פיברומיאלגיה

פרק 1

הביטויים הקליניים של פיברומיאלגיה

פרופ׳ ראובן מדר¹

מרכז רפואי העמק, עפולה

פיברומיאלגיה היא המחלה השכיחה ביותר הגורמת לכאבי גוף מפושטים. מלבד כאבי הגוף, המחלה כרוכה בתופעות רבות נוספות שאינן מתחום השריר והשלד, שיפורטו בהמשך. עד כה לא נמצאו סימנים המעידים על כך שמדובר במחלה שיש לה אופי דלקתי. לעיתים תכופות מדובר במחלה מתעתעת, משום ששום סימן חיצוני אינו מעיד עליה ובדיקות המעבדה בדרך כלל תקינות. פיברומיאלגיה יכולה לעמוד ברשות עצמה כמחלה בודדת או להופיע בד בבד עם מחלות אחרות מתחום השריר והשלד, דוגמת מחלות מפרקים דלקתיות. נוסף על כך, קיימות מחלות שאינן מתחום השריר והשלד שבהן קיימת שכיחות-יתר של פיברומיאלגיה, דוגמת מחלות מעי דלקתיות. האבחון של פיברומיאלגיה נשען אפוא על תיאורו של המטופל ועל בדיקת רופא, ומלווה בבדיקות מעבדה ובדימות במידת הצורך. בבדיקה זו הרופא אמור לוודא שאין תחלואה אחרת הגורמת לפיברומיאלגיה או מדמה אותה, ולפיכך מצריכה התערבות אחרת.

הביטוי העיקרי של פיברומיאלגיה הוא כאב כלל-גופי מפושט המכונה גם כאב רב-אזורי (כר״א). בהגדרת כאב רב-אזורי נכללים אזורי הכאב הבאים: ראש, יד ימין, יד שמאל, בית החזה, רגל ימין, רגל שמאל, בטן, גב עליון/צוואר וגב תחתון ובכלל זה העכוזים. על מנת לקבוע שמדובר בכאב רב-אזורי נדרש כי שישה מתוך תשעת האזורים המצוינים מעלה לפחות – צריכים לכאוב במשך שלושה חודשים לפחות. בתחילת המחלה ביטויי כאב רב-אזורי עשויים להיות מצומצמים בהיקפם ובעוצמתם, אולם לאורך התפתחות המחלה הם יופיעו במלואם. חשוב לציין כי ההגדרה של כאב איננה תמיד פשוטה, משום שלעיתים הביטויים המתוארים על ידי המטופלים אינם של כאב אלא של תופעות אחרות, ובכלל זה תחושת נימול בידיים, ״ידים נרדמות״, או תחושה של צריבה לאורך הגפיים. לעיתים המטופלים מתלוננים על כאבי מפרקים ומתארים תפיחות מפרקית, אף על פי שבבדיקתם לא נמצאים ביטויים המעידים על תהליך דלקתי מפרקי. בדומה למחלות מפרקיות דלקתיות, הלוקים בפיברומיאלגיה מתלוננים על נוקשות בוקר, דהיינו קושי להניע את המפרקים עם היקיצה. מכיוון שתופעה זו קיימת גם במחלות דלקתיות, קשה לאבחן את המחלה באופן מדויק.

הכאב המתואר על ידי החולים הוא כאב ספונטני, ואולם בבדיקתו יכול הרופא להתרשם שסף הגירוי לכאב נמוך באופן יחסי אצל הלוקים בפיברומיאלגיה לעומת האוכלוסייה הבריאה. המשמעות היא שאותה עוצמת גירוי שאינה אמורה לגרום לכאב באוכלוסיית הבריאים, תגרום לכאב באוכלוסיית החולים.

תופעות נוספות המזוהות עם פיברומיאלגיה הן עייפות/לאות והפרעות בשינה. ההפרעות בשינה יכולות להיות מודעות או בלתי מודעות. הפרעות מודעת הן הפרעות שבהן המטופל מודע ליקיצות ליליות רבות, חלקן בעקבות הכאב ואחרות מסיבות שונות, עלומות לעיתים. הפרעות שאינן מודעות הן הפרעות שינה שלהן המטופל אינו מודע, אך לעיתים אפשר לאבחנן בבדיקות שינה. לאיכות השינה חשיבות גדולה בעמעום תחושות הכאב בבני אדם. אנשים בריאים אשר מפריעים להם בשנתם מפתחים תסמונות כאב דומות לאלו של פיברומיאלגיה, והללו נסוגות עם החזרה למתכונת שינה רגילה. הלוקים בפיברומיאלגיה מתארים אפוא שינה בלתי מספקת וחוסר רעננות בבקרים, ללא קשר למספר השעות שישנו במהלך הלילה. התחושה של עייפות ולאות מופיעה לעיתים תכופות כבר עם היקיצה בבוקר ובאה לידי ביטוי בחוסר אנרגיה פיזית או נפשית במהלך היום. פעילות גופנית מאומצת עלולה להחמיר את התופעה, אך גם חוסר פעילות עלול להחמירה. הלאות והירידה באיכות השינה כה משמעותיות, עד שהן משמשות חלק בלתי נפרד מההגדרה ומהאבחנה של פיברומיאלגיה.

