בעיטת פתיחה

בחדר ההמתנה בבית החולים הקטן, שבעיירה הענייה טְרֵס קוֹרָאסוֹאֶס שבברזיל, ישב לו דונדיניו.

כעבור שעתיים יצאה אליו המיילדת ואמרה: "מזל טוב. נולד לך בן."

"בן?" קרא דונדיניו בשמחה, "בן בכור! כל־כך רציתי בן."

"תוכל להיכנס לראות אותו" אמרה המיילדת, "בוא אחריי."

"תראה כמה שהוא מקסים," אמרה האם הצעירה. היא נראתה עייפה אך מאושרת. דונדיניו ליטף את לחיו של התינוק ואמר, "אתה תהיה היורש של אבא, אתה תהיה כדורגלן גדול."

אימא סלסטה אמרה, "כדורגלן? ממש לא. אני רוצה שהוא יֵצא משכונת העוני. אני רוצה שהוא יהיה מדען, לכן נקרא לו אֶדְסוֹן, על שמו של תומאס אדיסון. השם הזה יביא לו הרבה מזל בחיים."

"מי זה תומאס אדיסון?" שאל אבא דונדיניו.

"הוא היה ממציא דגול. הוא המציא את הנורה ועוד הרבה דברים חשובים."

אבל כשאדסון גדל, היו לו תוכניות אחרות. משהו אחר משך את תשומת ליבו.

"אדסון, תיכנס הביתה! בוא כבר להכין שיעורים!" קראה לו אימו.

"עוד מעט, אימא. רק משחק אחרון..."

אדסון לא התעניין במיוחד בלימודים. רוב הזמן הוא שיחק כדורגל עם החברים בשכונה. לא היו להם שערים וגם לא דשא. אבל זה לא הפריע להם – הם שיחקו בין חצרות הבתים במשטחי העפר, משתמשים באבנים ובמקלות כדי לסמן את קו השער.

אדסון גם אהב לראות את אביו הכדורגלן במשחקים ובאימונים בקבוצה המקומית. הוא היה מהופנט מסגנון הכדורגל הברזילאי המיוחד, שבו השחקנים ממש רקדו עם הכדור, הקפיצו אותו, בלבלו את יריביהם ועשו להם סחרחורת.

"אבא," אמר אדסון, "איך אתם משחקים ככה? מה אלה התרגילים האלה?"

אביו חייך ואמר, "קוראים לזה גִ'ינְגָה, בני."

"מה זה ג'ינגה?" שאל אדסון.

"ג'ינגה הוא הקצב הברזילאי. זו התנועה המיוחדת שלנו, כמו שהעלים זזים ברוח. הג'ינגה נולדה מהקפוארה, אומנות הלחימה הברזילאית שמשלבת ריקודים, מוזיקה ופעלולים."

"אבא, כשאגדל גם אני רוצה לשחק כמוך."

"כמובן," אמר דונדיניו, "אלמד אותך את כל הטריקים שאני מכיר."

בשנת 1950, כשאדסון היה בן שמונה, נערכה בברזיל אליפות העולם בכדורגל – הַמוֹנְדִיאָל. נבחרות מכל רחבי העולם הגיעו למדינה והתחרו על תואר הנבחרת הטובה בעולם. הנבחרת הברזילאית הייתה המוכשרת ביותר, והיא גם הגיעה למשחק המכריע מול אורוגוואי. תושבי ברזיל כולה המתינו בכיליון עיניים לראות את הנבחרת שלהם זוכה בפעם הראשונה בתואר אלופת העולם.

"אבא, אנחנו נלך לראות את משחק הגמר?" שאל אדסון, "שמעתי שיהיו מאתיים אלף אוהדים באצטדיון המָרָקָאנָה! אני ממש רוצה לנסוע לשם."

"הלוואי שיכולנו ללכת," ענה אביו, "אבל הנסיעה לריו דה ז'ניירו ארוכה ויקרה. אנחנו לא יכולים להרשות זאת לעצמנו. לא נורא, נלך להאזין למשחק ברדיו של השכנים."

