אורות 14 - אסימוב

הקדמה

יונתן דורי
על גיליון 14: אסימוב

באחד מחמש מאות ומשהו (מי יכול לספור) הספרים שפרסם אסימוב מופיע הציטוט הבא:

הדבר העצוב ביותר בחיים כיום הוא שהמדע צובר ידע בקצב מהיר יותר ממה שהחברה האנושית צוברת תבונה.¹

הציטוט מסכם במידה רבה את משנתו ואת כתיבתו של אסימוב: המדע והטכנולוגיה יובילו את האנושות לעתיד טוב ואופטימי, אם רק יצליחו בני האדם להתגבר על יצר ההרס העצמי שלהם. אגב, הניסוח הלא מהוקצע, שמופיע במקור האנגלי, מאפיין גם הוא את סדר העדיפויות של אסימוב: המסר חשוב מהניסוח, העלילה חשובה מהדמויות.

אסימוב, סופר אמריקאי ופרופסור לביוכימיה, היה ממובילי ״תור הזהב״ במדע הבדיוני וממעצבי הדימוי המודרני של רובוטים ובינה מלאכותית.

סדרת סיפורי ״הרובוטים״ שלו הציעה את ״שלושת חוקי הרובוטיקה״ המפורסמים כבסיס לחברה הטכנולוגית העתידית. סדרת ספרי ״המוסד״ בחנה את עלייתן ונפילתן של ציוויליזציות גלקטיות.

בגיל 17 החל לפרסם סיפורים קצרים בעיתוני המד״ב שפרחו באותה תקופה. במשך כעשרים שנה התמקד במדע בדיוני. בהמשך פרסם מאות ספרים בתחומי המדע הפופולרי והתרבות. הוא הפך לאחד הדוברים הרהוטים של עתיד המשלב ראיה הומניסטית, אתאיסטית ומבוססת טכנולוגיה.

גיליון זה כולל מגוון של יצירות שנוצרו בהשראת כתיבתו ועולמו של אסימוב: סיפורים, שירה, מאמרים, קומיקס ואיורים.

קריאה מהנה!

איור

רוני סומק
״אזהרת מסע״ (מחווה לאייזק אסימוב)

מחשבות

יונתן דורי
הדוקטור הטוב מעצב את העתיד

ארבע מחשבות על אסימוב

1. האיש שהגיע משום מקום

קשה לחשוב על מקומות שרחוקים יותר מרובוטים וחלליות אינטר־גלקטיות מאשר הכפר הרוסי פטרוביצ’י. שם, במרחק 400 קילומטרים ממוסקבה, נולד בנם הבכור של רחל (אנה) ברמן ויהודה אזימוב. בפטרוביצ’י לא טרחו אפילו לתעד את תאריך הלידה. הבן יצחק, בהמשך אייזק, נולד כנראה בסוף 1919 או בתחילת 1920.

אסימוב לא זכר דבר מילדותו המוקדמת ולא הבין רוסית (אם כי דיבר יידיש). כשהיה בן שלוש היגרה המשפחה לארצות הברית והשתקעה בברוקלין — שום־מקום אמריקאי שהפך, בעקבות ההגירה הגדולה של יהודים, ליצרן כשרונות ששינו את פני התרבות האמריקאית.

בשנות העשרים והשלושים גדלו בברוקלין הקולנוענים לעתיד מל ברוקס ווודי אלן, איש הטלוויזיה לעתיד לארי קינג, הסופר לעתיד נורמן מיילר, השופטת לעתיד רות ביידר גינסבורג, המחזאי לעתיד ארתור מילר, האסטרונום לעתיד קרל סייגן ועוד.

חוויית הדור השני למהגרים שהגיעו משום מקום, ביחד עם המגורים בשכנות למי שיובילו בקרוב את התרבות האמריקאית, יכולים אולי להסביר את האנרגיה העצומה שהניעה את אסימוב לכתוב בלי הפסקה: במהלך חייו פרסם יותר מ-500 ספרים, כתב מאות טורים לעיתון, והתראיין שוב ושוב לכלי התקשורת.

הסתכלתי בגוגל על מפת הכפר פטרוביצ’י. מדובר במקבץ קטן של בתים, סמוך לגבול עם בלארוס. בכפר מצטלבים שני כבישים. האחד אורכו 600 מטרים והשני 800 מטרים, ומלבד זאת לא הרבה.

היה משהו חיובי במחשבה שכאן נולד אסימוב.

2. סופר המד״ב הממותג ביותר

קראתי הרבה ספרים בילדותי ובנערותי. היה רק סופר אחד שיכולתי, כך חשבתי, לזהות בקלות ברחוב: אסימוב. ראיתי את פניו על כריכות מגזין המד״ב קוסמוס, שיצא כאן לתקופה קצרה. ראיתי את פניו לצד סיפורים שהתפרסמו במגזין ״פנטסיה 2000״. דיוקנו הופיע על ספריו. בהמשך נחשפתי למגזין המד״ב שנשא את שמו ותמונתו (ויוצא לאור עד היום).

