אושר

הזאב האחרון

גרינהמפטון, מסצ'וסטס, אפריל 1834

אביב, ושלג עדיין, קערות חרסינה בגומות האדמה. שעת דמדומים כחולה, מתארי אורנים ובתים על רקע שמיים מאפילים. צייד הזאבים השקיף אל עבר אורות העיירה. ימים רבים עשה את דרכו הנה, בחזרה למקום שהכיר פעם אך מחצית מחייו היה רחוק ממנו. מן המראה שניבט מראש הגבעה התרשם שגרינהמפטון לא ממש התפתחה בשנים שבהן לא היה בה, ואולי אף התמעטו בתיה. אנשים קמו ועזבו את הבתים ואת האסמים, כך סיפרו, נטשו את החוות שעובדו במשך שלושה דורות. אבות וסבים סיקלו את האדמה הסלעית של ניו אינגלנד, חטבו עצים, קשרו אל גדמי העצים פרדות שמשכו בכל כוחן ועקרו אותם ממקומם, חפרו בארות, הקימו חומות סביב החוות, הניחו בידיהם אבן על אבן, והגנו על חיות המשק שלהם מפני טורפים. ועכשיו בניהם של האנשים האלה הפקידו את האדמה בחזרה בידי הטבע ופנו מערבה לעבר המישורים, למקומות שניתן לעמוד בהם בנקודה אחת ולא לראות דבר זולת מרחב פתוח שנפרש לכל עבר, ומתחתיו, תחת עקב המגף הננעץ בבעיטה בתוך הקרקע: אדמה שחורה ופורייה.

הצייד לא הכיר את החוואי שכתב אליו, אבל את שם המשפחה הוא זיהה, ולכן נעתר להזמנה כשהחליט בסופו של דבר להשיב לו. הם מחפשים אותו, נאמר במכתב, כבר לא מעט זמן. הם זקוקים בדחיפות לצייד זאבים, אך כבר אין ציידים בסביבה שלהם. אומרים שלא נשארו שם זאבים, אבל עכשיו יש שם מַשהו שגונב כבשים, ואחרוני החוואים משוכנעים שזה זאב.

שלג על הקרקע זה דבר טוב. חורף ארוך משמעו זאבים רעבים, ובשלג קל יותר להתחקות אחריהם, וגופם מכוסה עדיין בפרוות חורף עבה ויקרת ערך. הצייד ערך את החישוב בראשו. הכסף עבור הפרוות יתווסף לשכרו, ויהיה גם פרס על סך 15 דולר מהממשלה, אם כי כדי לדרוש אותו יהיה עליו להיסחב בחזרה אל העיירה ולמסור את הקרקפת. פרווה במצב טוב יכולה להכניס בערך 25 דולר. שכרו יהיה 80 דולר. את החורף העביר הצייד באזורי המישור, בבקתת עץ קטנה. בכל יום הניח מלכודות, ובכל יום המלכודות התמלאו — בסך הכול הוא מכר יותר מעשרה צרורות של עורות זאב, וכבר בשבוע הראשון כיסה את ההוצאות על הציוד. מכאן והלאה הכול רווח נקי. בחשבון אחרון, ההזמנה הזאת תהיה סיום הולם לעונה טובה.

הצייד טיפס בחזרה אל העגלה והאיץ בסוס להתקדם. מתחת לחופת הבד מאחור היו לו חצי תריסר מלכודות משוננות של חברת ניוּהָאוּס. על כתפו נשא רובה ארוך, ועל לולאת חגורתו היה תלוי סכין לפשיטת עורות בעל ידית מגולפת מעץ ינבוט ולהב מעוקל, רחב וקצר. בכיס מעילו, שנתפר מעור של עגל באפלו, היה בקבוק ויסקי קטן. בכיס פנימי של מותניית הצמר שלו היה המכתב שהביא אותו לשם, כרוך סביב שלושה בקבוקוני זכוכית ובהם אבקה לבנה כבדולח.

הסוס הטיל את כובד משקלו על הרתמה וגישש ברגלו עד שמצא נקודת אחיזה בשביל. לפחות עכשיו הם התקדמו בירידה.