אדסון השפיל את מבטו בעצב, "חבל שאין לנו מספיק כסף. הייתי רוצה לראות את ברזיל מניפה את הגביע."

אדסון ואביו הגיעו לבית השכנים. השדרן דיבר במהירות ולפתע שאג, "גוווול גוווול!"

"יש!" קפצו כולם, "0-1 לברזיל! שער של פריאסה!"

המשחק נמשך.

בדקה השישים ושש הוכו המאזינים בהלם מוחלט. "אורוגוואי השוותה ל־1-1," אמר השדר.

אחד השכנים אמר, "המשחק לא נגמר. רק 1-1..."

המשחק המשיך. הכדור עבר מצד לצד. עשר דקות חלפו.

"אורווגואי תוקפת... זה מסוכן..." כל יושבי הרחוב האזינו בדריכות. פתאום הם לא שמעו שום רעש. דממה.

כעבור כמה שניות הם שמעו את השדרן אומר בקול חנוק: "שער נוסף לאורוגוואי שמובילה 1-2."

דממה מוחלטת אפפה את האצטדיון, את בית השכנים, את הרחוב ואת ברזיל כולה. אף אחד לא האמין שברזיל תפסיד במשחק, ועוד במגרשה הביתי. עד היום זאת נחשבת לאחת ההפתעות הכי גדולות בתולדות הגביע העולמי.

"הפסדנו," בכה אדסון.

אבא חיבק את אדסון וניסה להסתיר את אכזבתו, אבל ללא הצלחה. הדמעות זלגו על לחייו. אדסון הקטן התקשה לראות את אביו ואת כולם סביבו כל־כך עצובים. הוא הרים את מבטו, הסתכל לאביו בעיניים והבחין בלחלוחית שנקוותה בהן. "אל תדאג אבא. כשאהיה גדול, אביא את גביע העולם לברזיל!"

אבא חיבק את בנו ואמר, "קדימה, חמוד. בוא נלך הביתה, מחר יש בית ספר."

יום אחד, כשהלך למגרש לשחק עם החברים, אדסון ראה שלט:

בואו להשתתף

בטורניר הכדורגל של העיר

בנוכחות המאמן המפורסם

וַאלְדֶמָר דֶה בְּרִיטוֹ

שיבחר את השחקנים המצטיינים

לקבוצה שלו

"אני חייב להשתתף בתחרות! אגיע לקבוצה שלו וכשאהיה גדול אהיה שחקן גדול כמו בֶּלֶה," אמר לחבריו.

כל הילדים סביבו פרצו בצחוק.

"מי זה בלה? אתה מתכוון לשחקן בילה?"

"כן! בילה!"

"אתה גם מדבר מצחיק וגם מדבר שטויות. מעכשיו נקרא לך פֶּלֶה!"

כל הילדים צחקו שוב, ואדסון נעלב. הוא הרגיש את הרעד חולף בכל גופו. בעוד רגע יפרוץ בבכי. אדסון רץ מהר הביתה כשקולות הלעג של הילדים מהדהדים בראשו. הוא נשם עמוק ואמר לעצמו, אני אראה להם! אני אתאמן ואהיה השחקן הכי טוב בתחרות!

"אבא! אימא!" קרא אדסון, "יש תחרות חשובה!" והוא סיפר להם על השלט והוסיף, "אני רוצה שתקנו לי כדור כדי שאוכל להתאמן לתחרות!"

"בשום פנים ואופן לא!" ענתה אימא שלו לפני שאביו הספיק לענות, "אני לא רוצה שתהיה שחקן כדורגל כמו אבא שלך. הנה, הוא נפצע וכבר לא יכול לשחק יותר. אתה צריך ללמוד ולעבוד, כדי שיהיה לך מקצוע."

"אבל אני רוצה להיות שחקן כדורגל!" אמר בכעס.

