מה שבא ליד

1.

שוב הבת שבע פורחת במרפסת של סבתא. אבל מה; כנימה קמחית. דלקת צוואר השורש, מה שנקרא. כמה חומץ שסבתא שמה, לא עזר. שטפנו בפושרים כל יום. מים עם אנטיביוטיקה. כלום.

אני משקה את הבגוניות. את הבגוניה רקס הרמנו סבתא ואני מאחות של סבתא. עכשיו היא עם אלצהיימר. בגוניה נדירה. לא חבל שתשקה פעמיים? אפילו את בעלה לא זוכרת.

פותח תריסים. מאוורר מה שנקרא. שבוע כבר אני מטפל בבית. נסעה סבתא לאימא שלה בירושלים. לנוח קצת מהמחלות. ככה זה, אימא זה לתמיד. ואימא של סבתא — לא סתם תמיד. לא רוצה אותה אלוהים. בשביל מה לו. צרות. משאיר לנו אותה הקדוש ברוך הוא נגד עין הרע: מאה וארבע שנים מלכלכת על כולם. אצלה אין החזרות.

2. 

למחרת יש לי שתי בחורות.

אני קובע עם הראשונה לתשע, עם השנייה לתשע וחצי. טוב? קובעים שוב. לא טוב? לא קובעים.

ברבע לתשע אני עומד ליד קפה המכולת ברמת גן. ככה טוב, רחוק מהבית. בלי אנשים שמכירים. בכלל רמת גן זה טוב. סולידי. זה לא תל אביב. בחורה שבאה לרמת גן, זה בחורה רצינית.

אני עומד ליד התיאטרון של רמת גן, קצת לכיוון הבית קפה, וכבר מרחוק אני קולט את שלומית, שלושים ושלוש, רווקה תל אביב, מורה.

קודם כול אני בודק במכנסיים. ללכת אינטואיטיבי. לא זז. כבר סימן לא טוב.

אני מסתכל מלמעלה למטה. סוקר, מה שנקרא. היא חושבת שאני סתם עובר ושב, אבל אני מזהה אותה לפי התמונה. נראית בסדר. אבל מה, לא זז כלום.

אני מסתובב ליד הבית ספר של השחקנים. ככה אני מעביר את הזמן. וחוזר לקפה.

הלכה שלומית. התייאשה.

עכשיו גלית.

וזז. זז זז זז.

אני עומד עם היד מקדימה ולא יכול להתקרב. רואה אותה יושבת. אני לא בן אדם של שיער אדום, אבל התחת בדיוק תפור על המקל שלי.

עושה צעד. מתקדם. מתקרב לכיסא שלה. רוצה להגיד 'גלית'.

יוצא משהו קטן.

ככה אני. זה הבעיה שלי. רגיש. לא יודע למה, לא יכול. ביישן.

בינתיים היא מתכופפת לסדר את הנעל. כאילו עושה לי בכוונה.

אני כמעט צועד איזה צעד קטן. מדביק איזה חיוך קטן, אבל יוצא עקום. כואב לי. כואב לי בלב מצד אחד ובמקל מצד שני. כואב לי בלב שאני לא יכול ללכת אליה.

ככה אני תמיד.

3.

אימא יושבת על הכיסא נדנדה. שישים וחמש אבל נראית טוב לגילה. קצת קמטים. עכשיו שמה לק סגול על הרגליים. מעודכנת מה שנקרא.

אני עולה למעלה לחדר. מעל המחשב תליתי תמונה שקיבלתי מסבתא. סבא אשר, סבא של סבתא שעל שמו אני נקרא. הוא מסתכל עליי מלמעלה. יש לו שטריימל, מה שנקרא, ופאות. אנחנו מאתיים שנה בירושלים. לא סתם.

אני נכנס לקופיד. יש לי מנוי קבוע בקופיד. יש לי גם בטינדר. טינדר זה מין זמין. קופיד זה למטרות רציניות.

אני עובר תמונה־תמונה. חבל שרק פרצופים. היו מראות קצת למטה — היה יותר טוב. היה מקפיץ את האתר קדימה.

הרבה זמן אני כבר חושב לפתוח אתר כזה לבד. עיסוק משני. המקצוע שלי זה תריסים. כל הסוגים: כבלים, אוטומטיים, רפרפים. אני עצמאי, זה מה שחשוב.

בקופיד כולם גלית, כרמית, ליהי, סיגל. שמות בדויים מה שנקרא. אני אין לי בעיה: אשר בחיים ואשר פה.