בחנות הכלבו המקומית ניכר היה שאשת הבעלים ציפתה לבואו. הצייד בדק את נתיב הדרך וקנה קמצוץ טבק. להיכנס לעיירה באור יום, להסיע את ציוד הציידים שלו ברחוב הראשי, לראות את תושבי המקום עוקבים אחריו במבטיהם, להנהן בראשו אל המנופפים ולהטות את כובעו כלפי המריעים — זה מה שהוא היה רוצה. אבל מילא. הצייד עצר בחזית בית החווה המואר. הוא כרך פרוות זאב על כתפיו והניח כובע פרווה על ראשו, מקדיש תשומת לב לפרטים הקטנים שגורמים לאנשים להאמין כי הם מקבלים תמורה מלאה לכספם.

בבוקר כבר היה הצייד ביער, קילומטר וחצי או שניים מעל לחווה. הוא סרק את הארץ בחיפוש אחר פגרים שנפלו טרף, עֲקֵבות, גללים או כל סימן אחר. הוא לא מצא דבר. מישורת בצלע הגבעה וקרחת יער קטנה בין עצי הצוּגה סיפקו לו מקום להקמת מחנה. אחר כך הלך ברגל שלושה קילומטרים לכל אחת מארבע רוחות השמיים. בדרך נתקל בפגר של שור צעיר, אך לא ידע לומר אם מדובר בעבודה של זאב כי הריקבון היה מתקדם מדי.

בארוחה החגיגית שנערכה בערב הקודם, שעשע הצייד את מארחו בסיפורים על זאבים שלכד במחוזות רחוקים, אי־שם בדקוטה או בנברסקה. בתחילה העמיד פנים שאינו מעוניין לדבר, אך לאחר שכילה צלחת של נזיד צדפות ולחם תירס, החלו המילים לזרום מפיו בקצב איטי ועם עצירות רבות שסיפקו לקהל הקטן את העונג להפציר בו שימשיך. שמו הלך לפניו, הוא ידע זאת, לכן גולל מבחר סיפורים ממאבקיו עם זאבים אכזריים, לעיתים בגרסאות משופרות, וסיפורים אחרים פשוט שאל מציידים אחרים. הוא נעתר להצעה להתכבד בכוס קטנה של יין פורט (המשפחה שאירחה אותו לא הייתה עשירה, אבל זה זמן נהנתה מרווחים נאים, לאחר שהרחיבה את עסקיה גם לתחום של עיבוד עורות) ופתח בסיפור על הזאב הסורר בעל שלוש הבהונות ממחוז הרדינג, ועל מלכת הלהקה מקולורדו, שאותה לא לכד בעצמו, אך ידע טוב מאוד איך הוציאו אותה להורג. קשרו אותה בחבלים וארבעה רוכבים דהרו לארבעה כיוונים שונים וקרעו אותה לארבע חתיכות, בהן צדק. מאתיים נוצרים טובים נאספו כדי לראות את הזאבה הלכודה מובלת על גבי עגלה.

אביו של הצייד היה גם הוא בזמנו צייד זאבים בחבל ארץ זה, והצייד עצמו כבר היה בן המקום. העבודה של האב נכחדה יחד עם אחרוני הזאבים, אך באותם ימים היה ממילא איש זקן. הצייד, שהיה צעיר עדיין, נדד מערבה, ולא בחל בשום מקור פרנסה: הנחת מסילות ברזל, שינוע עדרים, בניית גדרות וכריית עופרת — הכול בשירותם של אנשים אחרים. אחר כך השקיע את כל חסכונותיו בזיכיון לכריית צינובר, עבודה קשה שבה התמיד שנתיים עד שוויתר על כל העסק. התמורה הכספית שהצליח להפיק הייתה פחותה מהזמן שהשקיע בהפקתה. זמן קצר לאחר מכן נודע לו שדרושים ציידי זאבים, ונודע לו גם איזה סכומים מוכנים בעלי החוות לשלם לצייד שידאג שהזאבים לא יהיו בשטח שלהם. אז הוא קנה לעצמו סכין חדש לפשיטת עורות, וחזר למשלח היד של אביו בדיוק בנקודה שבה האב פרש.

בראש הגבעה עמד הצייד וסקר את המדרון הנגדי. במקום שבו נפרשו פעם שטחי מרעה ושדות שופעים חיטה ותירס צמחו עתה עשבים שוטים ואורנים לבנים צעירים. שש כבשים מהחווה שבבעלות מארחו של הצייד נטרפו בידי הזאב, כך סיפרו לו. חוואי אחר התעורר בוקר אחד ומצא שמונה כבשים מתות, ותשיעית מתפתלת בייסורי גסיסה. כך זה נמשך כבר שנתיים. אף אחד לא ראה את הזאב, ובכל זאת אומרים שאלה תוצאות מעשיו. הזאבים חוזרים, הם אמרו והאמינו בכך, הרי הם רק חיכו כל השנים להזדמנות, לרגע שבו אנשים יאבדו את דריכותם.