שיעור גבוה מהלוקים בפיברומיאלגיה סובלים גם מחרדה ומדיכאון. מדובר בתופעה שכיחה שעלולה לאפיין עד כדי מחצית הלוקים במחלה ובשיעורים גבוהים יותר מהלוקים במחלות ראומטיות דלקתיות. נוסף על חרדה ודיכאון קיימות תופעות נפשיות כגון הפרעה דו-קוטבית, נטייה להקצנה של מצבים ״רגילים״ ועוד המאפיינות את הלוקים בפיברומיאלגיה. הליקויים בבריאות הנפש שכיחים יותר בקבוצת הגיל הצעירה יותר, בנשים, ברווקים ובסובלים מתחלואה נוספת.

כאב ראש הוא תופעה שכיחה בפיברומיאלגיה ובדרך כלל מוגדר ככאב ראש הנובע ממתח או הנושא אופי של מיגרנה. מדובר בתופעה דו-כיוונית, כיוון שהלוקים במיגרנה מצויים בסיכון גבוה יותר ללקות בפיברומיאלגיה, בעוד שאצל הלוקים בפיברומיאלגיה כאבי ראש יופיעו בשכיחות רבה יותר, בעיקר בקרב הסובלים מהפרעות בשינה ומחרדה.

אחת הבעיות שמציקות ללוקים בפיברומיאלגיה במיוחד היא הפרעות קוגניטיביות. התופעות באות לידי ביטוי באיטיות מחשבתית ובירידה ברמת הקשב, בזיכרון וביכולת לבצע משימות במהירות. אומנם בבדיקות אובייקטיביות לעיתים קרובות יש קושי לאבחן את התופעה, אך היא קשורה ככל הנראה למצב הנפשי ולכאב המעיק בעקבות הפיברומיאלגיה.

ישנן תופעות גופניות מרובות אשר יידונו בהמשך. יש לזכור כי ההנחה שהתופעות קשורות אך ורק לפיברומיאלגיה – היא הנחה שגויה. ברבות מהתופעות יש צורך לבצע בדיקות נוספות על מנת להבחין בין מחלות בעלות משמעות תפקודית (פונקציונלית) בלבד ובין מחלות שיש להן רקע אורגני/גופני, המצריכות גישה טיפולית שונה לחלוטין.

אחת התופעות שעליהן מתלוננים הלוקים בפיברומיאלגיה ושלהן נדרשים הרופאים המטפלים היא כאבי בטן ואפילו שלשול המלווה לעיתים בעצירות. עד כה לא נמצא הסבר מספק לתלונות. מן הראוי לבחון את מצב מערכת העיכול בבדיקה גופנית, בבדיקות מעבדה ובבדיקות דימות בהתאם לגיל המטופל, מינו וההיסטוריה המשפחתית שלו, על מנת לוודא שלא מדובר חלילה במחלת מעי דלקתית או בממאירות באיברי הבטן.

דין דומה מתקיים גם עבור הלוקים בפיברומיאלגיה המתלוננים על כאב בבית החזה, כאב באגן או תלונות מצד מערכת השתן. שוב, בהתאם לגיל החולה, מינו וההיסטוריה המשפחתית שלו, ממצאים אלו עלולים להיות חלק מהביטויים של פיברומיאלגיה, אך מחייבים התייחסות דומה למתוארת באזור הבטן בטרם יוגדרו ככאלה המשתייכים לפיברומיאלגיה לבדה.

זה המקום לציין שברוב המקרים לא תימצא סיבה אחרת לתופעות הגופניות המתוארות, אולם אל ללוקים בפיברומיאלגיה להיכנס ללחצים חריגים. הרופאים המטפלים יֵדעו בהסתברות גבוהה אם התופעות הגופניות הן ביטויים של פיברומיאלגיה, אך לא יפסחו על בירור שיראו בו צורך.

