אני יוצאת מהשירותים ומגלה שדלת הכניסה פתוחה. אני קוראת בקול בשם שלו, אין אף אחד בבית חוץ משנינו כבר שנים, אבל הוא לא עונה לי. ככה זה ירגיש לחיות לבד, אני חושבת לפני שאני יוצאת שוב לחפש אחריו. בטלפון שרון גוערת בי שאני יודעת שאי אפשר להשאיר את אבא לבד אפילו רגע אחד. אף אחד לא מכין אותך לרגע בו הילדה שלך נוזפת בך. כאילו כל הנזיפות שלך - תעסיקי את עצמך, תסתכלי עליי כשאני מדברת אלייך, תתקשרי בימי שישי - מצטברות להן בשקט במהלך השנים, ויום אחד מתפרצות עלייך בחזרה.
אני קובעת איתה בכניסה לשוק העירוני. שם היינו מבלות שעות כשהייתה ילדה, בוחרות פירות טריים או טועמות ישר מהפתיליות במסעדות הפועלים. אנחנו ממפות את השכונות המשיקות לשכונה שלנו ויוצאות לדרך. שרון נוהגת לאט ואני יושבת לצידה, נדרכת בכל פעם שאני מבחינה באיש עם שיער לבן פוסע באיטיות ברחוב. אני מצביעה על הבניינים המתקלפים ומספרת לשרון שפעם כל נתניה הייתה פרדסי תפוזים. היא מגלגלת עיניים ומסדרת תלתל בהיר מאחורי אוזנה. לא עוד פעם הסיפור על נתן שטראוס, היא מבקשת, הספיק לי שהיית המורה שלי להיסטוריה.
המשך העלילה בסיפור המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