אסימוב היה כנראה סופר המד״ב הממותג ביותר. הוא היה בין הראשונים שהבינו את חשיבות הפיכתו לסלבריטאי ולמותג — הן כדי להגדיל את המכירות, הן כדי לוודא שיקשיבו לו.

המותג נבנה בקפידה. תמונתו של אסימוב הופיעה כאמור בכל מקום, ופניו עוצבו כדי שיהיו מיוחדים וזכירים. אסימוב למד אולי מגראוצ’ו מרקס, שהתפרסם בהוליווד של שנות הארבעים ובטלוויזיה של שנות החמישים. גראוצ’ו הרכיב משקפיים והוסיף עליהם גבות מלאכותיות ושפם גדול. הוא היה מגוחך, אך כולם זכרו אותו.

אסימוב העריץ את גראוצ’ו. באוטוביוגרפיה (השניה) שלו אסימוב מתאר מקרה שאירע ב-1962, כאשר ראה את גראוצ’ו במועדון חברים. ״עצרתי את עצמי בכוח ולא רצתי לבקש ממנו חתימה,״ הוא כתב.

בתחילת שנות השבעים, לאחר כמה ניסיונות, הגיע למראה המוכר והממותג שלו: משקפיים שחורים ופאות לחיים ארוכות שהשיער בהן פרוע. פאות הלחיים היו אולי מוזרות, אך כמו במקרה של גראוצ’ו, הפכו אותו לזכיר ומוכר. (אגב, גם אלביס פרסלי גידל פאות לחיים באותה תקופה, אך הן היו הרבה יותר מתונות).

בנוסף, אסימוב קידם בטורים שכתב את הכינוי שלו, ״הדוקטור הטוב״. היה לו חשוב להדגיש את היותו מדען, ולא רק סופר, ולכוון את המד״ב שלו לכיוון המדע ולא לפנטסיה. (לאסימוב היה דוקטורט בביוכימיה, והוא אף הרצה באוניברסיטת בוסטון, עד שפוטר ולאחר מכן הוחזר למשרתו. אולם הוא לא עסק במחקר אקדמי.)

כך הפך הסופר־המדען בעל המראה הייחודי והמבטא הניו־יורקי למותג על. פניו הופיעו בכל מקום. הוא פרסם שלוש אוטוביוגרפיות. בטורים שכתב נהג לפנות ישירות אל קוראיו. בעידן הרשתות החברתיות בוודאי היה הופך לכוכב רשת.

והנה אנקדוטה מעניינת שמעידה על המאמץ המתמיד של אסימוב להתמתג כמספר אחת. באחד הימים, אסימוב וסופר המד״ב המפורסם לא פחות ארתור סי קלארק, נסעו יחד במונית, באיזור פארק אבניו בניו יורק. הדיון ביניהם נסב על השאלה מי מהם סופר חשוב יותר. אחרי משא ומתן הם הגיעו ל״אמנת קלארק־אסימוב״, שנוסחה כך:

- אם ישאלו את אסימוב מי סופר המדע הבדיוני הטוב בעולם, תשובתו תהיה: במקום הראשון ארתור סי קלארק ואני במקום השני.

- אם ישאלו את קלארק מי סופר המדע [הפופולרי] הטוב בעולם, התשובה תהיה: במקום הראשון אסימוב ובמקום השני אני.

ואכן, בתחילת ספרו של קלארק, ״דו״ח על כוכב מספר 3״ (1973), מופיעה ההקדשה הבאה:

״בהתאם לתנאי אמנת קלארק־אסימוב, סופר המדע השני בטיבו בעולם מקדיש בזאת את הספר לסופר המדע הבדיוני השני בטיבו בעולם.״

3. לא עתידן כי אם מעצב העתיד

אסימוב היה חלק מקבוצת אנשים שעסקה במדע בדיוני, אך במקביל עיצבה כמה מהדימויים המרכזיים שמלווים אותנו היום בתוך עולם התרבות, המדע והטכנולוגיה.

יש רבים שבוחנים את מידת ההצלחה של אסימוב בניבוי העתיד, למשל בתחום הרובוטיקה והבינה המלאכותית. אלה נוטים בדרך כלל להתאכזב. אלא שלטעמי אסימוב ראה את עצמו קודם כל כמעצב של העתיד, ולא בהכרח כמנבא שלו.

עוד מתחילת דרכו הספרותית, אסימוב לא התעניין במרבית הנושאים שהעסיקו את כותבי המדע הבדיוני של אותה תקופה. הוא לא עסק בחייזרים, צלחות מעופפות או נשים יפות שנחטפות לכוכבים אחרים. גם כוחות על, סיפורי פנטזיה או גיבורים כמו פלאש גורדון לא עניינו אותו.