כתבתי, בן ארבעים ושתיים, רווק, נס ציונה, רגיש, מלא, גבוה, קצת שיבה בזיפים כשלא מתגלח. מחפש אחת חמה, נותנת, פתוחה, ספונטנית ועם נתונים מתאימים. קשר מה שנקרא.

סיגל מרמת השרון.

נראית בסדר דווקא, ורמת השרון זה לא רע.

שיער שחור. לא אוהב בלונד מהקופסה. שלושים. גיל טוב. כבר לא חלב, אבל עוד לא בשר. יודעת לתת. לא נבהלת. הייטק זה גם אומר מכונית. לי יש טנדר, זה טוב לעבודה. לא לסרט בערב. לא לדינר. לא יזיק מישהי עם רכב.

לייק.

"אהבתי מה שכתבת, אשמח אם תחזרי אליי."

זה אוטומט. חבל על הזמן לכתוב מעצמי. קשה בהתחלה.

היא חוזרת עם שורה במסנג'ר. 'מה קורה?'

לא משקיעה.

כבר עומד קצת.

זז משהו. מרגישים את התחתון.

מה אני אומר לה?

זה מה שקשה לי. לא יודע איך הלאה. לא רוצה להגיד משהו חכם מדי, אבל גם לא לצאת סתם.

'אחלה,' אני אומר. 'את?'

אני מחכה לצפצוף של התשובה. דופק מהר הלב.

'אני אחלה,' היא אומרת.

'איפה גרה?'

עומד ממש. יד בפנים.

ליתר ביטחון, אני נועל את הדלת.

'רמת שרון,' היא כותבת.

'אתה?'

מוריד מכנסיים ותחתונים. מחזיק ביד.

איפה הגרב? יש לי גרב למקרה כזה.

'נס ציונה,' אני כותב.

אני מסיע את היד. רק לא להסתכל על אשר מהקיר.

'מה אתה אוהב?'

לא יכול להיות שמתכוונת לזה. אבל אני זורק כבר יד. סוגר את הצ'ט. משפריץ לגרב.

אחר כך אני הרבה יותר רגוע.

אוכלים ערב. ביצה, טונה, סלט. לא רציני, קל.

אימא מספרת שהבעל דירה נדלק עליה. כל פעם שמדברים היא רואה שבולט לו. אבל מה, פצעים על העור. לא מתאים.

ראובן, החבר שלה, לא משהו. גם נשוי. גם וטרינר. גם בלונדיני. מה זה בלונדיני. אדום צהוב בגוף. לבעל דירה יש את כל השורה, כל הקוטג'ים שלו. בן שישים וחמש. רווק. סרטן עור. כבר עשר שנים מת.

היא לא רוצה. נראית טוב. לא צובעת. נשאר אפור חום. ניתוח אחד קטן. מתיחה קטנה. חצאיות צמודות. ריקודי עם. בית זונות הריקודי עם הזה. משם הווטרינר. פעם הוצאתי ממנה את השם שלה בקופיד. עכשיו אני נכנס לפעמים, לראות אם שינתה משהו. תמיד חושבת שאולי יצא משהו יותר טוב מהווטרינר. לא אדום וצהוב, אני מקווה בשבילה.

4.

מרים טלפון לסבתא. קצת לפתוח את הלב.

'מה נשמע,' אני שואל.

'רע.' היא אומרת.

כרגיל. מדממת מהטחורים.

האמת, יש לה כבר הכול: לב, חדר שמאלי פועל ארבעים אחוז. דלקת פרקים ניוונית בחוט שדרה צווארי, וגידול בשד. מוישה, זה בעלה השני, שלחה אותו לבת שלו. בן שמונים ושבע. נפטרה ממנו כי רצה מה שכולם רוצים, ולה יש נקע ביד. לא יכולה.

'מה יהיה,' אני שואל.

'לא יודעת,' היא נאנחת. 'אין כוח.'

שומע שרע לה. יודע שזה ממני. רוצה כבר נין. אחר כך הולכת בשקט.

אני לא טוב לי. רוצה לדבר. לא יכול. למה לצער אותה יותר.

'אשר,' אומרת, 'מה עם נחת לסבתא.'

'עובדים על זה.'

היא מתעצבנת. 'עשרים שנה עובדים,' ככה אומרת. רואים שאכפת לה. הכול מאהבה.

'לא נורא,' היא אומרת. נרגעה. 'בסוף מוצאים. כל סיר והמכסה שלו.'

גם משומש.