נקודת אל־חזור - מתוך אוטוקורקט

פחות מחמש דקות אחרי שאני מסיים את שיחת הזום עם ההנהלה, רינת ניגשת אלי ואומרת שהיא רוצה לדבר איתי על משהו. אני אומר לה שבטח. לדבר זה טוב. אני עדיין מוצף אדרנלין מהזום. התחלתי את הפרזנטציה לגמרי מהוסס אבל היא עברה מצוין, ואפילו חמי פירגן ואמר שמבחינתו אפשר ללכת על זה.
רינת ואני מתיישבים במטבח. ברגיל, אנחנו מקיימים שיחות מהסוג הזה בסלון, אבל זה היום של המנקה והוא בדיוק שוטף. רינת תוקעת בי מבט עצוב וזה טיפה מרגיע. אם זה היה מבט כועס הייתי יודע שאני הולך לחטוף, אבל מבט עצוב יכול להיות גם סתם ריב עם אחת האחיות הצדקניות שלה או איזו תאונה קלה שעשתה עם הרכב. "או־קיי," אני אומר לה בקול הכי מכיל שלי, "על מה רצית לדבר?" קצת מעליב שהיא לא שאלה אותי איך הלך לי בפרזנטציה. היא ידעה שאני מתכונן לזה כבר שבועיים. אבל אני לא רוצה לריב, רק לצלוח את השיחה הזאת, שתגיד לי שהאחות הנטורופתית שלה שוב אמרה שאנחנו חומרניים ונמשיך הלאה, אבל היא שותקת עוד רגע ואז אומרת שהיא רוצה שגם נייג'ל יצטרף לשיחה. אני אומר לה שבסדר. באתי בראש של להסכים עם כל מה שהיא תגיד, אבל האמת שקצת מוזר לי שהיא רוצה לצרף לשיחה את המנקה הניגרי שלנו. נייג'ל מתיישב מכונס ליד השולחן. הוא לא מסתכל עלי, רק על רינת או על הרצפה. רינת אומרת לי שהיא ונייג'ל מאוהבים, ושזה משהו שהתחיל לפני הרבה זמן והם פשוט לא ידעו איך לספר לי. ששניהם מרגישים שהאהבה שלהם, שממלאת את עולמם באור, היא אכזרית ולא הוגנת כלפי, אבל הם לא יכולים יותר להתכחש לה. "תגידי," אני אומר לרינת, "מה עובר עלייך? את מטומטמת?" "Hey," נייג'ל מתערב בשיחה בפעם הראשונה, "Don't call her metumtemet."