אסימוב רצה להציג מציאות עתידית שבה המדע והטכנולוגיה הגיעו לשיאים חדשים. הוא רצה לבחון איך הפסיכולוגיה האנושית תפעל בתנאים כאלה. בהתאם לכך, הכתיבה הספרותית שלו היתה קולחת אך לא עמוקה. הדמויות שהציג היו לרוב שטוחות. הוא לא יצר דמויות איקוניות.

אסימוב בחן את העתיד ולא רק סיפר עליו סיפורים. הגישה הזאת הובילה אותו לארגן את הסיפורים והספרים שכתב לפי ציר זמנים עתידי. הוא הפך למעשה לעתידן, שמתאר את העתיד מהזווית הטכנולוגית בשילוב הפסיכולוגיה האנושית.

ספרי ״ההווה״ בציר הזמן האסימובי, שכוללים את מרבית כתביו, התמקדו במדע פופולרי, בתרבות ובהיסטוריה. בין השאר ניתח את כתבי שקספיר והסביר את התנ״ך.

ספרי ״העתיד הקרוב״ בציר הזמן האסימובי תיארו את כניסתם של הרובוטים לחיי היומיום. אסימוב המציא את המונח ״רובוטיקה״ לתיאור העיסוק ברובוטים, ואת ״המוח הפוזיטרוני״ של רובוטים (איש לא יודע איך הוא עובד). הוא טבע את שלושת חוקי הרובוטיקה, ובהמשך הוסיף עוד חוק רביעי, במטרה לשמור על בני האדם ועל האנושות מפגיעה אפשרית.

כבר בתחילת דרכו הספרותית הפך איפוא אסימוב למעצב־עתיד. סיפורי הרובוטים שלו מציעים תשתית פעולה לעתיד הטכנולוגי ומנסים לאתגר אותה ולמצוא בה כשלים אפשריים. למעשה, אפשר לראות את מרבית סיפורי הרובוטים כמעין סימולציות של העתיד.

בהמשך לסיפורי הרובוטיקה, אסימוב כתב את ספרי ״האימפריה״ ו״המוסד״ (Foundation), בהם העמיק לתוך העתיד הרחוק מאוד, ותיאר את קורות האנושות שמתפשטת ברחבי היקום. במסגרת הזאת המציא תחום מחקר, פסיכו־היסטוריה, שמייצר תחזיות על ההתנהגות העתידית של בני האדם.

גם בתארו את העתיד הרחוק מאוד, פעל אסימוב בכובעו כמעצב־העתיד, ודאי שלא כעתידן. כיוון ההתפתחות של האנושות, בפרט לנוכח מלחמת העולם השניה ותחילת המלחמה הקרה, לא נראה מבטיח במיוחד. אסימוב השתמש בכשרונו כדי להציע דרכים להציל את בני האדם מעצמם.

כאשר ב-1957 הצליחה ברית המועצות להוביל (לרגע) במירוץ לחלל, ושיגרה את ספוטניק, הלווין הראשון, נראה שאסימוב לקח על עצמו גם את משימת עיצוב ההווה. זמן לא רב לאחר השיגור הפסיק כמעט לחלוטין לכתוב סיפורי מד״ב, ובמשך כעשרים שנה התמקד בכתיבת ספרי מדע פופולרי. האם הרגיש, לקראת גיל 40, שמיצה את כתיבת המד״ב שלו? או אולי החליט להצטרף למאמץ הטכנולוגי־מדעי שסחף את ארצות הברית, כחלק מהמלחמה על החלל?

באותה תקופה הפך למרואיין מבוקש בכלי התקשורת. לרוב ראיינו אותו כעתידן, ולא כסופר. השאלות השכיחות עסקו ברובוטים (מתי יהיה רובוט בכל בית) ובמושבות בחלל (מתי נעבור למאדים).

בראיונות שראיתי, אסימוב העביר שוב ושוב את השאלות מתחום העתידנות לתחום עיצוב העתיד, שהוא למעשה עיצוב ההווה. הוא ניסה להפיג חששות מטכנולוגיה וקידם ערכים של הומניזם, ליברליזם ואף אתאיזם.

גם אם אי אפשר להעריך עד כמה השפיע על הציבור הכללי, הרי בתחום פעילותו הספרותית היתה לו השפעה משמעותית. הוא יצר תשתית מחשבתית למדע הבדיוני שהחל לעבור מן הכתב אל המסך, ומעיתוני הספרות הזולה (Pulp fiction) אל הטלוויזיה והקולנוע.