"אני מצטערת, אבל עכשיו שאבא כבר לא כדורגלן, אין לנו כסף לקנות כדור," אמרה אימא, "ואחרי שעות בית הספר תצטרך לעזור לאביך בעבודתו."

אדסון הלך לחדרו בכעס.

אדסון סיים לצחצח עוד זוג נעליים ברחוב לאחד העוברים ושבים, שזרק לעברו מטבע. "אבא," שאל בקול עצוב, "מתי יהיה לנו כסף לקנות כדורגל?"

"בקרוב," לחש אביו, "היום נלך לנקות בתים של אנשים. אולי הם יהיו נחמדים וייתנו לנו עוד כמה מטבעות ריאל."

"אבא," אמר אדסון, "אני כל־כך רוצה להשתתף בתחרות ולהראות למאמן כמה אני טוב. אתה יודע שאני הכי טוב בשכונה, אבל אני חייב כדור. אני חייב להתאמן כדי שיהיה לי סיכוי מול כל הנערים הבוגרים!"

"אני יודע," נאנח אביו, "המצב שלנו קשה. אפילו אתה נאלץ לעזור לי להרוויח כסף. הייתי שמח אם יכולנו לקנות כדור."

"זה לא הוגן!" אמר לאבא שלו בזמן שעשו את דרכם בחזרה אל הבית אחרי יום עבודה ארוך. "אתה יודע שאני ממש טוב בכדורגל, אני רק רוצה –"

ופתאום "בום!"

אדסון הרגיש שמשהו פגע לו בראש. הוא הסתכל למטה וראה מנגו שנפל מהעץ והתרסק על הרצפה. אדסון הושיט ידו כדי ללטף את ראשו הכואב, אבל לפני שהספיק, אביו תפס את המנגו שנפל וזרק אותו על אדסון.

"מה אתה עושה, אבא?"

"תדבר פחות ותסתכל על המנגו. אני רוצה שתקפיץ אותו, שלא יפגע ברצפה," אמר וזרק את המנגו לעברו שוב. אדסון המופתע בקושי הספיק להגיב לפני שהמנגו פגע לו בראש, נפל והתפוצץ.

"עוד פעם," קרא אבא וזרק מנגו אחר, "יש לנו כאן עץ שלם."

הפעם אדסון הצליח לעצור אותו, בראשו, ומשם העביר אותו לרגל ולכתף ואז תפס אותו בידו. "את זה אני שומר לאחר כך. הוא נראה טעים," אמר וחייך.

למוחרת, כאשר חזרו מהעבודה, אדסון מצא עיתון ישן. הוא חייך לעצמו, קימט את העיתון, עשה ממנו כדור קטן וקרא, "תראה אבא, אני מקפיץ את העיתון!"

אדסון נכנס הביתה עם כדור העיתון. אימו נעצה בו מבט כועס. "תפסיק לשחק ובוא לעזור לי לקפל כביסה," אמרה.

לאדסון היה מצב רוח מרומם. הוא גלגל שני גרביים יחד והחל להקפיץ אותם כאילו היו כדורגל.

"אדסון," רטנה אימו, "כמה פעמים אמרתי לך לא לשחק בבית? משהו עוד יישבר!"

מדי יום התאמן אדסון עם אבא שלו עם כל חפץ שמצא והמשיך להקפיץ פירות מכל הסוגים. למרות שלא היה לו כדורגל אמיתי, הוא לא ויתר.

בצד עמדה אימא ונדה בראשה, "מתי תפסיקו עם השטויות האלה?!"

אדסון שכב במיטה והתהפך מצד לצד. הוא התקשה להירדם. התחרות מחר והוא התאמן בתקופה האחרונה ככל שהיה יכול, אבל האם זה יספיק?

איך אוכל לשחק מול כל הילדים העשירים, עם נעלי הכדורגל החדשות שלהם, שהתאמנו עם כדורגל אמיתי ולא עם מנגו וגרביים? חשב. הוא קם לשתות כוס מים ואז שמע את ההורים שלו מדברים.

"אתה מעודד אותו יותר מדי," אמרה אימו.