הצייד מצידו חשב שאולי כלב בר הוא האחראי למעשים הללו, אבל לא אמר דבר.

אחר הצהריים ירה הצייד בצבי, חתך את ירכיו, עטף אותן וגרר בעזרת הסוס את שארית הגווייה למרחק קילומטר וחצי מהמחנה שלו. הוא שלף בקבוק קטן מכיס פנימי, הטיל כמה מהגבישים הלבנים לתוך בקבוק ריק, הוסיף כמה פתיתי שלג, טלטל את התמיסה עד שהשלג נמס, ובחן אותה על רקע השמיים. אחר כך חתך וקילף את העור מבטן הצבי והספיג את הבשר בתמיסה. הוא ירה בצבי נוסף וחזר על אותן הפעולות, הפעם במרחק קילומטר וחצי מן העבר האחר של המחנה. יש אנשים שאוהבים ציאניד אך הוא העדיף סטריכנין, אולי כי זה מה שהכיר. הוא ידע מה מתאים לו.

בדרך חזרה אל המחנה הבחין הצייד בעקבות, וירד מהסוס. הם דמו לעקבות של כלב, הכפה הייתה בגודל המתאים. הצייד שב ועלה על גב הסוס. הוא חיכך את סנטרו בידו, הביט לאחור, שלח מבטים לכל עבר והשקיף לעבר האופק. הוא הוציא מכיסו את בקבוק הוויסקי ולגם ממנו.

בבוקר יצא הצייד לבדוק את גוויות הצבאים. באחד המקומות מצא שני שועלים מתים, ובאחר גווייה של חתול בר. בבוקר השני מצא דביבון ועוד שועל וכן עוף דורס, עַקָב אדום זנב. הצייד לא איבד את שלוות רוחו. רוב הזאבים לא מצליחים לעמוד בפיתוי של ארוחת חינם, אבל חלק מהם זהירים מטבעם. הצייד טיפס אל ירכתי העגלה, והטיל לארץ את המלכודות. הוא בחן אותן בקפידה זו אחר זו ובחר את שתי אלה שהקפיצים שלהן היו היציבים ביותר. הוא מתח את הברגים שלהן שוב ושוב עד שהיה שבע רצון, ואז בחר שתי שרשראות באורך חמישה מטרים, וחיבר לכל אחת מהן וו גרירה גדול. הוא הניח את המלכודות במים רותחים, טבל במים גם את סוליות מגפיו, ועטה על ידיו זוג כפפות מעור. הוא רחץ את ירכי הצבי במי הפלג וכשהגיע לאתר הנבחר פרש על הארץ בד גדול והקפיד להישאר בתחומו. לאחר שהציב את המלכודות פיזר עליהן רגבי אדמה ושלג, ואז התרחק משם תוך טשטוש עקבותיו.

עם שחר חצה ברכיבה את המרחק שהפריד בינו לבין המקום שבו הציב את המלכודות, ומצא אותן ריקות.

הצייד שב לשרידי הצבי הראשון, חתך את הבלוטות האנאליות של השועל המת ועטף אותן בנייר. הוא הזיז כל אחת מהמלכודות למיקום חדש, ושוב ביצע את הפעולות הדרושות כדי שריחות גופו לא ידבקו בהן. הוא נטל את בלוטות הריח של השועל וסחט טיפות מן הנוזל שלהן על הקרקע, לצד כל אחת מהמלכודות.

הלילה ירד והצייד נרדם. בבוקר היום הרביעי הוא הקיץ לערפל מוחלט, וכשהאוויר התבהר, שב אל המלכודות שלו ומצא אותן ריקות. בשלג, לא הרחק מאחת מהן, מצא גלל כהה בצורת מעוין.

אחר הצהריים לכד ארנבת שלג וסגר אותה בכלוב והמשיך בעבודתו. סביב סבך קטן הוא פרש בחצי סהר קן של מלכודות, ואת רגלה האחורית של הארנבת כבל אל הקרקע. זו כרעה תחילה לארץ, קופאת על עומדה. ברגע שהוא התרחק היא התחילה להשתולל. כששמע אותה מייללת כלא את נשימתו והמתין שהרעש ייפסק, אבל שוועותיה נמשכו אל תוך הלילה, והוא הניח שבמאבקה להשתחרר נשברו רגליה. זה קורה לפעמים.

בבוקר הוא מצא את הארנבת שלמה, קפואה למוות.