כך למשל, בסדרת ״מסע בין כוכבים״ התבססו על התפיסה האסימובית שלפיה המדע והטכנולוגיה הם בבסיסם כוח חיובי שיכול להוביל את האנושות לעתיד טוב יותר, ואף נעזרו באסימוב בעיצוב הדמויות, כפי שאתאר בהמשך. סרטי ״מלחמת הכוכבים״ התבססו על תיאור המאבק בין כוחות הטוב והרע בגלקסיה ומעבר לה, כפי שהוצגו בסדרת ״המוסד״.

4. אסימוב והבעיה עם שטנר

אנקדוטה קצרה מציגה את מקומו של אסימוב בסצינת המד״ב ואת האופן שבו ניסה להשפיע עליה.

בספטמבר 1966 שודר בטלוויזיה האמריקאית הפרק הראשון בסדרה ״מסע בין כוכבים״. שלוש הדמויות הראשיות עוצבו כמעין פאראפראזה (מודעת?) לתיאור הפרוידיאני של ה״אני״. קפטן קירק הוא ה״סופר אגו״ שמחליט מה לעשות. מייעצים לו ספוק, חייזר למחצה שהוא רציונלי לחלוטין (ה״אגו״) ודוקטור מקוי, האמוציונלי (ה״איד״).

ההשראה הישירה לסדרה הגיעה מאחד מספריו של סופר המד״ב א. א. ון ווגט. ג’ין רודנברי, יוצר ״מסע בין כוכבים״, אף קיבל מוון ווגט כמה הצעות לפרקים בסדרה (ודחה את כולן). בכל מקרה, אסימוב לא היה מעורב ולא הוזכר כמי שהשפיע על הסדרה.

חודשיים אחרי השידור הראשון, פרסם אסימוב טור ביקורת במדריך הטלוויזיה TV Guide. הטור לא היה ידידותי כלפי ״מסע בין כוכבים״. אסימוב האשים את הסדרה בכמה טעויות מדעיות בסיסיות. למשל, החללית טסה במהירות שגבוהה ממהירות האור (מרכיב שהפך בהמשך טריוויאלי בסרטי מד״ב).

רודנברי, יוצר הסדרה, קרא כנראה את אסימוב לא כביקורת אלא כטרוניה על כך שהשאירו אותו ״בחוץ״. הוא כתב מכתב ובו התנצל על חוסר הדיוק, ותירץ אותו בלחץ הזמן של ההפקה. במטרה להפוך את הלימון ללימונדה, הוא העביר את הכדור אל אסימוב וביקש ממנו עזרה.

יש לנו בעיה, כתב רודנברי. מבין שלוש הדמויות הראשיות — קפטן קירק, ספוק ודוקטור מקוי — רק דמותו של ספוק עמוקה ומעניינת, ורק אליה הצופים מתחברים. (אסימוב גם הוא התלהב בעיקר מספוק, וקרא לו ״מכונה מדברת״ שמייצגת את הרציונליות הטהורה).

מה נעשה עם ויליאם שטנר, השחקן שמגלם את קפטן קירק, שאל רודנברי. זאת לא אשמתו שהצופים לא מתחברים אליו. אנחנו לא יודעים אילו טקסטים לכתוב עבורו. ספוק הוא דמות ייחודית ולכן קלה לכתיבה.

השאלה היא זאת, המשיך. אם נהפוך את קירק לקפטן קשוח, כפי שמצופה ממי שמפקד על חללית, הצופים לא יתחברו אליו. אם נהפוך אותו לטוב לב וחברותי, הצופים יתהו איך קיבל את הפיקוד על חללית.

אסימוב שמח מאוד על הבקשה לסיוע. בחליפת המכתבים שהתפתחה בינו לבין רודנברי הציע לפתור את הבעיה בכמה דרכים.

ראשית, אמר, שטנר הוא שחקן מגוון ואתם לא נותנים לו הזדמנות להראות את היכולות שלו. תנו לו להתחפש או לקחת על עצמו תפקידים יוצאי דופן, במקום שיופיע רק כ״קפטן״.

שנית, נצלו את הפופולריות הגדולה של ספוק לטובת קירק. תנו להם לפעול יחד, כצוות, מול הסכנות. תנו לאחד מהם להציל את חייו של השני. כך הקהל יתחיל לחשוב על קירק כשהוא חושב על ספוק.

רודנברי קיבל את הצעותיו של אסימוב ויישם אותן. הקשר בין השניים נמשך, ואסימוב הופיע בכנסים השנתיים של חובבי ״מסע בין כוכבים״.

הסדרה הבאה של רודנברי, ״מסע בין כוכבים — הדור הבא״, כללה כבר קפטן עם תפקיד מגוון ונטייה להתחפש, את ״דאטה״, רובוט בעל מוח פוזיטרוני (המצאה של אסימוב) ועלילות שהתכתבו עם חוקי הרובוטיקה.