"אבל הוא ממש טוב," ענה אביו.

"אני יודעת שהוא טוב, אבל אני לא רוצה שהוא יגדל ויהיה כמוך. אני רוצה שיהיה לו עתיד בטוח, שיהיה לו מקצוע נורמלי ושלא יהיה מצחצח נעליים ברחוב או מנקה בתים."

"תני לו הזדמנות," אמר אבא, "רק מחר וזהו."

אדסון הלך לישון עם חיוך.

"הֵי, ילד," קרא המאמן, "איפה התלבושת והנעליים שלך?" אדסון השפיל את מבטו.

המאמן הבין מיד שמדובר בעוד אחד מאותם ילדים שהגיעו מהשכונות העניות.

כמה מהנערים הסתכלו על אדסון וצחקו, "תראו את פלה! הוא חושב שיוכל לנצח אותנו בלי נעליים!" הם היו לבושים בתלבושת מגוהצת ולרגליהם נעליים חדשות.

דונדיניו הניח את ידו על כתפו ולחש, "אל תענה להם. אל תיתן לרעש בקהל להוציא אותך מהריכוז. תחשוב שהמרקאנה מלא במאה אלף אוהדים. אתה חושב שהשחקנים הגדולים נותנים לרעש בקהל להפריע להם לשחק?"

"ילד," קרא המאמן לאדסון, "תורך. תעלה למגרש, ילד. תראה לנו מה אתה יודע לעשות!"

אדסון הקפיץ את הכדור כמה פעמים ברגליו. ההרגשה הייתה נהדרת. הוא הרגיש שחשמל זורם בכל גופו. הוא רץ אל המגרש ושלח בעיטה ארוכה לעבר אחד מחבריו לקבוצה. השחקן היריב השיג את הכדור, אבל אדסון חטף לו אותו, רץ בין השחקנים של הקבוצה היריבה והיתל בהם. הוא ממש רקד על המגרש בסגנון הג'ינגה. המאמן עקב אחר אדסון במבטו ורשם כמה מילים במחברתו.

אדסון הסתובב במקום. הוא חלף על פני שחקן אחד, ואז על פני עוד אחד, ואז הניף את רגלו במהירות אל עבר הכדור. הכדור התעופף באוויר וננעץ ברשת.

ככל שהתקדם המשחק, גבר ביטחונו ביכולתו. תוצאת המשחק הייתה שוויון, שתיים־שתיים, והוא הרגיש שהקבוצה שלו יכולה לנצח. הכדור הוגבה על ידי חברו לתוך הרחבה. חמישה שחקנים הקיפו אותו. הוא עצר את הכדור על החזה, העביר אותו אל הראש ואז הסתובב, קפץ גבוה ובבעיטת מספרת שלח את הכדור לחיבורי השער.

זה היה שער הניצחון, שער בלתי רגיל! לפתע הוא שמע את הקהל קורא בכינוי המוזר שדבק בו, "פלה! פלה!" אלא שהקהל לא קרא לו כך כדי להקניט אותו אלא כדי לעודד אותו, ואפילו אימא שלו מחאה לו כפיים.

בסוף המשחק ניגש המאמן לאדסון ולהורים שלו, "שיחקת מצוין היום. אשמח אם תצטרף לקבוצה שלי."

אדסון לא ענה, הוא רק הסתכל על אימא שלו. היא הסתכלה על אבא שלו ואז עליו ואמרה, "אני מניחה שאפשר לתת לזה הזדמנות."

"מצוין," אמר המאמן, "תגיע מחר למגרש בשעה שתיים בדיוק, ואל תאחר, שומע?"

אדסון היה מאושר כל כך. הוא התכוון ללכת, אבל אז המאמן קרא לו, "ועוד משהו, השחקן הכי טוב על המגרש מקבל בסוף המשחק את הכדור. הכדור הזה שלך!" אמר ומסר לו את הכדור. "איך קוראים לך, ילד?"

אדסון חייך חיוך ענקי וענה, "פלה."