אחת התופעות המציקות והפחות ברורות של פיברומיאלגיה היא ליקוי תפקודי במערכת העצבים העצמאית ("האוטונומית", זו שפועלת ומגיבה באופן אוטומטי). תופעות כגון יובש ברירית הפה או העיניים, ירידה בלחצי דם בשינוי תנוחה, שינוי בקצב הלב, ירידה בשמיעה, חוסר סבילות לקור, קושי בחשיפה לשמש או תחושת קור ושינוי צבע אצבעות הידיים – כל אלה נמצאו בשכיחות-יתר אצל הלוקים בפיברומיאלגיה.

בקרב רובם המכריע של הלוקים בפיברומיאלגיה בדיקות הדם השגרתיות תהיינה תקינות. בדיקות תקינות תורמות להבנה שככל הנראה אין ליקויים גופניים משמעותיים אלא מדובר בפיברומיאלגיה. בדיקות נוספות שאינן מבוצעות בשגרה הן בדיקות דימות מיוחדות של המוח באמצעים שונים, שעשויות לתמוך באבחון של פיברומיאלגיה.

סיכום

פיברומיאלגיה היא תסמונת מגוונת הכוללת בתוכה ביטויי כאב עצמוניים בחלקי גוף נרחבים המאוששים על ידי הרופא הבודק. התסמונת מלווה בביטויים גופניים רבים נוספים. בדיקות המעבדה בדרך כלל תקינות, ומשום כך האבחון ביסודו הוא קליני.

פרק 2

ההיסטוריה של פיברומיאלגיה

מור עמיטל, פרופ׳ הווארד עמיטל

הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת אריאל, פנימית ב׳; המרכז למחלות אוטואימוניות ע״ש זבלודוביץ, מרכז רפואי שיבא, תל השומר; הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב

תסמונת הפיברומיאלגיה (FMS) מוכרת כיום בראש ובראשונה כתסמונת קלינית המאופיינת בכאב כרוני מפושט. אך עם השנים למדנו להכיר בעובדה שהפרעות בשינה ותשישות מאפיינות אף הן את החולים, לצד פגיעה בזיכרון ובחדות החשיבה. במשך מאות בשנים התייחסו בספרות העממית לכאבים בשרירים ככאבים הנובעים ממצב ראומטי,² בלי להבדילם מבעיות מפרקיות אחרות.

תיאור של מיחושים ממקור גרמי ושרירי הופיע בספרות האירופית כבר בסוף המאה השש-עשרה. הרופא הצרפתי גיום דה ביילו (Guillaume de Baillou) טבע לראשונה את המונח ראומטיזם, עוד ב-1592, כדי לתאר ביטויים קליניים של כאבים בשרירים בד בבד עם קדחת שיגרונית.³ במאה השמונה-עשרה החלו רופאים להבדיל בין ראומטיזם מפרקי עם מאפיינים של עיוותים במפרקים (דפורמציות) לבין ראומטיזם המערב בעיקר את שרירי השלד, שמאופיין בכאב ללא עיוותים.

מהמאה התשע-עשרה תוארו מגוון של מצבים ראומטיים וכאבים שריריים. ההגדרה הראשונית הייתה מעורפלת, והיה כמעט בלתי אפשרי להבחין בין כאבים מפושטים לבין כאבים מקומיים, המוגבלים לגף בודד.

בשנת 1815 תיאר ויליאם בלפור, מנתח מאדינבורו שבסקוטלנד, קשריות (גושים בולטים וכואבים בעור) והציע כי הדלקת ברקמת החיבור של השריר היא הסיבה להופעתן של קשריות ולכאב שמופיע עימן. בלפור גם היה הראשון שתיאר בשנת 1824 כאב מקומי נקודתי, שאנו מכירים כיום כנקודות הרגישות שמאפיינות את הפיברומיאלגיה.

בשנת 1827 תיאר רופא בריטי אחר, סקדאמור (Scudamore), ראומטיזם ככאב יוצא דופן, שלרוב מופיע בד בבד עם תהליך דלקתי. תהליך זה, לדבריו, פוגע במרקם הסיבי של השריר ובשלמות המפרק על כל תכולתו, כלומר הגידים והרצועות, הקרום הפנימי של המפרק (הסינוביה) והמעטפת החיצונית שלו (BURSA).

מאוחר יותר קידם ואליקס (Valleix) את רעיון הכאב המוסט (Referred) ונקודות הכאב. הוא תיאר נקודות כאב במישוש במגוון חלקי גוף, אשר גרמו לכאב בנקודות אחרות בגוף. הוא הבחין כי נקודות כאב אלה היו קשורות למסלולים עצביים שונים והציע את הרעיון כי הכאב שבראומטיזם שרירי נובע מפעילות עצבית חריגה.