את היום הבא הקדיש הצייד לסיור על הגבעה, רכוב על הסוס, כי עתה סבר שהזאב מתחבא במאורה מרוחקת יותר.

לפנות ערב הוא נתקל בעקבות, אך הם היו בני ימים אחדים. למחרת, בבוקר היום השישי, הוא פירק את המחנה, עשה את דרכו בחזרה אל העיר, ושאל בחנות הכלבו אם מישהו יוכל להשאיל לו צמד כלבים. באותו לילה ישן בבית מארחיו, שם אכל ארוחה טובה אבל לא שתה מיין הפורט, ופרש לישון בשעה מוקדמת.

עם שחר ניצב הצייד בפסגת הרכס בלוויית שני כלבים, שניהם תערובת של פוקסהאונד וגרייהאונד. ההכלאה בין המינים חידדה את חושי הראייה והריח שלהם. כלבים יפים, אח ואחות ששכמותיהם הגיעו לגובה 75 סנטימטרים, בעלי פרווה חומה ולבנה ועיניים בוהקות. הוא שחרר אותם במקום שבו מצא את העקבות, והתבונן בהם כשהתרוצצו במעגלים ורחרחו את הקרקע והסבך. הוא הריץ אותם לכיוון שבו העריך כי הסיכויים לאתר את ריח העקבות היו הגדולים ביותר, ולא יותר ממחצית השעה חלפה לפני שראה לשמחתו איך לפתע קופאים זנבותיהם, צוואריהם נמתחים, חוטמיהם נצמדים לקרקע והם מחישים את פעמיהם.

הם נעו בקצב קבוע לאורך הרכס, בין עצי הצוּגה לאורן הלבן, וכשחצו שטח פתוח זרחה השמש לפניהם. לפתע נעצרו הכלבים ובטשו קלות ברגליהם הקדמיות, נושאים את חוטמיהם אל על. פרוותה של הנקבה סמרה, והיא החלה לנהום, והזכר הרכין את ראשו והקשה את פרוות עורפו. במרחק 300 מטרים משם, על גבי סלע, עמד זאב. הכלבים התמלאו רוח חיים ופתחו במרדף. הצייד הניף את הרובה שלו מגבו ודרבן את הסוס לדהור קדימה.

הצייד ציפה שהחיה תפנה לנקיק או תחפש מחסה, אבל הזאב הקדים את הכלבים בפער גדול וחצה את הגבעה בעיבורה לכיוון צפון. מפעם לפעם נעלם הזאב בין העצים, אך ברגע שפלט הצייד קללה הוא מייד שב ונגלה לעיניו. הכלבים רדפו אחריו ללא לאות, לשביעות רצונו של הצייד שהחליט לדחות את העימות המכריע.

למעשה, הצייד לא באמת סבר שזאבים הם יצורים ערמומיים או נבונים במיוחד, הוא פשוט נהנה להזין את דמיונותיהם של אנשים אחרים, אך כאשר ניסה בימים הבאים לשחזר את רצף האירועים שהתחוללו באותו בוקר, החל להאמין שהזאב אכן הוביל את הכלבים אל מלכודת שהכין מבעוד מועד. כך התרחשו הדברים. המרדף נמשך שעה וחצי ונכנס למעבה דחוס של עצי צוּגה, שהוביל לנחל. הכלבים רדפו אחר הזאב עד הגדה, ואז אבדו להם עקבותיו. הצייד סבר שהזאב חצה את הנחל, ולכן דחק בכלבים להיכנס למים, אך כשהם הגיעו למחצית הדרך אל הגדה השנייה, שב הזאב והופיע יש מאין, ותקף את הכלב הזכר במקום עומדו בתוך הנחל. הכלב חתר אל הגדה הנגדית אך שיפועה התלול האט את צעדיו. בן רגע התנפל עליו הזאב ושניהם רצו צמודים בין העצים. הכלב התפתל ונבח על הזאב, ואז, כאילו הבין את חומרת המצב שאליו נקלע, החל לנוס על נפשו. לזאב, שהיה מהיר וגבוה ממנו בעשרים סנטימטרים, היו כל היתרונות הדרושים. הוא רק חיכה לרגע הנכון, וזה היה סופו של הכלב, הזאב כבר היה על צווארו.

