "יש לך איזה עם מה להילחם?"

"לא, לא ממש," לחשתי, הפחד גובר בי מרגע לרגע.

"המקום מסריח, מה קרה?"

"זה... אני לא ממש... יכול לחשוב איך מסביר."

"אני הולך מחפש עם מה להילחם," היא החלה לנוע בחשכה, מתקדמת בזהירות על רצפת המתכת, מתרחקת, עד שהפסקתי לשמוע אותה.

"אני הולך לישון," הודעתי לחושך המוחלט, מזדרז לצאת מחלום הבלהות הזה.