ב-1858 הדגיש אינמאן (Inman) כי הקרנה של כאב אינה תלויה במסלול העצבי שלכאורה ״מסיע״ את גירוי הכאב מהעור אל מערכת העצבים המרכזית. הוא הציע ששינוי בשריר מוביל לפעילות שרירית חריגה (בשפה הרפואית טונוס מוגבר) הגורמת לכאבים. ב-1903 התנגד קורנליוס (Cornelius) לרעיונו של ואליקס, שהתייחס לכאב בתיווך עצבי, והציע שנקודות רגישות מקומיות נקשרות לקצות עצבים המצויים אף הם ברקמת השריר, שהם בעלי רגישות יתרה לגירויים, ומכך נובעת תחושת הכאב שחווים חולים אלה. הוא ייחס את רגישות היתר של הנקודות העצביות לגורמים חיצוניים כגון רגשות, השפעת אקלים ומאמץ גופני. עם זאת, הוא סבר שמסלול ההקרנה העצבי שונה מפעילות עצבית רגילה וייחס את הדבר לכאב המוסט (Referred pain), כלומר תחושה של כאב שמפוענחת באזור בגוף שהוא איננו המקור לכאב.

בשונה מהרופאים הבריטים והצרפתים, רופאים גרמנים וסקנדינבים הניחו כי כאבי השרירים הראומטיים נובעים מתהליך שגשוגי (פרוליפרטיבי) בשריר, כלומר מחלוקה של תאים המרכיבים את השרירים. פרוריפ (Froriep) דיווח על אודות שמונים מטופלים שלקו בכאב אזורי, שהדגימו נוקשות שרירית במישוש שהחריפה במיוחד בלחיצה. לשם כך הוא השתמש במושג ״יבלת השריר״ (Muscle calluses).

הפתולוג הגרמני המופרסם וירכוב (Virchow) תמך בתאוריה זו. וירצ'וב ייחס את הופעת הנפיחות בשרירים להיעדר פעילות שרירית מספקת (טונוס) ובעקבותיה להתרחבותם של כלי הדם. את ה״יבלת״ השרירית קישר לניוון סיבי שריר שמוחלפים ברקמת חיבור נוקשה. ווגל (Vogal) הציע שמצב זה נגרם בעקבות נוזל בין-תאי המעלה את הלחץ ברקמת השריר שהופך ל״יבלת״. עם זאת, תאוריות אלו הופרכו במרוצת השנים על ידי שני רופאים גרמנים, שטראוס ופורט.

ב-1880 תיאר ברז (Bears), נוירולוג מארצות הברית, כאב מפושט (נוסף על תשישות והפרעות פסיכולוגיות) כנוירואסטניה/מיאלואסטניה (חולשה עצבית וחולשה של חוט השדרה). הוא ייחס תסמינים אלה להשפעת לחץ הנגרם מחיי היום-יום בתקופה המודרנית. ב-1893 ציין גרהםGraham, רופא מבוסטון, כי ״ראומטיזם שרירי הוא קרוב לוודאי קרישה של חומר שרירי כיווצי חצי נוזלי והידבקויות של סיבים קטנים בשריר״. הרעיון אושר ב-1920 על ידי רופאים אירופאים, אשר תמכו ברעיון שעל פיו נוזל בין-תאי בעל מרקם של ג׳ל מגביר את צמיגות התאים ברקמת השריר, בייחוד בנקודות הכאב. שייד (Schade) קרא לזה Myogeloses, ואילו אברבוך (Everbusch) כינה את התהליך ״התקשות השריר״.

הבנה דומה לזו המקובלת כיום הובעה לראשונה ב-1904 על ידי הנוירולוג הבריטי סר וויליאם גוורס (Gowers), שהצביע על אפשרות קיומה של דלקת ברקמת החיבור של השריר, אשר אחראית לתסמונת הכאב. בדומה לדלקת ברקמת העור המכונה צלוליטיס (Cellulitis), הוא טבע בהשאלה את המונח הרפואי פיברוזיטיס (Fibrositis). זה כמובן המקור הראשון המתקרב למונח פיברומיאלגיה ששגור עד היום. במאמרו הוא מציין כאב ספונטני ורגישות הקשורים, לדבריו, להפרעה מכנית שמופיעה יחד עם תשישות, ליקוי בשינה והחמרת תסמינים לאחר חשיפה לקור או לאחר מאמץ-יתר של השרירים. זה כמובן תיאור המתקרב למה שמקובל כיום עבור תסמונת הפיברומיאלגיה. הצעותיו הטיפוליות היו עיסויים והזרקת קוקאין. נוסף על כך ידע להצביע על היעדר השפעה של החומצה הסליצילית, המוכרת כיום כאספירין.

