על גנבים ורמזורים - מתוך כלכלת כיס

התחלה – על שני גנבים

האגדה מספרת על גנב קטן; דג רקק שהצליח לפרוץ למוזיאון ולגנוב יהלום ענק. עכשיו, אחרי הגאווה והסיפוק הוא הבין שהוא תקוע. גדול עליו למכור את היהלום הזה. יש רק אדם אחד שיכול לקנות. מדובר בפושע רציני, איש כבד ומאיים. והאיש הזה מוכן לקנות את היהלום, נגיד, תמורת מיליון דולר.

הבעיה היא שלא היה אדם שמכר לרב הפושעים משהו ויצא חי מהפגישה. הוא לוקח את הסחורה, לא משלם ומחסל את זה שמביא לו אותה.

מה עושים?

מדברים.

הקטן מעז להגיד לגדול את מה שמציק לו. הגדול חושב רגע. הוא רוצה את היהלום ומבין שהקטן לא פראייר ואז יש להם רעיון. אחד ייסע לצפון ויטמין את היהלום בשדה מתחת לעץ. השני ייסע לדרום ויטמין את המזוודה עם  הכסף מתחת לעץ. הם יסמסו, יאשרו זה לזה את ההטמנה ההדדית וכל אחד ייסע למקום שבו מוטמן השלל שלו. הם לא צריכים להיפגש.

יופי? 

לא בדיוק.

בסיפור הזה, שהיה אחד הסיפורים הראשונים במה שנקרא אחר כך בתורת המשחקים "דילמת האסיר", יש מלכודת. הגנב הקטן רוצה להטמין את היהלום, אבל אז קופצת לו לראש מחשבה. מה יקרה, הוא חושב, אם אני אטמין והשותף שלי לעסקה לא יטמין. הוא יגיד שהטמין את הכסף, ירמה ויבוא לקחת את היהלום. באותו זמן גם הגנב הגדול חושב את אותו הדבר. 

הפואנטה כאן היא שיש שני סוגים של התנהגות חכמה עבור כל אחד מהם. הכי חכם הוא ששניהם ישתפו פעולה, יטמינו והעסקה תצא לפעול. הרי לשניהם יש אינטרס שהעסקה תצליח. אבל מצד שני, בגלל שלאף אחד מהם אין בטחון שהשני יקיים את ההבטחה, הכי חכם זה לא לשתף פעולה; לא להטמין. ככה לפחות כל אחד יישאר עם הרכוש שלו ולא יפגע לגמרי. 

הסיפור של דילמת אסיר נשמע אולי תיאורטי, אבל הוא מְמָדֶל המון התנהגויות אנושיות שבהן יש התלבטות אם לשתף פעולה או לא, ולכן יש לו חשיבות רבה. הוא משמש למשל הסבר מעניין למה שמכונה "הטרגדיה של רשות הרבים" או "הטרגדיה של ההמונים".