בגיל שש־עשרה עבר פלה לקבוצת הבוגרים של סנטוס והפך אותה לאחד ממועדוני הכדורגל הגדולים בברזיל. יחד עם פלה זכתה סנטוס באליפות הארצית חמש פעמים ברציפות. הכישרון של פלה היה יוצא דופן, והוא תמיד שיחק עם גדולים ממנו. בגיל שבע־עשרה כבר זומן לנבחרת ברזיל, לקראת הגביע העולמי בשנת 1958 שנערך בשבדיה.

היו שהתפלאו על כך שילד צעיר כל כך מצטרף לנבחרת ועל כך שהסגנון שלו לא מתאים לכדורגל העולמי.

"כבר ראינו שהכדורגל הברזילאי עם כל התרגילים והריקודים לא עובד. צריך לשחק כדורגל מסודר. מה יכול לתרום ילד בן שבע־עשרה?" נכתב בעיתונים על הזימון.

אבל מהר מאוד הכירו אותו כולם. ברבע גמר המונדיאל, מול ויילס, הוא כבש את שער הניצחון והפך לשחקן הכי צעיר שכבש במונדיאל אי פעם! בחצי הגמר מול צרפת הוא כבר כבש שלושה שערים, וברזיל העפילה לגמר מול שבדיה.

"מה זה? הוא רק בן שבע־עשרה? הוא משחק כמו שחקן בוגר," אמרו שדרי הרדיו.

גמר מונדיאל 1958 יצא לדרך ושבדיה הוליכה 0-1 לעיני הקהל הביתי הצוהל. בברזיל כבר גברה החרדה.

"אוי לא, שוב אנחנו בפיגור. שלא נפסיד כמו מול אורוגוואי," אמר השדרן הברזילאי, אלא שברזיל חזרה מהר מאוד למשחק ועוד לפני ההפסקה עלתה ליתרון ליתרון 1-2.

במחצית השנייה הגיע הרגע של פלה. הוא סימן בידו לחברו לקבוצה, "מסור לי!"

הכדור הוגבה לתוך הרחבה. מה פלה יעשה עם הכדור? מולו שחקן הגנה שבדי. הוא עצר אותו פעם אחת על החזה, ואז הקפיץ אותו מעל השחקן שעמד מולו, עבר אותו ובעט לשער – וגווווול!

"איזה שער מדהים!" צעק השדרן הברזילאי, "הגביע מתקרב לברזיל."

פלה כבש שוב וברזיל ניצחה 2-5 וזכתה בגביע העולם באותו טורניר, בפעם הראשונה בתולדותיה. בסיום המשחק העניק מלך שבדיה לברזילאים את הגביע, ולפלה הוא אמר, "אתה המלך האמיתי."

פלה קיים את ההבטחה שהבטיח לאביו: הוא הביא את גביע העולם לברזיל! לאחר מכן הוא זכה עם ברזיל בעוד שתי אליפויות עולם, ב־1962 וב־1970, והיה לשחקן היחיד אי פעם שזכה באליפות העולם שלוש פעמים. נבחרת ברזיל של 1970, בהנהגתו של פלה, שכבר היה שחקן ותיק, נחשבת בעיני רבים לנבחרת הכי טובה אי פעם. הוא היה כל כך טוב עד שנשיא ברזיל העניק לו את תואר "האוצר הלאומי".

במהלך כל השנים שבהן שיחק כדורגל הוא כבש 1,279 שערים, ולפי ספר גינס הוא השחקן שהבקיע את מספר השערים הרשמיים הרב ביותר בעולם אי פעם.

פלה לא רק היה שחקן מצוין אלא גם אדם הגון, ומעולם לא הורחק בכרטיס אדום.

הוא היה הכוכב הגדול הראשון של משחק הכדורגל שכל העולם הכיר. למעשה, יש לו חלק גדול בכך שנבחרת ברזיל וגם המונדיאל פופולריים כל כך בעולם כולו.

בשנת 2022 כשהיה בן שמונים ושתיים, הוא נפטר.