ב-1909 תיאר הרופא המפורסם סר ויליאם אוסלר (Osler) ראומטיזם שרירי כ״כאב עצבי של עצבים חושיים בשרירים״. עם זאת, חוסר הבהירות באשר לסימנים הגופניים, השינויים הפתולוגיים ברקמת השריר והיעדר ממצאים מעבדתיים ספציפיים מנעו מרופאי צפון אמריקה להכיר בתסמונת הקלינית של פיברוזיטיס.

המושג פיברוזיטיס אומץ במשך שבעה עשורים, עד שלבסוף הופרך בשנות השבעים במחקרים שהצביעו על היעדר ממצאים חריגים בבדיקות פתולוגיות של ״נקודות רגישות״ מקרב חולים הלוקים בתסמונת.

ב-1913 פרסמו לוולין וג'ונס (Llewellyn and Jones) ספר שבו תיארו מגוון של מצבים קליניים-פתולוגיים, לרבות דלקת מפרקים שיגרונית⁴ ושיגדון⁵ (Gout), במסגרת המושג הרחב של פיברוזיטיס. הם סיווגו פיברוזיטיס כמפרקי, עצבי, שיגדוני, זיהומי, טראומטי או שיגרוני, וציינו גורמים מחמירים כגון פעילות-יתר ומזג אוויר קר. מגוון התערבויות טיפוליות הוצעו על ידם, כגון חומרים משלשלים, חוקנים, עיסויים, גירוי-נגד וקומבינציה זהירה של מנוחה ופעילות גופנית. הם אף פרסמו תמונה של טיפול חדש: גליל מתכת גדול שבו שכב המטופל כאשר רק ראשו חשוף. טיפול זה נחשב למעין "מכשיר חימום" המסייע למטופלים.

בהגיענו לאמצע המאה העשרים עורר סלוקומב (Slocumb) עניין גובר בפיברוזיטיס. בחצי השני של המאה תרמו חוקרים קנדים ואמריקאים להכרת הפיברוזיטיס האזורית, שנקראת כיום Myofacial pain syndrome. סלוקומב ציין כי פיברוזיטיס היא הצורה השכיחה ביותר של שיגרון כרוני וחד. כדוגמה לכך ציין ש-60% מתוך 2,500 תיקי ביטוח של מחלות שיגרוניות במשרד הבריאות הבריטי היו של פיברוזיטיס.

הניסויים של קלגרן (Kellgren), שכללו הזרקות של תמיסת מלח פיזיולוגי מרוכז (היפרטוני) אל תוך רקמת השריר העמוקה במתנדבים בריאים, הניבו מידע משמעותי על כאב שרירי מוסט. הוא הדגים כי גירוי של רצועות גידים העוטפות את עמוד השדרה (פאראספינליות) גרם לכאב מוסט היקפי בגו ובגפיים, בעוד שזריקות לגפיים הקריבניות גרמו לכאב במפרקי כפות הידיים ובקרסוליים. רעיונות אלה עדיין מקובלים על חוקרים רבים.

קלי (Kelly) הציע את תאוריית הרפלקס הסומטו-ויסצרלי (איבר פנימי) כדי להסביר כיצד נקודות רגישות גורמות לכאב מוסט. על פי תאוריה זו, חיבורים מרכזיים של תאי עצב אל איברים פנימיים הם האחראיים למנגנון הכאב המוסט (Referred pain). כאשר גירוי מזיק מהפריפריה, בין שמרקמה שרירית או פנימית (ויסצרלית),⁶ מגיע למערכת העצבים המרכזית, הוא מפוענח ככאב בעור או בשריר. ייתכן שזה האזכור הראשון למעורבות מערכת העצבים המרכזית בהפרעות כאב שריריות. הוא המליץ על נטרול אזורים רגישים אלו על ידי הזרקות מקומיות.

באותו זמן פרסמו טרוול ורינצלר (Travell and Rinzler) מאמר על נקודות גירוי מיופסיאליות (Myofacial), שהן כאבים הנובעים משרירים ומהרקמה העוטפת אותם. הם אף תיארו מאפיינים קליניים וטיפוליים של כאב כתף כרוני. לבסוף הגדירו נקודות גירוי ספציפיות של כאב בתסמונת המיופסיאלית שמובילות לכאב מוסט.

במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה, שיעורים גבוהים של פיברוזיטיס הופיעו בקרב חיילים ועוררו תשומת לב מרובה. כ-70% מחולי השיגרון שטופלו בבתי החולים של הצבא הבריטי אובחנו כלוקים בפיברוזיטיס. בבתי החולים של הצבא האמריקאי, שיעור דומה של תסמונות כאב שרירי דווחו, עם הימצאות של 5.8% מקרב סך המטופלים ב-450 בתי החולים. בהיעדר דלקת או ניוון, אך בהימצאות דיכאון או לחץ נלווים, בולנד וקור (Boland and Corr) תייגו את המצב הזה כ"ראומטיזם פסיכוגני".

ב-1937 כתב האלידיי (Halliday) שראומטיזם שרירי היה ביטוי מינורי של מצב כרוני פסיכונוירוטי. הוא הציע לזנוח את המונח פיברוזיטיס ולהשתמש בשם "תסמונת כאב ונוקשות". אילו חולים אלה אובחנו כיום, קרוב לוודאי שהיו מאובחנים כלוקים בתסמונת בתר-חבלתית (Post-traumatic stress disorder) יחד עם פיברומיאלגיה, תסמונות שמופיעות יחד לעיתים קרובות.

ב-1950 וב-1960 החיה גרהאם (Graham) עניין חדש בפיברומיאלגיה על ידי תרומתו בפרק על פיברוזיטיס בספר הרפואה על אודות ראומטולוגיה, Arthritis and Allied Conditions, שפורסם ב-1949. הוא הדגיש כי "כבר אין מקום לספק בנוגע לנוכחות של מצב זה" ותיאר מצבי כאב כרוניים, אקוטיים ושאינם אקוטיים, המערבים שריר, רקמות תת-עוריות, רצועות, גידים ורקמת חיבור העוטפת שרירים (Fascia) ש״צומחים עצמאית ממחלות אנטומיות משמעותיות מהן הכאב יכול להיות מוסט״, לצד נקודות רגישות מקומיות וכאב מוסט. הסיבה לכך, כפי שצוין, יכולה להיות זיהומית, טראומטית או תעסוקתית, נוסף על גורמים התלויים במזג אוויר וסיבות פסיכולוגיות.

בדומה למאמר של אלמן (Ellman), בשנת 1942 תיאר גראהם נכונה את מאפייני הכאב הנוירופטי ואפיין אותו כצורב, נוקב, מכרסם, מייסר ומציק. עם זאת, התמונה הכללית של פיברוזיטיס נשארה כתערובת של כאב חד, כרוני ומפושט בעקבות סיבות (אטיולוגיות) רבות. בין התסמינים שאינם ממקור שלדי או שרירי תיאר עייפות גופנית, מצוקה פסיכולוגית וכאבי ראש, אך הפרעות בשינה נעדרו מרשימה זו.

במאמר חשוב משנת 1968 תיאר טראוט (Traut) מאוניברסיטת אילינוי את הפיברוזיטיס בדומה לתיאור המודרני. לדבריו, התסמונת מופיעה כמעט רק בנשים הלוקות בכאבים מפושטים, נוקשות, עייפות, כאבי ראש, קוליטיס, הפרעות שינה, דאגת-יתר ונקודות רגישות בבדיקה הגופנית. כמו כן הדגים לראשונה בתרשים את האזורים השכיחים של מיקומי הכאב בגוף (לדוגמה בשרירי העורף, שרירים המקבילים לעמוד השדרה ובעכוז). הוא אף הכיר בחשיבות של הזיקה שבין גוף ונפש בפיברוזיטיס. כפי שאבחן נכונה: ״ראומטיזם שאינו מפרקי מקורו במספר רמות של הציר הוורטברלי (חוליות עמוד השדרה)". הוא הניח יסוד לכך שכאב אקסיאלי הוא קריטריון לסיווג של פיברומיאלגיה, ואף הטיל ספק באבחנות פתולוגיות המבוססות על שינויים ברקמת החיבור.

הרופא הקנדי סמית' (Smythe) הוא ללא ספק האב המודרני של הפיברומיאלגיה. בפרק מפורסם בן עשרה דפים על אודות התסמונת בספר לימוד ראומטולוגי, השפיע סמית' על חוקרי פיברומיאלגיה רבים החל בשנות השבעים והשמונים. סמית' היה הראשון שתיאר פיברומיאלגיה כתסמונת כאב מפושטת, יחד עם עייפות, הפרעות שינה ונוקשות בוקר. הוא אף תיאר גורמים מקלים ומחמירים כמצוקה רגשית ואף הגדיר קריטריונים לאבחון כאזורים ספציפיים של נקודות רגישות. קריטריונים אלה נותרו לאורך שנים הקריטריונים של האיגוד האמריקאי לראומטולוגיה עד לשנת 2010.

