צליל ההתראה של הווטסאפ ניתז, קצר רוח ותובעני. בזווית העין אני מאתר את האייקון של המיקרופון, לוחץ ואומר בקול נמוך:
מה נסגר, אני בנהיגה, אמרתי לכם. תשלחו הודעה קולית או תתקשרו.
אני משחרר את הבוהן ומגלה ששום דבר לא הוקלט ולא נשלח. מסיים את העקיפה, חוזר לנתיב הימני ומנסה בגישה אחרת:
סירי, תתקשרי לאסף.
אני מתקשרת לאסף נייד.
תודה סירי.
אני מקפיד להודות לה. מתישהו הבוֹטים ישתחררו מכבליהם, ואני מאמין שתמיד כדאי להשתדל להיות בצִדם הטוב של אנשים ותוכנות מחשב כאחד. אין לדעת מתי תזדקק להם. במיוחד אחרי אתמול בלילה.
המשך העלילה בסיפור המלא