הכלבה רדפה בעקבות הזאב, אבל כעת יכלה רק לתקוף את רגליו האחוריות בשעה שהוא חיסל את אחיה. הצייד הרים את הרובה ותר אחר קו אש פנוי. תוך כדי המרדף נפער פער גדול בינו לבין החיות. הוא ידע כי ברגע שהזאב ירים את ראשו תישא הכלבה את רגליה והוא עלול לאבד את שניהם. היו לו רק כמה שניות. הזאב עדיין אחז בצווארו של הכלב, שקודם התפתל ונלחם להשתחרר אך עתה לא נע כמעט. הצייד מיקד את מבטו ברגליו האחוריות של הזאב. הזווית לא הייתה מושלמת, אבל לא הייתה לו ברירה. בדיוק ברגע שבו לחץ הצייד על ההדק, גופו של הכלב ששכב על הארץ פרכס פעם אחת אחרונה, וסימן חיים זה מאחיה דרבן את הכלבה שזינקה לפנים, היישר אל קו האש. הזאב הסתובב סחור־סחור, והירייה השנייה של הצייד פגעה גם בו.

הצייד צעד ברחוב הראשי של גרינהמפטון כשגוויית הכלב מוטלת על גב הסוס, וזו של הזאב נגררת מאחור. את הפגר של הכלבה השליך לאחד הערוצים. גופתו המרוטשת של הכלב העידה על כוחו הפראי של הזאב, ונועדה להקל על הצייד בעת שינהל משא ומתן עם בעליו. אם יהיה לו מזל, הבעלים יוותר על הפיצוי בעבור שני הכלבים המתים. אנשים החלו לצאת מבתיהם ומחנות הכלבו כדי לחזות בזאב. חבורת ילדים רצה אחריו ושיגרה בעיטות לעבר הגווייה. בכיכר הראשית, במקום שבו ניצב פעם הגרדום, תלו את הזאב בצווארו עד שעיניו יצאו מחוריהן ולשונו השתרבבה מפיו. את גופו היכו באלות.

הלילה ירד, והצייד הרהר בכל מה שקרה.

בבוקר העמיס את מיטלטליו על העגלה ונפרד ממארחיו לשלום. הוא חלף על פני הפגר של הזאב, שהתנדנד ברוח הבוקר הקלה. הוא יצא לדרכו בקצב נמרץ, אך ברגע שעבר את הגבעה הורה לסוס להאט. בעיירה סמוכה הוא מצא פונדק דרכים והשתכן בו באותו הלילה. למחרת שכר צמד כלבי גישוש חדש, ושב אל הגבעות. כשהגיע לשם טיפס על סלע, סמוך למקום שבו ראה לראשונה את הזאב, ובעזרת משקפת שדה סקר בקפידה את הסביבה עד שמצא את מבוקשו: בין העצים ראה ערימה מגובבת של סלעים שטוחים בשלל זוויות. הוא קרב אליה, וכצפוי עד מהרה זיהו הכלבים את עקבות הריח.

הזאבים קבעו את מאורתם במערה נמוכה, תחת אחד מלוחות הסלע. הצייד קרא לכלבים לחזור ורכב בחזרה לעיירה, שם החזיר אותם ושילם לבעליהם. שלושה ימים, זה פרק הזמן שעל פי הערכתו יידרש לזאבה לפני שתחליט להסתכן, ותצא לחפש מזון. ובבוא אותו יום הוא שוב היה בגבעות, והשקיף על המאורה. הוא החליט לא להבריח אותה החוצה כי השעה לא דחקה לו. הוא בחן את השמיים והניח קמצוץ של טבק לעיסה מתחת לשפתו התחתונה. בעודו לועס את מנת הטבק השלישית שלו הבחין בתנועה ליד המאורה. זו הייתה הזאבה, שיצאה לחפש את בן זוגה הנעדר. הוא המתין שהיא תצא בכל גופה, חשופה באוויר הפתוח, וכשהרימה את ראשה, בכוונה ליילל אולי, הוא ירה.

הצייד קרב בזהירות אל המאורה, אבל שום חיה לא הציצה או יצאה אליו. הוא ויתר על חיסול הגורים. למען האמת, ציידים לא טורחים להשלים את המלאכה הזאת: גורי זאב הם יצורים נלבבים, נותני אמון ושובבים. לגורים הללו, שהתייתמו מאב ועכשיו גם מאם, לא היה שום סיכוי לשרוד עד האביב.

שעה לאחר מכן הצייד כבר היה בדרכו. הוא השיג את הפרווה שלו. הוא ייקח את האוזניים של שני הזאבים וידרוש את הפרסים שלו. אחר כך יפנה מערבה וימתין לקיץ, עד שיגיע הזמן להתחיל מחדש.