סמית' הצביע לראשונה על תפקיד המפתח של שינה בתסמונת והדגים לראשונה ממצאי תרשימי חשמל לקויים של המוח (EEG). כמו כן העניק מסגרת פתופיזיולוגית⁷ לפיברומיאלגיה ותיאר את התפקיד האפשרי של כאב-יתר כרפלקס שמערב רקמות עמוקות בתסמונת ושמסיט כאב. הוא מיזג בין מרכיבי התסמונת, ובהם שינה שאינה מרעננת וחשיפה לטראומה ולמצוקה רגשית, כגורמים המובילים לתסמיני המחלה. סמית' הציע לחץ מכני על המבנים העמוקים באזורי הצוואר והמותניים כגורם להימשכות הרפלקס של כאב-יתר.

הממצאים המוקדמים ב-EEG בשינה שתיאר מולדופסקי (Moldofsky), כפי שהוזכרו גם על ידי סמית', אוששו על ידי מחקר EEG פורץ דרך בשינה של עשרה מטופלים עם פיברומיאלגיה ושישה מטופלים בריאים ששימשו קבוצת בקרה. הוא דיווח על היעדר מקטעי שינה המכונה שינה עם ריצוד עיניים מהיר (Rapid eye movement). מרכיב זה של שינה הוא חיוני לתחושת הרעננות שמקנה השינה.

במאמר נוסף של סמית׳ ומולדופסקי סיכמו השניים כי זיהו את הנקודות הרגישות האופייניות למחלה והציעו קריטריונים מלוטשים יותר, ובכללם תסמיני כאב כרוני, הפרעות בשינה, נוקשות בוקר, עייפות ונוכחות שתים-עשרה נקודות כאב בארבעה-עשר אזורים ספציפיים. במאמר זה ציינו המחברים: ״נוכחות של רגישות מופרזת, נשנית, במיקומים אנטומיים אופייניים שונים – זהו רעיון מרכזי של פיברומיאלגיה״.

ב-1981 נערך מחקר מבוקר ראשון על אודות מאפיינים קליניים של התסמונת על ידי יונוס (Yunus). במחקר זה, שכלל חמישים מטופלים עם פיברומיאלגיה וחמישים אנשים בריאים כקבוצת בקרה, אושש כי תסמיני כאב, עייפות והפרעות בשינה היו באופן משמעותי שכיחים יותר בקרב חולי פיברומיאלגיה בהשוואה למשתתפים הבריאים באותה קבוצת מגדר וגיל. יתר על כן הודגם לראשונה שמספר הנקודות הרגישות היה משמעותית גבוה יותר בחולי פיברומיאלגיה בהשוואה לקבוצת הבקרה. תסמינים נוספים שלא תוארו קודם לכן (כגון תחושה סובייקטיבית של נפיחות ברקמות, תחושת נימול ותסמיני מעי רגיש), כאבי ראש מסוג Tension headache ומיגרנות נמצאו באופן שכיח יותר בחולי פיברומיאלגיה בהשוואה לקבוצת הביקורת. מאמר זה גם סיפק לראשונה קריטריונים שהתבססו על נתונים, עם רגישות של 96% וספציפיות של 100% לעומת קבוצת הבקרה. קריטריונים אלו היו בשימוש תכוף בספרות עד 1990, כשפורסמו קריטריונים של ACR. מאז, מספר רב של מחקרים מבוקרים פורסמו ואיששו ממצאים שריריים גרמיים הנקשרים לפיברומיאלגיה. תסמונות נוספות ככאבים בעת מחזור, מעי רגיש ואחרים הוצעו על ידי יונס, שסבר שכנראה ספאזם  שרירי (עווית שרירית) הוא המכנה המשותף להם. מצבים אלו מוגדרים עד היום באופן דיסקרטי לכאורה כתסמונות ״פונקציונליות״ ולרוב מרמזים על מנגנון שלו תורם מרכיב נפשי וסוציאלי.

ב-1989 פרסמו הדסון ופופ (Hudson and Pope) מאמר חשוב שהציע כי כמה מהתסמונות הרפואיות הפונקציונליות וכמה הפרעות פסיכיאטריות (לרבות דיכאון, בולימיה, הפרעת פאניקה והפרעה טורדנית כפייתית), כולן קשורות דרך מנגנון של Affective spectrum disorder. מאוחר יותר התקבל המודל שמציע חפיפה בין מצבים פסיכיאטריים-רפואיים, לרבות דיכאון, המוביל למנגנון עצבי של ריגוש-יתר של מערכת העצבים המרכזית (Central sensitization). מאז נערכו מחקרים רבים שעסקו בקשר בין פיברומיאלגיה ובין תסמינים דומים חופפים, לרבות תסמונת התשישות הכרונית.

ב-1999 פרסם בנט (Bennett) מאמר סקירה שתיאר ״ריגוש מרכזי״ בחולי פיברומיאלגיה. הכוונה היא לעירור-יתר לגירויי כאב של מערכת העצבים המרכזית בקרב חולים אלה. בשנת 2000 סקר יונוס את ההוכחות של ריגוש מרכזי בפיברומיאלגיה ותסמונות חופפות אחרות, לרבות תסמונת כאב מיופסיאלית, כאבים במפרקי הלסת, מיגרנות ותסמונת התשישות הכרונית. הוא הציע שריגוש מרכזי הוא ה״דבק״ המקשר בין תסמונות אלה, וגם הטביע את המושג Central sensitivity syndromes כקבוצה טרמינולוגית למצבים חופפים אלו.

פיברומיאלגיה בילדים (Juvenile fibromyalgia) לא הוכרה עד 1985. מאז פורסמו מאמרים רבים בנושא. מדובר בישות קלינית העומדת בפני עצמה והגורמת ללקויות שונות בילדים.

הקשר שבין פיברומיאלגיה ומגוון מחלות של רקמת חיבור שריר הוא מושג קליני, טיפולי ופתופיזיולוגי חשוב. קישור ראשון מסוג זה פורסם בשנת 1984 על ידי וולף, שהדגים שיעור הימצאות גבוה של פיברומיאלגיה (14%) בחולים הלוקים בדלקת מפרקים שיגרונתית (Rheumatoid (arthritis.

מחקר דימותי ראשון (על ידי PET), שתמך בסנטיטיזציה מרכזית, פורסם על ידי מאנץ (Mountz) והדגים ירידה של זרם דם במוח במרכזים שונים האחראיים על תיווך של כאב וויסותו. עוד הוכחה ישירה לעיבוד כאב מרכזי נרחב הוצגה על ידי גרייסי (Gracely) על ידי שימוש ב-MRI, שהדגים הפרעה בתפקוד של מרכזים שונים במוח (היפותלמוס והיפופיזה) המשפיעים על בלוטת יותרת הכליה (אדרנל) באשר להפרשת הורמון מסוג קורטיקוסטרואידים (מוכרים כקורטיזול). הורמון זה מופרש ביתר שאת במצבי דחק. ירידה משמעותית בהפרשת הורמון הגדילה ו-Somatomedin C דווחה לראשונה על ידי בנט, עם אישוש נוסף במחקרים אחדים נוספים. עם זאת, תפקידו בהשראת הפיברומיאלגיה אינו ברור.

מחקרים על אודות קשר תורשתי להתפתחות פיברומיאלגיה לא הניבו תוצאות חד-משמעיות עד כה. יש רמזים לזיקה בין חלבונים תאיים המזהים תאים (מסוג HLA).⁸ הדבר פורסם לראשונה ב-1999. תוצאות אלו אוששו על ידי שימוש בשמונים דיווחים נוספים של פיברומיאלגיה בתוך המשפחה.

ריגוש מרכזי המתווך על ידי חומרים כימיים המופרשים ביתר שאת על ידי תאי עצב כסרטונין ו-Substance P תואר בקרב חולי פיברומיאלגיה, בין שבריכוז גבוה של חומרים אלה בנוזל השדרה של חוט השדרה והמוח ובין שבריכוז נמוך בדם.

ב-2010 סיכמו קבוצת חוקרים מארצות הברית את הקריטריונים החדשים להגדרת פיברומיאלגיה, שבניגוד לקריטריונים הישנים כללו גם את המרכיבים שאינם קשורים בכאב, כגון שינה לא מרעננת, עייפות וליקוי קוגניטיבי. כמו כן התבססו קריטריונים אלה על הגדרת כאב על ידי מטופלים שאינה נגרמת על ידי רופאים, ובכך אפשרו להגדיר מטופלים רבים ובהם גברים, המתארים תחושת כאב הגם שאינה נגרמת על ידי לחיצה, כלוקים בפיברומיאלגיה. גרסאות עדכניות לקריטריונים אלה פורסמו בשנים האחרונות במטרה לפשטם. עם זאת, רוב השימוש בהם נעשה לצרכים מחקריים.